חגיגה יז ע"ב

ומשיבים: דכתיב [שנאמר] לאחר דיני הקרבת קרבן פסח: "ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז), משמע: שמותר לצאת מירושלים רק בבוקר, לאחר שלנו בירושלים במוצאי החג.

א תנן [שנינו במשנתנו]: עצרת שחל להיות ערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומרים: אין לה יום טבוח. מאי לאו [האם לא] הכוונה שאין לה יום טבוח כלל, כלומר, שאין תשלומים לחג השבועות, ואם לא הקריב בו ביום עבר זמן קרבנו. ודוחים: לא, אין לה יום טיבוח כוונתו שאינה צריכה יום טבוח.

ושואלים: ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו בזה] — דמקרבינן ביומיה [שמקריבים את כל הקרבנות ביומם], הא אפליגו בה חדא זימנא [הרי כבר נחלקו בכך פעם אחת]! דתנן [שכן שנינו במשנתנו], בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב ואין סומכין עליהם, אבל לא מביאים עולות כלל, ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם. ומה צורך לחזור על דבר זה בצורה אחרת?

ומשיבים: צריכא [נצרך הדבר], דאי אשמעינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזה] שבית שמאי אוסרים להביא עולות בחג, הייתי אומר: בהא [בזו] ביום טוב רגיל שלמחרתו יום חול קא אמרי [אומרים] בית שמאי, משום שאפשר להקריב עולות אלה למחר, ביום טיבוח שלאחר החג. אבל הכא [כאן] בעצרת שחלה בערב שבת, שאי אפשר להקריב בשבת, אימא מודו להו [אמור, שמא מודים הם] לבית הלל שיקריבו ביום טוב, ולכן הוצרך הדבר להיאמר לבית שמאי.

ולהיפך: ואי אשמעינן בהא [ואילו היה משמיע לנו רק בזו] שאין יום טיבוח אחר השבת, הייתי אומר: בהא קאמרי [בזו אומרים] בית הלל שיקריבו ביום טוב עצמו, משום שלא אפשר להקריבם למחר שהרי שבת הוא, אבל בהא [בזו] ביום טוב רגיל שלמחרתו יום חול — אימא מודו [אמור שמא מודים הם] לבית שמאי, על כן צריכא [נצרך הדבר] להיאמר. והשאלה אם יש תשלומים לעצרת לדעת בית הלל לא נפתרה איפוא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו: מי שלא חג, כלומר, לא הקריב את שלמי חגיגת החג שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג, ויום טוב הראשון של עצרת, שוב אינו חוגג. ונדייק מאי לאו [האם לא] הכוונה יום טוב של עצרת, שאם לא הביא קרבנותיו ביום טוב עצמו שוב אין לו תקנה, ואם כן לדעתם אין תשלומים לעצרת! ודוחים: לא, "יום טוב" זה שהזכרנו, כוונתו יום טבוח, ולא יום החג עצמו. וממשיכים מיד לשאול: אי הכי, ניפשוט מינה דחד יום טבוח [אם כן, נפתור מכאן לפחות שיש רק יום טיבוח אחד] ולא שבעה ימים לתשלומים! ודוחים: אימא [אמור] תקן בלשון: לא יום טיבוח, אלא ימי טבוח.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במקום אחר, דתני [ששנה] רבה בר שמואל ברייתא זו: אמרה תורה מנה שלושים ימים וקדש בסופם את ראש חדש, כפי שנלמד מן הביטוי "חודש ימים", וכן אמרה תורה מנה ימים וקדש עצרת, שהרי סופרים חמישים יום מאחרי יום טוב ראשון של פסח וחוגגים את העצרת. ומהשוואה זו נלמד הלכה: מה חדש — למנוייו, שיום ראש חודש הוא יום אחד מימי החודש, אף עצרת — למנוייה. ונדייק מכאן: מאי לאו גמר [האם לא נפרש שלמד] מחדש, אם כן נלמד גם מה חדש, חגו, ראש חודש, הוא יום אחד — אף עצרת הוא יום אחד בלבד ואין לו תשלומים!

אמר רבא: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]?! אטו [האם] בעצרת, יומי מנינן שבועי לא מנינן [ימים אנו מונים ושבועות אין אנו מונים]? והאמר [והרי אמר] אביי: מצוה למימני יומי [למנות ימים בספירת העומר], דכתיב [שנאמר]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כג, טז), ומצוה גם למימני שבועי [למנות שבועות], דכתיב [שנאמר]: "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה" (דברים טז, ט). ועוד: הלוא "חג שבעות" (דברים טז, י) כתיב [נאמר], משמע שהחג נקבע על פי השבועות, וכיון שכך, יש לעשות שבוע שלם לתשלומי עצרת, לפי שמנויה לשבועות.

ב דבי [בבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב תנא [שנה החכם] כך, אמר קרא [הכתוב] בשבועות: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, כא), ונאמר שם: "ובקצרכם את קציר ארצכם..." (ויקרא כג, כב), איזהו חג שאתה קורא בו מקרא קודש וקוצר בו, כלומר, שהוא בעונת הקציר — הוי אומר זה חג עצרת.

ומעתה נבדוק: אימת [אימתי] בדיוק מדובר? אילימא [אם תאמר] ביום טוב עצמו — וכי קצירה ביום טוב מי שרי [האם היא מותרת]? והרי אסורה מלאכת עבודה ביום טוב! אלא לאו [האם לא] מדובר לענין תשלומין, כלומר, בימים שהם תשלומים לחג, ימי הטיבוח, שאפשר גם לקצור בהם, מפני שהימים הללו הם ימי חול גמורים, ובכל זאת הם השלמה לחג.

ומעירים: ואף על גב דאיתמר [שנאמר] דבר זה של ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, ללמוד דין תשלומי עצרת מהשוואת חג השבועות לחג המצות, מכל מקום אצטריך [צריך] גם מה שאמר ר' אליעזר בן יעקב. דאי [שאם היינו לומדים] רק מהראיה שהביא ר' אלעזר אמר ר' אושעיא הוה אמינא [הייתי אומר] כך: מה תשלומין של חג המצות אסור [אסורים] בעשיית מלאכה שאינה בכלל דבר האבד, שהרי הם בתוך הרגל, אף תשלומי עצרת נמי [גם כן] אסור אדם בעשיית מלאכה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] גם את הלימוד של ר' אליעזר בן יעקב שבימים אלה קוראים וקוצרים, כי הם ימי חול, להיפך — אי [אם] מדברי ר' אליעזר בן יעקב בלבד,

The Gemara answers: One may leave Jerusalem only in the morning, after staying there for the night following the Festival, as it is written following the laws of the Paschal offering: “And you shall turn in the morning and go to your tents” (Deuteronomy 16:7).

§ We learned in the mishna: If the festival of Shavuot occurs on the eve of Shabbat, Beit Shammai say: The day of slaughter is after Shabbat; and Beit Hillel say: It does not have a day of slaughter. What, is it not that it does not have a day of slaughter at all; i.e., there are no days of redress for an offering that was meant to be sacrificed on the festival of Shavuot itself? The Gemara rejects this: No, Beit Hillel means that it does not require a day of slaughter.

The Gemara asks: And what does this teach us; that all offerings are sacrificed on their day? But they have already disputed this once, as we learned in a mishna: Beit Shammai say: One may bring peace-offerings on a Festival but one may not place his hands on them. However, one may not bring burnt-offerings at all; and Beit Hillel say: One may bring peace-offerings and also burnt-offerings, and one places his hands on both of them. Why is it necessary to restate this argument in different terms?

The Gemara answers: It is necessary, for had the mishna taught us only this case, that Beit Shammai prohibits bringing burnt-offerings on a Festival, we might have said: It is with regard to this case, a regular Festival followed by a weekday, that Beit Shammai state their opinion, because it is possible to sacrifice these burnt-offerings on the following day, on the day of slaughter after the Festival; but there, with regard to a Shavuot that occurs on a Friday, when one cannot sacrifice offerings on the following day, you might perhaps say that they agree with Beit Hillel that the burnt-offerings should be sacrificed on the Festival itself. It was therefore necessary to state that Beit Shammai’s view is the same in both cases.

The reverse also applies: And had it taught us only that case, that there is no day of slaughter after Shabbat, we might have said: It is with regard to that case that Beit Hillel state their view, that the offerings should be sacrificed on the Festival itself, because it is not possible to sacrifice them on the following day, which is Shabbat; but here, on a regular Festival followed by a weekday, you might say that perhaps they agree with Beit Shammai. It is therefore necessary for the mishna to specify both cases. The question of whether there are days of redress for Shavuot according to Beit Hillel therefore remains unresolved.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a different source: One who did not celebrate by sacrificing the peace-offerings of the Festival on the seven days of Passover, or on the eight days of the festival of Sukkot, or on the first day of Shavuot may no longer celebrate and sacrifice those offerings. The Gemara infers: Does this not mean that if one did not sacrifice on the Festival day of Shavuot itself, this lapse cannot be remedied, thereby demonstrating that there are no days of redress for Shavuot? The Gemara refutes this: No, the term Festival day is referring to the day of slaughter, rather than the Festival itself. The Gemara immediately counters: If so, let us at least resolve from here, i.e., the mishna that there is only one day of slaughter and not seven days. The Gemara rejects this: Say that the wording of the mishna should be corrected, so that instead of: A day of slaughter, it reads: Days of slaughter.

The Gemara suggests further: Come and hear a proof from another source, as Rabba bar Shmuel taught the following baraita: The Torah said to count thirty days, as it is stated: “A month of days” (Numbers 11:20), and then sanctify the month with offerings. And the Torah also said to count days from Passover and then sanctify the festival of Shavuot with offerings, as it is stated: “You shall count fifty days” (Leviticus 23:16). From this comparison, we learn the following halakha: Just as the new month is sanctified for the unit of time by which it is counted, i.e., for one day, so too, Shavuot is sanctified for the unit of time by which it is counted, i.e., for one full week, as it is stated: “Seven complete weeks shall there be” (Leviticus 23:15). The Gemara infers from this: Does this not mean that we learn from the month? If so, we can also learn that just as the festival of a month, the New Moon, is one day, so too Shavuot is only one day, without days of redress.

Rava said: And how can you understand it that way? Is that to say that for Shavuot we count days but we do not count weeks? Didn’t Abaye say: It is a mitzva to count days, in the counting of the omer, as it is written: “Until the morrow of the seventh week, you shall count fifty days” (Leviticus 23:16); and it is also a mitzva to count weeks, as it is written: “Seven weeks you shall count for yourself, from when the sickle is first put to the standing corn” (Deuteronomy 16:9); and further, it is written: “The festival of weeks [shavuot]” (Deuteronomy 16:10), which indicates that it is a Festival that is established through a count of weeks? Consequently, the days of redress for Shavuot should last a week, in accordance with its components.

§ In the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, a Sage taught the following: The verse states with regard to Shavuot: “And you shall make a proclamation on this very day, it shall be a holy convocation, you shall do no kind of laborious work” (Leviticus 23:21), and it states in the same chapter: “And when you reap the harvest of your land” (Leviticus 23:22). Which is the Festival on which you make a proclamation and also reap, i.e., which Festival occurs in the harvest season? You must say it is the festival of Shavuot.

The Gemara proceeds to analyze the teaching: When exactly does this refer to? If we say it is referring to the Festival day itself, is it permitted to reap on a Festival? Obviously, ordinary work is prohibited on Festivals. Rather, is it not referring to the issue of redress? In other words, it speaks of those days on which redress can be made for the offerings of the Festival, i.e., the days of slaughter, on which one may indeed reap because they are regular weekdays, and they nevertheless have a festive quality.

The Gemara comments: And even though the teaching that Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said, that the halakha of the redress for Shavuot is derived from the comparison to Passover, was stated, it was nevertheless necessary to state the teaching of Rabbi Eliezer ben Ya’akov as well, for if we had learned only the proof that Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said, I would say the following: Just as on the days of redress for the festival of Passover it is prohibited to perform any work that will not cause irretrievable loss, as they are part of the Festival, so too on the days of redress for Shavuot it is also prohibited to perform work. We are therefore taught the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov as well, that on these festive days one may reap, as they are weekdays. Conversely, if we had learned the halakha only from the words of Rabbi Eliezer ben Ya’akov,