דף יד - א
תניא: אמר רבי שמעון החסיד לפרש הכתוב: "אשר קומטו ולא עת": אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו [נגזר עליהם] להיבראות קודם שנברא העולם, ולא נבראו.
כלומר, מפני שהכתוב אומר "דבר צוה לאלף דור", ומשמע שמתן תורה יהיה לאחר אלף דורות. ואולם מתן תורה היה אחר כ"ו דורות, מאדם הראשון ועד משה רבינו. ואותן תתקע"ד דורות שחסרו, טרד אותן הקב"ה, מפני שראה כי אין העולם מתקיים בלא תורה.
עמד הקב"ה, ושתלן לאותן דורות בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור. [1]
ורב נחמן בר יצחק אמר לפרש: "אשר קומטו" - לברכה הוא דכתיב - אלו תלמידי חכמים שמקמטין את עצמן משינה [חותכים ממכסת השינה שלהם], על [עבור] דברי תורה [ב"ח] בעולם הזה. והקב"ה מגלה להם סוד הנהר [ב"ח] לעולם הבא, שנאמר: נהר יצוק יסודם. [2]
אמר ליה שמואל לחייא בר רב בר אריא: [3] תא, אימא לך מילתא, מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך [בוא ואמור לך מן הדברים הטובים אשר היה אומר אביך]:
וכך היה אומר: כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור, ואמרי שירה, ובטלי [לאחר שהם אומרים שירה הם מתבטלים ונעלמים מיד].
שנאמר "חדשים לבקרים [מלאכים חדשים, שנבראים בכל בוקר - על ידם] רבה אמונתך [תהלתך] ".
ופליגא, חולק הוא בדבריו הללו, על דברי רבי שמואל בר נחמני, הסובר שהמלאכים נבראים בדיבור המקום, ולא יוצאים מנהר דינור. [4]
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד.
שנאמר: "בדבר ה' - שמים נעשו. וברוח פיו - כל צבאם".
עוד מפרשת הגמרא, מענין לענין באותו ענין, את סתירת הפסוקים מספר דניאל לשיר השירים:
כתוב אחד בספר דניאל אומר: לבושיה [לבושו של הקב"ה] כתלג חיור [לבן כשלג], ושער ראשה כעמר נקא [שער ראשו כצמר לבן נקי].
ומאידך כתיב בשיר השירים: קווצותיו [קווצות שערותיו, כביכול, של הקב"ה] הן תלתלים, שחורות כעורב?!
לא קשיא: כאן - שצבע שערותיו לבן כמו של זקן - בישיבה [במושב הדין, ר"ח].
כאן - שצבע שערו שחור כשל בחור - במלחמה. [5]
דאמר מר: אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור. [6]
ומקשה הגמרא שיש סתירה בפסוק הנזכר בדניאל מיניה וביה: כתוב אחד אומר: חזה הוית עד די כרסון רמיו [ראיתי כסאות שהוטלו ונתקנו לישב במשפט] ועתיק יומין יתיב [והקב"ה יושב] לבושה כתלג חיור ושער ראשה כעמר נקא "כרסיה" [משמע כסא אחד] שביבין דינור [שביבים של אש] גלגלוהי נור דליק [גלגלי הכסא אש בוערת]; הרי משמע מסוף הפסוק שאין אלא כסא אחד.
וכתוב אחד - כלומר: אותו פסוק בראשיתו - אומר: עד די כרסון [שני כסאות במשמע] רמיו, ועתיק יומין יתיב.
ומשנינן: לא קשיא: כסא אחד לו, וכסא אחד לדוד.
כדתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול להושיב אדם בצדו?!
אלא שני הכסאות הן: אחד לישב עליו כשעושה דין לגויים, ואחד לישב עליו כשעושה צדקה לישראל. [7]
ומסתפקת הגמרא: האם קיבלה מיניה [קיבל רבי עקיבא את דברי רבי יוסי הגלילי], או לא קיבלה מיניה?
תא שמע מברייתא שלמדנו בה: כסא אחד לדין וכסא אחד לצדקה, דברי רבי עקיבא.
הרי שקיבלה מיניה.
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך [ב"ח] אצל נגעים ואהלות! המנע מדבריך בהגדה ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים, ובהם אתה מחודד ולא בהגדה. [8]
אלא כך ההוא ענינם של שני הכסאות: אחד מן הכסאות מיועד לכסא, ואחד מן הכסאות מיועד לשרפרף.
כסא - כדי לישב עליו, ושרפרף - להדום רגליו.
שנאמר: "השמים - כסאי, והארץ - הדום רגלי". [9]
כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה הנביא את ישראל, נתנבא שיבואו עליהם י"ח פורענויות.
ולא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם המקרא הזה [הכתוב לאחר י"ח הקללות לקמן]: "ירהבו הנער בזקן [יתגאה הנער על הזקן], והנקלה [הבזוי יתגאה כנגד] בנכבד". [10]
ומבארת הגמרא: אותן שמונה עשרה קללות - מאי נינהו?
דכתיב "כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה:
א. משען; ב. ומשענה; ג. כל משען לחם; ד. וכל משען מים; ה. גבור; ו. ואיש מלחמה; ז. שופט; ח. ונביא; ט. וקוסם; י. וזקן; יא. שר חמשים; יב. ונשוא פנים; יג. ויועץ; יד. וחכם חרשים; טו. ונבון לחש; טז. ונתתי נערים שריהם; יז. ותעלולים ימשלו בם; יח. ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו". [11]
ומבארת הגמרא את חסרון הדברים המתוארים בפסוק:
משען: אלו בעלי מקרא, שיחסרו ולא יהיו.
משענה: אלו בעלי משנה, כגון רבי יהודה בן תימא וחבריו.
פליגו בה רב פפא ורבנן:
חד אמר: שש מאות סדרי משנה היו בימיהם.
וחד אמר: שבע מאות סדרי משנה היו בימיהם.
כל משען לחם: אלו בעלי תלמוד, שיש לסמוך על הוראתן כסמיכת לחם [רש"י], שנאמר: "לכו לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי ".
וכל משען מים: אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה.
גבור: זה בעל שמועות, ששמע הלכות פסוקות מרבותיו ושגורות בפיו.
ואיש מלחמה: זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה.
שופט: זה דיין שדן דין אמת לאמיתו.
נביא: כמשמעו.
קוסם: זה מלך, שנאמר: קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו. [12]
זקן: זה שראוי לישב בישיבה, וליטול ממנו עצה בכל דבר חכמה.
שר חמשים: אל תקרי "שר חמשים" אלא "שר חומשין", זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.
דבר אחר: "שר חמשים" היינו כדרבי אבהו:
דאמר רבי אבהו: מכאן שאין מעמידים מתורגמן [שומע דרשת הרב ומשמיעה לרבים] על הציבור למי שהוא פחות מבן חמשים שנה.
ונשוא פנים: זה שנושאין לדורו בעבורו.
נושאין לדורו למעלה [הקב"ה נושא לדור בעבורו]: כגון רבי חנינא בן דוסא.
נושאין לדורו למטה [מלכי האומות מכבדים את ישראל בעבורו]: כגון רבי אבהו בי קיסר.
יועץ: שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. [13]
וחכם: זה תלמיד המחכים את רבותיו.
חרשים: בשעה שפותח בדברי תורה, הכל נעשין כחרשין, שאינם יודעים לדבר.
ונבון: זה המבין דבר מתוך דבר.
לחש: זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש. שהוא אב בית דין, ולבו דואג בקרבו, וראוי למסור לו סודות מעשה המרכבה [כדלעיל יג א].
וממשיך הכתוב ואומר: "ונתתי נערים שריהם".
ומבארת הגמרא: מאי "ונתתי נערים שריהם"?
אמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שמנוערין מן המצוות.
ובהמשך אומר ישעיה הנביא: "ותעלולים ימשלו בם":
אמר רב אחא [מסורת הש"ס]: אלו תעלי בני תעלי [שועלים בני שועלים].
ולא נתקררה דעתו של ישעיה הנביא עד שאמר להם "ירהבו הנער בזקן" - אלו בני אדם שמנוערין מן המצוות, והם ירהבו במי שממולא מצוות כרמון.
"והנקלה בנכבד" - יבוא מי שעבירות חמורות דומות עליו כקלות, וירהבו במי שעבירות קלות דומות עליו כחמורות.
אמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה [חורבנה] של ירושלים, לא פסקו מהם בעלי אמנה.
שנאמר [בישעיה, בפסוק הסמוך לפסוקים הקודמים שנזכרו מספר ישעיה]:
"כי הנה האדון ה' מסיר מירושלים ומיהודה כל משען לחם.
כי יתפוש איש באחיו, בבית אביו, לאמר: שמלה לך, בקי אתה בחדרי תורה [וכפי שתבאר הגמרא להלן], ולפיכך, קצין, מורה תהיה לנו, ותלמדנו תורה.
ותחילה מפרשת הגמרא את הפסוק, לפני שהיא מסיימת את הפסוק ואת הראיה למימרתו של רב קטינא:
"שמלה לך": דברים של תורה, שבני אדם מתכסין בהן כשמלה [בני אדם נחבאים כדי שלא ישאלו אותם בהם, כי אינם בקיאים בהם], הם ישנן תחת ידך! כלומר: אתה כן בקי בהן.
וממשיך הכתוב לתאר את דברי המבקש ללמוד תורה מאדם שהוא משוכנע שיודע את התורה:
"והמכשלה הזאת תחת ידך".
מאי "והמכשלה הזאת"?
דברים, טעמי תורה הנסתרים, שאין בני אדם עומדין עליהן על בוריין, לאומרן כהלכתן, אלא אם כן נכשל בהן, עד שאומרן שתים ושלש פעמים בשיבוש [דהיינו טעמי תורה המסותרים, רש"י שבת קכ א] ואז נותן לב לעמוד ולהתבונן היטב בדברים שלומד - הם ישנן תחת ידך! ולכן קצין [רב ומורה] תהיה לנו.
וממשיך הכתוב לתאר את תשובתו של איש האמנה:
"ישא, יאמר מי שנתבקש להיות קצין, ביום ההוא, לאמר: לא אהיה חובש, ובביתי אין לחם ואין שמלה. לא תשימוני קצין עם!"
ומפרשת הגמרא את דברי איש האמנה:
"ישא" - אין "ישא" אלא לשון שבועה. שנאמר בעשרת הדברות "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
וכך נשבע איש האמנה: "לא אהיה חובש"
- לא הייתי מחובשי בית המדרש! איני רגיל להיות חבוש בבית המדרש.
"ובביתי אין לחם ואין שמלה" - שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא.
הרי למדת שלא פסקו אנשי אמנה מירושלים. שהרי הוא אומר את האמת, ונשבע שאינו יודע תורה.
ומקשינן: ודלמא שאני התם, שאומר את האמת לא בגלל שהוא איש אמנה, אלא בגלל חששו שיתפס בשקר מיד.
דאי אמר להו "גמירנא" [לו היה משקר ואומר: אכן אני יודע וראוי להיות רב], אמרי ליה: אימא לן [יאמרו לו המבקשים: אמור לנו את אשר אתה יודע]. ועל כן אומר הוא את האמת, ולא משום שהוא איש אמנה?!
ומבארת הגמרא: אילו לא היה איש אמנה, יכול היה להשתמט מהם בכבוד, כי הוה ליה למימר, יכול היה לומר על עצמו: גמר ושכח [אכן הייתי מחובשי בית המדרש, ולמדתי תורה, אלא שעתה שכחתי את לימודי].
מאי, ומהו שאמר "לא אהיה חובש"?
לא אהיה חובש את ספסלי בית המדרש כלל.
ומוכח מכאן שהוא איש אמנה, שהכחיש דברים שהיה יכול להתפאר בהם בלי שיעמדו אנשים על שקרו.
ומקשינן על אימרתו של רב קטינא, שלא פסקו אנשי אמנה:
איני! והאמר רבא: לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה.
שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים, וראו נא, ודעו ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה, ואסלח לה!"
הרי שגם אם יבקשו איש אמונה, לא ימצאהו?!
ומשנינן: לא קשיא.
הערות
[1] כתב המהרש"א כי לפי הדרש הזה מתפרש הפסוק "אשר קומטו ולא עת", שקומטו מלהבראות בעתם, היינו קודם מתן תורה. ונבראו אחר כך בלא עתם, בכל דור ודור.
[2] כתב המהרש"א, שלפי דרש זה מתפרש הפסוק כך: אלו "אשר קומטו", שמקמטין עצמן בעולם הזה, שהוא עולם זמני וארעי - הרי בעולם הבא, שהוא "בלא עת", שאינו עולם זמני וארעי אלא נצחי, יזכה להם הקב"ה אז את סודו: "נהר יצוק יסודם". וראה ביאור אחר בהגהות "מלא הרועים".
[3] בגיטין סב א ובמנחות נג א הגירסא היא: "בר אוריין", ופירש רש"י "בן תורה".
[4] תוספות. והטורי אבן תמה על דבריהם, שהרי הכל מודים שיש גם מלאכים אחרים שהם קבועים וקיימים לעולם, חוץ מאותם שנבראים מן נהר דינור, שהם בטילין מיד אחר שאמרו שירה. ואם כן יש לומר שאף הוא מודה שמדיבור של הקב"ה נבראים המלאכים הקבועים? ! ולכן פירש: כיון שסבר רבי שמואל בר נחמני שמכל דיבור של הקב"ה נבראים מלאכים, אם כן יש לפרש הפסוק "חדשים לבקרים" על מלאכים אלו, ושוב אין להוכיח שנבראים מלאכים כל יום ויום מנהר דינור
[5] ביאר מהרש"א שהפסוק בדניאל מדבר בישיבה בדין, כמו שמבואר בתחילת הפסוק "ועתיק יומין יתיב. לבושיה כתלג". ואילו בשיר השירים מדבר הפסוק על יציאת מצרים, שהיה נראה להם שם כגבור איש מלחמה.
[6] כתב רבינו חננאל: המראות הללו, כדרך חלום הם נראים. כדכתיב "אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו". וכתוב "ביד הנביאים אדמה", להודיע שמראה לנביאים כעין דמות ב"אובנתא דליבא". אבל הקב"ה ישתבח שמו אין לו דמות. וזה הדבר מוכיח שאין שם דמות, שאילו היה לו דמות היה לו תמיד דמות אחת, או דמות בחור לעולם או דמות זקן לעולם. אלא, למדך שאין שם דמות כלל. ומה שהוא מראה לנביאים כעין דמות, הוא מה שישר לפניו.
[7] על פי רש"י בדניאל
[8] רש"י סנהדרין סז ב
[9] הטורי אבן מחק את הסיוע מהמקרא היות והכתוב הזה אינו ענין לכסא הכבוד. וגם בסנהדרין אינו נמצא.
[10] בספר "מראש אמנה" מבאר הגרא"מ שך שלא "קילל" ישעיה את ישראל, כפשוטו, אלא הביטוי "קילל ישעיה את ישראל" משמעותו היא, שהבהיר ישעיה הנביא לישראל לאיזה מצבים גרועים הם עתידים להגיע אם לא ישמעו את דבר ה', וכי המצב הגרוע ביותר שיקרה להם, שלא יהיו נשמעים לדעת תורה של זקני הדור. כי רק אם הוראתם של גדולי התורה נשמעת, יש סיכוי לתיקון. והביטוי "לא נתקררה דעתו של ישעיה", משמעותו, שלא חש ישעיה שהוא מבהיר היטב את גודל החורבן הצפוי עד שהביע בפניהם את המצב הקשה ביותר שהם עתידים להקלע אליו, שיזלזלו בסמכותם של גדולי התורה !
[11] יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום. רש"י ישעיה
[12] אמרי המלך ברורים כאילו היה קסם על שפתיו, כי אין דבר נכחד מאת המלך, לפי שכל האנשים יחזרו למצוא חן בעיניו. ולזה ימצא בכל דבר מי שיגלה אוזן המלך, לזה לא ימעול פיו במשפטו לעות הדין מחמת טעות ושגגה. מצודות
[13] מצינו גבי עיבור שנה כלשון הזה, דכתיב גבי חזקיהו "ויועץ המלך לעשות פסח בחודש השני", וכמאן דאמר בסנהדרין דף יב, שעיבר חזקיהו את השנה. עץ יוסף בשם ילקוט
אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּקַמְּטִים אֶת עַצְמָן מִשֵּׁנָה עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר לָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד נָּהָר במלואו כזה נו־ן ה־ה רי־ש המלוי הוא אותיות שֵׁינָה רמז על ידי דמקמטין עצמן מן השינה יזכו לסוד הנהר. והנה ידוע מה שאמר רבינו ז"ל וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן (בראשית ב, י) נהר דעת, ולזה אמר 'יְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר' דכתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) ולכן מלוי נָּהָר הם אותיות 'יש הון'.
גם יובן רמז הַנָּהָר לתלמידי חכמים דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נו:) הרואה נהר בחלום יצפה לשלום שנאמר הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו סו, יב), ולכן החכמים זוכים לשלום יותר דכתיב (תהלים קיט, קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ שמאהבתם עוסקים בלילה גם כן אז זוכים לשלום שהוא סוֹד הַנָּהָר.
אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא (דניאל ז, ט). נראה לי בס"ד כונת רבי עקיבא הוא על המלכות שנקראת בשם דוד כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פד) הכי תנינן דוד אחרא את ליה לקודשא בריך הוא ואיהו ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין וכו' ובגין ההוא דוד עלאה אמר דוד פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי (תהלים כה, טז) עיין שם. ופרשו מבארי הזוהר דהכונה הוא על המלכות העליונה שגם היא מכונית בשם דוד.
ונראה בודאי גם הכא מה שאמר רבי עקיבא אֶחָד לוֹ קאי על התפארת וְאֶחָד לְדָוִד קאי על המלכות. ונודע שכל זה המראה שראה דניאל ע"ה הוא ראה בעשר ספירות דעשיה וכמו שכתב רבינו ז"ל בספר הלקוטים הנדפס בירושלם ת"ו [תבנה ותכונן] דאיך אמר וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב (דניאל ז, ט) מה שלא ראה משה רבינו ע"ה! אלא שכל זה המראה הוא בעשיה דבכל עולם יש עשר ספירות וחמשה פרצופים עליונים כנודע עיין שם.
והנה רבי יוסי ודאי ידע דאין כונת רבי עקיבא על דוד המלך ע"ה עם כל זה אמר לו 'אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁכִינָה חֹל' כי באותם הימים לא נתפשטה חכמת האמת של סודות עליונים והשומעין שבבית המדרש יבינו שכונתו על דוד המלך ע"ה על כן הוא העתיק הדברים על שם הפעולה היוצאה מתפארת ומלכות כי התפארת שהוא רחמים פועל צדקה והמלכות שהיא גבורה פועלת דין. לכך אמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה והיינו הך דרשה של רבי עקיבא עצמו ולכך גם רבי עקיבה חש לחששה דרבי יוסי מפני השומעין ואז גם הוא תפס הדרשה בלשון זה דרבי יוסי ואמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה.
אמנם רבי אלעזר בן עזריה בא לפרש הכסאות על ענין אחר ואמר אֶחָד לַכִּסֵּא וְאֶחָד לַשְּׁרַפְרַף והוא כי שם אלקים כפשוטו עולה פ"ו כמנין הכסא [86] והוא בחינת דין בפני עצמו כנזכר בסוד פ"ו דשופר. ועוד יש בחינת דין בשם אלקים והוא בסוד המלוי דשם אלקים שמתמלא ביודי"ן שעולה מספר ש' [אל־ף למ־ד ה־י יו־ד מ־ם = 300] והוא בסוד ש' דשופר. ועוד רמוז בשם אלקים בחינת פ"ר דינין דמנצפ"ך והם מתחלקים בחמשה אותיות שם בכל אות חלק נ"ו מן פר ונודע כי אלו הפ"ר דינין הם כפולים שהם פרפר בסוד אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק (מלכים ב' ה, יב), ובסוד הכתוב באיוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז ,יב) כנזכר בשער הפסוקים.
ולזה אמר אֶחָד לַכִּסֵּא כנגד בחינת הגבורות הרמוזים בשם אלקים כפשוטו שהוא פ"ו כמנין הכסא שרמוזים באותיות פ"ו דשופר. ואמר אֶחָד לַשְּׁרַפְרַף רמז בזה על שני בחינות של גבורות ודינין הרמוזים בשם אלקים האחת הוא בחינת שם אלקים במלואו שעולה ש' והוא סוד אות ש' דשופר והשנית הם פר דינים דמנצפ"ך המתחלקים בחמשה אותיות של שם אלקים שהם כפולים 'פר פר' וכל זה רמז בשם שְּׁרַפְרַף שהוא אות ש' ואותיות פרפר.
ובזה יובן בס"ד לתרץ קושיא עצומה איך תלמודא מסיק 'אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד' והלא דבר זה דחאו רבי יוסי וגם רבי עקיבא עצמו הדר ביה ושנה 'אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה'? ובזה שכתבתי בס"ד ניחא דבאמת דבר זה לא נדחה ורק רבי יוסי ערער על לשון זה בשביל השומעין שאין בקיאין בחכמה זו של הסוד ולפי משמע אזניהם נראה להם דעושה שכינה חול אבל באמת מה שאמר אֶחָד לְדָוִד הכונה על המלכות ולשון דנקיט רבי יוסי, ולשון דנקיט רבי עקיבא שניהם עולין בקנה אחד וכאשר אמרנו, ורבי עקיבא לא חזר ושנה בלשון רבי יוסי אלא משום חשש השומעין שלא נגלו עדיין להם מראות אלקים המה סודות העליונים אבל בזמן חתימת התלמוד נתפשטה חכמה זו דסודות עליונים אצל רוב האמוראים ולכן מסדר התלמוד לא חש בימיו לחששא דרבי יוסי ולכן מסיק בלשון דנקיט רבי עקיבא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד.
לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּישִׁיבָה, כָּאן בְּמִלְחָמָה. הנה נודע דמה שנגלה לעיניהם הוא בדרך שאמר הכתוב (הושע יב, יא) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, שאין הנביאים רואין מראה ממש אלא כל אחד יצטייר לפניו כפי מה שיוכל להשיג ולסבול וכן כאן נצטייר לעיניהם אורות חסדים עליונים במראה שערות לבנות ועל הים נצטייר לעיניהם אורות גבורות עליונים במראה שערות שחורות ומלבד שהיה זה המראה כדי להשכילם ענין סודיי ונסתר על הארת העולמות למעלה.
עוד לימדם בזה בינה להבין ולהשכיל דכן ראוי להיות בישיבה זקן ובמלחמה בחור ויבינו בזה דבר מתוך דבר דבמלחמה צריך זרוז ומהירות במעשה המלחמה ולא יתנהגו בכבידות אלא כטבע הבחור שהוא תקיף וזריז ומהיר אך בישיבה שהוא ענין לימוד תורה לתלמידים לא טוב החפזון ומהירות אלא יתנהג בכבידות כטבע הזקן.
שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת קִלֵּל יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד טעם למספר שמונה עשרה כנגד שמונה עשרה טרפיות וכנגד שמונה עשרה פרסאות של גיהנם.
או יובן מספר שמונה עשרה עולה מספר קע"א במספר הקדמיי כמנין עקא [171] כי שמונה עשרה קללות אלו הם עקא גדולה ולא נתקררה דעתו עד שקללם באחרת נמצא נעשו תשע עשרה ומספר תשע עשרה במספר הקדמיי נחשב במספר קץ [90] ובזה נעשה קץ וסוף לקללות.
ברם קשא וכי לא נשאר בספר ישעיה עוד דברים של פורענות, ואמאי מנה רק האמור בפסוק זה? ונראה לי דכל השאר לא חשיבי קללות כי זכות התורה שעוסקים בה מגין לדחות הפורענות מה שאין כן בהאי קרא שהזכיר ביטול תורה ולימודה אם כן כל הני פורענות דהזכיר כאן חשיב קללות דאין מי שידחה אותם.
(ישעיה ג, א) 'מַשְׁעֵן', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. 'מַשְׁעֵנָה', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. נראה לי בס"ד ישראל אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' ופרשו רבותינו ז"ל נַעֲשֶׂה הוא המעשה וְנִשְׁמָע זה הלימוד לכן פירש 'מִשְׁעַן' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא כי 'מַשְׁעֵן' בהפוך אתוון 'נִשְׁמָע' וכן 'מַשְׁעֵנָה' בהפוך אתוון 'נִשְׁמְעָה'. ולהיות כי המקרא הוא בחינת זכר קרי ליה מִשְׁעַן לשון זכר והמשנה שהיא בחינת נוקבא קרי לה מַשְׁעֵנָה לשון נקבה.
ועוד נראה לי בס"ד מַשְׁעֵן אותיות 'שמן עי־ן' כי המקרא קדים לכל לימוד כדמיון השמן שהוא צף ועליון על כל המשקים ואות עי־ן רמז דהמקרא תלוי בראיית עין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ולזה אמר 'מִשְׁעַן' בַּעֲלֵי מִקְרָא אך מַשְׁעֵנָה דריש על משנה כי המשנה היא תורה שבעל פה שיש לה שבעים פנים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יג, טז) שבעים פנים לתורה, ואותיות מַשְׁעֵנָה הוא משנה ע' כלומר משנה שיש לה ע' פנים.
ומה שאמר כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וַחֲבֵרָיו כדגריס בעין יעקב נראה לי בס"ד דנקיט רבי יהודה בן בתירא על פי מה שכתב בפתח עינים דעד בני בתירה היו קורין ת"ר סדרי משנה ממשה רבינו ע"ה ואחר כך נסדרו ששה סדרים בלבד. ולכן נקיט רבי יהודה בן בתירא שהוא היה הגדול בבני בתירה וזקן מופלג והיה דר בנציבין דאליו שלחו שלום מירושלים בהך עובדא דאותו גוי שהיה אוכל פסחים בערמה ונודע להם על ידי חכמתו ושלחו לו שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים (פסחים ג:), ולכן דריש 'מַשְׁעֵנָה' על רבי יהודה בן בתירא שהיה משענה לקיום מצות התורה.
'כֹּל־מִשְׁעַן־לֶחֶם', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד גְּמָרָא. נראה לי בס"ד בַּעֲלֵי גְּמָרָא אלו הן מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא ופרשתי בס"ד במקום אחר הא דרבנן אקרו מלכי דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, היינו אלו דמסקי שמעתתא אליבא דהלכתא דהלכה כמותם ואז דבריהם קימים כדברו של מלך דאין להשיב.
וידוע דהתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות והמלכות נקנית בשלושים מעלות (משנה אבות ו, ו), על כן אלו שהם חכמים ומלכים יש להם ארבעים ושמונה ויש להם שלושים הרי כאן צירוף לחם [48+30=78] שהוא שלושים וארבעים ושמונה, לכן דריש 'מִשְׁעַן לֶחֶם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי גְּמָרָא.
ואמר 'מִשְׁעַן מָיִם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדוֹת כי כל לימוד האדם קץ בסופו מחמת הטורח אך באגדות שהם מושכין לבו של אדם ושמח בהם אינו קץ כלל אלא שש ושמח בסוף כמו ההתחלה נמצא דרוש שלהם שוה בסופו כתחילתו ולכן קוראו בשם 'מָיִם' שהם שוים שגם אם נקראים מסיפא לרישא נקראים בשם מים.
'גִּבּוֹר', זֶה בַּעַל שְׁמוּעוֹת. נראה לי בס"ד למוד התורה מרב אחד מכונה בשם בור דכתיב (משלי ה, טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ וְיָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה, ובעל שמועות יש לו שלשה מיני שמועות האחד הלכות פסוקות ששמע מרבותיו והשני טעמים של הלכות והשלישי סודות של הלכות, ונרמזים שלשה אלה באות ל' שהוא שלשה קוין ראש ואמצע וסוף וקו הראש הזקוף למעלה הוא רומז לשמועה של הסוד שהוא עליון וקו האמצע שעשוי כבריח רומז לשמועה של הלכות פסוקות וקו התחתון היורד תחתיו רומז לשמועה של טעמי ההלכות, וכולם צורת ווי"ן שהם תורה שבעל פה שנחלקת לששה סדרים. ונמצא שלשה מיני שמועות הנזכר הם דלויים משלשה בורות שכל אחד נקרא בור בפני עצמו ככתוב 'שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ' ולכן בעל שמועות נקרא 'גִּבּוֹר' חלק התיבה לשתים וקרי ביה ג' בור.
'אִישׁ־מִלְחָמָה', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר עטרת ראשי הרב מר אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] במאמר נשאת ונתת באמונה (שבת לא.) דהמלכות העליונה מכונית בשם אמונה וזהו נשאת ניצוצי קדושה מן הקליפה ונתת אותם באמונה במלכות הנקראת אמונה וזה יהיה עסק התורה ולכן שואלין אותו אחרי זה: קבעת עתים לתורה? עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן].
ולזה אמר כאן שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא ניצוצי קדושה מן הקליפה וְלָתֵת אותם בחלק הקדושה על ידי מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וזכר בזה לשון מלחמה היינו על ידי שילחם בקליפות לשברם כדי שיוציא מתוכם ניצוצי קדושה וזה יהיה קושיות ותירוצים שהוא מלחמה של תלמידי חכמים שעושין זה בזה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל האדם דמחדש חדושי תורה בעולם הזה כבר קבלה אותם נשמתו כשהיתה במעמד הר סיני אך קודם בואה לעולם הזה עתה כל חידושי תורה הם עצורים בתוך נשמתו בכח והאדם טורח בעסקו בתורה להוציאם מן הכח לפועל לגלותם בעולם הזה וזהו שאמר שיודע לישא חידושי התורה מן הכח העצור בקרב נשמתו וליתן אותם בעולם הזה להשומעין בית המדרש בפועל עד כאן דבריו נר"ו.
'שׁוֹפֵט', זֶה דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. נראה לי בס"ד שהוא מרבה לחקור את העדים ואת בעלי דינים המדברים במרמה שמלבישים דבריהם במלבוש של ערמה ותחבולה ולכן נקרא שופט בהיפוך אתוון פושט שפושט מלבוש המרמה המכסה את האמת ומוציא האמת לאורה.
גם נקרא שופט שהוא אותיות שוט פ' כי מוציא מן הפה שלו שוט להכות על קדקודם של רמאים לגלות המרמה שלהם הן העדים הן בעל דרך.
'שַׂר־חֻמָּשִׁים', [זֶה] שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. פירוש מחבר הלכות פסח עם הלכות שבת ומביא ראיות מזו על זו ומהנזקין להלכות טומאה וטהרה ומהלכות טומאה וטהרה להלכות סוכה ולולב וכיוצא בזה שהם דברים ועניינים חלוקים ומפוזרים בחמשה חומשי תורה הוא חורז ומחבר זה בזה ולומד מזה על זה.
'חָכָם', זֶה תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹתָיו. פירוש כענין ריש לקיש עם רבי יוחנן דאמרו בגמרא (בבא מציעא פד.) אחר שנפטר ריש לקיש היה רבי יוחנן מצטער מאד בחסרונו בא ר"א וישב בצידו במקום ריש לקיש וכל הלכה שהיה ר"י דורש היה אמר לו רבי אלעזר תנא דמסייע לך ועם כל זה לא הוה נח ליה לרבי יוחנן בזה ואמר לו אני רוצה תלמיד כריש לקיש דהיה מקשה לי כמה קושיות והייתי מוכרח לתרץ לו על פי סברות שהייתי מחדש באותה הלכה וממילא רווחה שמעתתא בידן אך אתה אומר לי תנא דמסייע לך אטו אנא לא ידענא דשפיר קא אמינא! וכן ענין זה כאן המחכים את רבותיו ברבוי שאלות וקשיות שאומר להם בהלכות שהם מלמדין אותו.
'חֲרָשִׁים', זֶה שֶׁנַּעֲשׂוּ הַכֹּל לְפָנָיו כְּחֵרְשִׁים, בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. פירוש הפתיחה היא הקושיות שמקשה במקראות או במשניות ואחר הקושיות יבואו התרוצים. ויש כשפותח בקושיות אינו יודע להקשות קושיות חזקות אלא קלות מאד שהשומעין יש להם פה לומר לו אין זו קושיא ואין זה דקדוק! אך החכם אינו מקשה קושיות קלות אלא חזקות ולכן כשפותח בדברי תורה שאומר הקושיות נעשין הכל לפניו כחרשין שאין מי שיוכל לתרץ והכל מוכרחים להטות אזן לדבריו לשמוע התירוצים ממנו כי לכולם יהיו הקשיות האלו פלאות רבות.
'וְנָבוֹן', זֶה הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. פירוש לא מבעיא הלכה מתוך הלכה אלא דבר הלכה מתוך דבר דמילי דעלמא וכמו דאיתא בגמרא דחולין (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח וקאמר בגמרא הא דרב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעם ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, ופירש רש"י כולי האי שחוזר ונותן טעם בקערה ומאן דשמע סבר דאית לרב נותן טעם בר נותן טעם בעלמא אסור עיין שם. וזהו ענין דקאמר הכא מֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר רוצה לומר דבר תורה מדבר בעלמא של חולין כמו שאמרו שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד.
ומה שאמר דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ בְּלַחַשׁ כלומר הוא חלק הסוד דעליו אמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) בפסוק 'חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ' (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, ולכן מכנהו בשם לחש כי 'לחש' בהפוך אתוון 'שלח' שהוא רוצה לומר חרב שזה החלק הוא מבטל חרב עשו ויהיה חרב פיפיות להכרית הקליפות.
אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּנֹעָרִים מִן הַמִּצְווֹת. פירוש שהם רשעים גמורים שאם יעשו לפעמים איזה מצוה תחטוף אותה הקליפה מהם ולא ישאר אצלם ממנה אפילו שיעור אבק כאדם שמנער את בגדיו שלא ישאר בהם אבק שהוא דבר מועט.
ומה שאמר תַּעֲלֵי בְּנֵי תַּעֲלֵי רוצה לומר שהם ערומים כשועל שאין רשעתם ניכרת לעיני בני אדם ועל ידי כך יזיקו לאחרים יותר שאין נשמרים מהם וכמו שאמרו המפרשים על פסוק (תהלים קיח, ז) הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.
חַד אָמַר שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה. נראה לי בס"ד שש מאות הוא מספר 'בית יעקוב' [600] מלא בוא"ו שעולין שש מאות כי תורה שבכתב נקראת 'בית ישראל' ותורה שבעל פה 'בית יעקב' ולכן כל מצות דרבנן הם בסוד יעקב ומצות דאורייתא הם בסוד ישראל כנודע.
גם שש מאות הוא מספר שם מצפץ [300] ב' פעמים ששם זה הוא חלוף שם הוי־ה בא־ת ב־ש והוא נרתק לשם הוי־ה כן המשנה נרתק של תורה שבכתב על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דשם אדנ־י [65] הוא מספר היכל [65] כי הוא נרתק של שם הוי־ה.
והנה באלו השש מאות סדרי משנה שהם תורת אמת נכניע דרגא דשקר [600] שמספרו ת"ר ולכן מניחין שני ש' בתפילין של ראש כנגד שש מאות סדרי משנה ולכן אמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י), ואמר רבי אליעזר אלו תפלין שבראש.
ונמצא תחלה היו שש מאות סדרים עתה הם ששה דוקא והנה שש בקריאה הוא רוצה לומר ששה ובמספר הוא שש מאות ותחילה היו ה'שש' [600] במספר ועתה נשארו במשמעות הקריאה, רמז לדבר (ויקרא כו, כז) וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי אַף אָנִי אֵלֵךְ עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, לשון קריאה שאמעט השגתכם ותחלה היו השש במאות ועתה נעשו באחדים ותחלה היו כמנין צדקות [600] וכאשר נתמעטו צדקות שלהם נתמעטו גם הסדרים של המשנה ולכן אמר ביחזקאל (יחזקאל טז, י) וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, כי לעולם הם שש אך תחלה במספר ואחר כך במשמעות הקריאה.
ומה שאמר 'חַד אָמַר שְׁבַע מֵאוֹת' נראה לי בס"ד כמספר 'יצירה עשיה' [700] כי עסק התורה עולה עד היצירה ונמצא מתקן יצירה ועשיה כי העשיה היא קודם היצירה ועובר עליה גם כן.
דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּים בָּהֶם כְּשִׂמְלָה יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ. נראה לי בס"ד קאי על חלק הסוד שמוכרח להלבישו במלבושין ואי אפשר לגלותו כמו שהוא.
ומה שאמר 'יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ' רמזו בזה תחת אותיות יד יש אותיות כה והוא רמז לאור שהיא תיבת כ"ה בתורה שאם תמנה מן בראשית עד 'יְהִי אוֹר' (בראשית א, ג) תמצא תיבת אור היא תיבת כ"ה כלומר אתה תוכל להוציא הדברים לאורה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר 'דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּים בָּהֶם כְּשִׂמְלָה' הוא על דרך מה שאמר הכתוב בקהלת וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה (קהלת יב, ט) וכן כאן אומרים לו אתה חכם שיודע למשל משלים יפים וזהו כשמלה שהוא רמז על המשל ותגיד לנו מהם, והוא משיב 'וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה' (ישעיהו ג, ז) כלומר לא הנמשל ולא המשל שאין לי ידיעה לדבר לא בזה ולא בזה! עד כאן דבריו נר"ו.
(ישעיהו ג, ז) "וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה", שֶׁאֵין בְּיָדִי, לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַּלְמוּד. נראה לי דריש לֶחֶם על מקרא כי הלחם הוא מאכל כל אדם ואי אפשר בלעדו וכן המקרא מאכל כל אדם ואי אפשר בלעדה דהכל צריכין למארי חטייא (הוריות יג:), והשמלה דריש לה על משנה ותלמוד שבהם יתכבד האדם וכן השמלה היא לכבוד.
והא דדריש לה אתרתי נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר מגדל דוד על התורה דתיבת שמלה היא מתיבות המתהפכות שהם שִׂמְלָה ושַׂלְמָה כמו כֶּבֶשׁ וְכֶשֶׂב וכל תיבות המתהפכות הם אחד אור ישר ואחד אור חוזר והם מבחינת דעת יעוין שם. ובזה ניחא דדריש תיבת שמלה על תרתי משנה וגמרא כי היא מתיבות המתהפכות 'שִׂמְלָה ושַׂלְמָה' שהם אחד אור ישר זו משנה ואחד אור חוזר זו גמרא שיש בה מלחמה וגבורה.
220ימים לסיום הש״ס