חגיגה טז ע"א

דף טז - א

מאי כיצד דרש רבי עקיבא, והבין שלא לטעות במטטרון כמו שטעה אחר [רש"י בפירוש שני]? ^[1] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כך דרש רבי עקיבא:

כתיב "ואתה מרבבות קודש", ודריש ליה מלשון "אות". ללמדך, שהקב"ה אות הוא ברבבה [ברבבות המלאכים] שלו! שאין במלאכים דומה לו, יתברך. ורבי עקיבא ראה מלאכים דומים למטטרון, והבין שהוא אינו קודשא בריך הוא [ערוך, מהרש"א].

ורבי אבהו אמר: כך דרש רבי עקיבא:

כתיב: "דגול מרבבה" - דוגמא הוא ברבבה שלו! שמקומו של הקב"ה ניכר, ואין לטעות בו, כמו שדבר העומד לדוגמא הוא דבר הניכר. ^[2]

וריש לקיש אמר: כך דרש, כתיב: "ה' צבאות שמו" - אדון הוא בצבא שלו. ^[3]

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מכאן ידע רבי עקיבא, דכתיב באליהו הנביא:

"ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה'. והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'. לא ברוח ה'. ואחר הרוח

רעש. לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש. לא באש ה'. ואחר האש - קול דממה דקה" -

וכתיב לעיל מיניה [מהרש"א]: והנה ה' עובר.

כלומר: ומתוך כך ידע איה מקום כבודו, ולא טעה במטטרון.

תנו רבנן:

ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם

שלשה דברים יש בהם כמלאכי השרת:

א. יש להם כנפים כמלאכי השרת.

ב. וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת. יכולים הם להיות בכל מקום בעולם, שלא כאנשים, שיש מקומות שאין יכולין להיות שם מפני חום או קור או דברים אחרים [מהרש"א].

ג. ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.

ותמהינן: יכי השדים יודעין ידיעה עצמית, סלקא דעתך?!

ומשנינן: אלא, שומעין הם מאחורי הפרגוד מפי הקב"ה כמלאכי השרת.

ושלשה דברים יש בשדים כבני אדם, ולא כמלאכים, שלא יתכן בהם כל השלושה:

א. אוכלין ושותין כבני אדם.

ב. פרין ורבין כבני אדם.

ג. ומתים כבני אדם. ^[4]

ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה

שלשה דברים יש באדם כמלאכי השרת:

א. יש להם דעת כמלאכי השרת.

ב. ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, שהאדם הוא ניצב הקומה ולא כבהמה שהולכת על ארבע, וכן מלאכי השרת זקופים שנאמר: שרפים עומדים ממעל לו [עץ יוסף].

ג. ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. מלאכי השרת מדברים בלשון הקודש ואף בני האדם יש להם כוח הדיבור, ולא כבהמה שאינה מדברת [מהרש"א].

שלשה דברים יש באדם כבהמה, ולא כמלאכי השרת שאין שייך בהם כל אלו:

א. אוכלין ושותין כבהמה.

ב. ופרין ורבין על ידי תשמיש כבהמה.

ג. ומוציאין רעי כבהמה.

שנינו במשנה: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו שלא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור: ותמהינן: בשלמא "מה למעלה, מה למטה, מה לאחור", לחיי [ניחא, שאכן ראוי לו למסתכל בהם שלא בא לעולם].

אלא המסתכל לפנים, במה שכבר אירע בעבר, מה חטאו, ובמה הוא פוגע? והרי מה דהוה בעבר, כבר הוה! ואין הוא פוגע בכלום. ^[5]

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרווייהו: למה הדבר דומה?

משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטרין גדולה על האשפה. הלכו ובנו לו ... והרי ודאי שאין רצונו של מלך להזכיר את האשפה כשמדברים על ארמונו. ^[6]

שנינו במשנה: כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם:

ומפרשינן: מאי היא?

רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת, כדמפרש ואזיל.

רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, כדמפרש ואזיל. ^[7]

ומפרשינן לה:

רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת. דכתיב: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'.

רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, וכדרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר, כאילו דוחק רגלי שכינה, שהרי זה כאילו אומר בלבו: אין השכינה כאן.

שנאמר [והרי נאמר]: כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי.

ותמהינן על דברי רבי יצחק שאמר אין ראוי לעבור עבירה בסתר: איני! והא תניא: רבי אלעא הזקן אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו:

ילך למקום שאין מכירין אותו, כיון ששם אין דעתו גסה עליו, ושמא יקל כח יצרו מעליו. וגם אם יחטא, אין אדם נותן לו לב, לפי שאינו חשוב בעיניהם.

וילבש שחורין ויתעטף שחורין, שעל ידי כן אין דעתו גסה עליו, וגם אינו חשוב בעיני הבריות.

ושם יעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא בהיותו במקומו, והכל מכירים אותו?!

ומוכח שעדיף לחטוא בצינעא מאשר בפרהסיה!

ומשנינן: לא קשיא:

הא - דאמר רבי יצחק - דמצי כייף ליה ליצריה [יכול לכוף את יצרו ולא לעשות העבירה כלל], אלא שהוא בוטח על כך שהוא הולך למקום סתר, כדי שיוכל לעשות את העבירה, ונמצא דוחק בכך רגלי השכינה.

הא - דרבי אלעא - דלא מצי כייף ליצריה. וכיון שברור שיחטא טוב שיעשה כן בצינעא מאשר בפרהסיא.

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה [משמיע את דרשותיו לעם] דריש לקיש:

כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות:

א. בקשת.

ב. ובנשיא ישראל.

ג. ובכהנים, כדמפרש ואזיל. ^[8]

ומפרשינן לה: בקשת: דכתיב "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, הוא מראה דמות כבוד ה'". ^[9]

בנשיא: דכתיב כשמינה משה את יהושע לנשיא: ונתתה מהודך עליו. ^[10]

בכהנים: היינו בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן, ומברכין את ישראל בשם המפורש, שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם.

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש:

מאי דכתיב: "אל תאמינו ברע [בצירי], אל תבטחו באלוף"?

אם יאמר לך יצר הרע: חטוא, והקב"ה מוחל לך - אל תאמין לו!

ומפרשינן: אל תאמין "ברע" נאמר.

"ריע" לא נאמר, אלא "רע" [מהרש"א].

ואין רע אלא יצר הרע. שנאמר: כי יצר לב האדם "רע" מנעוריו.

ללמדך: אל תאמין לדברי יצר הרע.

וכן, אל תבטחו ב"אלוף".

ואין אלוף אלא הקב"ה, שנאמר: אלוף נעורי אתה.

ללמדך: אל תבטח בהקב"ה שימחול לך.

שמא תאמר: וכי מה איכפת לי לעבור, והרי מי מעיד בי?! ^[11]

אל תאמר כן: כי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם, הם מעידין בו

שנאמר: "הוי בוצע בצע רע לביתו [אונס ממון שהוא רע לו כדי לבנות לו בית, רש"י חבקוק].

כי אבן מקיר תזעק [האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר, רש"י שם].

וכפיס מעץ [חתיכת עץ] יעננה [אל האבן, בקול, לעומתה, והיינו, ששניהם צועקים, רש"י שם]. ^[12]

רבי זריקא אומר: נשמתו של אדם מעידה בו.

שנאמר: משוכבת חיקך - שמור פתחי פיך!

אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם? הוי אומר זו נשמה.

תניא: רבי שילא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו - הן מעידין בו!

שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ^[13]

ויש אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר: ואתם [לשון רבים, רש"י תענית] עדי נאום ה', ואני אל.

כלומר: אבריכם עצמכם מעידים בכם.

מתניתין:

נחלקו חכמי הדור בזמן בית שני, בדין סמיכת הבעלים ביום טוב על הקרבנות שמקריבים בו: האם אסור לסמוך עליהם ביום טוב כיון שנמצא הסומך "משתמש" בבעלי חיים בהשענו עליהם, ואסור הדבר משום שבות [שגזרו חכמים לא להשתמש בבהמות בשבת וביום טוב], ולפיכך סומך עליהן מערב יום טוב.

ואפשר לסמוך מערב יום טוב אף שאין הסמיכה סמוכה לשחיטה [רש"י לקמן יז א].

או שחייב לסמוך עליהם ביום טוב דוקא. כי הואיל והתירו להביאן, לא גזרו שבות לבטל סמיכתן בסמוך לשחיטתן [רש"י לעיל ז ב]. ^[14]

מחלוקת זו היתה בין חמש זוגות של תלמידי חכמים, זוג זוג, דור אחר דור.

וכמו שנתבאר במסכת אבות [פרק א] שהנביאים מסרו את התורה לאנשי כנסת הגדולה, ואנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק - שהיה משיירי כנסת הגדולה - ולא מצאנו לישיבתו בן זוג. ומתוך כך לא נפלו מחלוקות בישיבתו בימיו.

אבל לאחריו, היו נשיא הממונה על אותו הדור, וראש ישיבה [אב בית דין] בני זוג לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם. ובזוגות האלו נפלה המחלוקת ביניהם בענין הסמיכה [על פי מאירי, וראה רש"י ותוספות].

ואלו הן חמש הזוגות של חכמי ישראל, דור אחר דור, שנחלקו בדין הסמיכה ביום טוב:

א. יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך ביום טוב, ואילו יוסף בן יוחנן חבירו אומר לסמוך.

ב. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, וניתאי הארבלי חבירו אומר לסמוך.

ג. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, ושמעון בן שטח חבירו אומר לסמוך.

ד. שמעיה אומר לסמוך, ואבטליון חבירו אומר שלא לסמוך.

הזוג שהיו אחריהם הלל ומנחם, לא נחלקו לא נודעה דעתו של מנחם, מפני שיצא מנחם [רמב"ם ורע"ב. ובגמרא מפרש להיכן יצא], ונכנס שמאי במקומו להיות אב בית דין. ואז נחלקו שמאי והלל הנשיא חבירו: ^[15]

ה. הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך [גירסת המאירי]. ^[16]

אף ר' עקיבא ביקשו המלאכים לדחפו אמר הקב"ה הניחו לזקן זה ראוי הוא להסתכל בכבודי מאי דרוש אמר ר' יוחנן ואתא מרבבות קודש אות הוא ברבבה שלו [ה' צבאות שמו] אדון הוא בצבא שלו אמר רבי יוחנן לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה [והנה ד' עובר]:
ת"ר ו' דברים נאמרו בשידין שלשה כמלאכים יש להן כנפים ושטין מסוף העולם ועד סופו ושומעין מה שעתיד להיות וג' כבני אדם פרין ורבין ואוכלין ושותין ומתין כבני אדם:
ו' דברים יש בבני אדם יש בהן דעת ומהלכין בקומה זקופה ומספרין לשון קודש כמלאכים אוכלין ושותין ומוציאין רעי ופרים ורבים כבהמה. שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו. מי חיישינן לדשמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם. או דלמא הא דשמואל לא שכיחא [כו'] וחיישינן שמא באמבטי עיברה כו, פירוש אשה הרה שנבדקה ונמצאת בתולה מי אמרינן מביאה נתעברה כשמואל והריני קורא בה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וחייבת [קרבן] לידה או דלמא אימור באמבטי של מרחץ נתעברה כגון שירד איש באותה האמבטי ופלט ש"ז וירדה אשה וקירבה באותה טיפה של ש"ז ונכנסה בתוך רחמה ונתעברה וזה מעשה נסים הוא ואינה טמאה לידה שאין אני קורא בה אשה כי תזריע. ומקשינן וכי הריון באמבטי כי האי גוונא מי משכחת לה והאמר שמואל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת ופרקינן כי אמר שמואל דבעינן יריית כחץ בעת שפולטה האיש וזו הש"ז האיש שפלטה באמבטי יורה כחץ הוה ולא איפשיטא ושמעינן שנמצאת אשה הרה ובעת לידה לא היתה יכולה לילד שאמרו כי היא בתולה וקרעו לה הנשים בדינר של זהב אותם המסוככין המלואין דם בתולין וילדה:

מתני' כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם. פי' טוב ממנו הנפל שלא בא לעולם כי אין לאדם להתעסק אלא [במה] שנצטוה להכיר קונו בעשיית חוקיו ומשפטיו כי עשיית משפט וצדקה הם ידיעתו של הקב"ה כדכתיב בעשיית צדקה ומשפט הלא הוא הדעת אותי נאום ה' ולעשות מצותיו ותורותיו אבל להסתכל לידע מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור לא. כי לא נתנה רשות לאדם להתעסק אלא בדבר שהוא מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים ולא בדברים אחרים. בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור יש להימנע דלמא אתי להטיח מילין כלפי למעלה. אלא לפנים מאי איכפת לן [מה] דהוה הוה.

ומשני ר' יוחנן ור' אלעזר משל למלך ב"ו כו'.

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאלו לא בא לעולם מאי היא רבה אמר זה המסתכל בקשת ואומר כגון זה דמות ה' שנא' כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' רב יוסף אמר זה העובר עבירה ומסתתר מבני אדם ואינו חושש לכבודו של מקום שנסתרות לפניו כגלויות וכדרבי יצחק [דאמר] העובר עבירה בסתר כו' שנמצא גונב דעת הבריות ואינו חושש לכבודו של מקום ומקשינן איני כי העובר עבירה בסתר יותר הוא רע מן העובר בגלוי.

והתניא [ר'] אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כו' ח"ו שאילעאי הזקן התיר לעבור עבירה כלל אלא כך א' אם ראה אדם שיצרו מתגבר עליו באכילה ובשתיה ובמיני זמר ומתיירא שמא ישתכר ויבא לידי עבירה התיר לו לילך למקום אחר וילבש שחורים כל זה כדי לשבור את יצרו שהאכסניא לבו שבור כדאמרינן כלבא בלא מאתיה שב שנין לא נבח. וכיון שעושה כן לבו נשבר ונמצא נמנע מאליו. אבל לעבור עבירה או אפילו שתיית יין במיני זמר המרגילין לשמחה אסור וכ"ש מה שהוא למעלה מזה והוא דלא מצי כייף ליה ליצריה וההוא צורבא מרבנן [במו"ק יז] דהוו סנו שמעניה היה שותה במיני זמר ופירש שם דעבד כר' אילעאי. דאי ס"ד עבירה הוה רב יהודה בעי אי משמתינן ליה אי לא אלא לא התיר אלעאי אלא כי האי וכיוצא בו דליכא עבירה ואע"פ לצורבא מרבנן חילול שמים הוא כמפורש בפסחים פרק [אלו עוברין דף מט.] כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות.

המשנה השניה יוסי בן יועזר אומ' שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומ' לסמוך יהושע בן פרחיה אומ' שלא לסמוך נתאי הארבלי אומ' לסמוך יהודה בן טבאי אומ' שלא לסמוך שמעון בן שטח אומ' לסמוך שמעיה אומ' לסמוך אבטליון אומ' שלא לסמוך הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי הלל אומ' לסמוך שמאי אומ' שלא לסמוך הראשונ' היו נשיאים והשניי' אבות בית דין אמר הר"מ פי' אמרו כי אמרם יצא מנחם ר"ל יצא מבית המדרש לעבודת המלך ולא שמענו לו דעת בסמיכה בי"ט ופסק ההלכה מביאין עולת ראיה ושלמי חגיגה בי"ט וסומכין עליהם:

אמר המאירי יוסף בן יועזר וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר אם סומכין בקרבן הבא בי"ט אם לאו ואמ' שנחלקו על זה חכמי הדור בזמן בית שני והזכיר במשנה זו ה' זוגות של תלמידי חכמים ולא היו כלם בדור אחד אלא זוג זוג היו דור אחר דור כמו שיתבאר במשנת חסידים והוא שאנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ולא מצאנו לישיבתו בן זוג ומתוך כך לא נפלו מחלוקות בישיבתו בימיו אבל לאחריו היו נשיא הממונה בדור וראש ישיבה ר"ל אב בית דין בני זוגות לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם ותחלת הנהגה זו היו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן ואחריהם יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שקבלו מהם ואחריהם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וג' זוגות אלו אותם שהוזכרו ראשונה והם יוסף בן יועזר ויהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי היו נשיאים ושניים שלהם ר"ל בני זוג שלהם והם יוסף בן יוחנן ונתאי הארבלי ושמעון בן שטח היו אבות בית דין ונמצא שבזוגות אלו הנשיאים אמרו שלא לסמוך ואבות בית דין לסמוך ואחריהם באו שמעיה ואבטליון והיו ג"כ שמעיה נשיא ואבטליון אב בית דין ואחריהם הלל ושמאי ונתמנו תחלה הלל ומנחם והיה מנחם שהוא אב בית דין מסכים עם הלל שנתמנה נשיא ולא נחלקו ויצא מנחם ופירשו בגמרא שיצא לעבודת המלך והוקבע שמאי במקומו וחזר המחלקת ונמצא שבשני זוגות אלו הוחלפה השטה שהנשיאים אמרו לסמוך ואבות ב"ד שלא לסמוך ומתוך שרצה להזכיר תחלה בכלם הנשיאים לא חשש להזכיר כל אותם שאמרו שלא לסמוך תחלה על הסדר ומזמן הלל ושמאי ואילך לא הזכירו מחלקת בכך מפני שהוקבעו דברי ב"ה ולא עוד אלא שאחר דורו של הלל הגיע דורו של רבן יוחנן בן זכאי וכבר היה החרבן בימיו וענין מחלקתם הוא שהראשונים היו אומרים שכל הקרבנות הקרבים בי"ט כגון שלמי חגיגה לדברי הכל או עולות ראיות לדברי ב"ה כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו אין סומכין עליהם שהסמיכה אסורה משום שבות שהרי בשעה שסומך משתמש בבעלי חיים שהרי לסמיכה בכל כוחו הוא צריך והיא כעין רכיבה ואע"פ שהסמיכה עשה אין עשה דוחה שבות הבא מגזרת לאו והוא חתוך זמורה ועוד שהרי סמיכה מדברים שהיה אפשר לעשותן מערב י"ט והוא אינו סובר תיכף לסמיכה שחיטה [והאחרונים היו אומרים דתיכף לסמיכה שחיטה] ועוד שמאחר שהותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כל המסתכל בארבעה דברים מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור פירוש מפני שהוא מהרהר על השכינה שהוא למעלה ולמטה ושהי' לפני בריאת העולם ושיהי' לאחר שיבלה העולם ואסור להרהר בענין השכינה ולחקור מה הוא הבורא שמא יחשוב בלבו דברים שאינן כדאי כלפי למעלה מפני שאיחן בנו דעת להשיג אחד מכמה אלפים וריבורא רבבות מענין האלהות והילכך אסור לחקור במה שלא יוכל להשיג שמא יחשוב הלב מחשבות שאינן הגונות כלפי למעלה והמורה פירש מה לפנים חוץ למחיצת הרקי עלמזרח ומה לאחור למערב ואינו נ"ל א"כ מאי האי דמתמה בגמרא בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור לחיי אל אמה פנים מאי דהוה הוה מה יש בין חוץ למזרח לחוץ למערב א"ו לפנים הוא קודם שנברא העולם ולאחור הוא לאחר שיבלה ויחזור לתהו ובוהו והרי תנאי בתוספתא בפירוש מה למעהל ומה למטה מה ה'י ומה עתיד להיות ואע"פ שזהו משמעו קודם שנברא העולם קשיא לי אמאי מתמה תלמודא מה דהוה הוה כוה והלא יבא לחשוב בענין אלהות ואמאי ניחא לי' להרהר עליו וי"ל לפי הדחק שלעולם אין אדם חוקר לדעת אל אבמה שהאו מתה או במה שעתיד להיות והילכך אם יסתכל בהם יבא לחקור ולחשוב מחשבות שאינן אבל במה שעבר כבר אין אדם חוקר כל כך דמה דהוה הוה והילכך אם יסתכל אדם בלבו ויאמר כי הבורא קדם לכל הברואים מה איסור יש בדבר לעולם לא יבא לחקור בדבר הזה היאך הי' ואנה הי' מקומו דמה דהוה הוה ופירשו ר' יוחנן ור' אלעזר שלא על האלהות מדבר אלא על הענין העולם שמזכיר שהי' אין ואפס ומאין עשה יש וקשיא לי טובא דיותר הוא איסור לומר על האלהות מה הי' קודם שברא העולם כלומר כי הי' העולם אין והבורא עשה יש מאין שזהו שבחו וגדלותו ולמה הוציאו המשנה ממשמעותה והעמידו אותה בבריאת העולם:

דכתיב כמראה הקשת וגומר פירוש לא לענין זהרורותו נאמר שאין זה כבוד כלפי למעלה אלא כמו שאין אדם יכול לכוין מראה הקשת מהו שבמקום שנראה לו אדום נראה לו ירוק וכל מיני מראות ואינך יכול לכוין בו מראה ברור כך מראה השכינה אינם יכולים לכוין בבירור מה הוא:

בכהנים בזמן שביהמ"ק קיים בשעה שעולי' לדוכן ומברכים את העם בשם המפורש והאי דתנן במגילה יהודא אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכליו בו ור' יהודא לאחר חורבן הוה מפרש בירושלמי אמר ר' חגאי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת:

בד"ה שנים מזוגות כו' שלא לסמוך היו נשיאים ושמאי סבר כוותייהו כו' עכ"ל ולא בעי מה"ט להקדים אבטליון מקמי שמעיה דאיכא למטעי לומר דהיה נשיא משא"כ בשמאי שנכנס במקום מנחם:

אי דרש כו' ואתה מרבבות קודש כו'. מפי' הערוך אות הוא ברבבות שלו פי' שאין במלאכים דומה לו והוא ראה מלאכים דומים למטטרון וידע דלאו קודשא ב"ה עכ"ל וזה מסכים לפירוש שני של רש"י מאי דרש שלא טעה כמו שטעה אחר עכ"ל דהיינו שטעה על שישב מטטרון חשב שתי רשויות הן:

דוגמא הוא ברבבה כו'. פי' בערוך כלומר מדוגם שאין כמותו בכל הרבבות ורע"ק ראה מלאכים הדומין למטטרון וע"כ לא טעה כו' עכ"ל ר"ל שלא טעה כמו אחר:

ה' צבאות שמו אדון הוא כו'. ר"ל כעין דרשות דלעיל דרע"ק לא טעה בשתי רשויות כמו שחשב אחר אלא שהקב"ה אדון לבד בכל צבא שלו ונראה דהנך דרשות מפקי להו מהנך קראי מר מפיק ליה מואתה מרבבות קודש דלפי פשטיה ה"ל למכתב ובא מרבבות קודש בלשון הקודש ולא ואתה שהוא מלשון תרגום וע"כ דרשו בו מלשון אות הוא ומר דמפיק ליה מדגול מרבבה דוגמא הוא כו' דוחק הוא לכוון דמלשון דגול דרשו לשון דוגמא דלא מצינו חילוף הל' במ' וע"כ נראה לומר דמדגול מרבבה יליף לה כמו שנושא הדגל הוא ניכר לבד בחיל כן הקב"ה ניכר ומובדל מהן אלא משום דיש בחיל למעלה מנושא הדגל בחשיבות כגון המלך ושריו ע"כ קאמר הא דמדמה ליה לנושא הדגל אינו רק לדוגמא בעלמא שהוא ניכר ע"י דגלו מכל בני חיל כך הקב"ה מובדל מכל הרבבה שלו שהוא אחד ולא כמו שטעה אחר ומאן דדריש ליה מה' צבאות שמו לפי פשוטו שהוא ה' לב' צבאות דהיינו לצבא של מעלה ולצבא של מטה ה"ל למכתב ה' צבאות הוא וע"כ דרשו אדון הוא בצבא שלו וצבאות ב' מלות הן צבא אות שהוא אות בצבא שלמעלה ובפי' ערוך פי' בערך אות כמה שכתבתי לעיל:

ורבי חייא כו'. ולא ברוח ה' וגו' והנה ה' עובר כו' כן הוא בנוסחת גמרא שלפנינו ובע"י הגירסא ומחק האי קרא והנה ה' עובר והיינו משום דהאי קרא והנה ה' עובר כתיב לעיל מיניה דהאי קרא ולא ברוח וגו' אבל לפי הגהתו מאי דרשה איכא הכא דלא מביא אלא הקרא ולא ברוח וגו' כדכתיב ונראה לקיים כל נוסחות הגמרות לפי ענינו דר"ח ב"א אר"י מייתי לה מהכא הך דרשה שלא טעה ר"ע כמו שטעה אחר והיינו שהקב"ה מובדל מכל חיילותיו של מעלה ומקומו ניכר כמ"ש לא ברוח ה' וגו' שהם מלאכי רוחות ולא ברעש ה' שהן מלאכי רעש ולא באש ה' שהם מלאכי אש כפרש"י שם אבל מקומו ניכר בקול דממה דקה והנה ה' עובר אז ולפי כוונתו זאת הפך הכתובים שהנה ה' עובר דכתיב לעיל מיניה מוסב אדלמטה שאחר האש קול דממה דקה ואז הוא אות שה' עובר:

טסין מסוף העולם כו' כמלאכי השרת כו' לענין טיסה כבר נאמר שיש להן כנפים כו' אבל ר"ל דמקומן להיות מסוף העולם ועד סופו כמ"ה משא"כ בן אדם דיש מקומות בעולם שאין יכול להיות שם אם מפני החמה אם מפני הצינה ומחמת דברים אחרים:

יודעין ס"ד כו'. נראה דר"ל יודעין ס"ד דאפילו מלאכי השרת אינן יודעין מה להיות רק מה ששומעין מפי הקב"ה היודע כל עתידות.

כבני אדם כו'. וכתבו התוס' ה"מ למחשב ישנים ומוציאים רעי כבני אדם כו' עכ"ל דישנים מצינו בהו בהך עובדא דפ' מי שאחזו גבי אשמדאי דהוי שתי ורוי וגני וכו' אך קשה לדבריהם שכתבו דאף לקמן לא הוה חשיב ליה אלא משום דבעי אשכוחי ג' דומין לבהמה כו' הא מצי לאשכוחי ג' כי הכא וה"ל למחשב לקמן דמתים כבהמה גם יש לדקדק דהני ג' שתולה בשדים כבני אדם ה"ל לתלות בבהמה דהא בבן אדם גופיה תולה להו בבהמה ועל כן נראה הא דאמר בשדים אוכלין ושותין כבני אדם כלומר דבר הראוי לאכול לבני אדם ולא הראוי לאכול לבהמה וכן פרין ורבין כבני אדם היינו נמי שמשמשין פנים כנגד פנים ולא כבהמה ומתים כבני אדם היינו נמי דאפשר שהשד יזכה במיתתו כשומרי מצות בעולם הזה שרוחו עולה למעלה כבני אדם ולא כבהמה שרוחה הולכת למטה ותו לא מידי:

ומספרין בלשון הקודש כמ"ה כו'. בני אדם ודאי דלאו כולהו מספרין בל"ה אלא משום מלאכים נקט לשון הקודש כדאמרינן דלא ידעי לשון תרגום ולא בא לדמות בן אדם למ"ה אלא שיש לו לשון ודבור לאפוקי בהמה דאין לה כח הדבור:

שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין כו'. וקרוב לזה בב"ר תאלמנה שפתי שקר וגו' אתפרכן כו' עד בנוהג שבעולם מלך ב"ו בונה פלטין במקום האשפה כו' כל מי שבא לומר פלטין זו בנויה במקום האשפה כו' אינו פוגם כך כל מי שבא לומר שהוא נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם אתמהא ע"כ וכה"ג איתא בירושלמי וכתב בעל יפה מראה וקשה מאי בתחלה אי קודם בריאת עולם לא דמי לפלטין במקום אשפה שאינו משקר אלא שפוגם כו' אבל הכא משקר כי העולם מחודש מאין מוחלט כו' ועוד מהו הפגם שהוא פוגם בכבוד ה' דאדרבה כבודו הוא כי זה כחו הוא להמציא מאין המוחלט כו' ולכן נראה כמ"ש הרמב"ן דתוהו הוא החומר הראשון הנקרא ליונים היולי כו' והשתא מי שאומר שהעולם נברא מתוך תוהו ובוהו פוגם במה שמפרש מה שנזכר בתורה ברמז לפי שאין ראוי לייחס אליו ית' אלא בריאת הדברים בשלימות לא הויא החסרה דאין זה כבודו שההיולי נמצא בכח ואין לו צורה מעצמה כו' עכ"ל ע"ש באורך ולשון בתחלה דקאמר שם וכן לשונו של תלמודנו לא משמע כן אלא נראה דקושטא דה"ק דאין לחשוב מה היה לפנים קודם שנברא עוה"ז גם קודם ההיולי אלא שלא היה לפנים כלום בעולם והקב"ה מאין המוחלט בראו ומייתי משל שלא להזכיר שם אשפה שהיה שם קודם שבנה הפלטרין אלא כאילו בנאו במקום פנוי כך הקב"ה אין רצונו להזכיר שהיה לפנים שום בריאה אחרת שזה פוגם כבודו שהיה שינוי רצון לפניו ולא היה חפץ באותה בריאה וברא עוה"ז דוגמת המלך ב"ו שלא היה חפץ באשפה ובנה פלטין אלא שיש לחשוב להזכיר שבנה במקום פנוי וגם שאין המשל דומה ממש דהתם פוגם בדבר אמת שהיה שם אשפה והכא פוגם בדבר שקר שהרי הקב"ה ברא העולם מאין המוחלט מ"מ מייתי ליה במכ"ש דאין רצונו של מלך ב"ו לפגום כבודו אפי' בדבר אמת וכ"ש בדבר שקר ומעיקרא דפריך לפנים מאי דהוה הוה ר"ל גם שהוא שקר מה בכך דלא אסיק אדעתיה דהוה ביה שום פגם בכבוד המקום עד דמייתי ליה משל ממלך ב"ו כו':

כל שלא חס על כבוד כו' מפורש פ"ק דקידושין:

כל שלא חס על כבוד קונו כו' זה העובר עבירה בסתר כו' דזה העובר בפרהסיא אינו ירא מבני אדם יותר מהקב"ה משא"כ העובר בסתר הרי ירא מבני אדם יותר משהוא ירא מהקב"ה והרי זה לא חס על כבוד קונו ודומיא לזה אמרו בפרק מרובה מטעם זה שהחמירה התורה בגנב יותר מבגזלן מפורש שם:

כל העובר כו' כאילו דוחק רגלי כו' אם רואה אדם שיצרו מתגבר כו' מפורש בפ"ק דקידושין:

כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות כו'. מקרא לא מייתי אלא דבג' דברים איכא דמות וזיו שכינה והיה קבלה בידו דעיניו כהות במסתכל בהם והא ודאי במסתכל בשכינה ממש א"א להיות חי כמ"ש כי לא יראני האדם וחי אבל הכא במסתכל בדמות וזיו של שכינה קאמר גם שאינו מת מ"מ עונשו שעיניו כהות שהוא דמות מיתה כמ"ש ג' חשובין כמת סומא כו':

מ"ד אל תאמינו בריע כו' ואין רע אלא יצה"ר כו' מדכתיב רע חסר יו"ד דריש ליה ואמר אם אמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל כו' בלי תשובה ודאי דלא יאמר דהקב"ה מוחל אלא בתשובה קאמר וגם בזה אל תאמין בו דזהו האומר אחטא ואשוב ואמרינן ביה פי"ה דאין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר ושמא תאמר מי מעיד כו' כל זה מפורש בפ"ק דתענית ע"ש:

רש"י ד"ה ומה למטה. ואם שאל מי סובלן כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י:

שם (במשנה) הלל ומנחם ל"נ יצא מנחם. פי' הרע"ב לפיכך לא הודע מענינו אם נחלק כו' והוא מפי' הרמב"ם. ולא ידענא מדוע לא פי' כפשוטו דלא נחלקו היינו דגם מנחם הסכים כדעת הלל לסמוך:

תוס' ד"ה יוסי. לא מתקרי מחלוקת. נ"ב ומ"ש [יבמות ע"ו ב'] שדואג שאל עליו אם כשר לבוא בקהל לא חשיב מחלוקת אע"ג דבעו לאכרוזי עליה. משום דהא שמואל חי ובית דינו קיים:

(דברים לג, ב) "וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ", אוֹת הוּא בִּרְבָבָה שֶׁלוֹ. נראה לי בס"ד נקטי בזה ארבעה קראי כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] כי בכל עולם מן אבי"ע יש אבי"ע. והנה מה שאמר עלה בשלום וירד בשלום פירש רבינו ז"ל הכונה הוריד את יסוד דחכמה הנקרא שלום עם עטרא דחסד שבו ואחר כך העלה היסוד התחתון דבינה הנקרא שלום שהעלהו למעלה עיין שם.
ובזה מובן הדרשה כאן אות הוא היסוד דחכמה הנקרא אוֹת בִּרְבָבָה שֶׁלוֹ הוא יסוד דבינה. וכן נמי אומרו דֻּגְמָא הוּא פירוש היסוד שכולו פנים וכן אומרו אָדוֹן אָדוֹן פירוש היסוד שנקרא אדון. וכן דרשת דְּמָמָה קאי על היסוד שהוא אות צ' שמספרו דממה [89] עם הכולל ואות צ' הוא יסוד בכל מקום כנודע.

וּמְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. יש להקשות סדרן בגוף האדם הדעת במוח והסיפור בפה שהוא תחתיו והקומה בהתחלת הגוף שהוא תחת הצואר ואמאי לא נקיט להו בסדר זה? ונראה לי בס"ד הנך תרתי מצויים באדם תמיד אך סיפור לשון הקודש אינו בתמידות אלא לפרקים. אי נמי מגיע לאדם בעולם הזה חשיבות מהנך תרתי טפי מסיפור לשון הקודש לכך הקדים אותם.

אֶלָּא מַה לְפָנִים, מַה דַּהֲוָה הֲוָה?! רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים עַל אַשְׁפָּה וכו'.. נראה לי בס"ד הכונה דידוע שבמקום שבעה תחתונות דאצילות של עתה שהם זו"ן [זעיר ונוקבא] הנקראים בשם 'עולם הזה' היו מקודם שבעה תחתונות הנקראים 'שבעה מלכים' שנשברו שהיו בחינת דינים וגבורות ובהם מעורבים השמרים והקליפות וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל אך לא ביאר בפירוש באיזה אופן היו מעורבים השמרים והקליפות במקום העליון והקדוש ההוא דהא ודאי דבר זה עמוק הוא ואסור לחשוב ולצייר ולדבר בו.
ונראה לי גם על זה היתה אזהרת רבותינו ז"ל לבלתי נשאל 'מַה לְפָנִים' רוצה לומר מה היה לפנים קודם התיקון במקום השבעה תחתונות של עתה ואיך היו עומדים השבעה מלכים בתערובת השמרים והקליפות במקום העליון הקדוש ההוא. ועל זה מקשי הש"ס 'מַה דַּהֲוָה הֲוָה!' ומה בכך אם נשאל לדעת הדבר הזה על בוריו? והשיב: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים עַל אַשְׁפָּה הָלְכוּ וּבָנוּ לוֹ וְאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁיַּזְכִּירוּ לוֹ שֵׁם אַשְׁפָּה.
וכן הנמשל הנה הקדושה שהיתה בשבעה מלכים בעת שנאצלו היתה קדושה גדולה שהיתה שבעה תחתונות דעשר ספירות דאצילות אך גזרה חכמתו יתברך שיהיה מעורב באורות קדושה העליונים העצומים האלה שמרים וקליה ובכונה היו באופן זה בעבור טעם הידוע ועל זה נאמר במשל שאמר המלך בנו לי פלטרין גדולים על אשפה ענין אשפה קאי על השמרים והקליה ולכן אין רצונו של מלך שיזכירו אחר הבנין שם אשפה וכן בנמשל אין זה מן הכבוד שנזכיר עתה אחר התיקון איך היו מעורבים השמרים והקליפות באורות העצומים של שבעה תחתונות כשהיו עומדין במקום עליון ההוא.
ודע כי דברי הירושלמי בפרק ב' דמסכתא זו בתשובה שהשיב רבי יודן הנשיא לרבי שמואל בר נחמן שאמר לו רבי אלעזר רבך לא היה דורש כן אלא למלך שבנה פלטין במקום ביבין במקום אשפות במקום סריות וכו' גם כן יבואו דברים הנזכר לנכון על פי הביאור שביארנו כאן.
ומה שסיים שם כך מי שהוא אומר בתחלה היה העולם מים במים הוא פוגם הכונה שאומר על קודם התיקון שהיו מעורבים שמרים וקליה בשבעה תחתונות ולתערובת זו קרי לה מים במים על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת שמות וז"ל: אינון דהיכלא דזכותא איקרון מים מתוקים מים צלולין אינון דהיכלא דחובה איקרון מים מרירן מי המרים המאררים וכו' עיין שם ולכן קורא לתערובת הנזכר מים במים.
והשאלה של מה לאחור הכונה היא לפי ביאורנו הנזכר הוא כך כי נודע משך שנות עולם הזה הם שבעה אלפים שהם ששה ואחד המה כנגד שבעה תחתונות המתוקנות שנאצלו ונתקנו אחר התיקון ושאלת מה לאחור קאי על אחר תשלום השבעה אלפים שנה שהם תשלום שבעה תחתונות המתוקנות מה יהיה עוד אחרי זה דאסור לחקור ולדרוש על זה. ועיין בשער מאמרי רשב"י בביאור אדרא רבה דף ל"ז מה שאמר רבינו ז"ל שם בטעות שטעו בה קצת המקובלים ז"ל עיין שם.

כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה. נראה לי בס"ד הָאָרֶץ הַלֵּזוּ (יחזקאל לו, לה) מכונית בשם רגלי השכינה בדרך משל ודמיון משום דכתיב (ישעיהו סו, א) וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וידוע העולם קיים על שלשה דברים שהם האמת והדין והשלום כמו שאמרו בסוף פרק א' דאבות וידוע כי אותיות אֱמֶת הם ראש ותוך וסוף אותיות אלפא ביתא אם תכניס מנצפ"ך בפנים ולכן סֵּתֶר שהוא סוף תוך ראש הוא רומז על האמת כאמור וזהו שאמר 'כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר' רוצה לומר במידת האמת שפוגם בו 'כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה' הוא עולם הזה כי האמת הוא אחד משלשה דברים המקיימים את עולם הזה.
ועוד נראה לי בס"ד כי הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר הרי זה גונב דעת הבריות שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה וידוע שאין הקליפות יכולין ליקח כלום אלא רק מן הגבורות שבקדושה הנקראים אלקים קדושים וידוע ששם אלקים שבקדושה שהוא סוד הגבורות בכללו פ"ו כמנין כוס [86] ובפרטיו מספר ת"ל [430] דכל אות ממנו כולל מספר שם אלקים שלם וכל זה נרמז באותיות שאחר אותיות שְּׁכִינָה שהם אותיות ת־ל ואותיות כו־ס וזהו שאמר 'כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר' שגונב דעת הבריות ובזה גורם שהקליפה תגנוב ותינק מן הגבורות שבקדושה 'כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה' רוצה לומר הגבורות הרמוזים בסוף אותיות שכינה שהם ת־ל וכו־ס כאמור שגורם שינקו הקליפות מהם.
ועוד נראה לי בס"ד 'כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו (נדרים כב:), דאותיות שְּׁכִינָה מתחלקים לשני חלוקות שהם ש־ך ינ־ה והכועס מגביר הדינים וממשיך ש־ך ניצוצין של הדינים ומסלק ינ־ה שהוא מספר שם אדנ־י ולזה אמר אין שכינה רמז לשם אדנ־י [65] הנרמז באותיות ינ"ה דשכינה חשוב כנגדו עד כאן דבריו בשער מאמרי רבותינו ז"ל עיין שם. ובזה יובן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר שאז הוא כופר בהשגחתו יתברך הרי זה מגביר הדינים מדה כנגד מדה שממשיך ש־ך ניצוצין של הדינים ומסלק שם אדנ־י שרמוז באותיות ינ־ה שבסוף שכינה וזהו רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה כי ינ־ה הם סוף שם שכינה.

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כֵּהוֹת. נראה לי הכונה ראוי לו שיהיו עיניו כהות. אי נמי קאי על עיני הנפש שלו על דרך שכתבו המפרשים במאמר רבותינו ז"ל (שבת קט:) יד מסמא יד מחרשת, אם נוגעת קודם נטילה דאין הכונה על עין ואוזן הגוף אלא על הנפש וכמו שכתב בחסד לאברהם סימן ד'.
ומה שאמר כאן על איסור הסתכלות בקשת משום דכתיב (יחזקאל א, כח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת וכו' אין הכונה שהנביא מדמה מראה כבוד השכינה למראה הקשת לענין זהרירותו אלא הדמיון הוא לענין תכונת טבע המראה הנמצא בקשת לעיני האדם והוא דידוע דמראות הקשת מתהוים כאשר יעופו חלקי מים דקים באויר והעב על פניהם מלמעלה והשמש זרחה על המים ההם שבתוך הענן אז מזה נעשה המראה הנקרא קשת כי המים נעשים כמראה הלטושה ולכן כאשר יושם כלי מלא מים לפני השמש אז יתראה בדופן הכלי כמראה הקשת וכנזכר כל זה בספר הברית ברחבה יעוין שם.
נמצא מראות גוונים אלו אשר בקשת אינם מראות ממשות אלא כך נראה לעיני האדם מראה כוזב ועל זאת התכונה של מראה הקשת שאינה ממשית מדמה את מראה כבוד השכינה אשר יתראה לעיני הנביא שאין זה מראה ממשי אלא כך יצוייר לעינים לפי שעה. ומה שאסור להסתכל בקשת היינו מפני שנעשה בו דמיון למראה כבוד השכינה לענין זה שביארנו על כן צריך לנהוג בו כבוד שלא להסתכל בו.

לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לֶאֱגוֹז? לוֹמַר לְךָ: מָה אֱגוֹז, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלֻכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה, אֵין מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס, אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח, אֵין תּוֹרָתוֹ נִמְאֶסֶת. הנה נודע שיש כמה פירות כיוצא בו כגון בטנים שקדים אפרקסים ועוד ועוד אך בחר לדמות דברי תורה לאגוז מפני שבאותיות אגוז יש רמו לתורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם זוג אך הם אחד וכן אגוז למפרע זוג א'. וגם רמז בזה שתלמיד חכם לא נאה ללמוד לבדו אלא עם חבירו שיהיו זוג אך צריך שיהיו באהבה זה בזה כגוף אחד ונפש אחת.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אגוז [17] גימטריא טוב [17] וגם הוא בגימטריא חֵט [17] כמו שכתב מור״ם בהלכות ראש השנה רמז שעל ידי התורה הנקראת טוב יתהפך חט להיות טוב דהיינו זכות ולכך המשילה לאגוז עד כאן דבריו נר"ו.

אֵין 'אַלּוּף' אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַלּוּף נְעוּרַי אָתָּה". נראה לי בס"ד שם אלקים [86] מספרו פ"ו והוא פועל הדין אך בתחלת שם אלקים יש אֵ־ל [17] שהוא חסד והיצר הרע אומר לאדם תעשה עבירה ואל תפחד מן פועל הדין כי שם אלקים שפועל הדין תחלתו אֵ־ל שהוא חסד ובודאי ימחול וירחם עליך במדת חסד. ולזה אמר שהיצר הרע מבטיח לאדם באלוף דהיינו אַלּוּף אותיות 'אֵ־ל פ"ו' כלומר שם אֵ־ל שבשם אלקים שמספרו א"ל והיינו אֵ־ל של פ"ו ולהיות ששם אלקים הוא בסוד הקטנות לכך נאמר (ירמיהו ג, ד) 'אַלּוּף נְעוּרַי אָתָּה' אלוף היינו אֵ־ל פ"ו.

נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בּוֹ. קשא והלא הנשמה היא הנידונת בדין ואיך תעיד על עצמה? ומה שיאמר בעל דרך עצמו אין זה נקרא עדות אלא הודאה! ונראה לי בנפש יש נר"ן [נפש רוח נשמה] ובחטא אין הפגם מגיע לחלק הנשמה שבנפש כל כך שיש מיני עונות שאין נוגעים בחלק הנשמה והיא תעיד עליהם דוקא.
ומה שאמר אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ נראה לי בס"ד על ניצוצי נשמות שמתעברים בו דאלו אין נוגע בהם חטא שיעשה האדם כנודע וקראם איבריו על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיה מ, לא) וְקוֹיֵ הֳ' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים. אי נמי הכונה שרטוטין הנרשמים באברים של האדם הם מעידין בו כי כל מעשיו חקוקים על איברים שבגופו ונמצא האבר שלו מעיד בו.

שְׁלֹשָׁה כִּבְהֵמָה; אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּפָרִין וְרָבִין וּמוֹצִיאִין רְעִי כִּבְהֵמָה. קשא למה בתלתא דהם כמלאכי השרת נקיט כמלאכי השרת בכל חדא וחדא וכן בבבא דשדים נמי נקיט כמלאכי השרת בכל חדא ונקיט כבני אדם בכל חדא וחדא, ולמה הכא כיילנהו לכולהו דנקיט בבהמה לבסוף בלבד?
ונראה לי בס"ד משום דבאכילה ושתיה ופריה ורביה אינם כבהמה ממש כי הבהמה אינה אוכלת אלא שעורים ועשבים ושותה מים דוקא אבל בני אדם אוכלים כל מיני מאכל ושותין כל מיני משקה וגם עוד תכונת אכילתם משונה דבהמה מכנסת פיה לתוך המאכל והמים והאדם אוכל ושותה על ידי ידים וכן בפריה ורביה משונים דאדם משמש פנים כנגד פנים ובהמה פנים נגד אחור להכי לא אטרח תנא למנקט כבהמה בכל חדא אלא נקיט חדא אכולהו.

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כֵּהוֹת; בַּקֶּשֶׁת וּבַנָּשִׂיא וּבַכֹּהֲנִים. נראה אף על גב דכתיב (ישעיה לג, יז) מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ, התם בהעברה בעלמא וכאן איירי במסתכל שמאריך בהסתכלות שלו מיהו אם המלך הוא חכם ומלמדו תורה רשאי להסתכל כי זו היא מצוה דכתיב (ישעיה ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, וְשׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח, ה) ולכן דוד המלך ע"ה שהיה מלמד לרבנן כדאיתא בגמרא (מועד קטן טז:) אמר יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ (תהלים קיט, עד) שאין חוששים לנזק הסתכלות בנשיא.

אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ. נראה לי בס"ד הגוף נקרא בית והאותיות נקראים אבנים בספר יצירה ולזה אמר אַבְנֵי בֵּיתוֹ פירוש אותיות בית הם מעידין בו כמו שנאמר (ישעיה מה, יא) הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי. וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ רמז לאותיות שהם למעלה מן אותיות בית שהם שטא והם כינוי לכוחות השטן דכתיב (יחזקאל כח, כד) מִכֹּל הַשָּׁאטִים אוֹתָם הם מעידין בו כמו שנאמר רז"ל (סוכה נב:) על פסוק (משלי כט, כא) 'וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן' כלומר עֵד דכן קורין באפריקי לסהדא מנון.

אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁרוּי בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ נְשָׁמָה. נראה לי בס"ד אותיות אדם החיק שלהם הוא אות דל־ת ותוכו של אות דל־ת במלואו הוא ת"ל כמנין נפש [430] ולזה אמר איזהו דבר ששרוי בתוך חיקו של אדם? זו נשמה דהיינו 'נפש' כי חיקו של שם אדם הוא אות דל־ת ותוכו של דלת הוא ת"ל כמנין נפש.

דריש ר' יהודה מתורגמניה דר' לקיש אם יצה"ר אומר לך חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין שנאמר אל תאמינו ברע זה יצה"ר שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה והנה הדבר תמוה שאיך יאמר היצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך מהיכי תיתי ימחול בחנם והנה רש"א פירש שכונתו אחטא ואשוב ונראה שזה דרכו של היצר לומר לאדם עשה עתה למלאות תאותך ואחר שתמלא תאותך תחזור בתשובת. והיצה"ר מבטיחו שיסתלק ממנו אחר העבירה ובאמת אדרבה ע"י העבירה נכנס בו כח הטומאה יותר וזהו אל תאמינו ברע כי לא יסתלק ממך אדרבה מוליכך כשור לטבח ועבירה גוררת עבירה והחובות הלבבות כתב שאין לאדם יותר שונא מהיצה"ר ולעולם לא יעזבך כי הנה יש שונא הנלחם עם שכנגדו וגובר עליו פעם אחר פעם עד שמשפילו תחת רגליו ושוב אינו נלחם בו כי כבר שבע בנקמתו ומניחו וכן להיפך כשראה שזה שכנגדו נתגבר עליו פעם אחר פעם כמה פעמים שוב הוא פוסק מללחום כי כבר נתיאש ממנו אכל היצה"ר אפילו תתגבר עליו כל ימי חייך לעולם לא יתיאש ממך והוא יושב במארב לבך להפילך פתאום לשאול תחת וכן להיפך אפילו אם החטיא אותך בכמה איסורים לעולם אינו שבע ומצפה בכל עת להכשילך יותר. ואמרתי שעליו רמז שלמה נבהל להון איש רע עין הוא יצר לב אדם שהוא רע והוא תמיד נבהל להרבות הונו כי זהו עיקר הונו מה ששודד מן הקדושה ע"י עבירות, והוא איש כי נקרא איש כשמתגבר על האדם ותחת מה שאצל הצדיק נאמר בו אשרי האיש שמתגבר הוא על יצרו כאיש אצל הרשע להיפך שהיצר מתגבר עליו כאיש והוא רע כי שרשו רע מנעוריו ורע עין כי עין עם המלה גימטרי' סמא"ל גם אין לו רק עין אחת שאנשי כנה"ג בתחלת בית שני נקרו לו עין אחת דלא ליגרי בקרובתא:

כל המסתכל וכו' בקשת וכו' לא לענין זהירותו נאמר שאין זה כבוד כלפי מעלה אלא כמו שאין אדם יכול לכוין מראה הקשת מהו שבמקום שנראה לו אדום נראה לו ירוק וכל מיני מראות ואינו יכול לכוין מראה ברור כך כב יכול מראה השכינה אינם יכולים לכוין בבירור מה הוא. רבינו ישעיה הגדול. לקוטי הר"ב כ"י:

שמאי אומר שלא לסמוך וכו' כתבו התוספות דאגב דנקט הכא שמאי בראשונה חשיב ליה בכל מקום שמאי מקמי הלל וכו' ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה במסכת אבות פ"א משנה י"ב בס"ד. ועמ"ש הרב תי"ט פ"ד דגיטין במשנת מי שחציו עבד ומה שהאריך הרב שדה יהושע שם בביאורו לירוש' על משנה הנז' ומה שהביא משם מהר"ש סירילייו בגמרא שחיבר על עדיות ויש להרגיש על ה' שדה יהושע דלא זכר מ"ש התוס' הכא ועמ"ש התוס' יום טוב במשנה זו ודוק כי קצרתי:

(טז א תוספות) ד"ה יוסי וכו' לא מצינו וכו'.—דבריהם תמוהים, דארבעה שבירושלמי ברור שהן עם הסמיכה הקודמת.

מאי דרש. מהיכן הבין מקום השכינה שנזהר שלא הציץ שם א''נ שלא טעה כמו שטעה אחר: דוגמא. דבר היכר העומד לדוגמא להראותו לומר כזה עשה לי ואין זה אלא דבר הניכר אף כאן מקומו ניכר: ומה למטה. והרי אמר ומתחת זרועות עולם (דברים לג) ואם שאל מי סבלן לא חס על כבוד קונו לייטי עלה במערבא לא גרסינן לה: כאלו דוחק רגלי השכינה. אומר בלבו אין השכינה כאן וכתיב והארץ הדום רגלי: למקום שאין מכירין אותו. אין דעתו גסה עליו ושמא יקל כח יצרו וגם אם יחטא. אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם וכן בלבוש שחורים: דמצי כייף ליה ליצריה. ובוטח על שהוא נחבא בסתר כאילו דוחק הרגלים: היכא דלא מצי כייף ליה ליצריה טוב לו בצינעא מפרהסיא: ומברכין את העם בשם המפורש. שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם: אל תאמינו ברע. האומר לך חטא: ואל תבטחו באלוף. לומר שימחול: וכפיס. חתיכת עץ כמו כפיסין בבבא בתרא (דף ב.): אתם עדי. הוא מעיד בעצמו בכל עונות שאוכיח בפניו: מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. בי''ט וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל: יהושע בן פרחיה. כולן דור אחר דור: יצא מנחם. בגמרא מפרש להיכן יצא: נכנס שמאי. להיות אב ב''ד תחתיו:

כבני אדם. הוה מצי למיחשב ישנים ומוציאין ריעי כבני אדם כדלקמן גבי דדמי לבהמה ואיכא למימר דהוי בכלל הני ואף לקמן לא הוה חשיב ליה אלא משום דבעי אשכחי' שלשה דומין לבהמה. הר''ר אלחנן: ויעשה מה שלבו חפץ. לגמרי משמע דמוטב לו לאדם שיעשה חפצו בסתר ולא בפרהסיא ולא כפר''ח דשילהי פ''ק דקדושין (דף מ. ושם) דפירש דח''ו שהיה מתיר לעשות עבירה אלא קאמר ילבש שחורים וילך למקום אחר דלבישת שחורים ואכסנאות משברין לבו ולא יבא לידי עבירה ויוכל לעשות מעכשיו מה שלבו חפץ דודאי אין יצרו מתגבר עליו וסוגיא דשמעתא אינו משמע כדבריו הכא ובריש פרק בתרא דמועד קטן (דף יז. ושם): בכהנים בזמן שבית המקדש קיים. מכאן קשה על פרש''י דפ''ג דמגילה (דף כד:) על ההיא דתנן ידיו בוהקניות לא ישא כפיו ופי' משום שהעם מסתכלין בו ואמרינן בחגיגה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהן עיניו כהות והא ליתא דמסקינן דוקא בזמן שבית המקדש קיים ואילו התם בגבולים מדמקשי מיניה בגמרא מההיא דהוה בשיבבותיה דרב הונא והוה פריס ידיה ומשני דלמא דש בעירו הוה ונראה לפרש דאף בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי דהתם א''ר יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם א''ר חגי כלום אמר אלא משום היסח אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי: יוסי בן יועזר כו'. בירושלמי אמר בראשונה לא היה מחלוקת אלא על הסמיכה בלבד ועמדו שמאי והלל ועשו ד' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקות בישראל ונחלקו לב' כיתות ויש לתמוה הרי נחלקו כבר בימי שאול על מלוה ופרוטה (סנהדרין יט.) ושמא כיון דשאול ובית דינו הוו סברי דעתו אמלוה ולא היה אדם חולק עליו רק לפי סברת דוד לא מתקרי מחלוקת ומה שאמר בירושלמי ועמדו שמאי והלל ועשו ד' לא מצינו בפ''ק דשבת (דף יד:) רק שלשה דברים שנחלקו בהן: שנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך נשיאים הוו. ואל תתמה על הא דחשיב שמאי מקמי הלל והלל נשיא לכ''ע איכא למימר בהיות כי ג' מזוגות הראשונים אשר אמרו שלא לסמוך היו נשיאים ושמאי סבר כוותייהו נקט ליה בראשונה ואגב דנקט ליה הכא בראשונה חשיב ליה בכל מקום שמאי מקמי הלל והכא ליכא למיטעי לפי שנכנס במקום מנחם דחשיב אחר הלל וא''כ אב ב''ד היה וכן שמאי נמי הכי: