חגיגה יב ע"ב

דף יב - ב

וממשיכה הגמרא לבאר: הרי כיון דכתיב "את השמים", כבר ידענו שאין השמים, וכל שכן הארץ, שמותיו של הקב"ה. [מהרש"א]

ואם כן, "את" הארץ - למה לי!?

כדי להקדים שמים לארץ! ללמדך, ששמים נבראו קודם לארץ [בעיקר בריאתן, כדלעיל].

שאם לא היה אומר "את" הארץ אלא "את השמים והארץ", הייתי אומר: כאחד נבראו, ולא הקדים שמים לארץ אלא מפני שאי אפשר לקרות שני שמות כאחד. לפיכך כתב "את" להקדים. ^[10]

הואיל והחלה הגמרא לפרש את הפסוק של תחילת ספר בראשית, מוסיפה הגמרא ומפרשת:

כתיב: "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים":

ומקשינן: מכדי [הרי] בשמים אתחיל ברישא [בשמים התחיל בראשונה], וכמו שנאמר בפסוק הקודם: "את השמים ואת הארץ", ואם כן: מאי שנא דקא חשיב [מפרש הכתוב] מעשה ארץ תחילה, ולאחריו מעשה השמים?!

תנא דבי רבי ישמעאל: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: השכימו לפתחי, למחר [ב"ח] השכים ומצא נשים ואנשים; למי משבח? הרי ודאי למי שאין דרכו להשכים, והשכים. ^[11]

תניא: רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן [ב"ח] רואות, ואוי להם לבריות שעומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. ^[12]

ומפרש: הארץ על מה עומדת: על העמודים, שנאמר: "המרגיז ארץ ממקומה, ועמודיה יתפלצון". הרי שהארץ עומדת על העמודים.

ועמודים עומדים על המים, שנאמר: "לרוקע [לשון שטיחה ופרישה] הארץ על המים".

ומים עומדים על ההרים, שנאמר: "על הרים - יעמדו מים".

והרים עומדים על רוח [ב"ח], שנאמר: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח". וכי מה ענין הרים אצל רוח? אלא ללמדך, שההרים עומדים על הרוח.

ורוח בסערה, שנאמר: "רוח סערה עושה דברו". כאילו אמר הכתוב: דבר [ענין] הרוח - סערה עשאתו.

סערה תלויה בזרועו של הקב"ה, שנאמר: "ומתחת - זרועות עולם". מתחת כל היצירה, זרועותיו של הקב"ה מחזיקות אותה. ^[13]

וחכמים אומרים: הארץ, על י"ב עמודים עומדת.

שנאמר: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ומספר שבטי בני ישראל הוא שנים עשר. ^[14]

ויש אומרים: על שבעה [ב"ח] עמודים הארץ עומדת, שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה".

רבי אלעזר בן שמוע אומר: הארץ עומדת על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: "וצדיק - יסוד עולם"

אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: "הן לה' אלהיך השמים [הרי אחד], ושמי השמים" [הרי שנים].

ריש לקיש אמר: שבעה רקיעים הן, ואלו הן:

א. וילון; ב. רקיע; ג. שחקים; ד. זבול; ה. מעון; ו. מכון; ז. ערבות. ^[15] ומפרשת הגמרא כל רקיע למה הוא משמש:

א. וילון: אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית לתוך תיקו והאור נראה [מן השמש שברקיע השני, טורי אבן], ויוצא ערבית מתיקו, ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך [רש"י]. ועל ידו מחדש הקב"ה בכל יום מעשה בראשית, שהכניסה והיציאה הן חידושו של מעשה בראשית. ^[16]

שנאמר: "הנוטה כדוק [כיריעה] שמים, וימתחם כאהל לשבת". הרי למדת: יש שמים שאין משמשין אלא יריעה פרוסה.

ב. רקיע: שבו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות - קבועין.

שנאמר: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים".

ג. שחקים: שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא [ב"ח]. ^[17] שנאמר על דור המדבר: ויצו "שחקים" ממעל, ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול. וגו' ...

ד. זבול: שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח של מעלה בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן בכל יום [ב"ח].

שנאמר: "בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים. ^[18]

ומפרשינן: מאי מקריב מיכאל השר הגדול על המזבח? וכי תעלה על דעתך שיש לשם [שם, בשמים] כבשים?!

אלא מקריב נשמתן של צדיקים [ב"ח]. ^[19]

ומפרשינן: מנלן דאותו "זבול" איקרי שמים, עד שאתה אומר: "זבול" זה אחד מהרקיעים הוא? דכתיב: הבט מ"שמים", וראה מ"זבול" קדשך ותפארתך, איה קנאתך וגבורותיך!

הרי ש"זבול" בשמים הוא. ^[20]

ה. מעון שהוא לשון מדור: שבו דרים כיתות של מלאכי השרת שאומרים שירה בלילה, וחשות [שותקות] ביום מפני כבודן של ישראל שהם מקלסים לקב"ה ביום. ^[21]

ומכאן אתה למד, שאומרים המלאכים שירה בלילה ושותקים ביום.

שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה - שירה עמי, תפלה לאל חיי".

כלומר: יצוה ה' למלאכים לשתוק ביום, כיון שאז הזמן לעשות חסד לאנשי העולם הצריכים חסד. ורק בלילה - שיר של מלאכים עמו ברקיע.

ובטרם מסיימת הגמרא את ביאור המקור שה"מעון" נמצא בשמים, ואת ביאור שימושם של כל הרקיעים, מפרשת הגמרא באופנים אחרים את הפסוק "יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי": אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. ^[22]

שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי", ומפרש ריש לקיש:

ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" - משום "ובלילה שירה [תורה, כמו שמצינו: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל] עמי".

ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה שהוא דומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום.

שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי". ועל דרך שנתבאר לפי הלשון הראשון.

אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה [מי שעוסק בתורה ופוסק מלימודו לצורך דברי שיחה בטילה, רש"י ע"ז ג ב], מאכילין אותו גחלי רתמים. ^[23] שנאמר: "הקוטפים [החותכים ומפסיקים] מלוח [דברי תורה הכתובים על הלוחות, רש"י ע"ז שם], ועושים זאת עלי שיח [בשביל שיח של דברים בטלים] - ושרש רתמים לחמם".

וכאן שבה הגמרא לאותו רקיע ששמו מעון, ומפרשת:

ומנלן ד" מעון" איקרי שמים [כלומר: מנין ש"מעון" רקיע הוא]?

שנאמר: "השקיפה מ"מעון" קדשך, מן ה"שמים", וברך את עמך את ישראל. ^[24]

ו. מכון, שהוא לשון "אוצר של פורענות" [רש"י]: ^[25]

שבו אוצרות שלג. ^[26]

ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים [לשון "אגלי טל", והם מים העומדים להלקות בהן פירות], וחדרה של סופה, ומערה של קיטור, ודלתותיהן אש

וכל אלו מיועדים לפוענות.

ומנין אתה למד שיש לקב"ה אוצר של פורענות?

שנאמר: פתח ה' אוצרו ויוציא כלי זעמו [ב"ח].

ותמהינן: וכי הני [אוצרות אלו] - ברקיעא איתנהו [בשמים הם נמצאים]?!

והרי הני בארעא איתנהו [בארץ הם נמצאים]!

דכתיב: "הללו את ה' מן הארץ: תנינים וכל תהומות, אש וברד, שלג וקיטור, רוח סערה עושה דברו".

אמר מתרץ רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם רחמים, והורידן לארץ. ^[27]

כי אמר דוד לפניו: רבונו של עולם! "לא אל חפץ רשע אתה! לא יגורך [יגור אצלך] רע".

כלומר: צדיק אתה ה', ולפיכך לא יגור במגורך רע.

ומנלן ד" מכון" איקרי שמים? דכתיב בתפילת שלמה בשעת חנוכת בית המקדש:

"רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה. כל תפילה, כל תחינה אשר תהיה לכל האדם, לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו, ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע ה"שמים מכון" שבתך!" ^[28]

ז. ערבות: שבו צדק, ומשפט, וצדקה, ^[29]

גנזי חיים, וגנזי שלום, וגנזי ברכה,

ונשמתן של צדיקים אחר מיתתם.

ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות. ^[30]

וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים.

ומביאה הגמרא מקור לכל זה:

צדק ומשפט: דכתיב: "צדק ומשפט מכון כסאך" [נכון כסאך, רש"י], והכסא בערבות הוא, כמבואר לקמן.

צדקה: דכתיב: "וירא ה', וירע בעיניו כי אין משפט. וירא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע. ותושע לו זרועו. וצדקה - היא סמכתהו. וילבש צדקה כשריון [כמו "שריון"] ".

הרי למדת שעמו הצדקה שרויה. וה' הרי שוכן ב"ערבות" כמבואר לקמן. ^[31]

גנזי חיים: דכתיב: "מה יקר חסדך אלהים. ירויון מדשן ביתך. כי עמך מקור חיים". הרי, שמקור החיים הוא עם ה' השוכן בערבות.

וגנזי שלום: דכתיב: "ויקרא לו [קראה אצלו] ה' שלום".

וגנזי ברכה: דכתיב: "ישא ברכה מאת ה'".

נשמתן של צדיקים: דכתיב: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את [עם] ה' אלהיך".

רוחות ונשמות שעתיד להיבראות: דכתיב: "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו. כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. כי רוח "מלפני" יעטוף ונשמות אני עשיתי, [כמו: והנשמות שאני עשיתי] ". ^[32] וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים: דכתיב: "ארץ רעשה, אף שמים נטפו מפני ה', זה סיני". "גשם נדבות תניף אלהים [כאשר שמעו בני ישראל את קול גבורת ה' בדברות הראשונות, פרחה נשמתם, ומיד הוריד ה' עליהם טל תחיה מן הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים], נחלתך ונלאה [הורדת מטר רצון על נחלתך אשר עיפה נפשם ופרחה] אתה כוננתה [תיקנת אותה, את נחלתך] ", [ראה שבת פז ב].

ושם ברקיע ששמו "ערבות", נמצאים: אופנים ושרפים וחיות הקודש, ומלאכי השרת, וכסא הכבוד מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם.

שנאמר [ב"ח]: סולו לרוכב ב"ערבות" ביה שמו, [רוממו לה' הרוכב על השמים הנקראים ערבות, בשם "יה" שהוא לשון יראה, ושמחו לפניו, כמו: וגילו ברעדה].

ומנלן ד" ערבות" איקרי שמים, עד שאתה אומר ש"ערבות" רקיע הוא?

אמר רבי אבהו [ב"ח]: אתיא בגזירה שוה "רכיבה רכיבה"!

כתיב הכא: סולו ל"רוכב" ב"ערבות".

וכתיב התם: "רוכב" "שמים" בעזרך. הרי למדת שערבות איקרי שמים.

וחשך וענן וערפל מקיפין אותו את הקב"ה, שנאמר: "ישת חושך סתרו [השרה שכינתו בערפל], סביבותיו סוכתו [סביבו ענני כבוד כסוכה], חשכת מים עבי שחקים [חשכת מים שבעבי שחקים, הם החושך אשר סביבותיו].

ותמהינן: ומי איכא חשוכא קמי שמיא [וכי יש חושך לפני הקב"ה]?!

והכתיב: "הוא [הקב"ה] גלא עמיקתא ומסתתרא [גולה עמוקות ונסתרות], ידע מה בחשוכא [יודע מה בחושך], ונהורא - עמיה שרי!" [האור שרוי עמו], הרי שהאור שרוי עמו, ולא החושך?!

ומשנינן: לא קשיא:

משל דר' ישמעאל הודיע שהקדים שבחה של ארץ לשבח השמים אבל לא בבריאה.

תניא ר' יוסי אומר אוי לבריות שרואות ואינן יודעות כלומר הארץ עומדת על העמודים ועמודי הארץ הן על המים. והמים הן על ההרים. וההרים ברוח. והרוח בסערה וכולה מדרש פסוקים וסערה תלויה בזרועו של הקב"ה שנא' ומתחת זרועות עולם. פי' הדבר שהוא בעולם מתחת הכל תלוי בזרוע בגבורתו של הקב"ה. כי הגבורה היא הזרוע כדכתיב לך זרוע עם גבורה.

ר' אלעזר אומר על עמוד אחד עומד העולם וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שאמר ר"ל ז' רקיעין הן.

וילון. רקיע. שחקים. זבול. מעון. מכון. ערבות. וכל אחד ואחד פירש מה הן משמשין. אלו כולן קבלה הן הל"מ. וקראי אסמכתא בעלמא הן. ואינם מדרשות. שאינם דברים הנאמרים מן הדעת כלל. אלא דברי קבלה הן. והערבות שהוא רקיע שביעי יש בו צדקה ומשפט.

גנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה ונשמת הצדיקי' ונשמות העתידות להבראות. וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים. וכולהו קראי צדק ומשפט שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך. גנזי חיים שנאמר כי עמך מקור חיים. גנזי שלום שנאמר ויקרא לו ה' שלום. גנזי ברכה שנא' ישא ברכה מאת ה'.

נשמתן של צדיקים שנא' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. רוחות ונשמות העתידו' להבראו' שנא' כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. וטל שעתיד להחיות בו מתים שנאמר גשם נדבות תניף אלהים וגו'.

ולמעלה אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך רם ונשא שוכן עליהם. שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו.

וחושך וערפל מקיפין אותו מבחוץ שנאמר ישת חשך סתרו וגו' ומבפנים אור שנאמר ונהורא עמיה שריה.

כל העוסק בתורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה וכו' כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה נמשך עליו חוט של חסד בעולם הבא שהוא דומה ליום שנאמר יומם יצוה יי' חסדו וכו' ודומה לזה אמרו בפרק זה אשר קמטו לא עת נהר יוצק יסודם אלו תלמידי חכמים שמקמטים עצמן על דברי תורה הקב"ה מגלה להם סוד לעולם הבא:

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנא' הקוטפים מלוח עלי שיח וכו':

יב תוס' בד"ה אידי ואידי חד שיעורא הוא ופליג אמאן דדריש בתמיד כו' דאלת"ה אדם היכי הוה קם כו' וי"ל כו' עכ"ל הא ודאי א"צ ראייה דמאן דסבר דמזרח ומערב רחוק טפי דלית ליה דחד שיעורא הוא אבל כוונתם דמלתא דרב דסבר מסוף עולם ועד סופו הוה פליג אמאן דסבר מזרח ומערב רחוק טפי דאלת"ה היכי הוה קם כו' ושוב תירצו דאיכא למימר שפיר דמלתיה דרב אתיא כוותיה אלא שבג"ע היה עד שנתמעט ולפ"ז מלתיה דרב ודר"א פליגי אהדדי ותלמודא דקאמר בשמעתין א"ה קשו קראי אהדדי בא להשוותם דלא פליגי למאן דאית ליה התם דחד שיעורא הוא ודו"ק:

ע"ב את הארץ ל"ל כו' דכיון דכתיב את השמים ע"כ אלהים דקרא לא קאי אשמים וכ"ש אארץ וא"כ לכתוב את השמים וארץ ומשני להקדים שמים כו' כפרש"י וכתבו התוס' והא דאמרי ב"ה לעיל ארץ נבראת תחלה דכתיב ביום עשות ה' וגו' ולא כתיב התם ואת דריש ליה מדשני קרא בסדרו להסמיך ארץ לעשיה כו' ע"ש וקשה לדבריהם א"כ גם לב"ש נמי לא לכתוב ואת גבי הארץ ומדשני קרא דבראשית ברא וגו' להסמיך שמים לבריאה מסדריה דביום עשות וגו' שהקדים ארץ לשמים לדרוש ליה דהשמים נבראו תחלה ולפי דרכנו שכתבנו לעיל הא דמשני ר"ל כשברא ברא שמים תחלה וכשנטה נטה ארץ תחלה היינו דאליבא דב"ש משני הכי אתי שפיר הכא דאי לא כתיב ואת ה"א דהבריאה היה שניהם כאחד כדעת החכמים אלא בנטיה היתה הארץ תחלה ולכך שינה כאן בראשית ברא שמים גו' דאל"ה ה"א דהבריאה והנטיה שוין אבל לבית הלל דלא מחלק בין הבריאה והנטיה דקרא דבראשית ברא לא דייק להו כמפורש לעיל ע"כ דשינה הכתוב דביום עשות ארץ גו' לומר שהארץ נבראת תחלה אך קשה לב"ה דלא ס"ל ואת הארץ להקדים שמים לארץ אתא ואת הארץ ל"ל וע"כ נראה דכל הסוגיא אתיא לב"ש אבל לב"ה יש לדרוש את השמים ואת הארץ בדרך אחר כדאיתא בב"ר שהשיב לו ר"י לפי שאין יודעין לדרוש כו' אלא את השמים לרבות חמה ולבנה כו' ואת הארץ לרבות דשאים ואילנות כו' וכה"ג איכא בפרש"י בחומש לרבות תולדותיהן ופליג אדרשה דהכא כמ"ש התוס' והיינו אליבא דב"ה:

למי שאין דרכו להשכים והשכים כו'. פרש"י וזו השכימה עמה שנבראו כא' כו' עכ"ל והיינו כחכמים דס"ל הכי לעיל ויותר נ"ל אליבא דב"ה השיב ר"י הארץ השכימה ונבראת תחלה ודומיא דהכי מייתי ומצאו נשים ואנשים כו' שהקדימו להשכים הנשים מאנשים וכן נראה דר"י כב"ה קאמר כדמוכח בב"ר שכתבנו לעיל:

אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעים כו'. הקושיא בכלל וכי משום שאינן יודעין הבריות כל זה יהיה אוי להם ומנ"מ בידיעתן כ"ז ומה ענין העמודים הללו במספר למר כדאית ליה וכו' ונראה הכונה בכל זה כמבואר בכמה מקומות במקרא ובתלמוד שהבחירה ניתן לאדם לנצח את היצה"ר בתורה ובמצות כמ"ש בקידושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד והקב"ה עוזרו כמ"ש שם צופה רשע לצדיק גו' ה' לא יעזבנו בידו וע"ד הבא לטהר מסייעין לו ע"ז אמר ר"י אוי להן לבריות שאין יודעין על מה העולם עומד לפי בחירתו אם לקיים עולם במעשה הצדיקים הטובים ואם לאבד במעשה הרשעים והרי העולם עומד בבחירת בן אדם בקיום התורה ומצותיה והיינו על העמודים כמ"ש העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח ועל ג' דברים העולם קיים על הדין ועל. האמת ועל השלום שנאמר המרגיז ארץ גו' מפני שעמודיה יתפלצון דהיינו שאין בני אדם מקיימין העמודים שזכרנו ואמר בעיקר העמודים שעומדים על המים שהיא התורה כמ"ש הוי כל צמא לכו למים ומייתי רמז לזה שנאמר לרוקע הארץ על המים דהיינו על התורה שנמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים ואמר המים על ההרים כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת אבל ניתנה לבני אדם הצדיקים הבוחרים בטוב שנמשלו להרים בכמה דוכתין כגון מדלג על ההרים גו' ואל ההרים לא אכל גו'. ואמר שההרים עומדים על הרוח וגו' הצדיקים ובחירתם לטוב תולה ברוח שהיא הנשמה הטהורה שניתנה להם כמ"ש ויפח באפיו נשמת גו' ואמר שכל זה תלוי בבחירת בן אדם לנצח את הסערה והוא היצה"ר כמבואר פ"ק דב"ב גבי איוב שהיה כופר בבחירה ואמר על דעתך כי לא ארשע גו' אשר בשערה ישופני דרוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב דהיינו רוח יצה"ר שע"כ כתיב שערה בשי"ן רמז על היצה"ר שהוא כחו של שעיר ואמר שאותו סערה תלוי בבא אדם לטהר שהקב"ה עוזרו והיינו שתלויה בזרועו וכחו של הקב"ה לעזור לבן אדם לפי בחירתו ולפי שר' יוסי לא זכר כמה הן העמודים וסמך אמתני' שהן ג' תורה ועבודה וגמ"ח קאמרי ביה הני תנאי ע"פ מ"ש פ"ב דמכות דאיכא תנאי דח"א תרי"ג מצות ניתנו לישראל ובא דוד והעמידן על י"א וח"א דבא ישעיה והעמידן על שש וח"א דבא חבקוק והעמידן על א' והיא האמונה שנאמר וצדיק באמונתו יחיה כמפורש שם באורך ועד"ז קאמרי חכמים הכא העולם עומד על י"ב עמודים שהן י"א דחשיב התם ועם האמונה שהוא ודאי עקרית הם י"ב עמודים וי"א על ז' עמודים הם ו' דחשיב התם ועם האמונה הם ז' עמודים ור"א דקאמר הכא על עמוד א' היא האמונה שנאמר בה וצדיק באמונתו יחיה ומייתי ליה שהוא עמוד של הצדיק כמ"ש בו וצדיק יסוד עולם דהיינו באמונתו ועד"ז אמר הכתוב לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד שע"י מצות אמונה כוננת ארץ ועל ידה תעמוד הארץ כי האמונה היא עמוד אחד של כל העולם כמ"ש ודו"ק:

שני רקיעים הם שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי גו'. י"ל בזה שנתכוין על ב' רקיעים דהיינו שמים הם האויריים ושמי שמים הם שמים העליונים ממש כמ"ש הרא"ם אקרא הללו את ה' מן השמים גו' ואחריו הללוהו שמי השמים והאויריים הם נקראו שמים ע"ש ענין שם מים בעבור היות שם הויות המים כו' ע"ש:

ז' רקיעים ואלו הן וילון כו'. חכמי אומות עולם מסכימים על כך שז' רקיעים הם והם ז' כוכבי לכת כסדרן שצ"ם חנכ"ל אמנם בפרטי הדברים במאמר הזה לא ידענו לכוון להם וע"כ אמרתי לי בזה במופלא ממך בל תדרוש:

וילון אינו כו' אלא נכנס שחרית ויוצא כו' פרש"י נכנס שחרית לתוך תיקו והאור נראה וערבית יוצא עכ"ל והקשו התוס' א"כ היאך נראין הכוכבים בלילה כיון שהם קבועים בשני ומיהו שמא נראין מתוכו כו' ונראה לפרש אפכא נכנס שחרית בעולם וממנה יוצא האור לעולם ויוצא ערבית מן העולם ולכך נראין כוכבים עכ"ל ופי' זה אינו מובן דמשמע הוילון כשהוא פרוס בפני דבר אחר הוא מחשיך דלכך בלילה יוצא מן העולם כדי שיהו הכוכבים נראין אם כן היאך נכנס שחרית בעולם להביא האור לעולם דמשמע דע"י פריסת הוילון הוא מחשיך אור בלילה וכשנכנס לתיקו נראה אור החמה ביום והרי אנו רואין דעלייתה של שמש ביום מאיר ושקיעתה בלילה הוא מחשיך ולולי דבריהם נראה דלאו לענין אור קאמר נכנס ערבית ויוצא שחרית ומחדש כו' אלא דגם קודם שנקבעו המאורות ביום ד' נאמר ויהי ערב ויהי בוקר שהיו אז מדת יום ומדת לילה כדאמרינן לעיל והיינו דבלאו מאורות עצם השמים יותר מאיר ומזהיר ביום מבלילה משום דהוילון נכנס ביום לתוך תיקו והרקיע מזהיר ויוצא אח"כ בערבית מחיקו תחת הרקיע ומחשיך בפניו וז"ש ומחדש בכל יום מעשה בראשית שהיו גם קודם שנקבעו המאורות דהיינו מדת יום ומדת לילה שהיו נראין ברקיע ע"י הוילון ומייתי ליה מקרא הנוטה כדוק גו' כאהל לשבת היינו כמו שעושין וילון באהל לשבת שביום הוילון נגלל והאהל פתוח ובלילה הוילון פרוס בפני האהל:

רקיע שבו חמה ולבנה קבועין כו'. גם זה שלא כדעת התוכניים שדעתם שחמה ולבנה אינן קבועין בגלגל א' אלא כדרך שצ"ם חנכ"ל:

שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות כו' נקרא שחקים מלשון שחיקה וטחינה ואמר וטוחנות מן לצדיקים היה נראה לפרש לצדיקים שבדור המדבר כדמייתי מקרא דכתיב אדור המדבר אבל האי קרא לאו בצדיקים איירי דכתיב לעיל מיניה כי לא האמינו באלהים גו' וכתיב שם וינסו אל גו' ובגירסת הילקוט טוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא וניחא טפי ומייתי ליה מדור המדבר שנאמר ויצו שחקים גו' שנתן להם הקב"ה גם כן מאותו מן שהיה מוכן להם לעתיד ואפשר שע"כ אמרו בפרק חלק שאין לדור המדבר חלק לעוה"ב שכבר קבלו חלקם מן המן בעוה"ז:

זבול שבו ירושלים ובהמ"ק ומזבח בנוי כו'. ומייתי ליה מקרא בנה בניתי גו' לשון הכפל בנה על ירושלים בניתי בית כמשמעותו בהמ"ק זבול על שם המזבח ואמר שמיכאל השר הגדול כו' שע"כ נקרא השר הגדול בספר דניאל שהוא כהן גדול של מעלה במקדש שלמעלה וכדאמרינן בעלמא ירושלים של מעלה מכוון נגד ירושלים של מטה ואמר שהוא מקריב עליו קרבן בע"י הגיה בזה וכי תעלה על דעתך שיש לשם פרים וכבשים אלא מהו מקריב נשמתן של צדיקים וע"ז תקנו בתפלה ואשי ישראל כו' כמפורש בטור א"ח סימן ק"ך ומייתי וראה מזבול קדשך גו' ר"ל ראה מירושלים שלמעלה שמכוון לה ירושלים שלמטה שנחרבה עתה ואיה קנאתך גו':

מ"ה שאומרים שירה בלילה כו'. מפני כבודן של ישראל כו' דשירתן של ישראל עיקרה ביום בתפלתן ב"פ שחרית ומנחה שהן חובה כדמסיים בהאי קרא תפלה לאל חי משא"כ ערבית הוא רשות וכה"ג אמרו בפ"ק דע"ז מהאי קרא דהקב"ה שומע שירה מפי חיות בלילה ומשמע מכל זה דאין המלאכים אומרים שירה ביום כלל ויש לדקדק מהא דאמרינן פ' ג"ה כי עלה השחר א"ל הגיע זמני לומר שירה ויש לחלק בין המלאכים שנבראו בכל יום שאין אומרים שירה אלא פעם א' ביום שנבראו כמפורש שם ובין מלאכים כגון מיכאל וגבריאל שאומרים שירה תמיד כמפורש שם:

כל העוסק בתורה בלילה כו'. וכל הפוסק מד"ת ועוסק בדברי שיחה כו' מפורש פ"ק דע"ז:

ומנלן דאקרי שמים שנאמר השקיפה ממעון גו' וכתיב ביה וברך את עמך ישראל גו' היינו ע"י מלאכיו אשר דרים שם כמ"ש המלאך הגואל הוא יברך גו' ויעקב אמר למלאך לא אשלחך כי אם ברכתני:

מכון שבו אוצרות שלג ושל ברד כו'. והם אוצרות של פורעניות לייסר בהן את הבריות כפרש"י ועל פי המקרא דאיוב הבאת אוצרות שלג ואוצרות ברד גו' אשר חשכתי לעת צר גו' ושם כתיב מי הוליד אגלי טל גו' דהיינו עליית טללים רעים ועליית אגלי כו' שזכר כאן ואמר חדרי סופה וסערה כו' ודלתותיהן אש כו' שהם ג"כ אוצרות של פורעניות כמפורש בישעיה דכתיב מעם ה' תפקד גו' סופה וסערה ולהב אש אוכלה ומייתי שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כך היא נוסחת הגמרא ועיין פרש"י אבל בגירסת ע"י מייתי שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו:

צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך גו'. מפורש פרק חלק:

ואתה תשמע השמים מכון גו'. בתפלות של שלמה על הפורעניות המתרגשות בעולם הוא דכתיב ואהאי קרא סמיך נמי דהפורענות היו שם במכון:

צדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון גו' צדקה דכתיב כו'. צדק וצדקה ב' ענינים הם דצדק למעט עושה עול וצדקה כמשמעו שנותן דבר ואינו חייב לתת לו אלא בדרך צדקה:

גנזי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום כו'. דשמו של הקב"ה נקרא שלום נלמד מהאי קרא פ"ק דשבת כמפורש שם ואמר גנזי ברכה דכתיב ישא ברכה מאת ה' גו' ולא הביא האי קרא לעיל גם לענין צדקה דכתיב בסיפיה וצדקה מאלהי ישעו משום דלא כתיב ביה השם המיוחד השוכן בערבות. ואמר נשמתן של צדיקים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה גו' ענין זה מפורש פרק שואל ע"ש. ואמר ונשמות כו' שנאמר כי רוח מלפני יעטוף גו' דבר זה מפורש פרק כל היד. ואמר וטל שעתיד כו' שנאמר גשם נדבות תניף גו' מפורש פ' רע"ק. ואמר שם אופנים כו' מלך אל כו' שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו לפי ענינו הל"ל יה שמו אבל רמז בזה ע"ש כי בי"ה צור עולמים וע"כ אמר סולו לרוכב בערבות שהוא למעלה מכל הברואים שנבראו בי"ה:

גמרא מעון שבו כתות מלאכי השרת כו'. ולקמן אמרי' גבי ערבות שם אופנים כו' ומלאה"ש ולפמש"כ הט"א דכתות חלוקות הן א"ש:

רש"י ד"ה עליית כו' שמתחלפת ל' בנ'. נ"ב במוצא הלשון כמו לשכה נשכה:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיוֹת, שֶׁרוֹאוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת מָה הֵם רוֹאוֹת. הנה מה שאמר אוי כיון בזה האוי והאבוי על הפלסופים שסומכין על השערת שכלם ומראה עיניהם ובודים דברים מדעתם בענייני השמים וכוכבים ומזלות וגם מדברים אשר בארץ מתחת כפי השערתם ועושים דבריהם ליסוד מיוסד ובונים עליו בנין ומחליטים הדברים לאמת כאלו עלו שמים ובעיניהם ראו ויספרו וכאשר תמצא בכלל דברי הבל שלהם שגזרו בהשערת שכלם שהשמש והירח והכוכבים הם עולמות גשמיים ממש ובהם אדם ובהמה ואילנות ועשבים כמו שיש בעולם הזה ועל אשר ראו בירח כתמים בגופה גזרו שהם הרים וגבעות וימים שבה ועוד יש להם דברים הבלים ושקרים כאלה שכל אחד בונה במה לעצמו וגוזר איזה ענין שחושבו ומחליטו לאמת על פי השערת שכלו!
והרב ספר הברית מאמר ד' פרק י"א דימה אותם לאדם הרואה מרחוק באיזה גשם בעולם ומסתכל בו נדמה לו כצורת אדם עם חוטם ואזנים ועינים ויד ורגל אמנם בהתקרבו לאותו גשם בעיניו יראה שהוא עץ או דבר אחר פשוט לא תואר ולא הדר לו לא פנים ולא עורף עיין שם. ועוד במאמר ג' פרק ב' דימה אותם לאדם יערי אשר מצא מראה מלוטשת גדולה עומדת בצד הר גדול אשר שכח שמה סוחר אחד וזה האדם היערי הסתכל באספקלריא המאירה וראה בתוכה צורת אדם שחור ומקלו בידו גם צורת האילנות וצורת נהר אחד אשר היה ביער ההוא לנוכח המראה ויגזור בדעתו שיש עולם מלא בתוך ההר הגדול הזה וגזר בדעתו שההר הזה הוא חלולי ובתוכו נמצא יער ואילנות ונהרות ובני אדם וזה הכסיל לא הבין ולא ידע כי בנפשו דבר ואת עצמו ראה שנצטייר הוא והיער וכל אשר בו בתוך המראה וכן קרה למחקרים הפלסופים עד כאן עיין שם.
ובזה בִּין תָּבִין היטב מה שקרא עליהם רבי יוסי אוי ואבוי שרואין מלמטה למעלה ואינם יודעין מה הם רואין! וגם מלמעלה למטה על הארץ מתחת עומדין ואין יודעים על מה הם עומדין! ואמר לשון אוֹי כי השכל נקרא טוב [17] אך להם יתהפך לאוי [17] דהחשבון שוה. גם הלב שלהם שבו מבינים נחלק לשני פעמים וי וי.

הָאָרֶץ, עַל מָה עוֹמֶדֶת? עַל הָעַמּוּדִים. נראה לי בס"ד שזה האויר הממלא את החלל שבין השמים לארץ יש לו כובד ואיך אפשר שנוכל לשאת אותו על ראשינו? אך נודע שהשם יתברך ברא לזה האויר כח המושך שהוא נושא את האויר ולא נרגיש בכובד שלו אף על פי שהוא דבוק ונוגע בראשינו ובגופינו. וזה כח המושך אינו נושא אלא רק את האויר שבחלל הזה אבל את גוף הארץ שהוא העפר אשר עומד למעלה מן התהום אינו נושא כח המושך הזה אלא ברא הקדוש ברוך הוא כח אחר חופף על פני התהום והוא נושא את הארץ אשר רקועה על פני תהום.
ולזה הכח קורא אותו כאן בשם עַמּוּדִים מפני שהוא חלוק לשני חלקים, חלק אחד לח וחלק אחד יבש כדי לשאת את גוף הארץ שהוא לח ויבש ואלו העמודים עומדים על המים שהוא התהום ותחת התהום יש הרים גדולים שסובלים אותו.
ועל זה אמר כאן 'וּמַיִם עַל הֶהָרִים' רוצה לומר מים זה התהום עומדים על ההרים ואלו ההרים עומדים על רוח כי תוכם של ההרים חלול ובחלל שבהם יש רוח שהוא אויר רוחני יותר מאותו הכח שעומד למעלה מן ההרים שהוא עמודים שסובלים את גוף הארץ.
ועל זה אמר 'וְהֶהָרִים עַל רוּחַ' פירוש קיימים ועומדים על זה הרוח שבחלל שבקרבם וזה הרוח שבקרב ההרים תלוי בסערה והיא כח רוחני דק וזך יותר וקרי ליה בשם 'סְעָרָה' מפני שהוא מצד הגבורה.
וּסְעָרָה זו תְּלוּיָה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוצה לומר תלויה במדת הגבורה המכונית בשם זרוע כמו שאמר אליהו זכור לטוב חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא, וזה הכח נקרא נשמת הארץ שממנו מתפשט חיות לכל הארץ בכללותה בשש קצוות שלה שנאמר וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם (דברים לג, כז). וקאמר זרועות לשון רבים כי הוא כלול גם מחסד שהוא נקרא זרוע ימין כי לעולם שמאלא אצטריך לימינא כנודע.

עַל עַמּוּד אֶחָד עוֹמֶדֶת, וְ'צַדִּיק' שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד כל תיבה אות האחרון שלה הוא יסוד שלה כי יסוד של כל דבר הוא עומד תחתיו והנה אות אחרונה של עולם הוא מ"ם אשר במלואה עולה מספר שמונים כמנין יסוד [80] והצדיק אחיזתו ביסוד. ולזה אמר העולם על עמוד אחד עומד וצדיק שמו, שם ארץ אות האחרון הוא אות צד"י שהוא צדיק וזהו הארץ עומדת על עמוד אחד וצדיק שמו.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל העולם מתקיים בזכות השירה ושירים שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא ואמרתי רמז נכון על זה תמצא אחר אותיות 'עולם' יש אותיות 'פזמן' דהשיר נקרא פזמן כידוע ונרמזו אותיות אלו תחת עולם להודיע שהעולם קיים על זכות השיר הנקרא פזמן. וידוע מבחר השירים שיש בהם שבח והודאה ותהלה להקדוש ברוך הוא הם מאה ברכות וארבע קדושות ועשרה קדישים ותשעים אמן. ולזה אמר שהוא שבח אל מלך נאמן, והם רמוזים באותיות 'צדיק' על עמוד אחד עומד דהיינו עמוד השבח והשיר וצדיק שמו.
ודע מה שאמר 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים הִיא עוֹמֶדֶת' הנה רבותינו ז"ל בדבריהם עושין רמז לסוד הארץ העליונה וכדי שתבין סוד המאמר לך נא ראה מה שאמר רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י בפרשת פקודי דף כ"א ע"ד וינעם לך! ומאותם הדברים הנזכרים שם יוכל המשכיל להבין הכונה של שנים עשר עמודים ושל שבעה עמודים ושל עמוד אחד וצדיק שמו שהוא סוד וא"ו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אלו ואלו דברי אלקים חיים!

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁנֵי רְקִיעִין הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים י, יד) "הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם". וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שִׁבְעָה. נראה לי בס"ד דלא פליגי אלא רב יהודה נקיט רקיע אחד הוא אשר נגלה לעינינו ורקיע אחד לכל אותם רקיעים שאין לעינינו ורוצה לומר פרט אותם לאותם שאין נגלים לעינינו ועלה בידו מספר שבעה ורב יהודה תפס דרך הכתוב הַשָּׁמַיִם הוא רקיע הנגלה לנו וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם כל אותם רקיעים שאין נגלים לעינינו ועיין בעץ חיים שער ציור העולמות פרק ב'.

'שְׁחָקִים', שֶׁבּוֹ רֵיחַיִם עוֹמְדוֹת וְטוֹחֲנוֹת מָן לַצַּדִּיקִים. נראה לי בס"ד דאיתא בזוהר (ויחי דף רכ"ג וזוהר וארא דף כ"ח) דמחנות שכינה נקראים בשם ריחים והקליפות הם שפחה אחר הרחים עיין שם.
ועוד נראה לי בס"ד ריחים רמז ליסודות של המלכות כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל (בזוהר אמור דף צ"ו) שהיסוד טוחן הגבורות ונעשין נצוצין ועל כן היסוד נקרא רחיים של גרוסות שהגבורות נגרסים בו עיין שם. וכתב רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוף אדבר זה שני גבורות מן החמשה גבורות שהם נצח והוד נמתקו ברדתם ליסוד ואלו הם סוד שני אותיות מן דמנצפ"ך בסוד המן שטוחנין בשחקים שהם נצח והוד ומתמתקות על ידי הטחינה וטעמו כצפחית בדבש עד כאן לשונו והבן בדברים.

וְחָשׁוֹת בַּיוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי, תְּפִלָּה לְאֵ־ל חַיָּי". פירוש מה שאומרים ישראל בעמידה שלשה ראשונות ושלשה אחרונות דברי שבח להקדוש ברוך הוא נקרא חסד גדול מאתו יתברך שנתן להם רשות לספר בשבחו וכמו שפירשו הראשונים ז"ל בפסוק טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ (תהלים סג, ד) רוצה לומר טוב אצלי החסד הזה יותר מן החיים שלי והוא אשר נתת לי רשות ששפתי ישבחונך.
ולזה אמר יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ (תהלים מב, ט) רוצה לומר יצוה אותנו בלבד על חסדו שהוא נתינת רשות לשבחו, וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי רוצה לומר יש שירה של מלאכים שתצטרף עמי וזה החסד של נתינת רשות לשבחו הוא ניתן בתוך תְּפִלָּה לְאֵ־ל חַיָּי שנתן לנו רשות לשבחו בשלשה ראשונות ובשלשה אחרונות.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁדּוֹמֶה לְיוֹם. יש להבין למה נקיט בלילה? ועוד מה ענין החוט הזה? ונראה לי בס"ד דידוע חצי הראשון נקרא 'ליל' וחצי השני נקרא 'לילה' ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דעסק התורה שלומדין בחצי השני הנקרא לילה עושין בו הכנה וחיזוק וכח ואומץ לתיקון הנעשה על ידי התפילות של היום ההוא גם מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שם דתפילת שחרית נמשך כוחה עד תפילת מנחה דתיקון הנעשה בתפילת מנחה הוא מן הרושם הנשאר מתפילת שחרית.
ולכן אין אומרים קריאת שמע במנחה אלא סומכין על קריאת שמע דשחרית כי להיותה בסוד החסד כוחה עצום ורב להמשך עד תפילת המנחה נמצא קדושת תפילת שחרית הוא כחוט משוך מן הבקר עד הערב לחבר שתי תפילות שחרית ומנחה ביחד והנה ידוע דהתפילות הם נקראים בשם חסד כי חסד גדול עשה השם יתברך עם בני אדם שנתן להם רשות לשבחו בשלש תפילות בראשנות ובאחרונות שבהם שהם שבחו של מקום וכמו שנאמר 'טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ' פירוש טוב חסדך יותר מן החיים שלנו ופירש מהו החסד הזה נאמר שפתי ישבחונך בשלש תפילות.
וזהו שאמרו כל העוסק בתורה בלילה דייקא שהוא חצי השני הנקרא לילה אשר עסק התורה שיהיה בו הוא לצורך תיקון התפילות של אותו היום הנה זה זוכה שהקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד רוצה לומר התקשרות תיקון שתי התפילות שחרית ומנחה נמשך עליו כאלו על ידו נעשה זה התיקון של התחברות שתי התפילות של היום.
ועיין מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף נ"ד על דרך וזה לשונו: וצריך להזדרז בכל יכלתו לקום בחצות לילה ממש וכו' והזהר שלא תתבטל מזה אפילו לילה אחת כי הוא ענין רב התועלת, הכלל העולה מכל זה הוא כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאה מעלת האדם העושה כסדר שאמרנו שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפילת ערבית עד סוף תפלת המנחה ואין ספק שהיודע לכוין כל זה על אמתותו גורם שהזווגים הנזכר נעשים על ידו ממש ואין קץ ותכלית לשכרו וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו הרש"ש [רבי שלום שרעבי] ז"ל כי חצי הראשון של לילה הנקרא לילה הוא ב"ן דב"ן לכן הוא דין וחצי השני הנקרא לילה הוא מ"ה דב"ן לכן הוא חסד וחצי הראשון של היום הוא מ"ה דמ"ה לכן הוא חסד גדול וחצי השני של היום הוא ב"ן דמ"ה. ולכן הוא דין ולפי זה חצי השני של לילה וחצי הראשון של היום שניהם חסד מפני שהם בחינת מ"ה וזהו שאמר כל העוסק בתורה בלילה שהוא בחינת מ"ה דב"ן הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד שהוא מ"ה דמ"ה ביום.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד 'חוּט שֶׁל חֶסֶד' [425] עולה מספר כה"ת והוא שם קדוש משמות ע"ב ויוצא מן ראשי תיבות כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל (תהלים קנ, ו) וסופי תיבות לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ הֳ' (תהלים ט, יא) והוא עזר לישראל מאויביהם וכתוב בספר קול הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל ששם זה הוא במלכות סוד הנפש שהיא אחרי היסוד. לכן שם זה הוא אחר אותיות שד־י שהוא ביסוד והנפש מספר ה' פעמים אלקים שעולים ת"ל [86×5=430] ובהסיר ממנה חמשה אלפי"ן שהם השרשים ישאר תכ"ה [425] עד כאן לשונו.
ובזה מובן הטעם דהעוסק בתורה בלילה שהוא זמן תיקון המלכות ושליטת הגבורות זוכה להיות נשפע משם זה של כה"ת שהוא מספר 'חוּט שֶׁל חֶסֶד' והא דהביא מאמר זה דריש לקיש של עסק התורה בלילה באמצע מאמר של ז' רקיעים אחר מאמר של מעון ללמד טעם שכיבדם ביום מפני שעוסקין בתורה בלילה.

כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים. נראה לי בס"ד התורה נקראת מים כמו שאמרו רבותינו ז"ל והטעם מפני שניתנה מסטרא דחסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב) וכן הוא אומר וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) והחסד נקרא מים.
ונודע דשיחה בטלה היא מדרגא דשקרא ונמצא זה השח שיחה בטלה שהיא מדרגא דשקרא עירב שקר [600] שהוא מספר ת"ר עם מים שהוא חסד המתייחס לתורה ולכן מאכילין אותו גַּחֲלֵי רְתָמִים שהוא תערובת ת"ר עם מים [90] הרי צירוף רְתָמִים [690] 'ר־ת מי־ם'. ואומרו גחלים מפני שבעסק התורה יהיה חיבור הוי־ה אדנ־י שעולים צ"א כמנין גחלים [91] ולכן זה שעירב פסולת עם דברי תורה שבהם יהיה חיבור הוי־ה אדנ־י שהם מספר צ"א כמנין גחלים לכן נידון בגחלים של רתמים.

גמ' ז' רקיעים הם כו' ומיכאל כה"ג עומד ומקריב עליו קרבן וכו' הנה בודאי אין הכונה שיהי' בה"מ של מעלה באלו רקיעים שהמה הגלגלים כי אין לחשוב מחשבה כזה פיגול הוא לא ירצה שבה"מ הזה ומיכאל הכה"ג יסובב בכל יום ממזרח למערב על ידי גלגל היומי וכבר האריך בזה האלשיך ועוד דא"כ אין מקדש של מעלה עומד במקום אחד אפי' רגעים אחדים רק סובב תמיד בסיבוב ואיך אפשר שיהי' בה"מ של מטה מכוון נגד בה"מ של מעלה והא הארץ לעולם עומדת במרכזה ואינה זזה ממקומה ואין שום מקום ברקיע שיהי' שייך לומר עליו שהוא מכוון נגד מקום שבארץ כיון שהרקיע סובב תמיד סביב הארץ אלא ודאי הכונה על רקיעים גבוהים נקראים רקיע או שמים דרך השאלה אבל הכונה בעולם אחר גבוה מעל גבוה. ומעתה אני אומר להיפך שבארץ יש חשיבות גדול שיש בו מקום שהוא מכוון נגד מקדש של מעלה אבל בשמים ושמי השמים כל הגלגלים כולם אין בהם מקום חשוב כזה שהרי אי אפשר לומר על שום מקום בהם שיהי' מכוון נגד מקדש של מעלה כיון שאין בהם קביעות מקום כלל והם סובבים תמיד וא"כ הארץ חשובה יותר מן השמים ולכך נבראת הארץ תחלה לחשיבת המקום שנגד מקדש ושריית שכינה. והנה עיקר שריית שכינה בתתתונים הוא במדת הרחמים אבל בשעת מדת הדין הקב"ה מסלק שכינתו ובשעת הזעם נאמר כי לא אעלה בקרבך הנה מלאכי ילך לפניך ושאר כתובים הדומים המראים באצבע שע"י מדת הדין מסלק שכינתו וכתיב בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' השמר מפניו וגו' כי לא ישא לפשעכם ופירש רש"י שאין בידו לישא פשע שהוא שליח ועושה שליחותו הרי כשהנהנה הוא ע"י שליח הוא במה"ד גמור ולא ישא עון ומעתה לא קשו קראי אהדדי דלעיל ע"א שהרי העולם עלה במחשבה במדת הדין וכתיב בראשית ברא אלהים ובמדת הדין אין צורך שריית שכינה בתחתונים ואין שום מקום בארץ שיהי' חשוב יותר מן השמים ולכך כתיב את השמים תחלה ואח"כ ארץ אבל אח"כ שתף רחמים בדין וכמ"ש ביום עשות ה' אלהים דהיינו מדת רחמים ואז הקב"ה בעצמו משגיח עלינו ושורה שכינתו בינינו במקום מקדש של מטה המכוון נגד מקדש של מעלה ולכך ארץ ושמים ארץ תחלה ואח"כ שמים. וזה הוא כונת השאלה במדרש פרשה בא ששאל אבנימוס הגרדי הארץ האיך נבראת תחלה. פירוש אשר עפר יסודה גסה ועכורה מאד האיך נהי' הדבר הזה שנבראת תחלה קודם השמים שהמה בתכלית הספיריי זך מאד. ובאה התשובה ע"ז נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על פני המים ונעשית ארץ. הכונה שראשית בריאת הארץ הוא ממקום מקדש וכמו שאמרו ז"ל אבן שתי' שממנו הושתת העולם ומקום זה יסודו מעפר שתחת כסא כבודו לפי שהוא מכוון נגדו (וזה פירוש המדרש כבד אבן ונטל החול מי שרואה בריאת הרים וגבעות והחול שהמים עומדים עליו סובר שיגיעה הוא לפני ואינו יגיעה שנאמר לא ייעף ולא יגע במה אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים הוגעתם ה' בדבריכ' הוי וכעס אויל כבד משניהם כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה אבל ע"י ביטול תורה הקב"ה מסלק שכינתו):

תוס' ד"ה נכנס שחרי' וכו' והיה קשה למורי וכו' ומיהו וכו' ואי קשיא הא קשיא היאך אינם נראין הככבים ביום שהם ברקיע השני וילון אין שם שיכסה עליהם אלא לשון אחרון עיקר דוילון הוא פרוש ביום ומכסה הרקיע שהככבים קבועים בו ויוצא ערבית ומאירים הככבים מתוך אורן שמאירים לקוטי רבינו בצלאל כ"י בשם גיליון:

(יב רע"ב) הארץ על מה עומדת על העמודים וכו'.—מצאתי כתוב, שעוד הפילוסוף היוני קסנופאנס (Xenophanes, היה בערך ג"א לב"ע) האמין, כי הארץ עומדת על עמודים, והפילוסוף קלאומדס (Kleomedes, היה ערך ג"א ת"ת) שחק על שיטה זו, ששלטה עוד בזמנו.

להקדים שמים לארץ. דאי לא כתיב את הוה אמינא כאחת נבראו אלא שאי אפשר לקרות שני שמות כאחת להכי כתב את להקדים: למי שאין דרכו להשכים והשכים. הכא נמי דקרא לשמים תחלה ה''ל ארץ אין דרכו להשכים ועוד שכל מעשה ארץ מתונים ומעשה שמים במהירות וזו השכימה עמה שנבראו כאחת לכך התחיל לספר מעשיה תחלה: יוצר הרים ובורא רוח. מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח: רוח סערה עושה דברו. דבר הרוח סערה עשאתו: ומתחת. כל היצירה: זרועות עולם. הסובלות אותו: נכנס שחרית. לתוך תיקו והאור נראה: ויוצא ערבית. מתיקו ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך וזהו חידושו למעשה בראשית בכל יום: כדוק. יריעה טייל''א בלעז אלמא יש שמים שאין משמשין אלא תשמיש יריעה פרוסה: מעון. לשון מדור מקום שמלאכים דרין בו: וחשות. מפני כבודן של ישראל שמקלסין ביום: יומם יצוה ה' חסדו. יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים: ובלילה שירה עמי. ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום: ומנלן. דמעון איקרי שמים: מכון. לשון אוצר של פורעניות כמה דאת אמר נכונו ללצים שפטים (משלי יט): שבו אוצרות שלג כו'. כל אלה לפורעניות: עליית אגלים. לשון (עוגל) של מים (חולין דף מא.) ולשון אגלי טל (איוב לח) ולשון אגן הסהר (שיר השירים ז) שמתחלפת ל' בנו''ן והם מים העומדים להלקות פירות: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. למדת שיש לו אוצר לפורענות: לא יגורך רע. לא יגור אצלך: ורוחות ונשמות. חדא היא ויש מפרשין רוח היא הנשמה העשויה בדמות הגוף נשמה נשימה אליינ''א בלע''ז: מכון כסאך. והכסא בערבות הוא כדמסיק לקמן: וילבש צדקה. למדת שעמו צדקה שרויה: ויקרא לו. קראה אצלו: רוח מלפני. אלמא לפניו הם: גשם נדבות תניף אלהים וגו'. והאי קרא במתן תורה כתיב שיצתה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו (שיר השירים ה) והניף עליהן טל תחייתו שנאמר גשם נדבות תניף אלהים והאי קרא משתעי במתן תורה במזמור יקום אלהים יפוצו אויביו:

ואת הארץ להקדים שמים לארץ דאי לאו ואת הייתי אומר . ששניהם נבראו יחד והכתוב כתבם זה אחר זה שאי אפשר לכתוב שני שמות כאחד כדפירש רש''י והא דאמרי ב''ה לעיל ארץ נבראת תחלה דכתיב ביום עשות ה' וגו' ולא כתיב ואת התם דריש ליה מדשני קרא בסידריה להסמיך ארץ לעשיה ומיהו בנימוקי חומש פי' רש''י את השמים לרבות תולדותיהן ומדרש אחר הוא ופליג אהא דהכא: נכנס שחרית. פרש''י נכנס בתיקו וממילא האור יוצא ונראה ויוצא ערבית ומכסה האורה ומחשיך העולם והיה קשה למורי א''כ היאך נראים כוכבים בשמים מינה בלילה כיון שהם קבועים בשני כדמסיק ומיהו שמא נראים מתוכו כמו ע''י העננים אך רוב פעמים שהעננים מחשיכים אותו ומכסין אותו ונראה למורי לפרש איפכא נכנס שחרית בעולם וממנה אורה יוצא ויוצאת ערבית מן העולם [ומסתלק אורה] ולכך הכוכבים נראין: כל העוסק בתורה אכתי . לא סיים למילתיה דז' רקיעים שהתחיל לפרש: אוצרות שלג . יש ממנו שמוכן לפורענות ויש לטובה כדאמרינן בתענית (דף ג:) טבא תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא וכן כתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג וכו' כי אם הרוה את הארץ וגו' (ישעיה נה): דוד ביקש והורידן לארץ הקשה הרב ר' אלחנן הא . כתיב (בישעיה נה) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ותירץ דכיון שמן העננים יורד נראות כיורד מן השמים ועוד י''ל דלא הוריד רק המוכנים לפורענות אבל המרוים את הארץ נשארו למעלה: לא יגור במגורך רע. אין זה מקרא אלא לא יגורך והכי דריש ליה: (בגמ' שבת קמט: ובסנהדרין קג. איתא שפיר ע''ש)