חגיגה ט ע"ב

דף ט - ב

והרי הניחא למאן דאמר: פסח ^[11]  שני - תשלומין דראשון הוא, יפה אתה אומר: טומאה שאני, כיון שיש לה תשלומין בפסח שני.

אלא למאן דאמר: פסח שני - רגל בפני עצמו הוא, ואינו תשלומין לראשון, הרי שלא מצאנו בפסח תשלומין לטומאה, ולפיו, מאי איכא למימר?!

אלא, אמר מתרץ רב פפא:

קסבר רבי יוחנן: לילה אינו נחשב "מחוסר זמן".

לא אמר רבי יוחנן שהטמא משלים, אלא כשנטמא באמצע הלילה, כיון שיצאה שעה בלילה הראויה לקרבן, וכמו שאמר "נטמא בלילה"! כי כבר משהגיע ליל החג נקרא כבר האדם "מחויב בקרבן" של חגיגה וראייה, אלא שהלילה מעכבו מלהקריב בפועל משום שאין מקריבין קרבנות אלא ביום, ואין זה כמי שלא הגיע עדיין זמן חיוב החגיגה. [רש"י מנחות ק א בסוף העמוד].

ואכתי תמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שלילה אינו חשוב "מחוסר זמן"?!

והאמר רבי יוחנן: א. אדם הרואה ראיה אחת של זיבה, אין היא אלא כדין ראיית קרי בעלמא, והרי הוא טובל מיד, ונטהר ב"הערב שמש".

ב. אדם הרואה שתי ראיות, הרי זה סופר שבעה ימים נקיים מזיבה, וביום השביעי טובל ונטהר בהערב שמש.

ג. אדם הרואה שלש ראיות, הרי זה סופר שבעה נקיים, טובל ביום השביעי, ונטהר בהערב שמש, ולכשיאיר היום השמיני מביא קרבן.

ד. ראה שלש ראיות וספר שבעה נקיים, וטבל ביום השביעי והעריב שמשו, וחזר ונעשה זב בלילה, שראה אור ליום השמיני שלש ראיות חלוקות, והיו כל שלשת הראיות בלילה, קודם שהגיעה השעה הראויה להביא קרבן זב, הרי זה סופר שוב, ונטהר מזיבתו השניה.

אך אינו מביא אלא קרבן אחד לשתי זיבותיו, מפני שאנו מחשיבים את שתי זיבותיו כזיבה אחת.

אבל אם נעשה זב החל מהיום השמיני בבוקר, אחר שהוא כבר יצא לשעה הראויה להביא קרבן - שתי זיבות הן.

וגם אם עדיין לא הביא את הקרבן על הזיבה הראשונה, הוא אינו יוצא בו ידי חובת הזיבה השניה, אלא הוא חייב להביא קרבן נפרד לזיבתו השניה.

ה. ואם ראה ראיה אחת מתוך שלש ראיות הזיבה השניה בלילה, אור ליום השמיני, קודם שיצא לשעה הראויה להביא קרבן [שהיא ביום], ושתי ראיות ראה אחר כך ביום - אז משייכים את הראיה הראשונה שראה בלילה לזיבה השנייה, שראיית הלילה מצטרפת לשתי הראיות ביום השמיני, לזיבה חדשה, המחייבת אותו בקרבן נפרד.

וכך אמר רבי יוחנן: הואיל ואין קרבנות קרבים אלא ביום, אין נקראת ה"שעה הראויה להביא קרבן", אלא ביום.

ולפיכך: אם ראה ראיית זיבה אחת בלילה, אור ליום השמיני, ושתים ביום, הואיל ושתי ראיות זוב היו כבר אחר שכבר יצאה השעה הראויה להביא קרבן, מצטרפת אליהן ראיית הלילה לשלש ראיות של זיבה חדשה - והרי זה מביא קרבן נפרד על זיבתו השניה.

ואפשר לצרף את ראיית הלילה הראשונה לשתי ראיות היום, על אף שראיית הלילה היתה בזמן הראוי לקרבן הראשון ולא לשני, כמו שמצינו בכל ראייה ראשונה של זב, שאין לה כל דין זיבה, והרי היא כקרי בעלמא, ובכל זאת אם ראה לאחריה עוד זיבה מצטרפת הראיה הראשונה לראייה השניה, לעשותו זב.

אבל אם ראה שתים ראיות בלילה, אור ליום השמיני, שאינה שעה הראויה לקרבן, וכבר נעשה זב בלילה, ואחר כך ראה עוד ראיה אחת ביום השמיני - הרי זה אינו מביא קרבן על הזיבה השניה.

וטעמו של דבר, הואיל ושתים מתוך שלשת הראיות העושות אותו לזב, היו קודם שיצאה שעה הראויה להביא קרבן, ושתי ראיות כבר נחשבות לראיית זב, בזמן הראוי לקרבן הזיבה הראשונה, הרי הן משתייכות לזיבה הראשונה.

ואין כאן אלא ראיית זיבה אחת ביום השמיני, שאינה אלא כראיית קרי בעלמא.

ואי סלקא דעתך קסבר רבי יוחנן: לילה "אינו מחוסר זמן", נמצא שמתחילת ליל יום השמיני חשוב הוא כמי ש"ראוי לקרבן". ואם כן, אפילו אם ראה שתים ראיות בלילה ואחת ביום, היה לו לרבי יוחנן לומר: מביא קרבן נפרד לזיבתו השניה, שהרי כל ראיותיו היו לאחר שעה ראויה לקרבן. ^[12]

ומשנינן: כי קאמר רבי יוחנן את דינו גבי זיבה - לדברי האומר "לילה מחוסר זמן" אמר כך.

אבל רבי יוחנן עצמו סובר, שלילה אינו מחוסר זמן, ולכן אפילו ראה כולן בלילה הרי זה מביא קרבן נפרד, וכל שכן שתים בלילה ואחת ביום.

ותמהינן: והרי לדברי האומר לילה מחוסר זמן, פשיטא?!

כלומר: הניחא אם דברי עצמו הוא שאמר רבי יוחנן, הרי השמיענו שלילה מחוסר זמן הוא. אבל אם לא אמר כן אלא לדברי האומר לילה מחוסר זמן הוא, אם כן מה השמיענו רבי יוחנן?! ומשנינן: הרואה שתים ביום השמיני ואחת בלילה שלפניו, אור ליום השמיני, איצטריכא ליה.

עיקר חידושו של רבי יוחנן הוא, שאפילו ראה ראיה ראשונה קודם שיצא לשעה הראויה להביא קרבן, אף הוא מביא קרבן נפרד לטהרתו.

וחידוש הוא: כי סלקא דעתך אמינא כאתקפתא [כקושייתו] דרב שישא [בכריתות גרסינן "ששת"] בריה דרב אידי על דברי רבי יוחנן -

דסבירא ליה, הואיל וראייה ראשונה שלו היתה קודם שיצא לשעה הראויה להביא קרבן, יש לדונה כהמשך זיבה ראשונה.

קא משמע לן רבי יוחנן כדרב יוסף, שאמר: כשם שמצאנו בכל זב בעל שלש ראיות, שהראיה הראשונה, אף שאין שם זיבה עליה אלא קרי בעלמא היא, בכל זאת מצטרפת היא אחר כך לשתי ראיות נוספות של זיבה כדי לעשותו זב בעל שלש ראיות, הוא הדין כאן, אף שהראיה הראשונה היתה בלילה, קודם לשעה שיצא לידי חיוב קרבן, והיא היתה אז נחשבת להמשך הזיבה הראשונה, מכל מקום, לאחר מכן היא מצטרפת לשתי הראיות של הזיבה החדשה, והרי זה כמי שראה שלש ראיות של זיבה חדשה.

שנינו במשנה: עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו. ועל זה נאמר: מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להימנות:

אמר הקשה ליה בר הי הי להלל: ^[13]

כיצד נאמר שכוונת הכתוב "וחסרון לא יוכל להימנות" הוא על מי שלא חג בזמנו?

האי "להימנות" [וכי צריך היה הכתוב לומר: להימנות]?!

הרי להמלאות מיבעי ליה לומר, שהרי מילת הניגוד של "חסרון" הוא "מילוי", ולא "מינוי"?!

אלא, כך הוא ביאור "וחסרון לא יוכל להימנות":

זה שמנוהו חבריו לדבר מצוה, שאמרו לו בוא עמנו, והוא לא נמנה עמהן!

שלא הלך, אלא חיסר עצמו מאותו המנין, ששוב אינו יכול להימנות איתם כדי למלאות את החסרון שהחסיר.

תניא נמי הכי: "מעוות לא יוכל לתקון", זה מי שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית.

או שביטל תפלה של שחרית או תפלה של ערבית. ^[14]

"וחסרון לא יוכל להימנות", זה שנמנו חבריו לדבר מצוה, והוא לא נמנה עמהן

אמר הקשה ליה בר הי הי להלל:

מאי דכתיב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו"

והרי היינו "צדיק" היינו "עובד אלהים"?! והיינו "רשע" היינו "אשר לא עבדו"?!

אמר ליה הלל לבר הי הי:

לא כדבריך שרק "עובד אלהים" הוא הצדיק, ואילו "אשר לא עבדו" הוא רשע.

אלא: הן "עבדו" והן "לא עבדו" - תרווייהו צדיקי גמורי נינהו!

ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים בלבד, והוא נקרא "אשר לא עבדו", לשונה פרקו מאה ואחד פעמים, והוא נקרא "עובד אלהים", מפני שעבדו יותר. ^[15]

אמר ליה בר הי הי להלל: וכי משום חד זימנא [פעם אחת בלבד שלא שנה זה כמו עובד האלהים] קרי ליה "לא עבדו"?! אמר ליה הלל לבר הי הי: אין, אכן כך הוא!

שהרי צא ולמד משוק של חמרין הנשכרים עם חמוריהם, שאם תשכירם למהלך עשרה פרסי [פרסאות] יישכרו לך בזוזא, ואילו ללכת בו חד עשר פרסי שאינו אלא פרסה אחת יותר מעשרה, יישכרו לך בתרי זוזי, כפול ממחיר עשרה פרסי. ^[16]

אמר ליה אליהו לבר הי הי, ואמרי לה לרבי אלעזר: מאי דכתיב: הנה צרפתיך [זקקתיך] ולא בכסף בחרתיך בכור עוני [לא על ידי אור של גיהינום, כצורף הכסף באור, אלא בחרתי לך כור - כלי שצורפין בו - עוני כדי לצרפו בו]. ^[17]

מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות, כדי שיהיה לבם שבור, וכוונתם לשמים, ועיניהם תלויות לרחמיו וחסדיו [ר"ח].

אמר שמואל, ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי, כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא. יפה העניות ליהודים, כרצועה [תוספות] אדומה לסוס לבן, שגלוי וידוע לפני הקב"ה כשמרבין עושר, בועטין בו. שנאמר: וישמן ישורון ויבעט, [ר"ח]. ^[18]

שנינו במשנה: רבי שמעון בן מנסייא אומר: אי זה הוא מעוות לא יוכל לתקון, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר:

ודייקינן: הוליד ממזר אין, אכן אין לו תקנה בתשובה. אבל הבא על אשת איש ולא הוליד, אלא רק גרם לאוסרה על בעלה, לא נאמר עליו שאין לו תקנה.

והא תניא לא כן: רבי שמעון בן מנסיא אומר: גונב אדם, אפשר שיחזיר גנבו ויתקן, גוזל אדם, אפשר שיחזיר גזלו ויתקן, אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה - נטרד מן העולם והלך לו, אין לו עוד תשובה, לפי שעשה דבר שאין לו רפואה.

רבי שמעון בן יוחי אומר: אין אומר אדם למשרתיו: "בקרו גמל זה" או "בקרו חזיר זה" לקרבן, שמא נפל בו מום, ונתקלקל. כיון שאלו, מתחילתם אינם ראויים לקרבן. כלומר: מי שהוא מעוות ומקולקל מתחלתו אין זה "מעוות" לא יוכל לתקון.

אלא כך אומר: בקרו טלה! שהטלה כשר לקרבן, ולכן יש לבקרו אם יש בו מום ונתקלקל.

כלומר: העוות והקלקול שייך רק במי שהיה טוב מתחלתו, ונתקלקל.

ואי זה ה"מעוות" שאינו יכול לתקון: זה תלמיד חכם שפירש מן התורה.

רבי יהודה בן לקיש אמר: כל תלמיד חכם שפירש מן התורה, עליו הכתוב אומר: כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.

ואומר: מה מצאו אבותיכם בי עול, כי רחקו מעלי".

הרי למדנו כי לדעת רבי שמעון בן מנסייא אפילו אם רק אסרה על בעלה ולא הוליד ממנה ממזר אין לו תקנה בתשובה.

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - שאמרנו: לא הוליד ממנה יש לו תקנה - מיירי בבא על אחותו, שהיא אמנם ערוה עליו, אך היא פנויה, שאינה נאסרת על שום אדם בביאתו.

כאן - שאמרנו: אפילו לא הוליד ממנה אין לו תקנה - בבא על אשת איש הנאסרת על בעלה.

ואי בעית אימא, הא והא באשת איש, ולא קשיא:

כאן - שאמרו: לא הוליד ממנה יש לו תקנה -

כיון דנטמא בשעה שהוא ראוי להביא בה קרבן חייב על כל אחת ואחת אלא ש"מ דלא כר' (אליעזר) ומקשה רב פפא אפירוקא דר' ירמיה הניחא לר' נתן דסבר פסח שני תשלומי דראשון הוא איכא לשנויי כדשנינן. אלא לר' דסבר פסח שני רגל בפני עצמו הוא. מאי אית לך למימר דברי ר' ור' נתן מפורשין בפסחים פרק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בתחלתו. (ופריק שאני טומאה דאית לה תשלומין בפסח שני). ונדחה דברי ר' ירמיה ומשני לילי שמיני [שאני דהוי] כאלו נטמא יום שמיני שלו ואמרינן עליה כי כבר נטמא בעת שנתחייב בה קרבן לפיכך משלימין בעת טהרתן. ומקשינן עליה דרב פפא ומי סבר ר' יוחנן לילה אין מחוסר זמן.

והא"ר יוחנן בכריתות סוף פרק ראשון זב אם ראה ראייה אחת בלילה ושתים ביום שמיני שלו מביא קרבן אחר.

שתים בלילה ואחת ביום שמיני שלו אינו מביא קרבן אחר. ואי ס"ד דר' יוחנן אמר לילה אינו מחוסר זמן אפילו שתים בלילה לילי שמיני ואחת ביום יביא דהא אמרת לר' יוחנן לילי שמיני כיום שמיני הוא ופריק רב פפא כי אמר ר' יוחנן שתים בלילה ואחת ביום אינו מביא לדברי האומר לילה מחוסר זמן ואמרינן הא פשוטה היא מאי אתא ר' יוחנן לאשמעינן. ופריק איצטריך למימר לן ראה ראייה אחת בלילה ושתים ביום מביא. מהו דתימא כיון דלילה מחוסר זמן הוא לא תצטרף הראשונה שראה בלילה בהדיה שתים שראה ביום כאתקפתא דרב שישא בריה דרב אידי התם כיון דלאו בזמן חיובא הוא לא תצטרף. אתא ר' יוחנן לאשמעינן כרב יוסף דאמר תדע דאע"ג דלאו בזמן חיובא חזייה לראשונה מצטרפא דהא ראייה ראשונה של זב שכבת זרע בעלמא הוא וכדחזי אחרנייתא מצטרפא בהדייהו.

והא דרב שישא ודרב יוסף מיפרשא בכריתות סוף פרק ראשון ואיפכא התם:

עבר הרגל ולא חגג אינו חייב באחריותו על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקן וגו' זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם.

תניא נמי הכי מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית. וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה הוא עמהם.

א"ל בר הי הי להלל כתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים. א"ל הין. (א"ל) תרווייהו צדיקי נינהו. מיהו צדיק השונה פרקו ק' פעמים ועובד אלהים להשונה פרקו ק"א פעמים. ומשום פעם אחת יתירה היינו נקרא צדיק עובד אלהים.

א"ל הין. ואתה למד דבר זה משכירות בהמות י' פרסי משכיר בזוזא. ואם הן י"א פרסי בתרתי זוזי.

א' אליהו לבר הי הי מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני. חיזר הקב"ה על כל המדות ולא מצא נאה לישראל כעניות כדי שיהא לבם שבור וכוונתם לשמים ועיניהם תלויות לרחמיו וחסדיו. והיינו דאמרי אינשי יאי מסכנותא לישראל כברזא סומקא לסוסיא חוורא שגלוי וידוע לפני הקב"ה כשמרבין עושר בועטין בו שנאמר וישמן ישורון ויבעט וגו'. כרבם כן חטאו לי כבודם בקלון אמיר. הנני מחליף כבודם שהוא עושר. אחליף אותו בעניות שהוא קלון.

ר' שמעון בן מנסיא אומר מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד בן וכו' איני והא איהו דתני כיון שבא על אשת חבירו ואסרה על בעלה אין לו תקנה ואע"פ שלא הוליד.

ופרקי' לא קשיא מתני' באחותו פנויה וכיוצא בה שאין ביאתו אוסרה על אחרים ויש לו תקנה בתשובה. אלא אם הוליד ממנה בן כי הוא ממזר לעולם אין לו תקנה.

ועקר הדברים כדעת גדולי המחברים ולדחק בפי' חסור זמן לענין טמא ולחגיגה כי קאמר ר' יוחנן משום דלילה אין מחוסר זמן כלו' מאחר שמצינו במקום שכלו ימי טומאה שאין לילה מחוסר זמן אף בתחלת טומאה נאמ' בה שאין דחיית טומאה נקראת דחייה הואיל והחיוב רבוץ עליו אלא שהטומאה פוטרתו שהטומאה ליטהר עומדת מה שאין כן בפטור הבא מצד החגרות והדומים לו ולשיטה זו יראה לנו שלא נחלקו חזקיה ור' יוחנן בנזיר כלל ונמצא שבענין טמא פוסקים כדעת חזקיה לענין חגיגה שהלילה מחוסר זמן וכן בענין זב אנו אומרין לילה מחוסר זמן והוא שהזב שראה שלש ופסק מונה ז' ורוחץ במים חיים ומביא קרבנו בשמיני ואם ראה תוך ז' סתר ואינו מביא ביום טהרתו אלא קרבן אחד ראה ג' אחר הבאת קרבנותיו אין ספק שמונה ומביא קרבן אחר ראה בשמיני קודם הבאת קרבנותיו אף זה מביא שתי קרבנות שכבר כלו ימי זיבה ראשונה ולא עוד אלא שאף אם ראה אחת בלילה ושתים ביום מביא קרבן אחר הואיל ועקר הזיבה ביום והרי נכנס בשמיני בלא זיבה דחדא ראיה לאו זיבה הוא ושמא תאמר והיאך ראיית הלילה מצטרפת עם השתים של מחר לקרבן אחד עם האחרות שהרי אינה בזמן הראוי לקרבן אעפ"כ מצטרפת היא עמהם לחייב בקרבן שני שהרי ראייה ראשונה של זב אינה אלא קרי ונמצא שאינה ממין האחרות ואעפ"כ כשרואה אחריה שתים מצטרפות שהאחרונות נמשכות אחריה והיא אחריהן ואף כאן מצטרפות [לקרבן] שני וזהו טעמו של רב יוסף ואין חוששין למה שהקשה עליו רב שישא התם וכו' הכא לאו בזמן חיובא כלו' דלילה לאו זמן חיובא דהאי קרבן הוא והילכך לא יצטרפו לחייב בקרבן שני אלא מצטרפות וכדבריו של רב יוסף הא אם ראה שתים בלילה ואחת ביום וכ"ש אם ראה שלשתן בלילה אינו מביא אלא קרבן אחד שהרי בתחלת שמיני לא יצא מידי זיבה הראשונה שהרי בכנס בו בזיבה וכן לא כלתה זיבה ראשונה שהרי לילה מחוסר זמן הטומאה כאלו לא נשלם אחר שלא נראה לקרבן:

במס' כריתות התבאר שהיולדת אין הלילה מחוסר זמן בענין קרבן שלה ואם הפילה לאור שמונים ואחד מביאה אחר טהרתה שני קרבנות ואפשר שזה שיצתה מכלל האחרות הוא ממה שאמרו במסכת כריתות או לבת לרבות המפלת לאור שמנים ואחד:

לשונה פרקן מאה ואחד שמעתי הטעם דכתיב והחכמה מאין תמצא מאין בגימטריא מאה ואחד.

בפרש"י בד"ה ומי אר"י אין לילה כו' מביא קרבן על טומאה שניה זו לבד מן הקרבן שיביא על הראשונה ויביא ב' קרבנות כו' ולא ראה השניה כו' וכי הדר חזי אינך מצטרפא בהדייהו ה"נ אע"פ כו' עכ"ל כצ"ל:

מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל כו' וחסרון לא יוכל כו'. ונראה דבמלתא חדא מתוקם ליה האי קרא מעוות גו' שביטל ק"ש או תפלה שלא קרא ק"ש או לא התפלל כלל ביומו וחסרון גו' שהתפלל ביחידות בלא מנין עשרה ונקט תפלת שחרית וערבית וה"ה תפלת מנחה אלא דנקט ליה דומיא דביטול ק"ש דלא שייך רק שחרית וערבית א"נ לרבותא נקט ליה הכי דאפילו תפלת ערבית ושחרית דיש להם תשלומים ביומו מ"מ מקרי מעוות לא יוכל לתקון כיון דלא התפלל בזמנו וכ"ש תפלת מנחה דאין לה תשלומין כי אם ביום אחר ודו"ק:

ואינו דומה שונה ק' פעמים לשונה ק"א פעמים כו'. נקט במלתיה מספר הזה לפי הרמז עובד אלהים לאשר הוא ר"ת גימ' ק"א ולא עבדו הוא ר"ת גי' ק' והכוונה בזה ע"ד שכתבנו בס"פ התכלת לגבי ק' ברכות שחייב אדם לברך בכל יום בסוד נפש רוח נשמה דמיון כהן לוי ישראל שיבא לחלק הנשמה א' מק' דהיינו מעשר מן המעשר ונמצא שונה ק' פעמים הוא חלק א' לנשמה אבל השונה פ"א ביותר מזה הוא חלק אלוה ממעל והיינו בין עובד אלהים גו' ומייתי בזה למשל י' פרסי בזוזא כו' ר"ל שהוא מהלך אדם ליום א' ההולך אחר חמורו עם סחורות השוכר נוטל זוזא ליו"ד פרסאות ואם הוא משכירו למהר הליכתו אחר חמורו פרסה א' יותר דהיינו י"א פרסאות ביום א' אותה פרסה קשה עליו ונוטל עליו עוד זוז א':

הנה צרפתיך ולא בכסף כו'. פרש"י ולא בכסף לא באש כמו שצורפים הכסף באש עכ"ל והוא דחוק דה"ל למכתב ככסף בכף הדמיון וע"ק דהא כתיב בהיפך זה וצרפתיך כצרוף את הכסף ונראה לפרש לפי עניינו דהכא דה"ק וצרפתיך ולא בכסף דהיינו שלא יהיה להם עשירות של כסף דעשירות נקרא בכ"מ ע"ש הכסף וכפל הענין בחרתיך בכור עוני היינו שלא יהיה להם כסף וקרא לעניות מדה טובה שמחזירן למוטב ובהפך בעשירות כתיב וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:

כוורדא [ברזא] סומקא לסוסיא כו'. סוסיא חיורא אמרינן פ' הרואה שהוא סימן טובה לרואה גם בחלום ולא כן הסומק והיינו שהוא מורה על ליבון עונות וקאמר נמי הכא גם שהעוני גופיה רעה להם דוגמת הוורדא סומקא מ"מ הוא מצרף ומלבן אותן להיטיב אותן כמו גוף הסוסיא שכולו חיורא ועי"ל המשל בסוסיא חיורא שהוא יפה מצד עצמו ולא מצד תכשיטו כסף וזהב אשר עליו שהרי אין בו רק הוורדא ורצועה אדומה של עור כן יאי עניותא להן שיהיו מצד עצמן ותורתן יפין ולא מצד עשירות ועד"ז אמר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי שהיו יפין מצד עצמן שכל כסף וזהב שעליהן היו משאילין להן כבר:

גונב אדם אפשר כו' אבל הבא על אשת איש כו'. לעיל גבי הוליד ממנה ממזר כתבו התוס' במתני' דלא בעי למנקט רוצח כו' אבל הכא דנקט הבא על אשת איש ולא נקט הוליד ממנה ממזר נראה דה"מ למנקט נמי רוצח מיהו גוזל לא הוה מצי למנקט ועיין בזה בחדושי הלכות:

נטרד מן העולם פירש רש"י אין לו עוד תשובה לפי כו'. ע"ש רצה לומר דאין תשובה מועלת לו להצילו מן הגיהנם כדאמרי' פרק הזהב דג' שיורדין לגיהנם ואינן עולין וחשיב הבא על אשת איש בהדייהו והיינו שאינן עולין מיד כמ"ש התוס' שם מדאמרינן התם דיש לו חלק לעוה"ב:

אין אומרים בקרו גמל כו' אלא בקרו טלה כו'. פרש"י לשון קלקול נופל באדם שהוא טוב מתחלה עכ"ל והיינו שהיה עושה טוב והיה לומד תורה מתחלה ועכשיו פירש אבל הבא על א"א אין זה מקרי עושה טוב מתחלה אלא סור מרע היה מתחלה:

כל ת"ח כו' כצפור נודדת גו'. מדמה את הת"ח בדיבור התורה כפטפוט של צפור טהור כמפורש זה פ' יש בערכין שלכך מביא המצורע צפור החיה ע"ש תקנתו בפטפוט התורה וקאמר דכן איש נודד ממקומו דהיינו מבית המדרש ששם הי"ל פטפוט התורה ופירש ממנו לפטפוט דברים בטלים. ואמר ואומר מה מצאו גו' כי רחקו מעלי אין לומר רחקו אלא מי שנתקרב מתחלה להקב"ה דהיינו בלימוד תורה כמפורש בענין ותופשי התורה לא ידעוני דהיינו שפירשו ממנה:

זֶה שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵרָיו לִדְבַר מִצְוָה, וְלֹא נִמְנָה עִמָּהֶם. פירוש רצו שיצטרף עמהם למנין להתפלל וקדם והתפלל ביחיד דאז פרח מיניה מצות תפלה בציבור.
או יובן כגון שנמנה עמהם בצירוף זימון והוא קדם ובירך ברכת המזון דאף על גב דגם עתה חביריו יעשו זימון בצירופו עם כל זה הם קיימו מצות זימון והוא לא קיים וכנזכר בשולחן ערוך סימן קצ"ד.

אָמַר לוֹ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל. פירשו בתוספות 'גר היה ונקרא בר הי הי' רוצה לומר בן אברהם ושרה שנוסף ה"ה בשמם עיין שם.
ונראה לי לכך שאל מן הלל [65] ששמו גימטריא שם אדנ־י [65] שהוא בסוד השכינה וכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל דהגר הוא תחת כנפי השכינה הנקראת צדק ונקראת אלקים ולכן שאל על פסוק זה של עֹבֵד אֱלֹקִים (מלאכי ג, יח) אשר שייך לו דחלוקה של צדיק ורשע קאי על ישראל צדיק ועל יהודי רשע וחלוקה ד'עֹבֵד אֱלֹקִים' קאי על הגר ו'לֹא עֲבָדוֹ' קאי על גוי גמור.

אֲבָל אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה מֵאָה וְאַחַת. הנה רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער הזווגים פרק וא"ו) פירש שר של שכחה נקרא מס ולכן אמרו רבותינו ז"ל אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה מֵאָה וְאַחַת עיין שם. אמנם הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל כתב מיכאל [101] הוא שר התורה מספרו ק"א כמנין י־ה אלקים [101] וזה סוד אינו דומה שונה פרקו מאה דשר שכחה נקרא פוטה [100] מספר מאה ומיכאל מאה ואחד עד כאן לשונו ויתכן שיש לשר שכחה כמה שמות.
ולפי דברי הרמ"ז ז"ל להכי קרי לשונה מאה ואחד כמנין מיכאל בשם עֹבֵד אֱלֹקִים כי י־ה אלקים מספר מאה ואחד שיתמתק שם אלקים בשם י־ה ושניהם מספר מיכאל כמו שכתב הרמ“ז [הרב משה זכות] ז"ל.
והנה שני שמות אלו מס ופוטה מספרם מסמס שסופו להסתמס ולהתבטל שגובר כח הזכירה שהוא מאה ואחד הרמוז בשם משה רבינו ע"ה דמלוי משה כזה מ־ם שי־ן ה־א [101] עולה מאה ואחד ושמו כפול שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'מֹשֶׁה מֹשֶׁה' (שמות ג, ד) כדי לבטל ממנו שתי שמות של מס ושל פוטה ולכן כפל שמו בתחילת נבואתו בסנה ולכן זכה לקבל כל התורה כולה גם מה שיתחדש בדורות הבאים.
בשם המקובלים ראיתי דכתבו שר שכחה שמו פורה ויונק משם אלקים שמספרו פ"ו הרמוזים בשמו ואות ר' מספר רבוע שם אלקים ואות ה' רמז לחמשה אותיות שם אלקים עד כאן דבריהם. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי (ישעיה סג, ג) דלעתיד יבטל הקדוש ברוך הוא לשר השכחה הנקרא פורה לגמרי כי הבטיחנו על ידי ירמיה הנביא ע"ה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה (ירמיה לא, לב) מה הכתוב לא ישתכח כן התורה לא תשתכח עוד מהם. ולזה אמר השם יתברך פּוּרָה זה שר השכחה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי בלתי סיוע מעשה התחתונים אלא במדת טובי וחסדי אתקן הדבר הזה!
והנה דבר הנדרך יהיה עיסה אחת וחלק אחד, על כן כל אותיות פורה [291] יהיו עיסה אחת שהוא מספר רצ"א ובהפוך אתוון ארץ [291] לכן התורה נקראת ארץ כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש ורמז בזה שלסוף ידרוך את פורה ולא ישלוט עוד לשכח התורה מן ישראל!

צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִים. נראה לי בס"ד לרמוז דרך צחות והלצה יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מט, יד) כי יששכר היה חכם שנתקיימה ונתייסדה בלבו התורה יותר משאר שבטים והטעם 'חמור גרם' רוצה לומר שכירות החמור בשוק של חמרים גרם לו להבין הפרש שיש בין שונה מאה לשונה מאה ואחד ולכן השתדל ונזהר להיות שונה מאה ואחד והצליח בלימודו.

לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִדָּה טוֹבָה אֶלָּא עֲנִיּוּת. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל ממה שאמר בבתרא (בבא בתרא קטז.) קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות עיין שם.
ונראה לי בס"ד קשה בשביל עולם הזה אבל בשביל עולם הבא היא טובה שבה נעשה לו כפרת עונות יותר מכל יסורין! ועוד היא מדה טובה מצד קיום העולם אשר קיים על גמילות חסדים ואם לא יש עניות עם מי יעשו גמילות חסדים?! אי נמי איירי בעניות שאין מצוי לו לזון עצמו ובני ביתו ורוב הימים רעבים גם צמאים וכאן איירי ביש לו פרנסה בצמצום ומצויה לו ורק בהרווחה לא יש לו שגם זה נחשב בכלל עניות.

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד. אפשר במ"ש בזהר הקדוש כי אות ק' מאותיות שקר והוא מסט"א לכך שונה פרקו ק' פעמים יש בו סרך סט"א אבל כשמצרף עוד א' שהוא אלף אותיות פלא מתקיים בידו. והרב עיון יעקב ז"ל כתב כי מיכאל שר התורה גימטריא ק"א והשכחה מצד ס"מ גימטריא ק' וכו' ע"ש ויתישב במ"ש המקובלים דאל אשר בשם ס"מ הוא קדושה ודוק היטב ומעין דוגמא יש לרמוז בפסוק סומך ה' לכל הנופלים ס"מ רומז לנזכרא ובתוכו כ"ו גימטריא הויה לבטלו ולהיות עזר לכל הנופלים וזה רמז סילה כל אבירי סילה ר"ת סומך ה' לכל הנופלים ונ"ט ה' בקרבי דכ"ו גימטריא הויה מפריד ס"מ ודוק כי קצרתי:

רבי שמעון בן יוחאי אומר אין אומרים בקרו גמל בקרו חזיר אלא בקרו טלה וכו'. מה טוב ומה נעים הא דנקט הני בי תרי וגם הקדים גמל על פי הקדמה יקרה היא נפלאת שמצאתי בספר משיבת נפש כ"י להרב עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל אשר לקט מגורי האר"י ז"ל והבאתי כל ההקדמות בלקוטי ואפס קצה הקדמה הנזכרת בקצר אמי"ץ יטמין ברמ"ז במדבר קדמות ערך גרים במערכת גימל אות ט' ע"ש: