חגיגה יב ע"א

דף יב - א

ומקשינן: השתא, דנפקא ליה, שלמדנו מ"למקצה השמים ועד קצה השמים" שלא לשאול מה שיש חוץ למחיצות אלו, תיקשי: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ", שממנו יש ללמוד שאין לשאול מה היה קודם שנברא העולם - למה לי!? והרי אף שאלה זו היא ענין של "חוץ למחיצה"?!

ומשנינן: מיבעי ליה [ב"ח] למקרא זה לכדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: אדם הראשון היה גבוה מן הארץ עד לרקיע.

שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם "על הארץ ולמקצה השמים" [ב"ח]. הרי שהיה אדם עומד על הארץ, ומגיע עד קצה השמים.

וכיון שסרח [חטא בעץ הדעת], הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו, שנאמר: אחור וקדם צרתני [שתי פעמים יצרתני, תחלה גבוה, ולבסוף שפל, רש"י] ותשת עלי כפך. ^[1]

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון - כשהיה שוכב - מסוף העולם ועד סופו היה [ראשו למזרח ורגליו נוגעים במערב].

שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ "ולמקצה השמים ועד קצה השמים".

כיון שסרח, הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו ^[2] שנאמר: ותשת עלי כפך.

ומקשינן: אי הכי, קשו קראי אהדדי! שהרי מקרא אחד משמע שהיה גבוה מן הארץ ועד השמים, וממקרא אחר משמע שהיה גובהו כשיעור מסוף העולם ועד סופו?!

ומשנינן: אידי ואידי - חד שיעורא הוא [הכל שיעור אחד הוא].

ואמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון למעשה בראשית, ואלו הן:

א - ב: שמים וארץ.

ג - ד: תהו ובהו, מתבאר בגמרא לקמן.

ה - ו: אור וחשך.

ז - ח: רוח ומים.

ט - י: מדת יום ומדת לילה, כ"ד שעות בין שניהם [רש"י].

ומפרשת הגמרא מקור לכל זה:

שמים וארץ נבראו ביום ראשון, דכתיב בדברים שנבראו ביום ראשון: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובסוף הענין כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

תוהו ובוהו נבראו ביום ראשון, דכתיב בבריאת יום ראשון: "והארץ היתה תהו ובהו".

אור וחשך נבראו ביום ראשון:

חשך נברא ביום ראשון, דכתיב ביום ראשון: "וחושך על פני תהום". ^[3]

אור נברא ביום ראשון, דכתיב ביום ראשון: "ויאמר אלהים יהי אור".

רוח ומים נבראו ביום ראשון, דכתיב ביום ראשון: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

מדת יום ומדת לילה נבראו ביום ראשון, דכתיב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

תנא בברייתא:

"תוהו" - הוא קו ירוק, שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך לעולם [ב"ח]

ומנין שקו החושך מקיף את השמים, שנאמר: ישת חושך סתרו סביבותיו.

"בוהו" - אלו אבנים המפולמות [לשון ליחלוח, רש"י] המשוקעות בתהום, שמהן יוצאים מים.

שנאמר: "ונטה עליה קו תהו, ואבני בהו", הרי למדת: שה"תוהו" הוא קו, וה"בוהו" הוא אבנים.

ותמהינן: ואור - ביום ראשון איברי!? וכי ביום הראשון נברא האור?!

והכתיב: "ויתן אותם אלהים [את השמש הירח והכוכבים, שהם מקורות האור] ברקיע השמים". וכתיב שנתנם שם ביום הרביעי, "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי". ^[4]

אלא [ב"ח] יש לתרץ כדרבי אלעזר:

דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן. שנאמר: "וימנע מרשעים אורם".

ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא!

שנאמר: "וירא אלהים את האור כי "טוב", ואין "טוב" אלא צדיק.

שנאמר: אמרו צדיק כי "טוב". ^[5]

כיון שראה האור שגנזו הקב"ה לצדיקים, מיד [ב"ח] שמח.

שנאמר: אור צדיקים ישמח.

ושאלה זו, אימתי נברא האור, ואימתי החל האור לשמש - כתנאי! תנאים נחלקו בדבר:

דתניא: אור שברא הקב"ה ביום ראשון - אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב.

וחכמים אומרים: אותו אור שברא הקב"ה ביום ראשון, הן הן ה"מאורות" האמורים ביום רביעי, שנבראו ביום הראשון, ולא נתלו עד יום רביעי.

וזהו שאמר הכתוב: "יהי" אותו האור, שנברא ביום ראשון, ל"מאורות ברקיע השמים" והן שני המאורות [רבינו חננאל].

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם:

בחכמה [ידיעת הדברים]; ובתבונה [הבנת דבר חדש מתוך דבר ידוע]; ובדעת [ישוב הדעת]; ובכח הזרוע; ובגערה [בנזיפה, ומפרש לה לקמן]; ובגבורה [גבורת הלב, רש"י]; בצדק; ובמשפט; בחסד; וברחמים.

ומפרשת הגמרא מקור לכל זה:

בחכמה ובתבונה נברא העולם, דכתיב: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה"

בדעת נברא העולם, דכתיב: "בדעתו תהומות נבקעו".

בכח ובגבורה נברא העולם, דכתיב: "מכין הרים בכחו, נאזר [חגור, מצודות] בגבורה".

בגערה נברא העולם, דכתיב: "עמודי שמים ירופפו, ויתמהו מגערתו" [כאשר יגער בהם המקום ינוחו במקומם, כאדם המתמיה מגערת המאיים עליו, ועומד על עמדו, מצודות].

בצדק ובמשפט נברא העולם, דכתיב: "צדק ומשפט מכון כסאך" [הכנת כסאך היא בצדק ובמשפט, מצודות]. ^[6]

בחסד וברחמים נברא העולם, דכתיב: "זכור רחמיך ה', וחסדיך, כי מעולם המה", ודרשינן: כי מבריאת עולם המה [מהרש"א]. ^[7]

ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקב"ה את העולם, היה העולם מרחיב והולך כמו שתי פקעיות של חוטי השתי, ההולכות ומתרחבות באמצען. עד שגער בו הקב"ה, והעמידו שלא יתרחב עוד.

שנאמר: "עמודי שמים ירופפו, ויתמהו מגערתו".

והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "אני אל שדי" - אני הוא שאמרתי לעולם די.

איכא דאמרי [ב"ח] אמר ריש לקיש: בשעה שברא הקב"ה את הים, היה מרחיב והולך, עד שגער בו הקב"ה, וייבשו.

שנאמר: "גוער בים, ויבשהו, וכל הנהרות החריב". ^[8]

תנו רבנן:

בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ.

שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הרי שמים תחילה.

ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים.

שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים", הרי ארץ תחילה.

אמר [ו] להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, שאתם אומרים: שמים תחילה ואחר כך ארץ, האם אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית?!

שהרי נאמר על השמים שהם נקראים "עלייה", דכתיב "הבונה בשמים מעלותיו, ואגודתו על ארץ יסדה".

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, שהארץ נבראת תחילה, האם אדם עושה שרפרף [כסא קטן, הדום לרגלים] ואחר כך עושה כסא?! הרי קודם יש לעשות את הכסא, ולפי גובהו להתאים לו את השרפרף.

שנאמר על השמים שהם נקראים כסא, ועל הארץ שהיא נקראת הדום: "כה אמר ה': השמים כסאי, והארץ הדום רגלי" וחכמים אומרים: זה וזה [שמים וארץ] כאחת נבראו.

שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים. קורא אני אליהם [אל השמים ואל הארץ בעת בריאת העולם כדי שיבראו] - יעמדו, יבראו השמים והארץ, יחדיו".

ואידך [בית שמאי ובית הלל] אמרי לך: מאי "יחדו" - דלא משתלפי מהדדי [אינם מתנתקים זה מזה].

ותמהינן: מכל מקום [ב"ח] קשו קראי אהדדי [קשה סתירת הפסוקים זה על זה], שהרי במקרא אחד משמע שהשמים נבראו תחילה, ובמקרא השני משמע שארץ נבראה תחילה?!

אמר תירץ ריש לקיש: כשנבראו השמים והארץ, ברא שמים ואחר כך ברא הארץ;

וכשנטה את השמים ואת הארץ - נטה הארץ ואחר כך נטה שמים.

מאי "שמים"?

אמר פירש רבי יוסי בר חנינא: "שמים" הם נוטריקון: "ששם מים". ^[9]

במתניתא תנא: "שמים" הם נוטריקון: "אש ומים".

מלמד, שהביאן הקב"ה לאש ולמים, וטרפן [עירבן] זה בזה, ועשה מהן רקיע.

שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא, כשהיו מהלכין בדרך.

אמר לו: אתה, ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה, וידוע שהיה נחום איש גם זו דורש כל "אתין" שבתורה - האם יודע אתה -

"את" השמים ו"את" הארץ - מה היה דורש בהן?

אמר לו כך היה דורש: אילו נאמר: "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", בלי "את", הייתי אומר: שמים וארץ - שמותן של הקב"ה [ב"ח] הן.

אבל עכשיו שנאמר: "את" השמים "ואת" הארץ, הרי למדת: "שמים" הם שמים ממש, ו"ארץ" היא ארץ ממש.

שיעור מן קצה השמים ועד קצה שמים כשיעור מן הארץ עד לשמים ותרווייהו חדא שיעורא הוא.

אמר רב יהודה (ג) [י] דברים נבראו ביום ראשון. תוהו ובוהו.

שמים וארץ. אור וחשך רוח ימים. מדת יום ומדת לילה כו'.

תנא תוהו זה קו ירוק שמקיף כל העולם שממנו חושך יוצא. בהו אלו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהם מים יוצא שנאמר ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהו. וזה האור שנברא ביום ראשון היה בו זיהור שצופין בו ומביטין באורו מסוף העולם ועד סופו.

וכיון שנסתכל ברשעים גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנא' וימנע מרשעים אורם וכיון שנגנז שמח שנאמר אור צדיקים ישמח. ויש תנא חולק על זה ואומר זה האור נתלה ביום רביעי שנאמר יהי מאורות ברקיע השמים. ופי' יהי אותו האור שנברא ביום ראשון למאורות והן ב' המאורות.

אמר רב בעשרה דברים נברא העולם. בחכמה בתבונה.

בדעת. בכח. בגבורה. בגערה. בצדק. במשפט. בחסד. ברחמים. וכולהו מקראי. בחכמה ובתבונה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעת כו'. זה שאמר [ר"י אמר רב דבשעה שברא הקב"ה את] העולם. עת שנברא היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי כו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. ר"ל אמר אני אל שדי אני שאמרתי לעולם דיי. כיוצא בו בים גוער בים ויבשהו אלו כולן מדרשות הן ואין מדקדקין עליהן להשוותן למה שהדעת מתקבלת מהן וכן חלוקת ב"ש וב"ה אלו אומרים שמים נבראו תחלה.

ואלו אומרים ארץ נבראת תחלה. וכל אחד מביא ראיה לדבריו.

וחכמים אומרים שניהם נבראו כאחד אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני עליהם יעמדו יחדו.

קשו קראי אהדדי. ופריק ר"ל כשבראן ברא שמים ואח"כ הארץ כב"ש [וקשיא דהא דכתיב נוטה שמים על תוהו ותולה ארץ על בלימה הרי תחלה נטה שמים ואח"כ ארץ] כשנטה אותן נטה ארץ ואח"כ שמים כב"ה. וזהו שאמרו חכמים שניהן כאחת עמדו.

(טרף) [מאי שמים שטרף] הקב"ה אש ומים ועשה מהן רקיע לפיכך נקראו שמים. אבל דברי נחום איש גם זו פירוש הוא שפירש.

אמר אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים ואינן שמים דבר ידוע הייתי אומר שמים שם הן וכיון שנאמר את השמים נתברר לנו כי על השמים הידועים לנו הכתוב מדבר. וכיון שכתב את בשמים כתב נמי את בארץ. כי האת שכתב בארץ אינו צריך לגופו.

אידי ואידי חד שיעורא הוא קשיא לי דמקצה השמים ועד קצה השמים הוא כפלים כמו הארץ עד השמים שהארץ מכוונת באמצע השמים כנקודה בתוך העיגול וכך הוא מן הארץ ועד השמים (לצד מזרח) כמו מן הארץ ועד השמים לצד מזרח וכמו כן לצד מערב וכמו כן לצד דרום וכמו כן לצד צפון וכמו כן למטה עד השמים:

תוס' בד"ה אידי ואידי חד שיעורא הוא ופליג אמאן דדריש בתמיד כו' דאלת"ה אדם היכי הוה קם כו' וי"ל כו' עכ"ל הא ודאי א"צ ראייה דמאן דסבר דמזרח ומערב רחוק טפי דלית ליה דחד שיעורא הוא אבל כוונתם דמלתא דרב דסבר מסוף עולם ועד סופו הוה פליג אמאן דסבר מזרח ומערב רחוק טפי דאלת"ה היכי הוה קם כו' ושוב תירצו דאיכא למימר שפיר דמלתיה דרב אתיא כוותיה אלא שבג"ע היה עד שנתמעט ולפ"ז מלתיה דרב ודר"א פליגי אהדדי ותלמודא דקאמר בשמעתין א"ה קשו קראי אהדדי בא להשוותם דלא פליגי למאן דאית ליה התם דחד שיעורא הוא ודו"ק:

יון שסרח נתן ידיו עליו ומיעטו שנאמר כו'. דבשתי ידים של הקב"ה נברא האדם מתחלה כדאמרינן במדרש מדכתיב ידיך עשוני גו' הידים הם ב' מדותיו שהם הרחמים והדין כמבואר דברזה באורך ברפ"ק דכתובות וכיון שסרח בראו שנים בב' ידים שהם הרחמים והדין ומיעטו ובמדרש ילקוט הוסיף בזה המאמר ומיעטו והעמידו על מאה כו' וכ"ה בפרק הספינה דקומתו של אדם הראשון היה ק' אמה והיינו אחר שסרח ומיעטו ויש רמז בזה ותשת עלי כפך כף גי' מאה:

אידי ואידי חד שיעורא הוא כו'. מה שדקדקו התוס' בזה אההיא דמסכת תמיד גם מה שכתב הרא"ם בזה הכל מפורש בפ"ד דמסכת תמיד: י' דברים נבראו ביום א' כו'. מספר יו"ד דברים שנבראו ביום ראשון ראוי לתת להם טעם והוא ע"פ מה שבארנו כי ביום ראשון נברא חומר הראשון אשר ממנו נתהוו כל צורת הנבראים וכ"א נקבע ביומו כפרש"י בחומש והשתא בחומר הראשון ביום ראשון נבראו הד' יסודות הפשוטים דחשיב הכא שהם אש ורוח ומים וארץ כי החושך הנאמר בקרא הוא האש הטבעי כמ"ש המורה ועוד יסוד חמישי הפשוטי שהם הגרמיים השמיימים הרי שנבראו ביום ראשון חמשה יסודות הפשוטים בלי הרכבה כלל ובבריאתם ע"י שהם גשמיים נפלו בהם המקריים בו ביום וחשיב קו תוהו שהוא הוראה למקרה האיכות והכמות בגדר המקום הנופל בדבר הגשם וז"ש קו תוהו קו ירוק המקיף כו' כי הקו המקיף את מקום העולם הם הגרמיים השמיימים שמהם יוצא החושך שהוא אש הטבעי לעולם כמ"ש חכמי המחקר שמתנועת הגלגלים יוצא אש הטבעי אבל למעלה מקו המקיף שהן הגלגלים אין לומר בו גדר מקום והביא שנא' ישת חושך סתרו וגו' ירצה כי באמת הנמצאים המורכבים בכלל אין להם מציאות כ"א בג' יסודות הפשוטים שהן רוח ומים וארץ אבל ליסוד הד' שהוא אש הטבעי לא יוכלו לבא וז"ש כי ישת הקב"ה חושך סתרו שלא יוכלו כל הנמצאים התחתונים לבא למציאות אש היסודי אף שהוא ג"כ בגדר המקום וכתבו התוס' סיפא דקרא סביבותיו סוכתו קדריש ע"פ כוונה שאמרנו כי יסוד האש הוא המקיף עוה"ז שהוא בדמיון הסוכה שהוא עראי והעולם ההפסד כי כל מורכב יפסד בהפרד המורכב ועוה"ז נברא בה' דמיון הסוכה כצורתה שתי דפנות שלימות ושלישית אפי' טפח כמפורש במסכת מנחות ואמר אבני בהו הוראה למקרה האיכות כגון הלח והיובש שהם אבנים המפולמות כו' שאף שהאבנים מטבע היבש במאמר הש"י המים הלחים יוצאים מהם לעולם והאבנים הם ג"כ ממקרה החם והמים ממקרה הקר כל זה ממקרה האיכות מיסודות הפשוטים שנבראו ביום א'. ואמר ומדת יום ומדת לילה כו' שהוא ממקרה הזמן שיש בכל גשם מהיסודות חמשה הפשוטים שזכרנו לעיל ואלו חמשה יסודות וד' המקריים הבאים מהם בודאי ראוים להבראות טרם כל נברא המורכב מהם מכל הנמצאים וחשיב העשירי שהוא התכלית אשר בעבורו נברא כל והוא האור שברא הקב"ה ביום ראשון שלא הוזכר בריאה ביום א' כ"א לאור כפרש"י בחומש והוא האור הנגנז לצדיקים שיהיו זוכין לתענוג נפשי ליהנות מזיו השכינה ע"י התורה שנקראת אור כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור ושאמר אדם צופה בו מסוף העולם כו' היינו בעינו השכלי ומייתי ליה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב כו' דבשאר ימי בראשית כתיב וירא אלהים כי טוב על כללת הבריאה וביום ראשון פרט כי טוב על בריאת אור על כוונה זו ואין טוב אלא צדיק דבשבילו נברא ונגנז לצדיקים לעתיד לבא:

ואור ביום ראשון אברי והכתיב ויתן וגו' יום רביעי כו'. יש לדקדק דאגופיה דקרא דכתיב ביום ראשון ויאמר אלהים יהי אור ויהי וגו' ה"ל לאקשויי הכי דהא ביום רביעי נברא וי"ל דאגופיה דקרא ידע למימר כדברי חכמים דלקמן הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי אבל רב דחשיב מדת יום ומדת לילה בתרתי שנבראו ביום א' ע"כ דנקבעו המאורות ג"כ ביום ראשון קשיא ליה שפיר מההוא קרא דיום רביעי ומשני כדר"א דההוא אור הוא שנגנז ובודאי היה נקבע ביום א' אלא כיון שנסתכל כו' עמד וגנזו ושוב ביום רביעי ברא מאורות אחרים ונקבעו בו ביום ואגופיה דקרא נמי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום א' לא משמע ליה למקשה דנקבעו המאורות אלא דמ"מ זמן דיום ולילה חשיב ליה כחדא ודו"ק:

ביו"ד דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה כו'. כפי העיון שהן הן היו"ד דברים דחשיב הכא שבהן נברא עולם הן בשמותיהן קרובין לשמות עשר ספירות שהסכימו בהם המקובלים בקריאת שמותן והם היו"ד מאמרות ששנינו שבהן נברא העולם ומייתי בחכמה ובתבינה דכתיב בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה גו' לפי שמות הספירות קדמה חכמה לבינה והוא מסכים לדעת ב"ה לקמן דארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים. ואמר ובדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו הדעת היא המעלה העליונה כפרש"י בחומש וייחס לו שבו תהומות נבקעו שהן אבנים המפולמות שהוזכרו לעיל שמהן יוצאין מים לעולם ואמר בכח ובגבורה דכתיב מכין הרים בכחו וגו' דבבריאת הרים נראה כחו וגבורתו ביותר כמפורש על הרים יעמדו מים וגו' יעלו הרים וגו' בין הרים וגו' משקה הרים וגו' הרים הגבוהים ליעלים וגו'. ואמר בגערה דכתיב עמודי שמים ירופפו גו' פרש"י כדלקמן שגער בו ועמד עכ"ל ובחומש פי' בע"א וז"ל יהי רקיע יחזק הרקיע אף על פי שנבראו שמים ביום ראשון עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה כו' דכתיב עמודי שמים ירופפו כל יום א' בשני יתמהו מגערת וכו' ע"ש ואמר צדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך וגו' לא שנברא הכסא כבוד בו' ימי בראשית קאמר ככל הנהו דנקט דהא אמרינן פ' מקום שנהגו דהכסא הוא מז' דברים שנבראו קודם שנברא העולם אלא דקאמר דהכסא כבוד נברא מב' דברים שנברא העולם שע"י י' דברים בכלל נברא כלל העולם:

ואמר בחסד וברחמים דכתיב זכור וגו' כי מעולם המה. דלפי משמעו שבקש דוד על להבא אל אבושה וגו' דרכיך ה' וגו' הדריכני באמיתך וגו' ה"ל למכתב בלשון להבא זכור רחמיך ה' וחסדיך כי לעולם המה וע"כ דרשו מעולם המה היינו מבריאת עולם המה וה"נ אמרינן שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם הדין וברא העולם וכתיב עולם חסד יבנה וגו':

היה מרחיב והולך כב' פקעיות א' של כו'. בב"ר כיצד ברא הקב"ה את עולמו נטל ב' פקעיות א' של אש וא' של שלג ופתכן זה בזה כו' ע"ש ונראה דנקט שלג עש"ה יאמר לשלג הוי ארץ ונקט אש כדלקמן שהשמים מאש ומים נבראו ויש לכוון בזה שהוא רמז לב' מדות כי האש הוא רמז למדת הדין והשלג ומים הם רומזים לרחמים וז"ש שפתכן זה בזה כו' כדאמרינן בתחלה כו' ואח"כ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם מדת הדין שנאמר ביום עשות ה' אלהים וגו' ואמר שהיה מרחיב והולך כו' כפי מדותיו שהן לאין תכלית עד שגער בהן הקב"ה והעמידן כו' שיהיה שיעור לעולם בגדר המקום כפי המקבלים שהם דברים הגשמיים ומייתי מדכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די כו' וכתבו התוס' רמז בזה לעולם ת"ק שנה שהנעלם מן אותיות שדי הוא ת"ק:

שנאמר גוער בים ויבשהו כו'. מצינו גערה בים סוף שנאמר ויגער בים סוף ויחרב וגו' דהיינו בקריעת ים סוף אבל בים סתמא כדכתיב כאן לא מצינו בו אלא דקאי אבריאת עולם ועוד דגוער לשון הוה נופל שפיר אבריאת עולם דעוד היום הוא גוער בו שלא יהא הולך ומרחיב אבל אקריעת ים סוף הוה ליה למכתב ויגער לשון עבר כדכתיב התם:

בש"א שמים נבראו תחלה כו' ובה"א ארץ כו'. ויש תימה בדבר הזה כיון שבמאמר א' נבראו שמים וארץ איך נופל בהם תחלה להיות האחד מוקדם לחברו ועוד קשה כדמקשינן קשו קראי אהדדי ומשני ר"ל כשנבראו ברא שמים כו' אכתי לב"ה קשו קראי אהדדי ואם נאמר לב"ה ג"כ הכי א"כ במאי פליגי ואם נאמר לב"ה בהפך לא ה"ל לשתוק לר"ל ולומר לב"ה הפך זה ובעל יפה מראה כתב דר"ל סברא דנפשיה קאמר ולאו לתרוצי אליבא דב"ש וב"ה ולדבריהם כתב שם תירוצים אחרים על רמיות המקראות ע"ש ואין זה מסוגית התלמוד דהא סתמא דתלמודא קאמר קשו קראי אהדדי ולא ר"ל ומשמע דלב"ש ולב"ה על פלוגתייהו פריך ועוד דאין זה מדרך התלמוד כיון שכל אחד מהתנאים יש לו תירוץ על רמיות המקראות והוא פשוט שהרי [לא] הוזכר בגמרא מה לו לר"ל להקשות קושיא זו ולתרצה בע"א ויראה דודאי במאמר אחד נבראו כולם אמנם פלוגתייהו באיזהו מהיסודות התחיל להרחיב ולילך המציאות של עולם כמ"ש חז"ל שם אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כ"כ כו' עד שגער בהן הקב"ה כו' והיינו דאר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי יש לעולם די והמשל בזה דבכל הדברים יש ספק בבריאתם אם נאמר שהפנימי אשר בתוכה הוא העיקר ונברא תחלה ואח"כ נתגדלו והלכו עליו קליפות החיצונות והם אינם אלא שומרים לפנימי או שנאמר הפך זה כי החיצונות הם גדילות ונבראו תחלה ובזולתו יפסד גם הפנימים כי הוא שומר עליהם ואחר כך בתוכו יתגדלו הפנימים ואם נאמר שקולים הם ויבאו שניהם וכאחד התחיל מציאותם בקטנותם והיו גדילים והולכים ולזה לדעת ב"ש שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו' כי הגרמיות השמיימיות המקיפים את העולם אשר בסיבובם יתנועעו כל המציאות הם העיקר וממנו התחיל המציאות להרחיב ולהלוך מלמעלה למטה עד לארץ שהוא האמצעי בתוך היסודות הפשוטות והוא שהביא ראיה שנאמר השמים כסאי וגו' כי בודאי הכסא הוא עיקר והשרפרף הוא טפל אליו וכמו שפרש"י כי לפי גובה הכסא הוא מתקן שרפרף ודעת ב"ה הפך זה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כי הארץ הוא המרכז אשר עליו יסובבו כלם והוא העיקר כי הם אינם אלא כשומרים ומשמשים אליה וע"כ בה התחיל המציאות והיה הולך ומרחיב עד מציאות השמים הגלגלים עד שגער בו הקב"ה כענין שאמרו בפ"ב דיומא דכל מידי ממציעתו מתצר והביא ראיה שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה כי מעמד העלייה בלי הבית שתחתיו א"א וע"כ הארץ היא העיקר שהאגודה על היסודות הפשוטים כולם על הארץ יסדם הש"י ופלוגתא הזאת בעצמה פליגי ר"א ור"י ביומא פ"ה ר"א אומר כו' ע"ש ודעת החכמים הכריע ביניהם כי כאחת התחיל המציאות מלמעלה מן השמים ומלמטה מן הארץ שנאמר אף ידי יסדה וגו' כמתחיל בב' ידיו בשני קצוות לעשות מלאכתו ואומר קורא אני עליהם יעמדו יחדיו שיעמדו ירצה בו הגלגל ההיקף בלי המרכז והמרכז בלי הגלגל א"א שיעמדו אך יחדיו יעמודו וע"כ התחיל המציאות בשניהם כי כלם עקריים והא דמקשה קשו קראי אהדדי היינו אליבא דב"ש דלב"ה קרא דביום עשות וגו' דייק דהעשייה נמשך אל ארץ ושמים ומדהקדים בכאן ארץ לשמים ע"כ ארץ נבראת תחלה אבל קרא דבראשית ברא אלהים את השמים וגו' לא דייק דהבריאה שנאמרה שם נמשך אל האור ולא בא לומר כאן סדר הבריאה לשמים וארץ כמו שפרש"י אלא שברוב הכתובים הקדים השמים לארץ הוא לב' ענינים כי מציאותו ית"ש ניכר באמצעיתם יותר מע"י התחתונים כי מתנועתם נודע מניע ראשוו שכל מתנועע יש לו מניע ויכלה הדבר אל מניע ראשון והב' שגדולת מעלות פעולותיו ית"ש נראות יותר מהעליונות כמ"ש כי אראה שמיך וגו' ובאגדת ירושלמי איתא דלא קשה לב"ה קרא דבראשית ברא וגו' א"ר חנינא ממקום שב"ש מביאים טעם לדבריהם ב"ה מסלקים מ"ט דב"ש בראשית ברא וגו' משם ב"ה מסלקים לון והארץ היתה כבר היתה ע"כ אבל ב"ש דדייק ליה קרא דבראשית ברא וגו' שהשמים נבראו תחלה ויפרש מלת בראשית כמו בראשונה ולהורות סדר הבריאה כמו שהביא רש"י דעת המפרשים א"כ מה יעשה לקרא דביום עשות וגו' ומשני ר"ל כשנברא ברא השמים תחלה כמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו' אבל כשנטה נטה ארץ תחלה כו' ומה שכתב בעל יפה מראה דר"ל ע"כ לב"ש לא אתי דלא נחלקו אלא בבריאה אבל בנטייה מודו ב"ש דארץ קדמה דא"כ מאי קאמר ב"ה לב"ש לדבריכם אדם בונה בית כו' והלא אין זה משל צודק אלא בנטיה שבונה כ"א בהקמת מצבו והלא בזה מודו ב"ש לב"ה כו' עכ"ל הוכחה זו אינה אלא לפי מה שהוא הבין לשון נטיה שהיא הקמת מצבו המצב אבל מהנראה כי הקמת המצב היתה בכלל הבריאה והנטיה היא גמר עשיה ותיקונה כי מלאכת הארץ נגמרה ביום הג' שנא' ביום הג' ותראה היבשה וגו' ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו' וגמר מלאכת השמים היה ביום הד' שנאמר בו יהי מאורות ברקיע השמים וגו' ולכך בענין העשיה הזכיר הארץ תחלה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו' ובעל יפה מראה האריך במאמר הזה אך בדרשות רחוקים מפשוטו ע"ש ואני לא באתי רק בדברים הקרובים לפשוטו:

מאי שמים אריב"ח ששם מים כו'. ר"ל ששם עליו יש מים כדכתיב ויהי מבדיל וגו' ובין המים אשר מעל לרקיע וכתיב בתריה ויקרא אלהים לרקיע שמים וגו' דר"ל משום דעל הרקיע יש מים קרא לרקיע שמים ע"ש שם מים והמ"ם משרת לשנים כמ"ש הרא"ם אך מ"ש הרא"ם עוד דשם מים שנאמר על השמים האויריים כו' לא ידענו מי הכריחו לכך ודו"ק:

תנא אש ומים כו'. פירוש כמ"ש שהאל"ף אחרי השי"ן נחה ובהיפך אותיות כו' והכוונה כדלעיל ע"ש ב' מדותיו הדין והרחמים ששתפן וברא בהן השמים:

אילו נאמר שמים וארץ הייתי אומר שמים וארץ שמו כו'. לכאורה הענין תמוה לפרש דכל שמים וארץ דכתיבי הן שמו ועוד דגם הכא היאך אפשר לפרש שהן שמו של אלהים וא"כ אמאי קאי מלת ברא דכתיב ולפי לשון הב"ר הייתי אומר שמים וארץ אלהות הן כו' עכ"ל נראה דה"פ דהייתי אומר שמים וארץ ג"כ שם אלהות הן וב' רשויות הן וה"ק קרא בראשית ברא אלהים הפועל את אלהים הפעול שהם שמים וארץ שיהיה לשמים וארץ כח אלהות וחסר מן הכתוב אלהים הפועל ועכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ וגו' ע"כ אלהים דקרא היינו אלהים הפועל ושמים שמים ממש וארץ ארץ ממש ואין בהן כח אלהות כלל וכה"ג י"ל בפ"ק דמגילה גבי שכתבו לתלמי אלהים ברא בראשית כמפורש שם:

גמרא שממנו יוצא חשך שנאמר כו'. כצ"ל וכן הוא בע"י:

גמ' שם בי' דברים כו' ובכח ובגבורה ובגערה כו'. כצ"ל וכ"ה שם:

גמ' שם קשו קראי אהדדי אר"ל כשנבראו כו'. שם הגי' כשבראן. ותיבת כשבראן שבפי' רש"י הוא ציון לזה:

שממנו יצא חשך. נ"ב ש"מ חושך דבר ממשיי לא העדר בלבד כדעת המתחכמים וכך מוכיחים כמה מקראות עם שיש חלוק בין חושך של לילה טבעית שסבתו ודאי העדר אור השמש ובין חשך דתחלת היצירה וכן חשך דמצרים שהיה בלתי טבעי. ולענין ערב דג"י ראשונים דבראשית עמ"ש בספר אם לבינה בס"ד:

תוס' סד"ה מסוף כו' והיכי היה יצא כו'. נ"ב עמ"ש בע"פ (קי"ח ב'):

אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ הָיָה. נראה לי בס"ד רמזו רבותינו ז"ל לפי דרכם על אוצר הנשמות הנקרא גוף דעליו אמרו רבותינו ז"ל (נידה יג:) 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף' שהיה אדם הראשון כולל בו כל אותם הנשמות שבאוצר הנקרא גוף ולכך אמרו מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ הָיָה כי מספר שיש בין מספר ארץ [291] למספר רקיע [380] עולה מספר גוף [89].
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בסה"ק 'אדרת אליהו' בפרשת קרח על פסוק וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז, כג) דאדם הראשון קודם שחטא היה כלול בו נשמות מאלף ספירות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל עיין שם. וידוע מה שאמרו בגמרא לקמן (דף יג.) אמר רבי יוחנן בן זכאי מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, נמצא מן הארץ עד שטח העליון של רקיע יש אלף שנה ועל זה רמזו רבותינו ז"ל בנועם לשונם 'אָדָם הָרִאשׁוֹן מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ הָיָה' כלומר היה כולל נשמות מאלף ספירות כנגד אלף שנים שיש מן הארץ עד שטח העליון של רקיע והיינו עד ועד בכלל.
ואחר שחטא וְהֶעֱמִידוּ עַל מֵאָה אַמָּה, פירוש נשארו בו רק עשרה מן אותם האלף ספירות וכמו שאמרו שם בשם רבינו זלה"ה וכאן קרי לאותם העשרה בשם מאה מפני דידוע שכל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן אותם העשרה נחשבין כמספר מאה לכך דברו ברמז דק ואמרו 'וְהֶעֱמִידוּ עַל מֵאָה' ברוך שבחר בהם ובמשנתם.
ודע כי בשער הפסוקים פרשת בראשית בדרוש ג' כתב רבינו ז"ל בענין אדם הראשון בעצמו ובמעלתו איך היה קודם החטא ואיך נגרע אחר החטא וכתב שבדרוש זה יתבאר מה שאמרו רבותינו ז"ל אדם הראשון נברא מסוף העולם ועד סופו ואחר כך נתמעט על מאה אמה כנזכר במסכת חגיגה פרק ב' וגם יתבאר מה שאמרו חז"ל במדרש רבא (בראשית רבה יז, ח) דאדם הראשון חלתו של עולם היה, ועל כן החלה נתנה לנשים. גם יתבאר מה שאמרו חז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (עבודה זרה ט.) תנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא וכו' עיין שם שהרחיב רבינו ז"ל הדברים בדרוש זה שם.
ואתה למד מדבריו דאין דברים אלו כפשוטן דקאי על שיעור קומת גופו אלא איירי על סוד הנשמות שהיו כלולות בו וגם הביאור שביארתי במאמר זה יבא נכון כדברי המאמר כי גם ביאור זה הוא בנוי על פי הקדמה של רבינו האר"י ז"ל כאשר כתבתי ואלו ואלו דברי אלקים חיים! והמשכיל יבין שהכל עולה בקנה אחד ופוק חזי מה שאמר רבינו זלה"ה עוד בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים דרוש גדול בענין אדם הראשון איך היה קודם החטא וענין שיעור קומתו ואיך היה עומד, והמשכיל יבין מדעתו. וראיתי בספר אם לבינה שכל הנשמות הם מאימא דבריאה ששם הוא שם ס"ג והנה שם ס"ג ושורשו עולה מספר גוף וכו' יעוין שם וגם בזו ההקדמה יבא נכון הרמז שרמזתי לעיל במספר גוף [89] שיש בין מספר ארץ [291] למספר רקיע [380] והבן.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה. נראה לי בס"ד סּוֹף עוֹלָם הוא מ"ם אשר במילואה היא שתים אחת פתוחה ואחת סתומה והפתוחה בראש והיא מספר ארבעים והסתומה בסוף והיא מספר שש מאות והפרש שיש במספר בין הפתוחה שבראש לבין הסתומה שבסוף הוא תק"ס כמספר 'מי מנוחות' [560] והוא השפע של שלשה ספירות ראשונות הנקרא מי מנוחות כידוע שעליו התפלל דוד המלך ע"ה עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהלים כג, ב).
וזהו שאמר 'אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה' כלומר מסוף אותיות עולם שהוא אות מ"ם ועד סופו של האות הזה שהיה נשפע מן שלשה ספירות שהוא שפע הנקרא מי מנוחות שרמוז בהפרש שיש בין מ' פתוחה למ"ם סתומה שהם בסוף שם עולם.
וְכֵיוָן שֶׁסָּרַח הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִעֲטוֹ, כלומר לא נשפע מן ג' ספירות ראשונות אלא מן ספירות חסד וגבורה ואילך שהם מכונים בשם ידים כמו שנאמר בפתיחת אליהו זכור לטוב 'חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא' ובזה מיעטו שנמעט השפע שלו כיון דנמשך מן חסד וגבורה ואילך ולא מן שלשה הראשונות שהם כח"ב [כתר, חוכמה, בינה].
והנה בפשט המאמר הזה יש להקשות למה נקיט לשתי הקצוות בשם סוף? ונראה לי בס"ד דאתי כמאן דאמר דסבירא ליה העולם מן האמצע נברא והיה מתפשט והולך עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא די ועמד ולפי זה שתי הקצוות שלו הם סוף ששם עמד ונסתיים בעת בריאתו.

אִידִי וְאִידִי מִדָּה אַחַת הִיא. קשא והלא בכלל שטח הארץ הוא ים אקיינוס שהוא שיעור גדול ואיך היה אדם הראשון שוכב בארץ? ונראה לי דקודם החטא היה יושב בגן עדן שהוא ששים פעמים יותר מעולם הזה ואף על פי שגן עדן התחתון הוא בארץ הזאת ממש הנה גן עדן ידוע דאינו תופס מקום מעולם הזה דבנס הוא עומד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) ארון וכרובים בנס היו עומדין, וכאשר כתבתי במקום אחר.

קַו יָרֹק שֶׁמַּקִּיף אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. נראה לי קו זה נמשך מן המלכות בסוד אסתר ירקרקת היתה (מגילה יג.) ולכך ממנו נמשך חשך לעולם כי היא מדת לילה.

אֵלּוּ אֲבָנִים מְפֻלָּמוֹת. פירש רש"י לשון לחלוח ובפירוש המילות של הזוהר פירש בריאות וחזקות ועוד פירש מנוקבות וזה הפירוש של מנוקבות יבא נכון יותר שמהם יוצא המים.
ונראה לי בס"ד דבראם מבירורים של שבירת הכלים ולכן קראם מפולמות שהיא מלה מורכבת 'מפול מות' דאלו הכלים נפלו בקליפה הנקראת מות ונבררו משם ולכן עתה אחר בירורים יוצא מהם מים שהם חיים לעולם.

עָמַד וְגָנְזוּ לַצַּדִּיקִים. הא דבראו וגנזו אחר כך ולא איחר בריאתו עד לעתיד דהא הוא ידע זה מעיקרא, נראה לי בס"ד כדי שידעו הצדיקים שהם טורחים כדי ליקח מה שמוכן להם מכבר ולא כדי שיכין להם אחר כך. אי נמי שצריך להשלים כל הבריאה מעיקרא שכך גזרה חכמתו יתברך דאין כל חדש תחת השמש. ועוד הטעם ללמד לבני אדם שאם יש ביד אדם אור תורה ורואה שיש בני אדם אינם מהוגנים יגנוז הדברים בלבו ולא יגלם כמו שנאמר (תהלים קיט, יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ.
ובזה יובן בס"ד מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) שגנזת את האור בשבילם ואם תאמר למה בראו וגנזו, יבראנו אחר כך כשיגיע זמנו לזה? אמר פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם שיראו זאת ויעשו כן כאמור.
ומה שאמר כֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁגְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים מִיָּד שָׂמַח, נראה לי בס"ד הצדיקים נקראו מלאכים כמו שנאמר (מלאכי ב, ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ הֳ' צְבָקוֹת הוּא, וכן הוא אומר וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם (במדבר כ, טז). והנה מספר אור [207] ומספר מלאכים [141] שהם הצדיקים עולה מספר שמ"ח [348].

הָיָה מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ כִּשְׁתֵּי פַּקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי. נראה לי בס"ד הטעם שדמהו לפקעיות של שתי כי עולם הזה הוא סוד נקבה ולכן נברא באות ה"א שהיא סוד נוקבא והשתי הוא דוגמה לנקבה והערב לזכר וכמו שאמרו בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה יז:) גבי רבי אלעזר בן פרטא דאתרחיש ליה ניסא דאתיא זיבורא זכר ויתיב על פקעית של ערב וזיבורא נקבה ויתיב על פקעית של שתי עיין שם. ואמר שתי פקעיות כנגד שמים וארץ ולכן אמר וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל (שמואל א' ב, ח) 'ישת' אותיות 'שתי' והיה מרחיב והולך כדי להתקרב יותר למדור השכינה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ. קשא מאי נפקותא איכא מפלוגתא זו דבית שמאי ובית הלל?
ונראה לי דלבית שמאי מלאכים עדיפי מצדיקים ולבית הלל צדיקים עדיפי כי קלוסו של הקדוש ברוך הוא יוצא יותר מבעלי החומר דלכך סבירא ליה ארץ נבראת תחלה. ועוד נראה לי דנפקא מינה לבית שמאי צריך שיעסוק האדם בתורה שהיא תיקון הנפש ואחר כך ישא אשה שהוא תיקון הגופניי ולסברת בית הלל צריך להפך ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה.

לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה שְׁרַפְרַף, וְאַחַר כָּךְ כִּסֵּא?!. נראה אף על גב דאין הכונה כסא ושרפרף ממש אלא הוא דוגמא ומשל עם כל זה צריכין אנחנו לדון בנמשל כפי המשל לכך אמר לְדִבְרֵיכֶם אָדָם בּוֹנֶה שְׁרַפְרַף וְאַחַר כָּךְ כִּסֵּא?!

כְּשֶׁבְּרָאָן, בָּרָא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ. פירוש כשבראן בכח שאין נראין בחוש הראות אך כשנטה כלומר כשיצאו מן הכח לפועל שנראין בחוש הראות נטה ארץ ואחר כך שמים.
והא דרצה לעשות קדימה לשמים בבריאה וקדימה לארץ בנטיה פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו כי יש יתרון לשמים על הארץ בדבר אחד ששם אין מות ואין טומאה וכל יושביה הם חיים וקדושים מה שאין כן בארץ לכך עשה לה יתרון שהקדימה על הארץ בבריאה אך בארץ יש יתרון בדבר אחר כי מאחר שיש יצר הרע וחומר יש שבח בעבודתו יתברך שעובדין הצדיקים ומקיימים מצותיו אף על פי שיש מנגד להם מה שאין כן ביושבי שמים אין להם שבח בעבודתם ובקיום מצותו יתברך לכך עשה יתרון לארץ על השמים שהקדים אותה בנטיה עד כאן דבריו נר"ו.

מַאי 'שָׁמַיִם'?. קשא אם רוצה לידע משמעות השמות למה לא שאל גם כן מאי ארץ?
ונראה לי בס"ד דידע נקראו שמים נטרקון 'אש ומים'. ושאל הוה ליה לקרותה 'שאמים' באות א' אחר ש' כדי שיהיה בה אותיות אש כמו שיש מים? ותרץ שם מים ולכך לא הניח א' בין ש' למ"ם כדי שתתחבר מ' עם ש' ויהיה צירוף שם ותתחבר עוד הפעם אות מ' עם ים ויהיה צירוף 'מים' ואם יניח א' ביניהם לא יהיה צירופים אלו של 'שם ומים'.
ונראה לי אף על גב דשמים הם אש ומים ניכר בהם המים שהוא חסד והאש נבלע ולכך האש אין בו באותיות שמים אלא אות אחד אבל אותיות מים כולם בשמים.
ומה שאמר טְרָפָן זֶה בָּזֶה וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ, כי מים בסוד שם הוי־ה ואש בסוד שם אדנ־י ואם תטרוף מספר שני שמות אלו זה בזה בחשבון ההכאה יעלה מספר רקיע [380]. ומספר ההכאה זה בזה מפורש בריש ספר דן ידין.

שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. יש להקשות למאי הוצרך ללמדינו שהיו מהלכין בדרך? ונראה לי בס"ד דדרשה זו דנחום אתיא כמאן דאמר שמים נבראו תחלה, דלהכי כתיב את ואת. ונראה דרבי ישמעאל נחה דעתו בדרשה זו כששמעה דלא ערער בה כלום נמצא דעתו הוא גם כן כמאן דאמר שמים נבראו תחלה, ולפי זה קשה לתנא דבי רבי ישמעאל שהם תלמידיו איך דרשו משל דנשים משמע דסבירא ליה כמאן דאמר שניהם עמדו יחד דזה הפך הסכמת רבי ישמעאל רבם שהסכים לדרשת נחום דאתיא כמאן דאמר שמים נבראו תחלה? לכך פירש ואמר כשהיו מהלכין בדרך ולא אמרה בית המדרש ושם בהילוכם בדרך לא נמצאו תלמידיו ולכך לא שמיע להו הסכמת רבם בדרשה זו דאתיא כמאן דאמר שמים נבראו תחלה.

"שָׁמַיִם וָאָרֶץ", שְׁמוֹתָן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן. פירוש כמו שמצינו שהקדוש ברוך הוא נקרא שלום וכן אמרו בזוהר הקדוש 'שבת שמא דקודשא בריך הוא' כן הייתי אומר על שמים וארץ שיהיה נקרא בהם הקדוש ברוך הוא על דרך הנזכר.

וַעֲלִיַּת טְלָלִים רָעִים וַעֲלִיַּת אֲגָלִים. הנה אגלים המה טללים דכתיב באיוב מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל (איוב לח, כח) שהם טיפות של טל שיורדין טיפות קטנות עגולות ולכן נקראים אגלי שצורתו ותמונתו עגול כמו הגלגל וגם נקרא אגלי לשון גילה כמו שנאמר רז"ל הטל הכל שמחין בו מפני שיורד בנחת ואינו מצער עוברי דרכים כמטר שיורד בזעף ומצער עוברי דרך, נמצא טללים רעים מורים על הפרענות אבל עליית אגלים הוא טל טובה וברכה.
ונקיט בברד ושלג אוצרות (ירמיהו נ, כה) שהם ממשים יותר וכל דבר ממשי דרכו לעשות ממנו אוצר ובטללים נקיט 'עליות' כי האוצר תחתון והעליה היא על גביו כן הטל עולה במעלה על הברד והשלג בתועלת שלו ובסופה וסערה נקיט 'חדרים' בהפוך אתוון 'חרדים' שמהם יהיה חרדה לבריות.

גמ' אמר ריש לקיש כשבראן ברא שמים ואח"כ ארץ וכשנטה נטה ארץ ואח"כ שמים והנה אי לאו שנוייא דרשב"ל הייתי אומר לשנויי קרא שהרי העולם עלה במחשבה להבראות במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלקים וכשראה שאין העולם מתקיים במדה"ד שיתף מדת הרחמים ובראו שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והנה זה פשוט שגרמי השמים עם כי הם השמים מ"מ הם חומר זך ספיריי מאד יקר הערך משא"כ חומר הארץ שהוא חומר עב עפרי שפל מאד ויש הפרש בחשיבות בין גשם השמים לגשם הארץ כגבוה שמים מעל הארץ וא"כ היא גופא קשי' לב"ה שהארץ נבראת תחלה למה ומה דבר חשיבות נמצא בארץ יותר מבשמים עד שתוקדם בבריאה:

ואולי לא מפני חשיבות הארץ קדמה אלא אדרבה לשפלותה והנה ג' עולמות יש עולם החומרי הגס ועכור שאנו בני אדם שכונים בו והוא ממרכז הארץ עד השמים ולא עד בכלל והוא כל מה שנעשה מד' יסודות, ואח"ז הוא עולם הגלגלים שהוא אינו מהיסודות אבל הם גשם אחד ספיריי ונחלקו הפילוסופים אם הם חיי' בעלי מדע או הם גופים מתים כמו היסודו' ופעולותיה' לא ברצון כי אם טבע הוטבע בהם כמו ביסודות התחתונים שיש לכל אחד מהם פעולה מיוחדת כמו אש לחמם והמים ללחלח ולקרר וכמו כן כל היסודות אבל אין פועלים ברצון כי הם בודאי גופים מתים. ועולם השלישי הוא עולם השכליים הנבדלים כלשון הפילוסופים ובלשון רז"ל עולם המלאכים הם חיים בודאי בעלי מדע עושים רצון קונם בנפש חפצה ובשמחה והנה ארז"ל טעם שלא נבראו המלאכים עד יום שני הוא שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו כו' שלא יטעו בהם שסייעו בבריאה והיינו לפי שהם בעלי חיים ויש לטעות בהם ולכן הוכרח לאחר בריאתם עד שנבראו שמים וארץ ביום ראשון ואח"כ נבראו המלאכים ביום שני וא"כ מזה הטעם עצמו קדמה הארץ בבריאה להשמים לפי שזה נראה בפועל הטבע שכל שפע הארץ בא דרך השמים וארז"ל הכל תלוי במזל מזל מעשיר וכו' אלא שאנחנו עם ה' מאמינים בני מאמינים יודעים באמונה שלימה שגבוה מעל גבוה שומר והקב"ה הוא שטובע הטבע במזל והכל בהשגחה נפלאה ממנו אבל כבר שלפו ועקרו דורות הרבה קודם מתן תורה שטעו טעות גדול וחשבו את צבא השמים לאלוהות ועבדו אותם ובנו להם היכלות וכמו המצרים שעבדו לטלה לפי שהוא ראש המזלות כולם ולכן מפני זה הקדים הקב"ה בריאת הארץ לשמים ושוב אין מקום לטעות שיהיו צבא השמים עילה והארץ עלולה מהם שהרי זה נודע בהכרח שהעילה קודם להעלול ואי אפשר להעלול להיות מוקדם לעילה שלו וכל זה אם עולם הגלגלים יש בו רוח חיים ואז פעולתם ברצון ויש לטעות שהרצון תלוי בדעתם ויש בהם כח להרע או להטיב ומתוך כך יבואו לעבדם ולכך הי' מההכרח לאחר בריאת גלגלי השמים ומשטריהם אחר בריאת הארץ אבל אם גלגלי השמים הם גופים מתים כמו ארבע יסודות שתחת גלגל הירח אין לטעות בהם לחשבם לאלוהות וא"כ ראוי להקדים בריאת השמים לפי חשיבות חומר שלהם וזכותו שהוא זך מאד וספיריי. ומעתה נוכל לומר שפלוגתת ב"ש וב"ה אם שמים קדמו או ארץ קדמה הוא עצמו הפלוגתא שבין הפילוסופים ודעת ב"ש שגרמי השמים אין בהם שום חיות ותנועתם בטבע הוטבע בהם בתחלת הויתם וכמו שהאש יתנועע תמיד למעלה והאבן יפול תמיד למטה ואין זה מצד חיות ורצון שבהם כן הוטבע בגרמי השמים התנועה הסיבוביית ולכן אין לתעות בהם לחשבם לאלהות ולכן סבר בריאת שמים קודם וב"ה סוברים שיש בהם חיות ונפש שכלי ותשוקה והוא דעת הרמב"ם במ"נ חלק ב' פ"ז ולכך סברי ב"ה בריאת הארץ קודם מפני שפלותה. ועוד נראה דארץ מפני חשיבותה נבראת תחלה כי בעת שבא אברהם אבינו לעולם נתפרסם בעולם האמונה האמיתית ביחודו ית' והכירו כח אלהותו ע"י הנסים והנפלאות שעשה לאברהם אבינו שהמה דברים יוצאים מהנהגה הסדורית הטבעית והכירו שיש שם נמצא שולט על צבא השמים לשדד מערכותיהם ולבטל מה שיורה טבעיהם כי כל משטרי השמים מתנהגים על סדר הטבע ולא שייך בהם נס או דבר פלא ועיקר הנסים הוא ע"י שם הוי' ב"ה וכמו שבא בתורה בנפלאות שעשה במצרים דברים היוצאים מן הטבע נאמר וידעו מצרים כי אני ה' אבל מצד מדת הדין אינו מורה לחדש ניסים בעולם ופרעה אמר מתחלה לא ידעתי את השם וידע רק שם אלהים שהוא מורה על התנהגות העולם הטבע והטבע בגמטריא אלהים ולפי טבעי מזרות השמים לא הי' הזמן שיצאו ישראל ממצרים כנודע ולכן במכת כנים שנאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא הכנם ולא יכלו וגו' ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' והדבר תמוה כיון שאמרו לו אצבע אלהים הוא הי' לו להיות נכנע לפני אלהים ולשלח את ישראל. וכבר עלה בדעתי לומר דמה שנאמר כאן ולא שמע אליהם שלא שמע לדברי החרטומים והחרטומים באמת אמרו לו אצבע אלהים הוא ויעצוהו לשלח את ישראל אבל הוא החזיק לבו ולא שמע אל החרטומים אבל סיפא דקרא כאשר דבר ה' לא יסבול פי' זה דהיכן דבר ה' שלא ישמע לדברי החרטומים אלא ודאי דהך ולא שמע אליהם הכונה על משה ואהרן וכן פירש רש"י כאשר דבר ה' ולא ישמע אליכם פרעה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' מה זה הקדמה שבשביל שאמרו לו אצבע אלהים ע"י זה החזיק לבו. שוב מצאתי קרוב לזה באבן עזרא אבל לפי ההקדמה שהקדמתי ששם אלהים מורה על סידור הטבעי שהוטבע בצבא השמים ומזרותיהם מתחלת הבריאה א"כ נהפוך הוא והחרטומים אמרו זה להכחיש דברי משה ואמרו לא בהשגחה באה מכה זו רק אצבע אלהים לפי סדור הטבעי בא עתה איזה דבר באויר שכנגד מצרים וממנו באו הכנים בטבע וע"י זה החזיק לבו ולכן תיכף אחר זה במכת הערוב נאמר בהתראה שהתרה בו למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ הזכיר לו שם ה' הוא המורה על התחדשות הנפלאות בהשגחה נפלאה לפי העת ולפי הצורך לעשות במדת הרחמים לרחם על ישראל:

והעולה מזה ע"י חידוש הניסים ע"י שם הוי' ב"ה שוב אין מקום לטעות ולחשוב צבא השמים לאלהות שהרי אנו רואים שאין בהם כח להנצל ולהגביר כח סדורם הטבעי ועל כרחם מתחדשים שינוי טבעיהם כמו שמש בגבעון דום ושוב אי אפשר להיות בשמש כח אלהית וכדומה. ומעתה לא קשו קראי אהדדי שהרי עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ואז אין מקום לנסים בקרב הארץ וזהו בראשית ברא אלהים דהיינו כפי' כדור הטבעי הטבע בגימ' אלהים ולכן אז נאמר את השמים ואת הארץ כי אז כל שפע הארץ וקיומה הוא ע"י מזרות השמים ולכן גבהו שמים בחשיבותם על הארץ. אבל אח"כ שיתף מדת הרחמים ואז צדיק מושל ביראת אלהים וצדיקים שבארץ שולטים על צבא השמים לשנות סדרם וטבעיהם וא"כ יש לדרי מטה בארץ חשיבות נגד צבא השמים ולכן נאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הקדים הארץ. ולפי מ"ש שע"י התחדשות האותות בנסים ונפלאות ממילא בטלו טעות אלהות על צבא השמים והנה מי לנו גדול מזה ממשה רבינו ע"ה אשר הוא הרבה המופתים בזה בשמים ובארץ עשה מדת יום ללילה כחושך מצרים וקרע ים והוריד לחם מן השמים ושאר אותות ומופתים לאין מספר אשר על ידו נתפרסם בכל העולם כי ה' הוא אלהים אין עוד מלבדו. ובזה נלע"ד פירוש הפסוק בראשית ברא אלהים את הדמים ואת הארץ ובמדרש בראשית זה משה שנאמר וירא ראשית לו והכונה בראשית שרמז למשה ועל ידו נתפרסם כי אין שום כח בצבא השמים שהרי הוא שנה סדרם וטבעם וממילא ברא אלהים את השמים ואת הארץ תחלה שמים ואח"כ ארץ כי אין שום אחריות בזה כי כבר יעמוד משה רבינו להראות כי אין אלהות בצבא השמים ואין עוד מלבדו: