חגיגה יז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

רב אשי אמר: אפילו תימא צדדין מותרין, אי אפשר לסמוך על ראשה, היות וכל ד"בהדי גבה" - כגבה דמי! כל מקום בבהמה שהוא שוה לגובה הגב של הבהמה, כגון הראש, הרי הוא כגב הבהמה שגזרו עליו באיסור שבות, ויש בסמיכה, אפילו על הראש, משום שבות.

מתניתין:

בית שמאי אומרים: ^[1]

מביאין ביום טוב שלמים, שהם חובת היום, ויש בהם אכילה לבעלים [אבל נדרים ונדבות שאינן לחובת היום, ויכול להקריבם בזמן אחר, אין באים אפילו שלמים].

ואין הבעלים סומכין עליהם ביום טוב, מפני שהסמיכה היא בכל כחו, ובהשענותו הוא משתמש בבעלי חיים, ואסור בשבת ויום טוב משום שבות. אלא סומך עליהן מערב יום טוב, כי אין צריך שתהא הסמיכה סמוכה לשחיטה [וכדעת שמאי רבם במשנה לעיל].

אבל לא מביאין ביום טוב עולות כלל, ואפילו לא עולות ראייה שהן חובת היום, כיון שאין בהם גם אכילה לבעלים.

חוץ מעולות שקבוע להם זמן. כגון תמידין ומוספין, שהן דוחים את השבת וכל שכן את היום טוב. ^[2]

ובית הלל אומרים:

מביאין ביום טוב שלמים.

[ופליגי בה בביצה יט, אם אף נדרים ונדבות של שלמים באים לדעת בית הלל ביום טוב, כיון שיש בהם אכילה לבעלים, או שמא מודים הם לבית שמאי, שרק שלמים שהם לחובת היום באים ביום טוב, ולא נדרים ונדבות כיון שיכול להביאן לאחר זמן].

וכן מביאין ביום טוב עולות.

[ופליגי בה בביצה כ ב, אם מביאים רק עולת ראייה שהיא לחובת היום, או אף נדרים ונדבות של עולות קרבים ביום טוב לדעת בית הלל; ומיהו קרבנות שקבוע להם זמן שהם דוחים אפילו את השבת, כל שכן שהם דוחים את היום טוב לכולי עלמא]. ^[3]

וסומכין עליהם.

אף שהסמיכה שבות היא, כיון דמותר להביאן לא גזרו שבות לבטל סמיכתן [וכדעת הלל רבם במשנה לעיל].

עצרת [חג השבועות] שחל להיות בערב שבת, ולדעת בית שמאי אינו יכול להביא עולת ראייה לא ביום טוב ולא בשבת, לפיכך: ^[4]

בית שמאי אומרים: "יום טבוח" שלו [יום שחיטת קרבנות החגיגה והראייה, או קרבנות הראייה לבדם, נקראים "יום טבוח", מאירי] הוא אחר השבת. ^[5]

ובית הלל - לשיטתם, שסוברים מביאין עולת ראייה ביום טוב - אומרים: אין לה "יום טבוח", אלא ביום טוב מביאה. ^[6] ומודים בית הלל לבית שמאי: שאם חלה עצרת להיות בשבת, שעושין "יום טבוח" אחר השבת, כיון שאין עולת ראייה דוחה את השבת.

וב"יום טבוח" של עצרת שחלה להיות בשבת:

א. אין כהן גדול מתלבש בכליו הנאים של חולין [רש"י], אבל בשאר "יום טבוח" היה מתהדר. ^[7]

ב. ומותרין בהספד ובתענית, שלא כבשאר "יום טבוח".

והטעם: כדי שלא לקיים דברי האומרין [הצדוקים] שלעולם עושים עצרת אחר השבת.

שנאמר בתורה בספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת", והם מפרשים כפשוטו, שתמיד צריך להתחיל לספור ביום ראשון, שהוא ממחרת השבת. ולדבריהם עצרת חלה לעולם ביום ראשון. אבל חז"ל קיבלו את פירוש הכתוב, שכוונתו לממחרת יום טוב ראשון של פסח.

ולכן, אילו היו נוהגים מנהגי יום טוב באחד בשבת, היה נראה כאילו אנו מודים לשיטת הצדוקים. ^[8]

גמרא:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא:

מנין לעצרת - שאינה אלא יום אחד - שמכל מקום יש לה תשלומין, לקרבנות ראייה ולקרבנות חגיגה כל שבעה?

שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך: בחג המצות, בחג השבועות, ובחג הסוכות ".

מקיש הכתוב את חג השבועות לחג המצות, כדי ללמדך:

מה חג המצות יש לה לראייה ולחגיגה תשלומין כל שבעה, שהרי כן למדנו לעיל ט א מהאמור בחג הסוכות "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים", והוא הדין לחג המצות שהוא שבעת ימים - אף חג השבועות יש לה לראייה ולחגיגה תשלומין כל שבעה, ואף שחג השבועות אינו אלא יום אחד. ^[9]

ומקשינן: ואימא: מקיש חג השבועות לחג הסוכות, וללמדך: מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה, שהרי אפילו ביום טוב האחרון של חג משלימין, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה?!

ומשנינן: יום שמיני של חג הסוכות - רגל בפני עצמו הוא, ואינו בכלל ההיקש שח חג בשבועות לסוכות.

ואכתי מקשינן: אימור דאמרי "שמיני רגל בפני עצמו" רק לענין פז"ר קש"ב. ^[10]

אבל לענין תשלומין, הרי אף יום השמיני תשלומין דראשון הוא.

ואם כן, יש להקיש גם אליו את חג השבועות, ויהיו תשלומיו של חג השבועות שמונה ימים?!

דהכי תנן: מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון. ^[11]

ומשנינן: כיון שיכול אתה להקיש חג השבועות לחג הסוכות ולהרבות הרבה ימים, ויכול אתה להקישו לחג המצות ולרבות מעט ימים, הרי כלל הוא:

תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת!

כלומר: כל מקום שתמצא שני דרכים, אחד תופש מרובה ואחד תופש מועט, טוב לך לתפוש את המועט, שהרי אפילו היה לך לתפוש את המרובה ותפשת את המעט, תפיסתך תפיסה היא, שהרי יש בכלל המרובה גם המועט, אבל אם תתפוש את המרובה והיה לך לתפוש את המועט, הרי נמצא שתפשת שלא כדת [רש"י].

אלא, למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות?

כדי לאקושי חג הסוכות לחג המצות, לומר לך: מה חג המצות טעון לינה בירושלים במוצאי יום טוב הראשון [רש"י], אף חג הסוכות טעון לינה. ^[12]

ומפרשינן: והתם - גבי חג המצות - מנלן שהוא טעון לינה?

הערות

^[1] מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהקרבת שלמים ועולות ביום טוב, מתבארת על פי הגמרא בביצה יט א, וכ ב, וברש"י שם.

^[2] אבל עולת ראייה, אף על פי שמצותה ביום טוב הראשון של רגל, כיון שיש לה תשלומין כל שבעה, אינה חשובה קרבן שקבוע לו זמן, כן כתב הטורי אבן, וכן כתב המנחת חינוך מצוה פח בדעת רש"י; וראה בגמרא ובתוספות פסחים עו ב, ובהערה לקמן.

^[3] ברש"י לעיל ז ב [וראה לשונו כאן] כתב: "דקסברי בית שמאי לכם ולא לגבוה" כלומר: לא התירה תורה אלא מלאכת אוכל נפש להדיוט, שנאמר: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ודרשינן "לכם ולא לגבוה". ומשמע דוקא לבית שמאי אבל לא לבית הלל. וצריך לפרש כוונתו, דהיינו לאותו מאן דאמר דסבירא ליה אפילו נדרים ונדבות של עולה שאין בהם צורך הדיוט שכולה לגבוה, אף אלו מקריבין ביום טוב, ועל כרחך דלא דרשי לכם ולא לגבוה. ומיהו בביצה יט א מבואר, דאיכא למאן דאמר נדרים ונדבות של שלמים קרבים לבית הלל אבל לא נדרים ונדבות של עולה, ולדעתו כתבו התוספות בביצה יב א וכ ב, דאף בית הלל מודו דדרשינן לכם ולא לגבוה, והיינו טעמא דחלוקים השלמים מן העולה.

^[4] לכאורה היה נראה הטעם דנקט "עצרת" ולא שאר רגלים, מפני שפסח וסוכות לעולם אין חל יום ראשון שלהם בערב שבת, היות ו"לא אדו ראש" ו"לא בדו פסח". אלא שבסיפא דמשנתנו איתא: "חלה להיות בשבת" ואעצרת דרישא קאי, והרי כיון ש"לא בדו פסח" "לא גהז שבועות"? ! וראה בהגהות רבי יצחק אייזיק חבר, שביאר לפי דעת רש"י למה נקט "עצרת".

^[5] ביארו התוספות, כי אפילו למאן דאמר [לעיל ט א] תשלומין דראשון, הם ואם לא היה ראוי בראשון אינו משלים בשני, מכל מקום יש תשלומין לעולת ראייה שלא היה יכול להקריבה ביום ראשון מחמת השבת. כי בכל מקום שאין העכוב בגופה, אלא מחמת שהיום גורם, הרי זה חשוב כמי שראוי בראשון ומשלים ביום אחר. ובטורי אבן [לעיל ט א ד"ה כיון] חלק על דבריהם, שתלו הטעם משום דהיום גורם, ולדעתו עיקר הטעם הוא, כיון שאם תאמר שאין לו תשלומין הרי ממילא הוי קרבן שזמנו קבוע שהוא דוחה את השבת [כי מה שאינו דוחה את השבת כדין קרבן שזמנו קבוע הוא - לדעת הטורי אבן - זה משום שיש לו תשלומין כל שבעה], וכיון שכן, הדין נותן שלא ידחה את השבת ויהיה לו תשלומין, ראה שם שהאריך בזה. ובמנחת חינוך מצוה פח ד"ה וראיתי, כתב שלא כדבריו; ומשום, שטעם קרבן שאין זמנו קבוע שאינו דוחה את השבת אינו מפני שאין מוכרח להקריבו היום, אלא גזירת הכתוב היא בקרבנות שבעצמותם זמנם קבוע שידחו את השבת, וכשבעצמותם אין קבוע זמנם אינם בכלל דחייה. ולפי זה, קרבן שיש לו תשלומין שאינו דוחה את השבת, אינו משום שיוכל להקריבו בחול, אלא משום שעל ידי דין תשלומין נעשה הקרבן בעצמותו קרבן שאין זמנו קבוע, וכיון שכן, אפילו אם בפועל לא יהא בקרבן זה - שאתה אוסרהו לעשות בשבת - תשלומין, כיון שלא ראוי היה בראשון, מכל מקום לא ידחה את השבת מחמת עיקר דין תשלומין שלו, ונדחית סברת הטורי אבן. וראה גמרא ותוספות פסחים עו ב, והובא במנחת חינוך שם.

^[6] א. בפשוטו, אין הנידון במשנתנו אלא על טביחת העולה, כי את החגיגה הרי בין לבית שמאי ובין לבית הלל מקריבים ביום טוב, וכן כתבו המאירי ומהרש"א; ורש"י שהזכיר גם את החגיגה צריך ביאור, וראה תוספות ומהרש"א; ובהגהות רבי יצחק אייזיק חבר ביאר שיטת רש"י בזה. ב. מחלוקת בית שמאי ובית הלל ב"יום טבוח" נתבארה כפי מסקנת הגמרא, ומתחילה סלקא דעתין בגמרא לפרש באופן אחר.

^[7] התוספות תמהו על רש"י, כי לפי פירושו למה נקט "כהן גדול"? ! ולפיכך מפרשים התוספות את כוונת המשנה על בגדי כהונה שלו, כי דרך הכהן הגדול היה, להכנס ולשמש ביום טוב בשביל כבוד היום. וביום טבוח היה נמנע מלעבוד בבית המקדש, כדי שלא יאמרו יום טוב הוא; וראה גם במאירי.

^[8] במאירי מבואר כאן, שבשאר "יום טבוח" היו נוהגים איסור הספד ותענית. ובמשנה למלך פרק ו מכלי המקדש [הביאו רבינו עקיבא איגר] כתב, שאי לאו הצדוקין היה אסור בהספד ותענית, שהרי אפילו יחיד שמביא קרבן אסור הוא באותו יום בהספד ותענית; וראה עוד שם לענין איסור מלאכה.

^[9] תמה הצל"ח: מנין לנו שבחג המצות אין תשלומין כל שמונה מהיקש חג המצות לחג הסוכות, והרי בגמרא לקמן רצו ללמוד מהיקש עצרת לחג הסוכות, שאף בעצרת יש תשלומין כל שמונה? ! וראה שם.

^[10] פז"ר קש"ב הוא נוטריקון: פייס = עושים פייס [הגרלה] איזה משמרת כהונה תקריב את הפר בקרבן מוסף, מה שאין עושים בכל ימות החג, לפי שהיה בהם מספר הפרים רב, ויכלו לחלק את העבודה בהם לכל משמרות הכהנים. זמן = מברכין בו "שהחיינו". רגל = יש לו שם רגל בפני עצמו, ואינו קרוי סוכות [ובסוכה מח א פירש רש"י שאין יושבין בו בסוכה]. קרבן = אין קרבנותיו כסדר קרבנות החג, שפריו מרובים, אלא מתמעטים והולכים מדי יום, ומקריבים י"ד כבשים בכל יום, ואלים שנים. ואילו בשמיני עצרת רק פר אחד, איל אחד, ושבעה כבשים. שיר = אין השיר שהיו שרים על הקרבן המשך סדר השיר שהיו שרים בחג. ברכה = ברכת המלך. שהיו מברכים בו את המלך, זכר לשלמה המלך, שנאמר בו: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך [ובסוכה פירש עוד רש"י שאומרים "את יום השמיני"].

^[11] תמה הצל"ח: וכי לא ידע התרצן הראשון את המשנה המפורשת ששמיני תשלומין דראשון הוא ! ? ועוד הרבה לתמוה בדברי הגמרא, וראה שם מה שביאר. ויש מי שביאר דברי התרצן הראשון, דהכי קאמר: כיון ששמיני רגל בפני עצמו הוא, אם כן אין לך היקש של עצרת לאותו רגל, שלא הקישה התורה אלא עצרת לחג הסוכות ולא לשמיני עצרת. ועל זה הקשתה הגמרא, כיון דלענין תשלומין אינו רגל בפני עצמו, אם כן שוב יכול אתה להקיש עצרת לשמיני עצרת לענין תשלומין.

^[12] ביאר הב"ח: אין לומר אף חג השבועות לא הוקש לחג המצות אלא לענין לינה, ולא לענין תשלומין, כי אין היקש למחצה.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי צדדין בכלל מותרין, אולם מכאן אין הוכחה, כי כל מה דבהדי [שסמוך] לגבה של הבהמה כגבה דמי [הוא נחשב] ולכן יש לומר שהנשען על ראשה של הבהמה הוא כנשען על הבהמה עצמה ולא על הצדדים.

א משנה בית שמאי אומרים: מביאין שלמים בלבד כקרבן ביום טוב, משום שגם הבעלים והכהנים אוכלים אותם, ואין סומכין עליהם, על השלמים, לפני הקרבתם אבל לא יביא עולות כלל, משום שהעולות אינן נאכלות, ולא הותרה מלאכה ביום טוב אלא לצורך אדם. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים וגם עולות, וסומכין עליהם.

ועוד: עצרת (חג השבועות) שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח, היום שבו ממשיכים ושוחטים את הקרבנות שהביאו לכבוד הרגל הוא אחר השבת (ביום ראשון), שהרי לדעתם עולת ראייה איננה קריבה ביום טוב עצמו אלא למחרתו (וכל העולות הפרטיות שנודרו נדחות למחרת), וכיון שהיום שלאחר החג שבת הוא, עושים את יום הטיבוח ביום הראשון. ובית הלל אומרים: אין יום טבוח אחר השבת, שהרי אין צורך בכך, שכן יום הטיבוח הוא בחג עצמו. ואולם מודים הם שאם חלה עצרת להיות בשבת, שיום טבוח הוא אחר השבת.

ומוסיפים: כאשר חל יום טיבוח ביום ראשון אין כהן גדול מתלבש בכליו (בבגדי חג), אלא לובש בגדים רגילים, ומותרין ביום זה בהספד ובתענית, וכל זה עושים כדי שלא לקיים ולחזק דברי הצדוקים, האומרין: עצרת חייבת להיות תמיד אחר השבת, וכיון שיום הטיבוח הוא ביום ראשון, צריך להראות לכול שאין מודים להם ושאין זה יום טוב.

ב גמרא אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין, שאת הקרבנות שהם חובת החג אפשר להשלים ולהקריב כל שבעה ימים אחר החג — שנאמר "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך... בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" (דברים טז, טז) מקיש הכתוב את חג השבועות לחג המצות, לומר: מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, שהרי יכול להביא את קרבנות החג לא רק ביום הראשון שאחר החג הראשון אלא בכל שבעת ימי החג, כפי ששנינו — אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ימים שאחריו.

ומקשים: ואימא [ושמא אמור] באופן אחר: מקיש (משווה) הכתוב את חג השבועות לחג הסוכות, מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה (ששמיני עצרת בכלל ימי החג), אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה! ומשיבים: שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, ואיננו נחשב כחלק מחג הסוכות.

ומקשים שוב: אימור דאמרי [אמור שזה שאמרו] כי שמיני רגל בפני עצמו הוא — הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין פז"ר קש"ב, שהוא סימן לשישה דברים שבהם נבדל יום זה מחג הסוכות. שיש בו פ ייס בפני עצמו, ואין ממשיכים לחלק את הקרבנות בין משמרות הכהנים לפי הפייס שבחג הסוכות; אומרים בו ז מן ("שהחיינו") בפני עצמו, הוא נחשב לר גל בפני עצמו לענין דחיית ימי אבילות; מביאים בו ק רבנות שלא לפי סדר קרבנות חג הסוכות; יש בו שיר ששרים על קרבן שאיננו כסדר חג הסוכות; ויש בו ברכה מיוחדת בתפילה בפני עצמו, אבל לענין תשלומין של קרבנות החג הלא תשלומין של החג הראשון הוא. דתנן [שכן שנינו במשנה קודמת]: מי שלא חג (הקריב קרבנות החג) ביום טוב הראשון של חג — חוגג ומקריב את הקרבנות כל הרגל, ויום טוב האחרון. ואם כן חוזרת השאלה: מפני מה אין משווים את חג השבועות לחג הסוכות לשמונה ימים?

ומסבירים שעושים זאת לפי הכלל: תפשת מרובה — לא תפשת, תפשת מועט — תפשת, שהמועט בכלל המרובה הוא, ולכן הוא ודאי. וכיון ששבעה בכלל שמונה, מוטב להשוות לפסח שיש בו שבעה ימים, שהיא השוואה ודאית, ולא להשוות לסוכות שיש ספק אם לכך הכוונה.

ושואלים: אלא, אם כן, שאין משווים את חג השבועות לסוכות, למאי הלכתא כתביה רחמנא [לשם מה, לצורך איזו הלכה כתבה אותו התורה] בכלל את חג הסוכות כאן? שהרי כבר נתפרשו דיני כל החגים קודם לכן, בפרק זה, ואם חזר הכתוב והזכירם במפורט ודאי לצורך השוואתם הוזכרו! ומשיבים: "חג הסוכות" לאקושי [להקיש להשוות] את חג הסוכות עצמו לחג המצות, ולומר: מה חג המצות טעון לינה, שצריך ללון בירושלים במוצאי החג, ואין יוצאים משם בלילה עצמו, אף חג הסוכות טעון לינה בירושלים במוצאי החג.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בחג המצות עצמו, מניין לנו] שטעון לינה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ashi said: Even if you say that sides are permitted in general, there is no proof from here, since anything that is near the animal’s back is considered as its back. Therefore, placing the hands on the head of the animal is the same as placing them on the animal itself, as opposed to its sides.

MISHNA: Beit Shammai say: One may bring peace-offerings on a Festival because both the owners and the priests partake of them, but one may not place his hands on them, on the peace-offerings before sacrificing them. However, one may not bring burnt-offerings at all because they are not eaten, and labor is permitted on Festivals only for the sake of preparing food for humans. And Beit Hillel say: One may bring peace-offerings and also burnt-offerings, and one places his hands on both of them.

If the festival of Shavuot occurs on the eve of Shabbat, Beit Shammai say: The day of slaughter is after Shabbat, on Sunday. This is the day on which the animals brought in honor of the pilgrim Festival are slaughtered, since they maintain that the Festival burnt-offering is not sacrificed on the Festival day itself but on the following day, and all burnt-offerings vowed by individuals are postponed to the following day. And Beit Hillel say: The day of slaughter is not after Shabbat. Since the slaughter may be performed on the Festival day itself, it is unnecessary to postpone it. But they concede that if Shavuot occurs on Shabbat, the day of slaughter is after Shabbat.

The mishna relates that when the day of slaughter was on a Sunday, the High Priest would not dress in his festive garments but would wear his regular clothing. And all were permitted to eulogize and fast on this day. This was done in order not to uphold and reinforce the opinion of the Sadducees, who would say: Shavuot must always occur after Shabbat. As the day of slaughter was on Sunday, it was necessary to demonstrate that we do not accept the view of the Sadducees, and that the day is not a Festival.

GEMARA: Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said: From where is it derived that the Shavuot offerings can be redressed, i.e., that the obligatory Festival offerings can be sacrificed all seven days following the Festival? As it is stated: “Three times a year all your males shall appear…on the festival of Passover, and on the festival of Shavuot, and on the festival of Sukkot” (Deuteronomy 16:16). The verse compares the festival of Shavuot to the festival of Passover by analogy: Just as one can redress the failure to bring the offering on the festival of Passover on all seven days of the Festival, so too, on the festival of Shavuot, one can redress the failure to bring the offering for all seven, i.e., Shavuot and the six days following it.

The Gemara raises a difficulty: But perhaps you should say instead that the verse compares Shavuot to the festival of Sukkot by analogy: Just as the Festival day of Sukkot can be redressed for all eight days, as the Eighth Day of Assembly is part of the Festival, so too can the festival of Shavuot be redressed for all eight days. The Gemara answers: The Eighth Day of Assembly is an independent pilgrimage Festival and is not considered part of Sukkot.

The Gemara continues to ask: You can say that when they said that The Eighth Day of Assembly is an independent pilgrimage Festival, this applies only to the issue of peh, zayin, reish, kuf, shin, beit, an acronym for the six halakhot that differentiate The Eighth Day of Assembly from the festival of Sukkot. But with regard to the redress of the Festival offerings, it is considered a day of redress for the first Festival day, as we learned in a mishna (9a): One who did not celebrate by sacrificing the Festival offerings on the first day of the Sukkot Festival can celebrate by sacrificing them throughout the pilgrimage Festival of Sukkot and on the last day of that Festival. If so, the question remains: Why do we not compare Shavuot to Sukkot and allow its offerings to be completed on all eight days?

The Gemara answers by implementing the following principle: If you grasped many, you did not grasp anything; if you grasped few, you grasped something. In other words, when one must choose between a smaller number and a larger one, there is more certainty in choosing the smaller one. Even if that choice turns out to be erroneous, it is preferable to the larger one, as it is included in it. In this case, seven is included in eight. Therefore, it is preferable to compare Shavuot to the seven days of Passover than to the eight days of Sukkot.

The Gemara asks: But if we do not compare Shavuot to Sukkot, for the sake of what halakha did the Merciful One write the festival of Sukkot in this context? The laws of all the Festivals were already listed, so the Torah must have mentioned their names again in order to compare them for a particular reason. The Gemara answers: The festival of Sukkot was mentioned in order to compare it by analogy to the festival of Passover, in the following manner: Just as the festival of Passover requires lodging overnight in Jerusalem after the conclusion of the Festival, as one may not depart that night, so too the festival of Sukkot requires lodging in Jerusalem after Sukkot has ended.

The Gemara asks: And there, with regard to Passover itself, from where do we derive that it requires lodging?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב אשי אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבה דרישא כגבה דמו.

א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כו'.

פז"ר קש"ב. פירשנוהו כבר למעלה.

המשנה השלישית ב"ש או' מביאי' שלמי' ואין סומכי' עליהם אבל לא עולות ב"ה או' מביאי' שלמי' ועולות וסומכי' עליהם עצרת שחל להיות ערב שבת בש"א יום טבוח לאחר השבת ב"ה או' אין לה יום טבוח ומודים שאם חלה להיות בשבת שיום הטבוח לאחר השבת ואין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרי' בהספד ובתענית שלא לקיים את דברי האומרי' עצרת לאחר השבת אמר הר"מ פי' כבר ביארנו בפרק ב' ממס' ביצה זו ההלכה ופרשנו כי מחלקתם היא בעולת ראיה ושלמי חגיגה אבל נדר ונדבה אין קרבין בי"ט ואסרו ב"ש הסמיכה לפי שהוא משתמש בבעלי חיים ומיגע עצמו גם כן בסמיכה כי סמיכה בכל כחו בעינן עצרת שחלה וכו' פי' כבר קדם לך כי חג שבועות יש לו תשלומין כל ז' וידעת כי דעת ב"ש שאין מביאין עולות בי"ט ולפיכך כשחל עצרת ערב שבת מביא עולת ראיה לאחר השבת והוא יהיה יום טבוח וב"ה או' שלא יהיה יום טבוח אלא בערב שבת עצמו יביא עולת ראיה כמו שקדם לך מדעתם וזה ששנה מחלקתם כדי שלא תאמ' ב"ש מודים לב"ה בעצרת שחלה ערב שבת שמביאי' עולות בי"ט כיון שאינן יכולים להקריבם למחר לפי שהוא שבת וב"ה ג"כ אינם מודים לב"ש ואפי' במה שקדם אע"פ שאי אפשר להקריב עולות ממחרת י"ט ואותם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה מאמינים כי עצרת לא תחול לעולם אלא אחר השבת שנ' וספרתם לכם ממחרת השבת והפסוק קרא י"ט שבת כמו שקראם כלם שבתות ד':

אמר המאירי ב"ש אומרים וכו' כונת המשנה בענין החלק השני ג"כ לבאר איזה קרבן מקרבנות החג דוחה י"ט ואיזה מהן אינו דוחה י"ט ואמ' ב"ש אומרים מביאין שלמים ר"ל שלמי חגיגה בי"ט שהרי יש בה מאכל לבני אדם ואיכא לכם ואין סומכי' עליהם כמו שהתבאר במשנה שלפניה ומ"מ סומך עליה מערב י"ט דלא סבירא ליה תכף לסמיכה שחיטה אבל לא עולות אפי' עולות ראיות שאין בהן מאכל להדיוט וכתי' לכם ולא לגבוה ואע"פ שעולת תמיד דוחה שבת וי"ט התם במועדו כתו' ואפי' בשבת ואע"פ שעולה ראיה עקרה ביום ראשון הא מ"מ יש לה תשלומים וב"ה מתירים אף בעולות ראיות שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן ומ"מ עולות של נדרים ונדבות אף הוא מודה באסורן כמו שהתבאר בפרק א' אבל עולת ראיה הואיל ועקרה ביום א' מותר ואע"פ שאמר לכם אנו דורשין לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים וסומכי' עליהן כמו שהתבאר בשלפניה ומתוך מה שחלקו במשנה זו נמשכו לחלוק בדבר זה שאמרו עכשיו והוא ועצרת שחל להיות בערב שבת והרי לדעת ב"ש אין עולה ראיה שלה קריבה בו ביום ולמחר אינו משלם שהרי שבת הוא ונמצא יום טבוח ר"ל יום שחיטת קרבנות הראיה אחר השבת ואע"פ שעצרת אין בה ז' למדנו בגמרא מדין הקש שאף עצרת יש לו ז' לתשלומים כפסח וכדי ללמדנו כן תפש בכאן יום עצרת וב"ה אומרים אין לה יום טבוח פי' לא שיאמרו שאם לא הוקרבו ראיות בי"ט שלא יהא יום טבוח שלהם אחר השבת שאף הם מודים שיש לעצרת תשלומים כל ז' אלא שהם אמרו שאין צריך בזה יום טבוח אחרי שהרי בי"ט עצמו הן קרבות והוא שאמר אח"כ שניהם מודים שאם חל עצרת להיות בשבת ועולה ראיה אינה דוחה שבת לדברי הכל שיום טבוח שלה אחר השבת אלא שאם ארע כן לא היה כהן גדול מתלבש בכליו נאים בביתו ובשעה שהולך בשוק ואע"פ שבשאר ימי טבוח היה מתהדר בלבושים אפי' בזמן שאינו יום טוב ויום זה מיהא צריך שלא לעשות כן שלא יחשדוהו כצדוקי שהיו הצדוקים אומרים אין עצרת אלא אחר השבת שהיו מפרשים ממחרת השבת על שבת בראשית ומתוך כך צריך להזהר שלא להתהדר במלבושים נאים כדי לפרסם שאינו י"ט ויש שפירשו אין מתלבש בכליו על בגדי כהונה ר"ל שאינו עובד באותו היום כלל אע"פ שבכל יום שירצה בא ועובד כדי שיפרסם שאין היום יום טוב ומותרין בהספד ובתענית פי' ביום זה כדי להוציא מלבן של צדוקין ומ"מ בכל שאר ימי טבוח הן של עקר הן של תשלומים היו נוהגין איסור בהספד ובתענית ויום טבוח היו קורין אותו היום שהיו קרבנות ראיה וחגיגה קרבין בו או קרבנות הראיה לבד:

זהו ביאור המשנה והלכה כב"ה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

כבר ביארנו במשנה שעצרת יש לה ז' לתשלומים כפסח אבל סוכות יש לו ח' שאף שמיני עצרת בכלל תשלומי החג הוא כמו שהתבאר בפרק א' שמא תאמר והלא שמיני רגל בפני עצמו הוא לא נאמרו הדברים אלא לענין פז"ר קש"ב ופירוש הדברים בקצרה פייס בפני עצמו לענין פרי החג שבכל קרבנות החג לא היו מפייסין אלא שהיו מקריבין לפי סדר המשמרות ומי שהקריב פר היום לא היה מקריב למחר ופר של שמיני היו מפייסין בו איזו משמרה מקריבתו ואע"פ שאפשר שיגיע למי שהקריב פר אתמול זמן בפני עצמו שאומרין בו שהחיינו מה שאין כן בשביעי של פסח רגל בפני עצמו לענין אבל במי שמת לו מת ערב החג שנחשב לו ערב החג ז' וי"ט ז' ושמיני עצרת ז' והרי כ"א יום לענין ל' קרבן בפני עצמו שפרי החג מתמעטין והולכין ובשמיני אינו קרב לפי סדר המיעוט שהרי ביום ז' היו מקריבין ז' פרים ובשמיני לא היו מקריבין אלא א' שיר בפני עצמו שלא היו משוררים על הדוכן כסדר שאר הימים אלא שאומרין למנצח על השמינית ברכה בפני עצמה שאין מזכירין בתפלה וברכה חג הסוכות אלא חג העצרת וגדולי הרבנים פירשו ענין זה ברגל בפני עצמו ר"ל שלא פירשוהו לענין אבלות אלא לענין הזכרת חג העצרת ופי' לענין ברכה שהיו מברכין בו את המלך זכר לברכה שברכו את שלמה באותו היום כדכתי' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך ואין נראה כן שמאחר שלא היה לענין זה מקום בשאר הרגלים כלל מה ענין לומר על זה שהוא רגל בפני עצמו אלא שהדברים נראין כפירוש ראשון:

עולי רגלים היו טעונין לינה ליל ט"ו בניסן וליל ט"ו של חג והוא הדין לליל יום עצרת ואינו רשאי ליפטר מירושלם אפי' לילך ללון תוך התחום כל לילה שעבר י"ט ראשון שנאמר ופנית בבקר וכו' וי"מ עד מוצאי י"ט אחרון ממה שדרשו בו בזבחים פרק דם חטאת לענין נותר לדעת ר' טרפון שאם בשל בו בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל דכתי' ופנית בבקר עשאן לכלן בקר אחד אלמא דממוצאי י"ט קאמר ומ"מ יש לפרש שם כיון שנשתהא עד י"ט אחרון והקריב קרבנותיו אינו יכול לפנות ולילך עד בקר של מוצאי י"ט אלמא שכלן נעשין בקר זה לזה ואין בהם משום נותר לדעת ר' טרפון ולעולם בבקר של י"ו יכול לילך:

מה חה"מ טעון לינה אף חה"ס ט"ל פירש המורה טעון לינה מוצאי יו"ט ופנית בבוקר בי"ו שהוא חולו של מועד דאילו ביו"ט תחומין אסורין ואינו נ"ל מדתנן בזבחים בפ' דם חטאת ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו את כל הרגל ואמרינן בגמרא מ"ט דר"ט אמר ר' יצחק דאמר קרא ופנית בבוקר הלכת לאהליך הכתוב עשאן כולן בוקר אחד אלמא מוכח מהתם דהאי ופנית בבוקר למוצאי כל החג קאמר שכל ימי החג קיא (ביראה) כל זכורך ולמוצאי החג הוא רשאי ללכת ואל ילך בלילה אלא בבוקר שהוא טעון לינה ליל מוצאי יו"ט וכל שבעת ימי החג. הוא קורא אותן יום אחד:

תוספות בד"ה יום טבוח אחר השבת פרש"י קרבנות ראייה וחגיגה כו' ומיהו בירושלמי כו' א"ל ב"ש חגיגה נמי אין זמנה קבוע כו' עכ"ל ולמאי שכתבו התוס' לעיל דשלמי שמחה נמי יש להן תשלומים כל ז' וה"ל אין זמנה קבוע ולא קרב בי"ט כמו חגיגה קשה דא"כ באיזו שלמים קאמרי ב"ש במתני' דמביאין וליכא למימר בשלמי צבור בעצרת דבהנהו ליכא סמיכה כלל ויש ליישב דאע"ג דתרווייהו מקרו אין זמנן קבוע מ"מ שלמי שמחה קריבין דמקרו לכם טפי מחגיגה דכתיב וחגותם אותו חג לה' ומיהו הך דירושלמי נאמרה בתלמודנו בפ"ב דביצה לגבי ראייה אבל חגיגה קריבה לכ"ע ולא כפרש"י דהכא דחגיגה מקרי שפיר לכם כיון דיש בה צורך הדיוט משא"כ ברחייה וע"ש כל הסוגיא:

בד"ה פז"ר קש"ב פרש"י רגל כו' ומפרש לשם מנא ידעינן שהוא רגל דהא בכולם כתיב וביום כו' עכ"ל ולא ידענא מה להם לאתויי הכא הך מלתא מדברי הירושלמי ומה ראייה הוא לדבריהם ובתלמודנו נמי איתא הכי בפ' לולב וערבה אהא דאמרי' זמן בשמיני דהתם כתיב וביום והכא כתיב ביום לומר דחלוק הוא וכל דבריהם דהכא כתבו ג"כ בפ"ק דר"ה והך דירושלמי לא הביאו שם:

בד"ה תפשת מועט תפשת לפי שיש בכלל מאתים מנה ומ"מ חשבון שבידך כו' אבל למועט כו' ולא יתכן כו' עכ"ל מהג"ה א"מ ז"ל ובתוס' פ"ק דסוכה מהכא גופה דחיוה דהא יש לדבר סוף דטפי מח' לא ודו"ק:

בד"ה אף חג הסוכות טעונה לינה אתיא כראב"י ור"מ דאילו לת"ק ור"ש וראב"ש בפ"ק דר"ה נפקא להו כו' וה"נ מרבה התם בפסחים פסח שני כו' עכ"ל כצ"ל דלראב"י ור"מ קאמרינן התם דאתא לחג הסוכות דטעונה לינה אבל לת"ק ור"ש וראב"ש אתא האי קרא לבל תאחר ותשלומין דעצרת נפקא להו מדרבה בר שמואל כדאמר התם וע"כ לינה לא נפקא להו אלא מכל פינות כו':

גמרא א"ר אלעזר א"ר אושעיא מנין כו' כצ"ל:

גמרא מקיש חג השבועות לחג המצות כו'. עט"א דמסיק דבחג המצות ידעינן ליום א' וז' מקרא וימים שבינתים מק"ו. והקשה דהא בזבחים מבע"ל דבר הלמד מק"ו מהו שילמד בהיקש ע"ש. ואנכי תמה דהא נוכל לומר איפכא ר"ל מקודם נילף בהיקש יום הז' המפורש והדר נילף מק"ו בחה"ש גופיה ימים שבינתים. ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו כדאיתא שם. וכה"ג תמצא (שם מא) בתד"ה ואתא הב' ע"ש:

רש"י ד"ה אין לה יום טבוח. שמותר להקריבן ביו"ט. כצ"ל:

רש"י ד"ה פז"ר. פייס לענין פרי החג כו' ופר שמיני מפיסין עליו כו'. לכאורה אף אילו וכבשיו ושעירו היו טעונין פייס. וכ"פ בעצמו (בסוכה נה ב) במשנה (רק שדלג שם השעיר) ואולי ס"ל ז"ל הכא דגם בז' ימי החג היה להם פייס מי יקריב איל ומי השעיר ומי שני כבשים ע"ש במשנה. שוב נזכרתי שגם לשון הברייתא שם פר הבא בשמיני בתחלה מפיסין עליו כו' ע"ש. ונראה עוד דאף לפרי החג היה פייס בין כהני המשמרה עצמה דהא בכל ימי ה"ש לא היה משמש בכ"י אלא בית אב אחד והיה פייס ביניהם:

תד"ה פז"ר. ולינה לא בעי למיתני כו' משום דפשיטא ליה. ק"ל דהא תני קרבן אף דמפורש בקרא:

בא"ד דבשאר ימה"ח כו' שמתחיל ביום א' מזמור ומסיים בשני. עמש"כ בדבריהם (בסוכה מח):

תוס' ד"ה אף עצרת וכו' בירושלמי אר"י. עיין מ"ל פ"ג הלכה ו' מהלכות אבל:

מתני' ב"ש אומרים מביאים שלמים (ביו"ט) ואין סומכין עליהן.
במסכת ביצה (דף כ ע"א) פי' רש"י בד"ה ב"ש היא משום דסמיכה כתיב בשלמי נדבה, ולא גמרינן חובה מנדבה, הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט.
וקשה לי, לפי מה דקיימינן עתה דבית שמאי לית להו סמיכה כלל בשלמי חובה, ממילא גם בחול אסור לסמוך, דהוי עבודה בקדשים, דהא גם משום יו"ט לא מקרי משתמש בבעלי חיים רק אי בעי סמיכה בכל כחו, וכמ"ש רש"י שם בביצה במתני', וא"כ ממילא גם בחול אסור משום עבודה בקדשים וצע"ג:

אמר ר"א אמר ר"א מנין לעצרת שיש לו תשלומין כל שבעה שנא' בחג המצו' וכו' מקיש חג השבועו' לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה וכו' ואימא מקיש לחג הסוכות כל שמנה שמיני רגל בפני עצמו הוא אימר דאמרינן רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון דתנן מי שלא חג וכו' תפסת מרובה לא תפסת. ויש לדקדק וכי התרצן הראשון לא ידע ממשנה מפורשת במכילתין מי שלא חג וכו' ועוד למה לא משני תיכף תפסת מרובה כו' ועוד למה לא אמר אלא **הגה"ח והנה קושיא זו יש לדחות ע"פ מה דמבואר ברשב"ם דכל לקום שלא נזכר שם אמורא בתירוץ הראשון לא דייק לומר אלא** תפסת מרובה כיון שחוזר מתירוץ הראשון ונראה דיש לדקדק גם חג המצות נקיש לחג הסוכות לתשלומין כל שמונה דהרי אין לנו ברוב המצות שום לימוד שלא יהא תשלומין יותר משבעה אלא שמן הסתם כיון שאין ימי חג המצות רק שבעה יהבינן ליה תשלומין לחגיגה ג"כ שבעה וכל זה מן הסתם אבל אם נילף בהיקש מסוכה יהי' לו תשלומין כל שמונה ויהיו כל המועדים שלשתן שוין בהיקשא לתשלומין וא"כ אין לנו תפסת מועט כלל ולא שייך לתרץ תפסה מרובה לא תפסת שאין כאן ב' מדות כלל שתפס אחד מדה מרובה והשני מועט ולתרץ דבר זה צריך לומר כיון שאין הפלפול נוגע לענין המועד שימי המועד ידועים בפסח ז' ועצרת יום א' וסוכה ח' רק הפלפול לענין קרבן חגיגה אימתי זמנו להקריבו עדיין לשם חגיגה צריך לדון כמו בקדשים שאין למדין למד מן הלמד וכיון דשמיני של חג בג"ש עצרת עצרת אתי איך שוב ילמד על פסח בהיקש וא"ת א"כ איך נלמוד עצרת מחג דפריך ואימא מקיש לחג הסוכות כל שמונה יש לומר כיון דעצרת אפילו תשלומי שבעה צריך ללמוד ממקום אחר א"כ ילפינן מיני' מחג הסוכות כל שמנה בבת א' והואיל ויכול ללמוד מהחג שבעה ראשונים דמפורש בי' בהדיא למד מי' בחד זימנא כל שמונה [וכמו שאמרו במס יומא דף נ"ז ע"א) חוץ מבפנים בחד זימנא גמר) אבל פסח שאין צריך ללמוד רק פ' יום ח' אי אפשר למילפי' מסוכה. וכל זה עכשיו שתירץ שמיני רגל בפני עצמו וא"כ צריך למלפי' מג"ש עצרת עצרת שוב לא יליף פסח מיני' משום דהוי למד מן הלמד ושפיר משני אח"כ תפסת מרובה וכו' וא"כ התירוץ הראשון שמיני רגל בפני עצמו הוא הקדמה למאי דמסיק תפסת מרובה וכו ודוק. והאי תנא דמייתי לעיל (דף ט') לשמיני עצרת מבחדש השביעי תחוגו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגם חג המצות נילף בהיקשא דחג הסוכות לתשלומי שמונה. י"ל דתנא ההוא לא דריש בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות היקשא כלל רק לבל תאחר דבעינן שלש רגלים ותשלומין לעצרת יליף מדתני רבה ב"ש דאמרה תורה מנה ימים וקדש חודש וכו':

*שם בתוס' ד"ה אף עצרת וכו' בירושלמי אמר ר"י בר' בון דוד מת בעצרת וכו' וקשה לר"א ת"ל בלא"ה לא הקריבו בראשון כיון דהי' שבת וכו' ע"ש בתוס' ולכאורה יש לדקדה למה איחרו התוס' בכל זה עד כאן שהיא מס' אחרונה בסדר מועד והרי מימרא זו מנין לעצרת וכו' כבר נשנית במס' ר"ה (דף ד' ע"ב) ובמס' מ"ק (דף כ"ד ע"ב). וליישב זה נשובה ונחקורה דמלשון התוס' שכתבו וקשה להר' אלחנן תיפוק ליה בלא"ה לא הקריבו בראשון כיון שהי' שבת מלשון זה משמע דהר"א קא מקשה בקיצור דלא הוי צריך לומר דלא הקריבו בו ביום משום שכל ישראל היו אוננין הא בלא"ה נמי ידעינן שלא היו יכולין להקריב קרבנותיהם דהא הי' ביום השבת כדאיתא במס' שבת בפ' במה מדליקין ולכאורה הי' לו להר' אלחנן להקשות סתירה דאין מכאן ראי' דעצרת יש לו תשלומין דהנה בשמעתין ע"ב פריך הש"ס תנן עצרת שחל להיות ערב שבת ב"ש אומרים וכו' ולכאורה קשה לדעת המקשן דרצה להוכיח מדברי ב"ה שאמר אין לה יום טבוח הכוונה שאין לה יום טבוח כלל ועצרת אין לה תשלומין כלל והרי דבר זה מפורש במשנה שתני ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר שבת וא"כ למה לא הקשה סתירה מרישא אסיפא דמתניתין דברישא תני ב"ה אין לה יום טבוח כלל ובסיפא תני ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח הוא אחר שבת וכן מה שהקשה לקמן מברייתא דמי שלא חג ביו"ט ראשון של עצרת שוב אינו חוגג מאי לאו יו"ט של עצרת למה לא הקשה ממתניתין דתני ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח הוא אחר שבת. והגאון טורי אבן הרגיש בקושי' זו ונדחק מאד בזה לומר דהמקשן הי' משבש הברייתא ע"ש וצריכין אנו לומר לדעת המקשן דאפילו אם אין תשלומין לעצרת היינו אם חל בשאר ימי השבוע שהיה ראוי להקריב בו ביום לב"ה אבל אם חל עצרת בשבת מודה ב"ה שיום טבוח הוא אחר שבת הואיל וא"א להקריב בו ביום זמנו קבוע אחר שבת. ולפ"ז נדחה ראיות הירושלמי מדוד שמת בעצרת לילף מני' שעצרת יש לו תשלומין מדהקריבו קרבנותיהן למחרת דשאני התם שדוד מת בשבת וא' זמנו הוא קבוע אחר שבת אבל אם חל שבועות בשאר ימי השבוע י"ל דאין לו תשלומין הואיל וזמנו קבוע בעצרת עצמו. אמנם יש לומר דבאמת לאו כוונת הירושלמי הוא ללמוד מדוד דין תשלומין לעצרת וגם הירושלמי אית ליה לימוד דתלמוד בבלי ויליף מדכתיב בחג המצות וגו' או כדיליף דבי ר"א בן יעקב וכוונת הירושלמי הוא ללמד דין אחר ממיתת דוד. דהנה לעיל (דף ט' ע"א) איתא מאי תשלומין ר"י אמר תשלומין לראשון ור' אושעי' אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו אמר ר"ז תיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו וכתבו התוס' שם בד"ה תשלומין זל"ז דגבי חג השבועות לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא ולפ"ז קשה כיון שבמיתת דוד היו כל ישראל אוננים א"כ לא חזו בראשון איך הקריבו למחר. אך זה לאו קושי' היא דלפי מה שכתבו התוס' בשמעתין (דף י"ז ע"א) בד"ה יום טבוח ואע"ג דלא חזו בראשון מייתי לה בשני אפילו למ"ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה רק בשביל היום כדפי' לעיל חזי' מיהא קרינן בי' עכ"ל ולפי דברי התוס' נולד לנו ספק אם חל יום הראשון בשבת והוא חגר בו ביום ונתפשט בשני אם יש לדון בזה דין לא חזי בראשון מי אמרינן כיון דאף בלי איסור שבת גברא מצד עצמו לא חזי ושוב אין לו תשלומין או דלמא כיון שבלא"ה ליכא בשבת הקרבה לשום אדם שוב לא משגחינן אם הגברא חזי או לא חזי אך ספק זה נפשוט ממיתת דוד שהיו כל ישראל אוננין ולא חזו בראשון ואפ"ה הקריבו למחר והרי בעצרת לכ"ע תשלומין דראשון הוא מזה מוכח כהך סברא דאם חל יום הראשון בשבת לא משגחינן בגברא ואף אם גם גברא לא חזי אפ"ה יש לו תשלומין וא"כ דין זה יליף לה הירושלמי ממיתת דוד דאם חל בשבת יש לו תשלומין אף שהי' חגר בשבת שהוא יום ראשון אבל עיקר תשלומין בעצרת באמת יליף לה מדרשא דבבלי. אלא דעדיין יש להקשות דגם דין זה ליכא למילף ממיתת דוד דהא זה ודאי דמה דאמרינן חיגר בראשון אין לו תשלומין היינו דוקא שנעשה חיגר תיכף בעלות השחר שלא הי' לו שעה אחת להקרבה והוי לא חזי בראשון אבל אם נעשה חיגר באמצע יום זה נחשב חזי בראשון דהא עכ"פ הי' לו שעה אחת שהי' ראוי להקריב קרבנו ויש לו תשלומין. ועיין לעיל (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה תשלומין דראשון ע"ש. ולפ"ז גם זה הדין לא נפשט ממיתת דוד דלעולם יש לומר לאידך גיסא דאף דיום ראשון חל בשבת והוא חיגר בראשון ג"כ נחשב גברא לא חזי וממותת דוד ליכא להוכיח מידי דמאן יימר דדוד מת קודם עלות השחר דלמא מת אחר עלות השחר ובזוהר פ' תרומה מפורש דדוד המלך מת בשבת אחר חצות היום והיו כל ישראל נחשבים חזי ביום הראשון ואח"כ כשמת דוד בו ביום נעשו אוננין ושפיר הקריבו למחר ביום טבוח שאחר שבת ועוד קשה הא אין אנינות בשבת ויו"ט ולא היו נדחין כלל מצד אנינות בו ביום:

וליישב זה יש לומר דשפיר מוכח ממיתת דוד דעצרת יש לו תשלומין וגם הירושלמי ס"ל כש"ס בבלי במס' שבת בפ' במה מדליקין דדוד מת בעצרת וכיון שהי' אז עצרת בשבת לא הי' אפשר לקוברו ביום השבת משום איסור שבת והיו קוברי' אותו ביום טבוח שאחר שבת וגם ביום ההוא לא היו רשאין להקריב קרבנותיהן ביום הקבורה משום שהיו אוננין ואף דאנינות של הקבורה אינו אלא מדרבנן מ"מ אסור להקריב גם באנינות דרבנן כמו שמפורש ברמב"ם בפ"ב מה' ביאת מקדש הלכה י' ע"ש דמי שמת לו מת וקברו לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם ע"ש ברמב"ם וא"כ מה שנאמר בדברי הימים א' כ"ט כ"א] ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ע"כ הפירוש הוא ביום מחרת ביום שאחר יום הטבוח דהיינו שדוד מת בעצרת שחל להיות בשבת וביום א' שהוא יום טבוח היו אוננין מפני הקבורה והקריבו ביום המחרת שהוא יום שני בשבת שהוא יום שלישי למיתת דוד ושפיר הוכיח הירושלמי שעצרת יש לו תשלומין ואין כאן סתירה לתלמוד בבלי שאף שהי' עצרת ביום השבת ודאי הי' לו יום טבוח ביום א' שאחר שבת דקבוע זמן כדתני במתניתין ומודה ב"ה שאם חל בשבת שיום טבוח הוא אחר שבת כמ"ש לעיל אבל כיון שגם ביום טבוח לא הקריבו כי אם ביום מחרתו של יום טבוח דהיינו בשני בשבת שהי' יום שלישי של עצרת מוכח שפיר שיש לו תשלומין כל שבעה דאל"כ איך הקריב ביום ב' שלאחר חג השבועות שכבר עבר יום הטבוח ולפ"ז לא קשה קושיית הר' אלחנן ואין כאן סתירה ואדרבה עיקר הוכחת תשלומין הוא הואיל ודוד מת בעצרת שחל בשבת:

אמנם דבר זה בדותא הוא דהא בקרא הקודם שם בדברי הימים נאמר ויאמר דוד לכל הקהל ברכו נא את ה' אלהיכם וגו' ועל זה נאמר בקרא שלאחריו ויעלו עולות לה' למחרת יום ההוא הרי מפורש שדבר דוד עמהם ביום הקודם לזה יום ההוא ואיך אפשר לומר דמחרת יום ההוא הוא יום שלישי למיתתו עוד יש להקשות מנ"ל להתוס' לומר דמה שאמר ר"י ב"ר בון בירושלמי שדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין הכוונה להוכיח דיש לו תשלומין והמעיין בירושלמי יראה שאין כוונת הירושלמי ללמוד מזה דין תשלומין אלא לתרץ גוף הקרא דלמה הקריבו ליום המחרת ולא הקריבו ביום ההוא ביו"ט עצרת הלא לב"ה מביאין שלמים ועולות ביו"ט ולמה המתינו עד למחרת יום ההוא וע"ז קאמר ר"י ב"ר בון שלא הקריבו בו ביום משום שהיו אוננין

ונלע"ד כוונת התוס' בזה שכתבו כלומר מהתם משמע שהי' לו תשלומין אין כוונתם לומר שעיקר הוכחה הוא להוכיח תשלומין ממיתת דוד אלא שכוונת התוס' הוא כיון שהירושלמי לא בא אלא רק לתרץ למה לא הקריבו בו ביום הי' להירושלמי לתרץ שאירע אז אותו היום בשבת והי' א"א להקריב קרבנות ומי הכריחו לומר שהיו אוננין וע"ז תירצו התוס' כלומר דהירושלמי מלתא אגב אורחא קמ"ל דעצרת יש לו תשלומין ואם היה מתרץ שלא הקריבו משום שהי' שבת לא הי' נשמע מזה שהיו לו תשלומין במו"ש לעיל דחל בשבת שאני דאף אם אין לו תשלומין אפ"ה בחל בשבת היום טבוח הוא אחר שבת לכ"ע כמו שתני במתניתין ולכך אמר בירושלמי הטעם משום שהיו אוננין לאשמעינן דעצרת יש לו תשלומין כמו שיליף בש"ס בבלי ועל זה שפיר הקשה הר' אלחנן ת"ל דהי' שבת ובא להקשות סתירה איך בא הירושלמי לאשמעינן אגב אורחא דעצרת יש לו תשלומין הא ע"כ לא הי' אז במיתת דוד שהקריבו למחרת משום תשלומין דכיון ששבת הי' א"כ זמן ההקרבה קבוע ביום הטבוח ולא משום תשלומין. אמנם כל זה מוכח לפי השקלא וטרי' הכא במס' חגיגה דהמקשה הי' ס"ד לומר דמה שאמר ב"ה אין לה יום טבוח שאין לו כלל יום טבוח וב"ה לית ליה תשלומין בעצרת וע"ז קשה הלא תני בסיפא דמתניתין ומודים בחל בשבת שיום טבוח אחר שבת וע"כ צ"ל דחל בשבת שאני שלאו משום תשלומין הוא אלא שזמנו קבוע לאחר שבת ביום טבוח וכיון שמזה הקשה הר' אלחנן דבמיתת דוד לא הי' כלל דין תשלומין ואיך נימא דהירושלמי מלתא אגב אורחא קמ"ל דעצרת יש לו תשלומין אבל במס' ר"ה ובמס' מ"ק דשם ליכא השקלא וטרי' זה ושפיר יש לומר ולפרש דמה דתני במתניתין ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר שבת היינו מטעם תשלומין ואין חילוק בין חל יו"ט בשבת או בשאר ימות החול ודו"ק: צל"ח מועד קטן

דף ח' ברא"ש ליקוט עצמות אין אומרים עליהן כו' המג"א כתב בסי' תקמ"ז ס"ק ח' וז"ל עיין ביו"ד סי' ת"ג דמשמע כשאין אומרים צ"ה אין אומרים שבחו של מת דהא מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו וא"כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו כו' אמנם אני עיינתי ולא מצאתי ביו"ד סי' ת"ג שום סעד לזה ואדרבה לכאורה יש ראי' להיפך דהרי שם בסעיף ג' עצמות אין עומדים עליהם בשורה וכו' ואין אומרים עליהם קינה ונהי אבל אומרים עליהם קילוסין דהיינו שבחו של מת ומשבחין להקב"ה שהוא ממית ומחיה הרי שאף שאין אומרים קינה ונהי מ"מ אומרים שבחו של מת. ואמנם אין מזה ראי' לסתור דברי המג"א דבעצמות מה שאין אומרים עליהם קינה ונהי אין הכוונה שאסור לומר קינה ונהי אלא הכונה שאין צריך לומר קינה ונהי וא"כ למה נגזור בהגדת שבחו שמא ירגיל ההספד משא"כ בימים שאין מספידין יש איסור בדבר משום כבוד היום שפיר אפשר שגם הגדת שבחו יש למנוע שמא ירגיל ההספד. אלא אף שאין תיובתא להמג"א אבל עכ"פ אין סייעתא ואם כונת המג"א ממה שמבואר שם שאין ליקוט עצמות במועד והי' סבור המג"א שהטעם משום שלא יוכל להגיד שבחו זה אינו ששם הטעם שאיבול הוא לו שהרי מתאבל כל היום. אבל הנלע"ד שט"ס הוא במג"א וצריך להיות ביו"ד סי' ת"א דשם כתב הטור בשם רבינו משולם דאין אומרים צ"ה בחוה"מ משום דכשם שאין מניחין המטה ברחוב בחוה"מ שלא להרגיל ההספד הכונה שע"י צ"ה ירגילו ההספד ומזה למד המג"א דגם אין להזכיר שבחו ואני אומר א"כ הנשים במועד שמענות אבל לא מטפחות נמי נימא מתוך שמענות ירגילו ההספד לכן נלע"ד דלכאורה לפי דעת המג"א נימא שלא ילוו המת בחוה"מ שלא יבואו להרגיל ההספד כדרך שאין מניחין המטה ברחוב אלא חז"ל לא רצו למנוע כבוד המת ומה שהוא כבודו עושין לו חוץ מן ההספד אבל עכ"פ לא גזרו במה שהוא כבודו שמא ירגילו ההספד אבל הנחת המטה ברחוב אין בזה כבוד למת וכן צ"ה אין בזה שבח למת שהרי על כל המתים אומרים צ"ה יהי' מי שיהי' לכן גזרו בו שמא ירגיל ההספד:

תוס' ד"ה אף עצרת יש לו תשלומין בירושלמי א"ר יוסי בר' בון דוד מת בעצרת וכו' ושמא התם לית ליה הכי ופליג אהא עכ"ל כונתם דהירוש' לית ליה דהיה שבת. אבל תלמודין סבר דהיה שבת ומצינן למימר דגם לתלמודין היה עצרת וכן מצאתי ברות רבתי ריש פרשתא ג' דאתמר בי מדרשא דדוד הע"ה מת בעצרת שחל להיות בשבת ע"ש ועיין מ"ש הרב בכור שור דף קכ"א ע"ב ועמ"ש בקונטריס שמחת הרגל רות לימוד ג' דף ו' ע"א ע"ש:

דבהדי גבה. ששוה לגובה הגב של בהמה: כגבה של בהמה דמי. והראש שוה בגובה לגב הבהמה: מתני' מביאין שלמים. ביו''ט שהן אכילת הדיוט: ואין סומכין עליהן. כדאמרינן אלא סומך עליהן מערב יו''ט ושוחטן ביו''ט דלא בעינן תכף לסמיכה שחיטה: אבל לא מביאין עולות. באותן שיכול להביא לאחר יו''ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב) לכם ולא לגבוה: יום טבוח. של קרבנות ראייה וחגיגה של יו''ט לאחר השבת שאין קריבין לא ביו''ט ולא בשבת: אין לה יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבן ביו''ט: אין כהן גדול מתלבש בכלים. נאים בביתו ובשוק ולאו בשעת עבודה קאמר ולא בבגדי כהונה קאי אלא שלא יתנאה באותו היום שיום טבוח של עצרת אחר שבת שיבינו הכל שאינו היום יו''ט מפני הצדוקין שהיו אומרים עצרת אחר שבת: גמ' מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה. כדרבינן קראי בפ''ק (דף ט.) (בחג) הסוכות וה''ה לחג המצות שהרי אף הוא שבעת ימים: פז''ר קש''ב. פיי''ס זמ''ן רג''ל קרב''ן שי''ר ברכ''ה פייס לענין פרי החג כל שבעת ימי החג אין מפייסין עליהן אלא לפי חשבון המשמרות לפי סידרן מקריבין אותן כדתנן במסכת סוכה (דף נה:) מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר ופר של שמיני מפייסין עליו איזהו מן המשמרות יקריבנו זמן שהחיינו רגל שיש לו שם רגל בפני עצמו ואינו קרוי סוכות קרבן שאין בהמות קרבנותיו כסדר פרי החג שפרי החג מתמעטין והולכין וכבשיהן י''ד בכל יום ואילים שנים ובשמיני פר אחד איל אחד ושבעה כבשים שיר אין שיר קרבנותיו כסדר שיר של ימות החג ואינו מדבר מענין פרשיות של הומבה''י (סוכה נה.) שהוא סימן לשיר של ימות החג ברכה שהיו מברכים את המלך זכר לשלמה שנאמר בו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך (מלכים א ח): תפשת מרובה לא תפשת. כל מקום שתמצא שני דרכים אחד תופש מרובה ואחד תופש מועט טוב לך לתפוש את המועט שאפילו היה לך לתפוש את המרובה ותתפוש את המועט תפיסתך תפיסה שיש בכלל המרובה המועט אבל אם תתפוש המרובה והיה לך לתפוש המועט נמצאת שתפשת שלא כדת: טעון לינה. מוצאי י''ט:

דלמא כו]: רב אשי אמר אפילו תימא צדדין מותרין. דיחויא בעלמא דהא ס''ל לרב אשי בפרק בתרא דשבת (דף קנה. ושם) אמר רב אשי השתא דאמרינן צדדין אסורין אלא הכי קאמר דמהא ליכא למישמע מינה: בית שמאי אומרים מביאין שלמים. בביצה בפ''ב (דף יט.) מיתניא והתם עיקר והכא אגב גררא נסבא שמיירי בחגיגה וכן משמע שמאריך התם טפי לפרש ויש להוכיח מינה דביצה מיתניא מקמי מכילתין: יום טבוח שלו אחר השבת. ואע''ג דלא חזו בראשון מייתי לה בשני אפילו למ''ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה רק בשביל היום כדפי' לעיל חזיא מיהא קרינן ביה: יום טבוח אחר השבת. פרש''י קרבנות ראייה וחגיגה שאין קריבין לא ביו''ט ולא בשבת ולא יתכן לומר דחגיגה אמאי לא ומ''ש משלמים לב''ש ומיהו בירושלמי מייתי אמרו להם לב''ה נדרים ונדבות יוכיחו [שמותרין להדיוט ואסורים לגבוה] אמרו להם ב''ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע אמרו להם ב''ש חגיגה נמי אין זמנה קבוע שאם לא חגג בראשון חוגג והולך כל הרגל אמרו להם ב''ה כיון שאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג אחר הרגל היינו זמנו קבוע משמע דאף בחגיגה פליגי כדפרישית: אין כהן מתלבש בכליו. פרש''י בכלים נאים שלו ובביתו ובשוק שלא בשעת עבודה ולא בבגדי כהונה קאמר אלא שלא יתנאה באותו יום טבוח שיבינו הכל שאינו יו''ט וקשה למורי חדא דלישנא לא משמע ליה דה''ל למינקט בכלים נאין ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי ונראה לו דבח' בגדים איירי שבימים טובים היה רגיל כהן גדול לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח לא היה לובשן כדי לעבוד שלא יתראה להיות יו''ט וראיה לדבריו בירושלמי בפירקין א''ר יוסי בר בון בשם ריב''ל בכל יום כ''ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות מקריב אותן והולך ואוכל בביתו ובא ומקריב תמיד של ערב רבי עוקבא בשם ריב''ל אמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וי''ט כלומר שלא היה רגיל ומתלבש בכליו ולעבוד אלא אז מפני כבוד היום אבל אי בעי מקריב בכל אות נפשו כדתנן ביומא (דף יד.) מקריב בראש וביום טבוח אף לכולי עלמא לא היה מתלבש שלא יכירו שהוא יום טוב: אף עצרת יש לו תשלומין. בירושלמי אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין וקשה לה''ר אלחנן תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת כדמשמע בשבת בפרק במה מדליקין (שבת ל.) דבשבת נפטר דוד ושמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא: פז''ר קש''ב. פרש''י רגל בפני עצמו שיש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל סוכות וברכה היא ברכת המלך כדכתיב ביום השמיני שלח את העם וגו' וקשה לר''ת דהא בפ' לולב וערבה (סוכה דף מז. ושם) אמר כשם שחג טעון שיר קרבן ברכה ולינה אף שמיני עצרת טעון ברכה וקרבן ושיר ולינה מאי לאו זמן לא ברהמ''ז ותפלה ועוד לישנא דנקט ברכה בפני עצמו משמע דאף בימים אחרים איתיה והכי איתא בירושלמי ברכה בפני עצמו מאי היא א''ל זמן א''ל זמן כל שבעה מי איכא משמע דבברכת המזון ותפלה בעי למימר דאיכא כל ז' ומפרש לשם מנא ידעינן שהוא רגל דהא בכולהו כתיב וביום וכאן ביום ללמד שהוא רגל בפני עצמו ונראה לר''ת ברכה ברכת המזון ותפלה שמזכירין את שמיני עצרת ורגל היינו לינה שטעון לינה בירושלים ור''ח מפרש רגל לענין אבילות והכא איתא בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד:) הרי עברו עליו ערב החג והחג ושמיני שלו הרי כאן כ''א ושניהם יסד ר''ת במעריב שלו לינת שלשים ידחם כאשר אבלים ינחם וברכת המלך לא בעי למיתני משום דנחית אשאר ימים וברכת המלך אינה לשם ולינה לא בעי למיתני לדברי רש''י ור''ח משום דפשיטא ליה שיר פרש''י לא איתפרש ליה ור''ת מפרש דאומר מזמור שלו שלם דבשאר ימי החג אומר הומבה''י כדמפרש התם שמתחיל ביום אחד מזמור ומסיים בשני וכאן כולו שלם ורבי עזריאל מצא שאמר למנצח על השמינית מיהו אומר ר''י דהתם לא מדבר רק מה שאומר בפסוקי דזמרה כמו שמוסיפים מזמורים בשבת מ''מ משמע שהיו אומרים אותו במקדש כיון דנתקן לומר: תפשת מועט תפשת. לפי שיש בכלל מאתים מנה ומ''מ חשבון שבידך אמתי וי''מ דלמדה מרובה אין קצבה דלעולם תוכל להרבות אבל למועט יש סוף ולא יתכן דבת''כ פליגי תנאי בהא גבי זבה ימים מיעוט ימים שנים יכול מרובים א''ר עקיבא כל שמשמעו מרובה ומשמעו מועט תפשת מרובה לא תפשת א''ר יהודה שתי מדות אחת כלה ואחת אינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין בשאינה כלה א''ר נחמיה וכו' למה בא הכתוב לפתוח או לנעול: אף חג הסוכות טעון לינה. אתיא כראב''י ור''מ דאילו לת''ק ור''ש וראב''ש בפ''ק דר''ה (דף ה. ושם) נפקא להו מדכתיב ופנית בבוקר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא לבקר והכי נמי מרבה התם בפסחים (דף צה.) פסח שני אין צריכא קרא:

דף יז - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד