חגיגה ט ע"א

דף ט - א

לא שנו בברייתא שאינו חוגג כל שבעה, אלא כשלא גמר [מפרש לה ואזיל]. אבל גמר, הרי זה חוזר ומקריב כל שבעה את הקרבנות שכבר הפריש ביום הראשון. ^[1]

ומפרשינן לה: מאי "גמר"? אילימא גמר להקריב את כל קרבנותיו שהפריש. אי אפשר לפרש כן. כי אם כן, מאי מקריב כל שבעה, והרי כבר גמר את קרבנותיו? ! אלא הכי קאמר: לא שנו שאינו מקריב כל שבעה, אלא כשלא גמר [נגמר] היום קודם שהספיק להקריב את כל הקרבנות שהפריש. אבל אם גמר היום קודם שהספיק להקריב את כולם, הרי זה חוזר ומקריב כל שבעה. הרי למדנו מדברי רבי יוחנן עצמו, שהואיל ואין הוכחה שמתחילה היה בדעתו להקריב למחר, אלא יש לומר מתוך שנגמר היום לא הקריבן היום, הרי זה חוזר ומקריב כל שבעה את הקרבנות שהפריש ביום הראשון.

מתניתין:

מי שלא חג [לא הביא קרבן חגיגה] ביום טוב הראשון של חג, הרי זה חוגג את כל הרגל, שכולו ראוי לתשלומין, ואפילו יום טוב האחרון של חג [סוכות], אף שהוא רגל בפני עצמו [רש"י]. ^[2] עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו דהיינו, שוב אין לו תשלומין.

ועל זה נאמר: "מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות". ^[3]

רבי שמעון בן מנסייא אומר ומוסיף [מאירי]: איזהו מעוות שאינו יכול להתקן [איזו עבירה אינה נתקנת בתשובה]? זה הבא על הערוה, והוליד ממנה ממזר, כיון שהביא פסולין בישראל, והם יהיו זכרון לעוונו, לפיכך אין עוונותיו נמחקים על ידי תשובה. ^[4]

שהרי אם תאמר בגונב וגוזל - אין אני קורא בו "לא יוכל לתקון", כי יכול הוא להחזירו, ויתקן עצמו מן החטא.

רבי שמעון בן יוחי אומר: אין קורין "מעוות" [מקולקל] אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ושוב נתעוות. ואי זה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה.

גמרא:

והוינן בה: מנהני מילי שאף יום טוב האחרון של חג ראוי הוא לתשלומין?

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל מגזירה שוה הוא נלמד:

נאמר "עצרת" בשביעי של פסח [ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת], ונאמר "עצרת" בשמיני של חג [וביום השמיני עצרת תהיה לכם].

מה להלן - שביעי של פסח, שהוא חלק מן הרגל - ראוי הוא לתשלומין.

אף כאן - יום טוב האחרון של חג - ראוי הוא לתשלומין, אף שהוא רגל בפני עצמו.

ומבארת הגמרא: בהכרח שגזירה שוה זו היא מופנה [שתי המילים המלמדות את הגזירה שוה מיותרות הן, כדי ללמוד באמצעות ייתורם את הלימוד של גזירה שוה], ובכך היא גזירה שוה שאין משיבין עליה. ^[5]

דאי לאו מופנה, הרי איכא למיפרך על גזירה שוה זו: מה לשביעי של פסח, שכן אינו חלוק משלפניו [רגל אחד הוא עם הימים שלפניו], תאמר בשמיני של חג, שחלוק משלפניו [רגל בפני עצמו הוא], ויש לומר שאין משלימין בו.

לאיי, ואכן אפנויי מופנה!

מכדי, הרי מאי מה היא משמעות "עצרת" האמורה בשמיני עצרת? - עצור בעשיית מלאכה!

ואם כן, מיותרת המילה "עצרת" לדון אותה בגזירה שוה.

שהרי כבר כתיב בשניהם "לא תעשה מלאכה", ואם כן, "עצרת" דחזר וכתב רחמנא - למה לי?

אלא, שמע מינה: לאפנויי לגזירה שוה

ותנא בברייתא מייתי לה - מביא לימוד לתשלומין בשמיני עצרת - מהכא:

דתניא: כתיב בחג הסוכות: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים".

יכול יהא חוגג והולך כל שבעה [מקריב שבעה קרבנות חגיגה, בשבעת הימים]?

תלמוד לומר: וחגותם "אותו", דמשמע יום אחד בלבד [רש"י בפרשת אמור].

ללמדך: אותו בלבד אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה.

אם כן, למה נאמר "וחגותם שבעה" - לת של ומין.

ומנין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג, שחוגג והולך לתשלומין את כל הרגל, ואף את יום טוב האחרון?

תלמוד לומר: "בחדש השביעי" תחוגו אותו, לרבות אף את יום טוב האחרון.

אי בחדש השביעי, יכול יהא חוגג והולך לתשלומין את כל החדש כולו?

תלמוד לומר: בחדש השביעי תחוגו "אותו".

אותו [תוך הרגל], אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוצה לו.

ומאי תשלומין [כיצד הן התשלומין]?

רבי יוחנן אמר: כולן תשלומין לראשון.

כלומר: אין חל עליו חיוב אלא ביום הראשון, ושאר הימים אינם אלא תשלומין לחובת היום הראשון.

ורבי אושעיא אמר: תשלומין זה לזה.

כלומר: אין ימי הרגל תשלומין ליום הראשון בלבד, אלא "תשלומין" הם לאותו יום שנתחייב בו. שאם נתחייב בראשון, הרי הימים שאחריו תשלומין לו, ואם לא נתחייב בראשון מחמת שהיה פטור, הרי זה מתחייב ביום שיסור פטורו ממנו. כי כל יום מימי הרגל הוא סיבה מחודשת לחייבו בחגיגה. ומשנתחייב, נעשו הימים שאחריו תשלומין לו, [רש"י]. ^[6] מאי בינייהו?

אמר רבי זירא: מי שהיה חיגר ביום ראשון ואינו חייב בקרבן חגיגה, ונתפשט ביום שני או ביום אחר ברגל, איכא בינייהו אם חייב בתשלומין: ^[7]

רבי יוחנן אמר: תשלומין לראשון, ולפיכך: כיון דלא חזי בראשון, הואיל ולא היה ראוי ביום הראשון לקרבן שהרי חגר היה ופטור ממנה, הרי זה לא חזי [לא נתחייב] אף בשני, שאין שייך תשלומין למה שלא נתחייב.

ורבי אושעיא אמר: תשלומין זה לזה, ולפיכך: אף על גב דלא חזי בראשון, הרי זה חזי [מתחייב] בשני, ולא מתורת תשלומין אלא בתורת חיוב חדש. ^[8]

הסוגיה הבאה מתבארת על פי דברי השפת אמת והחשק שלמה, ויסוד פירושם מבואר במאירי, ושיטת רש"י צריכה תלמוד. ^[9]

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שתשלומין לראשון הם, ואם לא נתחייב בראשון, וכגון שהיה חגר או טמא, שוב אינו מביא חגיגה?! ^[10]

והאמר חזקיה:

מי שהיה טהור בתחילת יום הראשון של חג, ונטמא באמצע היום הראשון, הרי זה מביא קרבן חגיגה לתשלומין לכשיטהר, הואיל והיה ראוי שעה אחת ביום הראשון להביא בה קרבן חגיגתו.

אבל אם נטמא בלילה של היום הראשון, ולא היה ראוי אפילו שעה אחת ביום הראשון להביא בה חגיגתו - הרי זה אינו מביא קרבן חגיגה לתשלומין, לפי שאין תשלומין למי שלא היה ראוי ביום הראשון, בשעה הראויה לקרבן [ביום].

ורבי יוחנן אמר:

אף אם נטמא בלילה, נמי מביא תשלומי חגיגתו לכשיטהר, כי אף מי שלא נתחייב בראשון מתחייב הוא בשאר ימי הרגל [הכי סלקא דעתין לפרש].

הרי שדעת רבי יוחנן היא שכולן תשלומין זה לזה, ואיך אמרת שלדעתו כולם תשלומין דראשון?!

אמר מתרץ רבי ירמיה: לעולם סובר רבי יוחנן כולן תשלומין דראשון הם. אלא דשאני טומאה בראשון, שיש לה תשלומין אף שלא נתחייב, כיון דיש לה תשלומין בפסח שני. שהרי מי שהיה טמא בפסח ראשון משלימו בפסח שני אף שלא היה ראוי בראשון, ולכן אף הטמא בראשון של רגל משלים בשאר ימי הרגל.

מתקיף לה רב פפא:

קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ כאן בסתם כאן במפרש ש"מ אתמר נמי משמיה דר' יוחנן לא שנו כיון שפסק שוב אינו מקריב אלא שלא גמר היום דאמרינן מדלא אקריב שיורי שיירינהו לזמן אחר ונעשו כדין נדרים ונדבות.

אבל גמר היום חוזר ומקריב:

מתני' מי שלא חגג ביו"ט הראשון חוגג והולך את כל הרגל כולו ויו"ט האחרון וגמרינן להו לתשלומין מדכתיב בחג וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם וכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכו' אשתכח דאתקוש להו כולהו להדדי. התינח הני יום שמיני של חג מנא ליה.

א"ר יוחנן גמרינן ליה בג"ש נאמרה עצרת בשביעי של פסח. ונאמרה עצרת בשמיני של חג. מה שביעי של פסח יש לו תשלומין אף עצרת דחג יש לו תשלומין ואמרינן האי עצרת צריך להיות מופנה ומפורש במס' נדה פרק המפלת שצריך להיות מופנה כדי שתדין ממנו זה הדין שכל ג"ש שהיא מופנה בשני צדדין למידין ואין משיבין. ואע"פ שיש לה פרכא אין משיבין. ואם אינה זו העצרת כתובה בה מופנה.

איכא למפרך מה לשביעי של פסח שכן אין חלוק מלפניו פי' כולן שבעת ימי הפסח קרבן אחד לכולן. קרבן של יום ראשון הוא קרבן לכל הימים. אבל שמונת ימי החג. יום הראשון י"ג פרים. ויום השני י"ב פרים הולכין ומתמעטין וביום השמיני פר אחד הנה חלוקים הן זה מזה.

ואמרינן לאיי אפנויי מופנה כו'.

ותנא מייתי ליה מהכא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וגו' יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו. אותו כלומר יום ראשון אתה חוגג ואי אתה חוגג כל ז'. א"כ למה נאמר שבעה תשלומין זה לזה.

פירוש ר' יוחנן סבר מי שנתחייב לחגיגה ביום הראשון ולא חג משלם כל שאר ימות החג ואם לא נתחייב בראשון כגון שהיה חולה וכיוצא בו שאינו מתחייב בחגיגה אע"ג דאתפח בשני פטור הוא. ור' אושעיא סבר כיון דאתפח בשני חייב לשלם בשאר הימים וכן כל ימות החג תשלומין הן זה לזה.

א"ר זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו. ר' יוחנן סבר פטור כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ור' אושעיא סבר ולא יתכן זה שחלקו לו חזקי' ור' יוחנן כשנטמא בלילה להעמידה בזב ונכוחים הן למבין.

ומקשינן מי א"ר יוחנן הכי והאמר חזקיה נטמא ביום מביא. פי' נזיר שנטמא טומאת מת ועוד נטמא ביום שמיני לטומאתו הראשונה טומאת מת אחרת מביא ב' קרבנות נטמא בלילה אינו מביא.

ר' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא והאי נזיר בליל שמיני שלו לא חזי לאתויי קרבן וקא"ר יוחנן חייב להביא קרבן אחר בתשלום ח' ימים לטהרתו. ואע"פ שלא נתחייב בעת טומאתו. ופירק ר' ירמיה שאני טומאה הואיל ואית לה תשלומין בפסח שני פירוש הלא מי שנטמא לילי י"ד בניסן או מקודם לכן לא נתחייב עדיין להקריב בפסח בעת טומאתו ואעפ"כ נתחייב באותו פסח להשלימה בי"ד באייר בפסח שני כך זה הנזיר וזה שאמרנו דמיירי בנזיר מפורש בכריתות פ' ארבעה מחוסרי כפרה בגמרא ונזיר שנטמא טומאות הרבה. ואוקימנא התם לר' יוסי ב"ר יהודה. ודלא כר' דתניא וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי ר' יוסי בר"י אומר ביום תגלחתו. דאי ר' לא משתכחת לה נזיר שנטמא טומאות הרבה להיפטר בקרבן אחד ופריש הכי התם כיון דא' ר' נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא עליה אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אחר כולה טומאה אריכתא היא ולית הכא טומאות הרבה. ואי דנטמא בשמיני שלו וחזר ונטמא בשמיני אחר וחזר ונטמא בשמיני אחר.

המשנה החמשית מי שלא חג בי"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל וי"ט האחרון עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה נאמ' מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות רשב"מ אומר איזהו מעוות שאינו יכול להתקן זה שבא על הערוה והוליד ממזר אם תאמ' בגונב ובגוזל יכול הוא שיחזור ויתקן רשב"י אומר אין קורי' מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחלה ונתעוות ואי זה זה תלמיד חכם שפורש מן התורה אמר הר"ם פי' רוצה באמרו חג ולא חג הקרבת העולה והשלמים שהוא חייב בהן כמו שביארנו ודע כי חג השבועות אע"פ שהוא אחד יש לו תשלומין כל ז' לאמרו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ובאה הקבלה מה חג המצות יש לו תשלומיו כל ז' אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה:

אמר המאירי מי שלא חג בי"ט הראשון וכו' כונת המשנה שאם לא קרבן בראשון מקריבן כל (יום) [ימי] החג ואמר על זה מי שלא חג ר"ל קרבן עולה ראיה וקרבן שלמי חגיגת ט"ו ביום טוב ראשון של חג חוגג והולך כל ימות הרגל שלא נאמר עליו עבר יומו בטל קרבנו אלא יש לו תשלומין כל ז' ואפי' י"ט האחרון של חג ר"ל שמיני עצרת שהוא י"ט בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב לענין זה מיהא י"ט אחד הוא ואף בשמיני משלם חגיגתו של ראשון וכ"ש שקרבנות הפסח יש להם תשלומין כל שבעה של פסח ולא עוד אלא שאף עצרת שאין בו אלא יום אחד יש לו תשלומין כל ז' כמו שיתבאר עבר הרגל פי' אף שמיני עצרת ולא חג אין לו עוד תשלומין ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכו' ר' שמעון אומר וכו' פרוש לא בא לחלוק על תנא קמא אלא שבא להוסיף בביאור הפסוק ואמ' שכל העובר עברה שאי אפשר לו להשיבה הוא מעוות בלא תקון כגון הבא על הערוה והוליד ממנה בן ובגמ' פי' בקצת עריות אע"פ שלא הוליד ממנה כגון הבא על אשת ישראל ברצון או על אשת כהן אפי' באונס שהרי אסרה על בעלה ואין לה עוד תקון אע"פ שעל ידי שאר חלקי התשובה יש לו חלק לעולם הבא אחר שאין בידו להשיבה אבל גונב וגוזל הרי אפשר לו להחזיר ולתקן עותתו רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו והוא כעין תלמיד חכם שפירש והוא שאמרו בגמ' אין אומרין בקרו גמל בקרו חזיר שהרי מעקרו אין ראוי לקרבן אלא בקרו טלה אם נפל בו מום אם לאו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודינין שבאו עליה בגמרא אלו הן:

כל גזירה שוה שאינה מופנית משום צד אין למדין הימנה כלל ואם היא מופנית מצד אחד למדין הימנה אלא שאם מצאנו עליה קושיא משיבים עליה ואם היא מופנית משני צדדין למדין ואין משיבין:

עקר החיוב בראיה בחגיגה בראשון הוא ולא בשאר הימים וכשהוא חוגג בשאר הימים אינו חוגג אלא מתורת תשלומי' של ראשון מעתה היה חגר או טמא ביום ראשון ונתפשט או טהר בשני אינו חוגג שהרי אין תשלומי' לראשון אחר שלא היה בו עקר החיוב ומ"מ אם היה בו חיוב אפי' רגע אחד ואירעה בו סבה הפוטרתו ובשאר הימים נעדרה אותה סבה חייב שהרי מ"מ היה לו חיוב בראשון באיזה רגע שבו וזהו שאמרו נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ועקר פירושו נטמא בלילי י"ט ראשון אינו משלם הואיל ולא היה ביום ראשון עליו חיוב אבל נטמא ביום הואיל וכבר חל עליו חיוב קרבן בלא טומאה מביא וכן בחגר אתה מפרשה שהיה חגר קודם היום אע"פ שי"מ שמועה זו ר"ל נטמא ביום וכו' לענין נזיר ולענין מה שאמרו עליו בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ט' א' שלפעמים אינו מביא על טומאות הרבה אלא קרבן אחד ופעמים מביא קרבן על כל טומאה וטומאה ופי' בה שאם נטמא בלילה שמחרתו שמיני לטומאתו הואיל ולא נתחייב עדיין בקרבן טומאה אין זו טומאה אחרת ואינו מביא קרבן אחר אבל אם נטמא ביום ח' הואיל וכבר נראה לקרבן אע"פ שלא הביאו הרי זה טומאה אחרת ומונה ז' ומביא בשמיני שני קרבנות אינו כן שבנזיר כל שלא הביא קרבנותיו חדא טומאה היא כמו שיתבאר אלא שזו שנאמרה כאן עקר הדברים לפרשה לענין חגיגה וכן נראה שפירשוה גדולי המחברים ואע"פ שר' יוחנן אמ' בה אף בלילה מביא הלכה כחזקיה שהיה רבו ונמצא טמא וחגר בדין אחד:

היה חייב בראשון ולא חג ובשני אירעה לו סבה הפוטרתו אין אומרי' הואיל ובראשון היה חייב יהא מביא עכשו מתורת תשלומי' שהרי אף אם בראשון היה כך לא היה מביא:

נזיר שאירעה לו טומאה בתוך נזירותו מונה ז' ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני ומונה לו נזירותו מתחלה והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו אירעה לו טומאה בתוך ז' קודם שהעריב שמשו מהם הרי זה סותר ומונה ז' אחרים ואינו מביא אלא קרבן אחד על שתי הטמאות וכן הדין אף בהעריב שמשו ואף בשמיני או אפי' נתאחר כמה ימים אחר טהרתו כל שנטמא קודם הבאת קרבנותיו אבל אם נטמא אחר שהביא קרבנותיו מונה ז' אחרים ומביא קרבו שני על טומאה זו אפי' לא הביא אלא מקצת קרבנותיו כגון שהביא חטאתו ולא הביא את אשמו ואת עולתו נחשבה [טומאה] זו כטומאה אחרת ומביא אחר טהרתו קרבן אחר וכן היא שנויה במס' נזיר לדעת ר' שמעון בפרק מי שאמר הריני נזיר י"ח ב' וכן כתבוה גדולי המחברים וזו היא שהביאתנו לדון בהם שלא פי' זה של נטמא ביום לענין נזיר אלא לענין חגיגה שהרי בנזיר אפי' נטמא ביום ח' אינו מביא כמו שכתבנו וכן שלענין חגיגה כתבו שאם היה טמא בליל י"ט ראשון אע"פ שטבל בשני פטור אבל נטמא ביום הואיל ובכניסתו היה חייב שהרי היה טהור מביא קרבן ראיה וחגיגה אחר שיטהר כל זמן שהוא בזמן הראוי לתשלומי' ר"ל כל החג אלא שלענין פירוש יש בסוגיא זו קצת בלבולין לכל הפירושין שאם אתה מפרש זו של נטמא ביום לענין נזיר ולשיטת גדולי הרבנים היאך תירץ בה שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומי' בפסח שני דילמא אחגיגה קאי אלא שהם דוחקים לפרש שאני טומאה דלאו דחייה גמורה היא הואיל ומצינו במקום אחר טומאה שיש לה תשלומי' והיא לענין פסח שני שאם היה טמא בראשון מביאו בשני אע"פ שאין מביא עמו חגיגה ומאמר שמצינו טומאה שיש לה תשלומי' אף זו של נזיר ראוי לומר שיהא לה תשלומי' הא בשאר דחיות לא כגון חגר בראשון שהרי אף לפי' שני שמפרשי' זו של נטמא ביום לענין חגיגה אתה צריך לפרש הואיל ויש לה תשלומי' לענין פסח דהא חגיגה בשני ליכא וכן כשאתה מפרש זו של נטמא ביום לענין חגיגה ולשיטת גדולי המחברים קשה לפרש כשהקשה לו הניחא למאן דאמ' פסח שני תשלומי' דראשון הוא אלא למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא ושהלכה כן כמו שיתבאר בפסח שני פרק טמא היאך תירצו אלא קסבר ר' יוחנן לילה אין מחוסר זמן כלו' ומשום הכי קאמר שאף נטמא בלילה מביא והרי אין לשון חסור זמן נופל אלא בטומאה שכלתה לא על תחלת טומאה וא"כ כשתפרשה בענין נזיר אתה מפרש טעמא דר' יוחנן בנזיר משום דמכיון שנראה בליל ח' בלא טומאה חיוב קרבן עליו הואיל וזמן טומאה עבר שאין לילה מחוסר זמן שעבר לומר שעדיין לא נשלם זמן הטומאה ולא חל עליו חיוב קרבן אלא ודאי נשלם זמן הטומאה והגיע זמן הטהרה אלא שלא יצא לפועל עד למחר וכבר חל עליו חיוב קרבן [ומאחר שחל עליו חיוב קרבן] כי הדר ומטמא טומאה אחריתי היא אבל בחגיגה הרי לא נשלם זמן חגרותו ולא הגיע זמן חיוב אבל כשאתה מפרשה לענין חגיגה היאך לשון חסור זמן נופל במה שלא בא לכלל חיוב כלל עד שמתוך כך פסקו רבים בנזיר שמאחר שהגיע לשעה הראויה לקרבן הרי הוא כאילו הקריבו ומונה ומטהר וטעון שתי קרבנות מפני שהם מפרשים זו של נטמא ביום לענין נזיר על הדרך שכתבנו ופוסקין כחזקיה שאם נטמא ביום מיהא מביא אבל בלילה אינו מביא שהלילה מחוסר זמן כלו' מחוסר זמן הז' שלא עבר תחומן מצד כניסת השמיני עד שיראה לקרבן ולא עוד אלא שיש פוסקין שאפי' נטמא בלילה ר"ל לילה שמחרתו שמיני הואיל ומ"מ עבר גבול הז' מביא שתי קרבנות שהלילה אינו מחוסר זמן הז' והרי זה חיוב הקרבן עליו הואיל והעריב שמשו ואין הלילה פוטרו אלא שדוחתו עד למחר מפני שהם מפרשים זו של נטמא ביום וכו' בנזיר גם כן ופוסקי' כר' יוחנן:

בד"ה זה הבא על הערוה כו' רוצח וגזלן כו' עכ"ל גזל בכדי נקטו דהא בלאו האי טעמא קאמרינן במתני' דמעוות יוכל לתקון הוא ואולי בגוזל הרבים קאמרי דאין לו תקנה שלימה כדאיתא פרק הגוזל:

בד"ה כיון דלא חזי בראשון כו' ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא כו' עכ"ל ר"ל דמה"ט כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי כו' אפי' לר"י דאית ליה תשלומין דראשון ומש"ה לא מצי למימר דאיכא בינייהו בכה"ג:

בד"ה נטמא ביום מביא גבי נזיר שנטמא קאי דע"כ לא פליגי רבי ור' יוסי ב"י כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דר"י ב"י דאית ליה בכריתות דנזירות דטהרה מיום ז' הוא לא פליג בהך מלתא לגבי הבאת קרבן אחר דאינו אלא מיום ח' ומתני' דמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אתיא כר' יוסי ב"י ודו"ק:

גמרא לאיי אפנויי מופנה כו' הכתיב לת"מ. פשוט דמפני כן תרוייהו מופני דבעצרת דשמיני גם כן כתיב כל מ"ע ל"ת. ואף לפמש"כ הב"א דחד עצרת מב"ל לגופיה כדי לסמוך עליה לה' ולכם לדרשה דפסחים (סח ב) רק דכוונת הש"ס דליכתבו תרוייהו (ר"ל לה' ולכם) גבי חד עצרת מכל מקום באיזו עצרת שיכתבו הוה ילפינן שפיר דרשה דפסחים. ולכן מאי דמקשה הרב הנזכר מזה לדעת הסוברים דבעינן שיהא הלמד מופנה אינו כלום דודאי מסתברא דעצרת דשמיני מופנה כדי ללמוד הגז"ש:

גמ' שם חגר ביום ראשון כו' כיון דל"ח בראשון כו'. עט"א באורך. ועמש"כ עליו בפסחים (עו ב):

רש"י ד"ה כולן תשלומין זל"ז. אין לך כו' למי שלא נראה כו' יום ראשון כו'. לכאורה יפלא מדוע לא פי' כפשוטו דבאיזה יום שירצה יקריב ועמש"כ לעיל (ז ב) ועוד נ"ל משום דבריש יומא קרי ר"א לשמיני דחג טפל לסוכות שהוא תשלומין להם ומשמע דאליבא דכ"ע קאמר מדקאמר שם אפילו למ"ד כו'. אבל יש לפרש דשמיני לכ"ע תשלומין לסוכות. וחיגר בז"י הסוכות לכ"ע פטור וכן כתב הטורי אבן כאן ד"ה עבר הרגל דשמיני לכ"ע תשלומין דראשון. עי' בתוד"ה תשלומין. ועמש"כ בס"ד במגילה (ה):

תד"ה נאמר. ועוד יהודה ב"ס כו' אתא ר' חנניא יהודה ב"ס כו' (כ"ה בירושלמי וכצ"ל כאן) ומה ת"ל תחוגו אותו. כצ"ל וכן בסה"ד. ונראה ביאורו דבתחילה היה רוצה יהודה ב"ס למילף דיש לו תשלומין כל שמונה מהא דכתיב שבעת ימים וצא שבת מהם כו' ודחי ליה ר' יוסי וכי מכאן כו' ור"ל וא"כ ה"ל לכתוב שמונת ימים ודלא דחי שבת הלא ידעינן ממקום אחר. וכן ר' יוחנן פריך עליו ב' פרכות (מה שפריך והתניא אף בפסח כן כו' נתקשה בזה הש"ק ע"ש. ולענ"ד דכוונתו על הא דתניא במכילתא פ' בא ספ"ז דריה"ג דריש הא דכתיב בחה"ס פ' ראה שבעת ימים תחוג דאא"ע לחה"ס דכבר כתיב ביה בפ' אמור וחגותם כו' ז"י תנהו ענין לחה"מ ע"ש ונכון בעז"ה) ואתא ר' חנניא ותני להא דיהודה ב"ס בלשון אחר והוא דמשבעת ימים באמת לא ילפינן מידי שכבר למדנו כו' כדפריך ר' יוסי לעיל רק מתחוגו אותו ילפינן לרבות יו"ט האחרון כנ"ל נכון בעז"ה ודלא כהגהת הב"ח ופי' הק"ע ע"ע:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר. אֵין קוֹרִין 'מְעֻוָּת' אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן מִתְּחִלָּתוֹ וְנִתְעַוֵּת וְאֵי־זֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה. יש להבין מה טעם יש בדבר דאם היה בעל תורה ופירש דקשה לחזור?
ונראה לי בס"ד על פי ששמעתי שאמר הנסיך להגאון מהר"י ז"ל איך אתם יש לכם דינים שאין מתיישבים על פי השכל ואין להם טעם? ויאמר איך הוא? ויאמר לו: אצלכם תולע שפירש מן הפרי יש לו דין שרץ השורץ על הארץ דחייבים עליו כמה מלקיות ואם לא פירש מן הפרי חשוב כפרי ואינו אסור ואיך השכל יסבול דבר זה, דמה נשתנה גוף התולע ברגע זה שפירש? ויקח הגאון מעל השלחן כף ריקן ויאמר לנסיך שירוק בתוכו וירק ותכף ומיד אמר לו שיחזיר הרוק לתוך פיו וימאן הנסיך ויאמר מאוס זה עלי! ויאמר הגאון למה נמאס והלא ברגע זה היה תוך פיך ומה נשתנה בהיותו בתוך הכף? ויאמר הנסיך שהיה בתוך פי כיון שפירש נמאס עלי להחזירו! ויאמר הגאון כן הוא הדבר הזה שדברת עליו, שזה התולע בעודו בתוך הפרי כיון שלא פירש אדם בולעו ואינו נמאס בו אך כיון שפירש אפילו ברגע אחד נמאס ולכן אסור עד כאן.
וכן הדבר כאן אצל תלמיד חכם שפירש מן התורה בשאט הנפש בלי שום אונס שחמדת התורה משכנה בלב והוא כלי שלה ואם פירש ברצונו בלא אונס נבדלה ופירשה חמדת התורה מלבו ונמצא נמאסה חמדתה אצלו, ואחר שפרשה החמדה מלבו קשה לחזור לשכון בלבו כמו הרוק דאחר שפירש מן הפה קשה לאדם להחזירו לתוך פיו! אבל אם פירש מן התורה מחמת אונס הנה חמדתה עודנה דבוקה ונאחזת בלבו והרי זה כמו הרוק אף על פי שנעקר ונתמלא פיו רוק הרי זה בולעו ואינו נמאס אצלו כיון דעודנו בפיו לכן לזה שפרש מאונס יש לו תקנה לחזור לה אבל פירש בלא אונס אין לו תקנה דדמי לרוק שיצא מן הפה דנמאס אצל האדם ואינו מחזירו לפיו!

גּוֹנֵב אָדָם אוֹ גּוֹזֵל אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזִיר גְּנֵבָתוֹ וּגְזֵלָתוֹ וִיתַקֵּן. אֲבָל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲסָרָהּ עַל בַּעְלָהּ נִטְרָד מִן הָעוֹלָם וְהָלַךְ לוֹ. קשא אמאי לא פירש לה בשפך דם חבירו שאי אפשר לתקן להחזיר לו נפשו ולהחיותו כמו שמתקן בגניבה וגזלה?
ונראה לי בס"ד דרצה למנקט דברים שיש בהם הנאה ממשית להחוטא כמו גניבה וגזלה וביאה על אשת איש שנהנה מגוף העבירה אבל שפך דם אם כדי ליטול ממונו לא נהנה מגוף העבירה כי אם הנאה חצונית אבל מגוף שפיכות הדם לא נהנה. ואף על פי שיזדמן שיהנה מגוף שפיכות דמים לשכך חמתו, אין שכוך חמתו נחשב הנאה מעשית ולהכי לא נקיט לה.
ועוד נראה לי בס"ד מנהגו של עולם אם שמעון עשה רעה לראובן אין ראובן נח מרגזו ומקצפו אלא אם כן יעשה לשמעון רעה כמו הרעה שעשה לו ואם לא יעשה כאשר עשה לו אף על פי שמזיק לו כפליים על שיעור רעתו ונזקו לא ימצא לו מנוח בזה וכאשר פירש מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בעץ החיים בפסוק וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה (בראשית לד, ז), כלומר מה שחרה להם מאד מפני שזה עשה רעה של נבלה 'וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה' פירוש אי אפשר להם לעשות לו רעה כמו רעתו ממש דאפילו אם יקחו נפשו לא יניח רגזם כיון דלא עשו לו רע דומה לרע שעשה ממש! עיין שם.
וכן הענין כאן אם גנב מנה מחבירו אפשר לתקן ולמצא לו מנוח שינוח רגזו שהוא יקח מנה כפולה מחברו ונמצא זה נעשה לו כמו רעה שעשה לחבירו שהוא חיסר מנה מחבירו הנה בעתה נחסר מנה ממנו יען כי הוא משלם כפליים וכן מי ששפך דם חבירו תבא עליו הרעה כמו שעשה לחבירו שיהרג על זה ובזמן שאין בית המקדש קיים יפול בחרב של לסטים ונמצא כל אלו נתקנו מן החטא שלהם מאחר שהנזק נשתככה רעתו ברעה שנעשית למזיק ואז ממילא נעשה כפרה שלימה למזיק ונתקן בכך. מה שאין כן הבא על אשת איש אף על פי שנחנק על זה עם כל זה לא נעשה לו רעה כרעתו ממש וגם עון שהזיק לבעלה שאסרה עליו לא נתקן בחנק שעשו לו ועדיין חמת בעלה במקומה עומדת דאי אפשר לבעל האשה שישכב עם אשת הנואף כדי שיקבל הנואף רעה כרעתו ממש ולכן אמר על זה מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו).

בד"ה נאמר עצרת וכו' יהודה בר ספרא דריש התם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכו' וכי שבעה הם והלא שמונה אלא צא מהם שבת וכו' ר"י בעי וכי מכאן למדנו וכו' התיב ר' יוחנן אחוי דרב ספרא והתני אף בפסח כן מעתה צא מהן שבת הרי ששה הגע בעצמך שחל יום טוב ראשון ואחרון בשבת הרי כאן ששה וכו'. ונלע"ד דיהודה רצה ללמוד מזה שאין חגיגה דוחה שבת כדיליף כאן בבבלי והשיב ר' יוסי ע"ז וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת פי' שמכאן אין לימוד דדלמא באמת אין תשלומין לחגיגה בשמיני ונשאר רק שבעה עם השבת והלא ממקום אחר למדנו פי' והלא צריך אתה ללמוד ממקום אחר שאין חגיגה דוחה שבת ואז שוב תילף מכאן שגם שמיני הוא תשלומין כדי שיהיה שמיני בלא שבת ור' יוחנן השיב אם התורה רצתה ללמדנו כאן שאין חגיגה דוחה שבת יותר הי' להתורה ללמדנו בזה בחג הפסח ונכתוב וחגותם ששת ימים ואז ודאי הי' מוכח שאין דוחה שבת שהרי פסח ודאי שבעה הוא שהרי אין שביעי חלוק משלפניו. וא"כ שבעה היא וכתוב וחגותם ששת מוכח שאין דוחה שבת. ואמנם יש לדחות דבפסח משכחת שבעה כגון שחל יום ראשון של פסח בשבת ויכול להביא מאתמול שאף שבעינן זביחת חגיגה בשעה שראוי' לחגיגה כמ"ש התוס' כאן ובד"ה שלמים ששחטן וכו' כבר ביארתי בצל"ח שלי דערב פסח מקרי שעה הראוי' לחגיגה אי חגיגת ארבעה עשר הוא מן התורה. וא"כ משכחת לפעמים שבעה לכך לא כתבה התורה בפסח ששת ימים משא"כ בחג לא משכחת שמונה כלל. אלא דלפי זה הקפידה התורה אפי' על מה דליתא ברוב שנים דהרי עכ"פ ברוב שנים ליכא בפסח שבעה. ולפ"ז דדקדקה התורה אפילו על מה דליתא ברוב שנים א"כ קשה גם בסוכות האיך כתיב שבעת ימים הגע בעצמך שחל יום טוב ראשון ואחרון בשבת וכו והרי כאן ששה ושני קושיות הללו שייכים להדדי דרך ממ"נ:

והנה בן דורתאי פירש מן החכמים ודעת התוס' דקאי על חגיגת ט"ו עיין בדבריהם בד"ה מ"ט וכו' ונדחקו כי לחצה אותם הקושיא דלמה הוצרך להדרים והרי יש לה תשלומין כל שבעה והמציאו דסובר כיון דאיתקש לפסח אין לה תשלומין. וכמה מהדוחק יש בזה דהרי בהדיא כתיב וחגותם שבעת ימים וצריך לומר שיש חילוק בין חגיגת חג הסוכות לחגיגת חג הפסח וגם לפ"ז לא הי' גם לעצרת תשלומין כלל וכ"ז דוחק גדול ואמנם לענ"ד ב"ד כל החגיגות של שלשה רגלים שוים שיש להם תשלומין ואמנם לדידי' דחגיגה דוחה שבת נשאר קושי' וחגותם וכו' שבעת ימים ולא שמונת ימים הם ולכך סובר בן דורתאי ע"פ מה שהקשו התוס' בעמוד הסמוך בד"ה לילי יו"ט האחרון וכו' דאם חל חג באחד בשבת לא משכחת בליל מוצאי שבת שלמי שמחה שבשבת אין שוחטין שלמי שמחה. ואותן שנשחטו בערב שבת כבר עבר זמן אכילתן וע' במהרש"א שקושיא זו היא על כל מוצאי ליל שבת שבחג יהי' איזה יום מימי החג שהוא בשבת ואומר אני שסובר בן דורתאי שלכך צריך להביא החגיגה תמיד ביום השבת שהוא בחג כדי שיהי' לו במה לשמוח במוצאי שבת והרי כבר רצה שם בגמרא לשנויי על יום ראשון שחל בשבת שמשמחו בשעירי הרגלים אלא דדחה שתי תשובות בדבר חדא דשמחה בחי ליכא ועוד תינח כהנים וכו' ושתי תשובות הללו לא שייך בחגיגה לענין ליל מו"ש שכבר יוכל לבשלם. וגם כל ישראל אוכלים ולכך כתיב שבעת ימים דכבר אי אפשר לשבעה בלא שבת וכבר הביא החגיגה ואי אפשר להשהותה והא דיש לה תשלומין כל שמנה היינו לכהנים דיש להם שעירי הרגלים ויכולים לבשלם בלילה ויש להם במה לשמוח במוצאי שבת אלו אינם מוכרחים להביא החגיגה דוקא בשבת ויכולים להביא גם בשמיני וכיון דלב"ד חייב להביא החגיגה דוקא בשבת הוצרך לפרוש ולישב בדרום:

ואי לאו דמסתפינא מרב אשי דאמר ואנן טעמא דפרושים נוקי ונפרש הייתי אימר דיותר מסתבר למדרש קמא דוחגותם כדפי' להוכיח שחייב להביא החגיגה דוקא בשבת מלמדרש כדדרש ר' אלעאי שאינו דוחה שבת. דלפי דרשת ר' אלעאי קשה קושית הירושלמי הנ"ל דנכתוב בפסח וחגותם ששת ימים וכנ"ל. ואי משום דלפעמים משכחת שבעה כגון שחל ראשון של פסח בשבת וכנ"ל א"כ גם בסוכות משכחת רק ששה וכנ"ל אבל אי דרשי' שצריך להביא דוקא בשבת משום שלמי שמחה של ליל מוצאי שבת. א"כ בסוכות לא משכחת שמונה כלל שעל כרחך צריך להביא במשך שבעה. שאי אפשר לשבעה בלא שבת. אבל בפסח אם חל שביעי בשבת ליכא בששה ימים ראשונים שום שבת והברירה בידו להביאה באיזה יום שירצה גם בשביעי של פסח שעכ"פ דח"א היא שבת. וזה כונת רבין בקושיתו דפעמים הוא רק ששה ואין לומר דליתא ברוב שנים דאי בתר רוב שנים דייקי' הוה ליה למיכתב בפסח ששת ימים וכנ"ל. אע"כ דקרא איפכא בא להורות דדחיא שבת וחגותם שבעת ימים היינו דעכ"פ בתוך שבעה צריך שתחוג לפעמים בזה ולפעמים בזה באיזה יום שיהי' שבת. אבל לאחרה עד שמיני לא משכחת לה. אבל בפסח לא הי' יכול למימר וחגותם ששת ימים שהרי משכחת שיאחר עד שביעי של פסח:

אלא דלפי זה שוב ממילא מוכח שגם ליל שמיני חייב בשמחה דאל"כ א"כ גם בסוכות כשחל שביעי בשבת יכול לאחרה עד שמיני. שהרי בליל מוצאי שבת שהיא ליל שמיני אינו חייב בשמחה. והוה ליה למיכתב קרא זה בפסח וכיון שכבר שמענו מכאן דלילי יו"ט האחרון חייב בשמחה א"כ למה לי והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון:

אלא דתינח ששמענו לילי יום טוב האחרון אבל יום טוב האחרון עצמו לא היינו יודעים וצריך קרא לרבות גם יום האחרון ואמנם הא ליתא דבשלמא אי אמרי דקרא ושמחת בחגך אדלעיל קאי אקרא דחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ועיקר קרא דושמחת היא שבעת ימים. רק דקרא דוהיית אך שמח לרבויי קאתי איכא למימר דמרבה הלילה הסמוך לשבעת הימים ולא היום (ע' פרש"י בעמוד הסמוך בד"ה לרבות וכו'). אבל אי לא הוה כתיב שום רבוי אלא דממילא מוכח דאיכא חיוב שלמי שמחה בלילה אמרי' דקרא קמא דושמחת בחגך לא מהדר כלל אקרא דלעיל רק חיוב בפ"ע ושמחת בחגך והלא גם יום טוב האחרון חג הוא והרי הוא תשלומין לחגיגה ככל חג וממילא בין היום ובין הלילה חייבים בשמחה. וא"כ הדקי"ל למה לי קרא לרבויי אלא ע"כ דקרא מידרש כדר' אלעאי וחגיגה לא דחי שבת. ולא דייקינן כלל על מה דלא כתיב כן בפסח דמה לי אם כתבו בחג הסוכות או אם הי' כותבו בפסח:

אלא דאכתי איכא למידרש שדוחה שבת וכנ"ל והא דאצטריך ריבוי לשמיני היינו משום דהוצרך למיכתב אך למעוטי ליל ראשון והוה אמינא שממעט גם יום שמיני ואצטריך ריבוי ושוב אמרי' מרבי' שמיני שיש שמחה לפניו וממעטי' ליל ראשון שאין שמחה לפניו:

וכל זה אם דרשינן אך למעוטי. והנה התוס' לקמן בד"ה לאו משום דאין לו במה ישמח הקשו וא"ת תיפוק ליה מאידך קרא דבעי' זביחה בשעת שמחה ותירצו בדוחק. ואני אמרתי משום דלפי מה שרצה לומר הטעם משום דאין לו במה ישמח אז באמת הך דהביא ת"ל אך הוא רק אסמכתא דבפסיקתא הובא בילקוט פ' אמור רמז תרנ"ד דריש אך לפי שבעוה"ז אין השמחה שלימה שאדם קובר וכו' יעו"ש. ובאמת לא בעי' מיעוט לליל ראשון למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה וכיון דאך לא אתי למעוטי הדק"ל למה לי ריבוי ללילי יום טוב האחרון אלא ודאי דקרא מידרש כדר' אלעאי ולא הקפידה התורה לכתוב זה בפסח ואדרבא כתבה הלימוד בחג הסוכות שהוא האחרון ולעולם דקפדינן רק על מה דאיתא ברוב שנים וזה שהשיב אביי לרבי אבין תכלא ופי' רש"י קובר בניו ורמז לו שאתה יודע שאין השמחה שלימה ולכך כתיב אך אבל לא למעוטי ליל ראשון וא"כ למה לימא כי הא מלתא שפעמים ששה שבעה איתא ברוב שנים וכו':

ומי אר"י הכי וכו' שאני טומאה וכו': הנה זה פשוט דכשם לענין לילה לאו מחוסר זמן מדמה בגמ' נזירות לזיבה כך לענין התירוץ שאני טומאה הואיל ויש תשלומין בפסח ג"כ שייך לענין זיבה כשם ששייך לענין נזירות ולפי זה קשיא תרתי חדא כדמשני שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין הוה ליה להקשות ומי אר"י הכי והאמר ר"י שתים בלילה אינו מביא ואי ס"ד יש תשלומין לטומאה אפילו שתים בלילה נמי. ועוד קשה מה מקשה לבסוף לדברי האומר פשיטא ומאי פשיטותי' והלא צריך להשמיענו דלא נימא טומאה יש לה תשלומין ובר מן דין קשה לי בלא סוגיא דשמעתין כלל מדוע לא הוה קשה ליה אהדדי הנך תרי מימרי דר"י גבי נזירות וגבי זיבה דכאן קאמרי אף בלילה מביא וכאן קאמר שתים בלילה אינו מביא. והנה ב' קושיות הראשונות יש לתרץ חדא בירך חבירת' ויתורץ ג"כ דברי התוס' בד"ה שני תשלומין וכו' דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו אבל לא מסתברא למימר דבעי ליישבה ככ"ע הנה דבריהם סתומים למה לא מסתבר זה ונראה דעל מה דמשני שאני טומאה לא הי' יכול להקשות והאר"י שתים בלילה אינו מביא דיש מקום לתרץ דמה דאמר כל הלילה אינו מביא היינו למ"ד לאו תשלומין וא"ת למ"ד לאו תשלומין פשיטא יש לומר דקיי"ל דלילה מחוסר זמן. משא"כ השתא לשנוייא דלילה מחוסר זמן מקשה שפיר וליכא לשנויי למ"ד מחוסר זמן דא"כ קשה פשיטא וליכא למימר דקמ"ל דלא אמרינן שני תשלומין דראשון דזהו פשיטא דהלכה כרבי מחבירו שהרי זה עיקר אתקפתא דרב פפא שבודאי הלכה כרבי וזהו כוונת התוס' שזה עיקר הקושיא דהלכה כרבי אבל לא מסתבר למימר שהיה יכול לדחו' דסבר כר' נתן אלא דניחא ליישבה ככ"ע דא"כ לא הי' מקשה במסקנא פשיטא. והקושיא אחרונה נראה ומתחלה נפרש ריש הסוגיא דלכאורה בין ר' ישמעאל ובין תנא דמייתי לה מהכא אין חילוק דין רק משמעות דורשין ואני אומר דהני תנאי לדינא פליגי והנה לר' יוחנן דסבר מאן דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו והריטב"א בחידושי סוכה (דף מ"ז ע"ב) כתב בשמיני להכי הוא רגל בפ"ע לומר דאף דמאן דלא חזי בראשון חזי בשמיני והנה לר' ישמעאל דיליף שמיני משביעי של פסח א"כ לא עדיף שמיני של חג משביעי של פסח וכי היכי דבז' של פסח מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשביעי כן בשמיני של חג לא עדיף מיני' ומאן דלא חזי בראשון גם בשמיני לא חזי משא"כ לתנא דמייתי קרא מיוחד לשמיני איכא למימר סברת הריטב"א וא"כ פליגי הני תנאי אם מאן דלא חזי בראשון חזי בשמיני:

עוד נלע"ד דהני תנאי בפלוגתא דר' יוחנן ור' אושעי' פליגי דהנה יש לדקדק אותו פסוק השני דכתיב בחודש השביעי תחוגו אותו ל"ל וכי תימא יחוג כל החודש א"כ מה ת"ל שבעת ימים נכתוב סתם וחגותם אותו על חמשה עשר ואח"כ יכתוב בחודש השביעי תחוגו וכיון שלמדנו כל החודש לתשלומין א"כ ממילא גם שבעת ימי החג בכלל אלא ודאי דבחודש השביעי לא קאי על כל ימי החודש רק על החג שבחודש והיינו שמיני ואי לאו דכתיב וחגותם שבעת הוה מוקמינן בחודש השביעי על המסתבר יותר דהיינו שבעה ועוד בשלמא אי בחודש השביעי תחוגו קאי רק אימי החג א"כ כתיב שבעת להורות שאינה דוחה שבת כדדריש בפסחים (דף ז' ע"ב) אבל אי בחודש השביעי קאי על כל ימי החודש מהחג ואילך והיינו ט"ו יום שלמים א"כ ליכא למדרש שבעת להוציא שבת דאכתי בהסיר השבתות נשאר י"ג יום וא"כ שבעה דכתב רחמנא היכי משכחת לה,, ועל זה תירצתי דאי לאו דכתיב אותו השני אז אותו הראשון לא הוה מוקמינן ליה דאינו חוגג כל שבעה אלא אי הוה אמרינן דחוגג כל שבעה וכתב רחמנא בחודש השביעי תחוגו שאם עבר באיזה יום משבעה ראשונים ולא חג ישלים וכדי שלא תאמר שכל החודש יש לו זמן להשלים כתיב וחגותם אותו ולא חוצה לו שרק בשמיני עצרת יש לו זמן להשלים אבל לעולם שיחוג כל שבעת ימי החג כל יום בפני עצמו לכך כתיב אותו השני ולא חוצה לו וממילא אייתר אותו הראשון לומר אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה:

ועוד נ"ל לתרץ דאי לאו אותו השני הוה אמינא שכל החודש זמן לתשלומין והא דכתיב וחגותם אותו יש לומר ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה תשלומין זה לזה וההוא דלקמן דילפינן תשלומין לשבועות וכו' לא מסתבר לומר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא עכ"ל. נמצא לפי זה אי הוה אמרינן בסוכות כל החודש לתשלומין הא ודאי שהימים שאחר החג ליכא למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור והם ודאי תשלומין דראשון ולכך פירוש וחגותם אותו שבעת ימים לתשלומין שהמה תשלומין זה לזה ואף מאן דלא חזי בראשון משא"כ הימים שאחר החג:

ולפי זה מוכח כר"א דימי החג הם תשלומין זה לזה דלר' יוחנן דגם ימי החג הם תשלומין דראשון הדרא קושיא לדוכתא וא"כ ר' יוחנן לשיטתו דאיהו לא דריש כלל מבחודש השביעי תחוגו רק מג"ש עצרת עצרת ולכך סבר תשלומין דראשון ור"א לשיטתו דאיהו דריש בירושלמי תחגוהו לתשלומין ובאמת תחגוהו הוא טעות סופר בירושלמי וצ"ל תחוגו אותו ולכך סבר תשלומין זה לזה:

ומעתה להאי תנא דמייתי לה מהכא וכנ"ל וקושיא כנ"ל אותו השני ל"ל והא מוכח מדכתיב שבעת ימים וצ"ל כנ"ל שיש שינוי בין שבעה הללו דאלו תשלומין זה לזה ואלו תשלומין דראשון ולפי זה ממילא דמאן דלא חזי לית ליה תשלומין וכדחזקי' דנטמא בלילה אינו מביא אבל לר' ישמעאל דיליף עצרת עצרת איכא למימר דאפילו אם כלן תשלומין דראשון אפ"ה גם מאן דלא חזי יש לו תשלומין ואין הפרש באמת בין אם הם תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה אלא דאנן חזינן דר' יוחנן סבר כר' ישמעאל דיליף עצרת וכו' ואפ"ה קאמר ר' זירא דלדידי' חגר ביום ראשון תו לא חזי בכולהו מכלל שזה מן הסברא החיצונה דאם הם תשלומין דראשון ממילא מאן דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו ובזה נבוא אל הביאור דבלא סוגיא דר' זירא לא היה יכול למרמי דר' יוחנן דנזיר אר' יוחנן דזיבה דהוה אמינא דזהו פלוגתא דתנאי אי אמרינן מאן דלא חזי שוב אין לו תשלומין דהיינו לתנא דמייתי מהכא אין לו תשלומין ולר' ישמעאל יש לו ור' יוחנן סבר כר' ישמעאל ולכך אמר בנזיר אפילו נטמא בלילה מביא והא דאמר בזב שתים בלילה אינו מביא לאו אליבא דעצמו אמר זה כי אם למאן דס"ל כתנא דמייתי מהכא דלדידי' מאן דלא חזי שוב אין לו תשלומין וכי תימא אי לתנא דמייתי קשה פשיטא יש לומר דקמ"ל דלילה מחוסר זמן משא"כ השתא דמוקי ר' זירא גם לר' יוחנן דס"ל כר' ישמעאל ג"כ חגר ביום ראשון תו לא חזי וא"כ כ"ע מודי' דמאן דלא חזי לית ליה תשלומין מקשה שפיר והנה בין לר' ישמעאל ובין לתנא דמייתי מהכא קשה למה כתב רחמנא בסוכות שבעת ימים והוצרך לרבות שמיני למר מעצרת ולמר מבחודש השביעי תחוגו הוה ליה למכתב וחגותם אותו שמונת ימים ולא הי' צריך לימוד בפ"ע אלא שבפסחים דף ע' ע"ב) דרשו מהך קרא דאינו דוחה שבת אמנם רש"י בחומש פ' אמור בפסוק אך בחמשה עשר וגו' תחוגו את חג ה' שבעת ימים פרש"י תחוגו קרבן שלמים לחגיגה יכול תדחה שבת ת"ל אך. וא"כ כבר יש לנו ללמוד שאינו דוחה שבת והדרא קושיא לדוכתא למה לא כתיב שמונה, ועל זה יש לנו לתרץ ע"פ מ"ש הריטב"א במס' סוכה דאפילו למ"ד תשלומין דראשון ומאן דלא חזי בראשון לא חזי באינך ואפ"ה בשמיני מביא חגיגתו אף שהי' תגר ביום ראשון דלהכי מהני מה שהוא רגל בפ"ע וא"כ איכא למימר דלהכי לא כללו רחמנא במקרא חד עם אינך לפי שחלוק בדינו וכל זה לר' יוחנן דסבר תשלומין דראשון אבל לר' אושעי' קשה אמנם לתנא דמייתי יש לתרץ דר"א סבר דהסברא חיצונה שכלם תשלומין דראשון אלא מדחזינן דכתב בחודש השביעי תחוגו אותו ומדאצטריך אותו שאינו חוגג כל החודש והרי בלא"ה מוכח מדכתיב שבעת ימים כנ"ל וצריך לומר שאכתי איכא שחוגג כל החודש לתשלומין אלא שכל החודש שהוא חול ודאי תשלומין דראשון אבל שבעת ימים הם תשלומין זה לזה וכל זה עכשיו דכתיב בחודש השביעי וכתיב אותו מוכח שהם תשלומין זה לזה מכח קושיא הנ"ל אבל אי הוה כתיב וחגותם שמנה ימים ולא הוה כתיב הנך לימודי' כלל הוה אמינא כולהו תשלומין דראשון:

ובזה נלע"ד פירוש דברי הירושלמי שהביאו התוס' בד"ה נאמר עצרת וכו' בירושלמי וכו' יהודה בר ספרא בשם ר' אושעי' דריש התם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכי שבעה הם והלא שמונה הם צא מהם שבת הרי ז' והנה לא ידענו מה בעי ר' אושעי' בזה וכי מכאן יכול להוכיח ששמיני שייך לתשלומין והלא סוף סוף שבעה הוא דכתיב ואף אם יש לו לימוד בפ"ע שאינו דוחה שבת מ"מ שייך למכתב שבעה שכל שבעה הוא זמן לתשלומין כל יום מהם כשאינו שבת. הן אמת שאם כבר ידענו ממקום אחר שהם שמונה וחזינן דכתיב בקרא שבעה מוכח שאינו דוחה שבת וכמו שאמרו בפסחים (דף ע') דא"כ הוה לי' למכתב שמונה אבל לא להיפך בשביל שיש לנו לימוד ממקום אחר שאינו דוחה נוכל להוכיח מדכתיב שבעה שהם שמונה דאפי' הם שבעה ואינו דוחה שבת שייך למכתב שבעה וצא ולמד מדברי רז"ל שפסח יש לו תשלומין כל שבעה וכן עצרת אף שאינו דוחה שבת אפ"ה קרי ליה שבעה. ונלע"ד ר"א בא לתרץ עצמו שראה שהתנאים מביאים לימוד לשמיני וקשה א"כ נכתוב שמונת ימים ואין צריך לימוד בפ"ע אלא ודאי דרחמנא לא רצה לכלול שמיני עמהם לפי שחלוק בדינו שהמה תשלומין דראשון ואם לא חזי בראשון לא מייתי באינך ובשמיני מביא אף בפ"ע או לאידך גיסא דלא תימא כסברת הריטב"א דמצד הסברא שמיני חזי אף דלא חזי בראשון להכי גמרינן עצרת עצרת משביעי של פסח ומה שביעי של פסח מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשביעי אף שמיני של חג מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשמיני ועכ"פ מוכח דכולהו תשלומין דראשון וקשיא לר"א ועל זה בא יהודה בן ספרא בשם ר"א ואמר כל א' מהם שבת וכו' דלהכי לא כתיב שמונת ימים להורות שאינו דוחה שבת וכדברי הגמ' בפסחים (דף ע' ע"ב) ועל זה בא ר' יוסי להקשות וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת והלא ממקום אחר דהיינו כפירוש רש"י בחומש דמדכתיב אך דרשינן שאינו דוחה שבת והדרא קושיא לדוכתא כנ"ל להקשות על ר' אושעי' השיב ר' יוחנן ג"כ להקשות על רב ספרא ולהוכיח שמקרא זה אינו בשביל להורות שאינו דוחה שבת דאי בשביל להורות שאינו דוחה שבת קשה למה כתביה בחג הסוכות דיש עכ"פ לטעות ולומר שדוחה שבת והא דלא כתיב שמונת ימים הוא מטעם להורות דשמיני חלוק מהם ואפילו לא חזי בראשון דלא חזי בכולהו אפ"ה חזי בשמיני הוה ליה למכתב בפסח ששת ימים אי נמי בחג הסוכות ששת ימים דלפעמים ראשון ואחרון בשבת ואז ודאי הוה מוכח דאינו דוחה שבת אלא ודאי דבאמת אינו דוחה שבת ילפינן מאך והך דכתיב שבעה הוא מטעם דכולהו תשלומין דראשון ובשמיני הוא חזי אף דלא חזי בראשון:

ועל זה שוב בא יהודה בן ספרא בשביל ר"א אדרבה להוכיח סברתו בתשלומין זה לזה ואמר וחגותם שבעת וכו' צא מהם שבת שכבר למדנו וכו' והיינו ממה דכתיב אך וא"כ קשה נכתוב שמונת ימים מפורש ומה ת"ל תחגוהו והיינו תחוגו אותו לתשלומין אלא ודאי להוכיח מכאן דתשלומין זה לזה מדאיצטריך אותו וכנ"ל:

הכ"מ בפ' ב' מה' חגיגה ה' ה' תמה על הרמב"ם שפסק כר' יוחנן והלא ר' אושעי' הוא רבו של ר' יוחנן ולענ"ד דהרי ר' יוחנן משום ר' ישמעאל אמר נאמר עצרת וכו' ומופנה והתוס' בשם ירושלמי הביאו גזירה שוה דחמשה עשר והנה קשיא באמת ל"ל הפנאה דעצרת והרי כבר קבלנו גז"ש דט"ו ט"ו ולכן נלע"ד משום דהריטב"א רוצה לתת לשמיני מעלה יתירה שאפילו הי' חגר בראשון מביא בשמיני ובאמת הרמב"ם פסק לחלוטין שאם לא חזי בראשון שוב אינו מביא כלל וזה גמרינן מגז"ש דעצרת להשוות שמיני של חג לשביעי של פסח לגמרי מה שביעי אינו מביא אם לא חזי בראשון אף שמיני של חג כן. וכל זה אצטריך אי אמרינן כר' יוחנן אבל לר' אושיע' כלהו יומי חדא ולכן מוכח דר' ישמעאל סובר כר' יוחנן ולכך פסק הרמב"ם כר' יוחנן:

עוד נלע"ד ע"פ מ"ש הלח"מ בפ"ב מחגיגה ה' ה' דהא דנדחק בריש חגיגה למ"ד תשלומין דראשון לאתויי מאי והרי ר"י הוא דאמר הכי והרי איהו ס"ל לילה לאו מחוסר זמן ונימא לאתויי נטמא בלילה וניחא ליה שרצה לתרץ אליבא דהלכתא דאנן קיי"ל תשלומין דראשון וקיי"ל לילה מחוסר זמן עיין שם וא"כ מזה מוכחי תרוייהו פסקי דרבינו דכלם תשלומין דראשון כר' יוחנן ולילה מחוסר זמן כחזקי' ואף דבריש חגיגה מתרץ לאתויי סומא באחד מעיניו ודלא כיוחנן בן דהבאי והרי הרמב"ם פסק כיוחנן בן דהבאי בריש פ"ב שם יש לומר דהיינו למסקנא דמשני לעולם כדאמרינן מעיקרא עיין שם ואף שגם בזה הוא רישא דמתני' דלא כהלכתא דהרי חזרו ב"ה וכו' זה לא נקרא דלא כהלכתא דלמשנה ראשונה הלכתא הוא ומשנה לא זזה ממקומה ע' נו"ב מהדו"ת הא"ח:

והריטב"א בחידושיו במס' סוכה (דף מ"ז) כתב דרגל בפ"ע הוא לענין שאף שמי שלא חזי בראשון דלא חזי בכולהו מ"מ בשמיני יכול להביא עיין שם ולפי זה יש להקשות מה שהקשה כאן למ"ד תשלומין דראשון לאתויי והרי איכא למימר לאתויי חגר בראשון ונתפשט שיכול להביא בשמיני ואין לדחות דרצה לאוקמי רבויא דהכל לכל הרגלים דא"כ היכי קאמר הניחא למ"ד תשלומין זה לזה וכו' דאכתי בעצרת מי ניחא דהרי בעצרת בודאי לכ"ע כולהו תשלומין דראשון כמ"ש התוס' (דף ע' ע"א) בד"ה תשלומין עיין שם ונראה לתרץ דעת הריטב"א דלקמן (דף ט') אמר ר' יוחנן משום ר"י דילפינן שמיני של חג לתשלומין עצרת עצרת משביעי של פסח עיין שם וקאמר שם הגמרא ותנא מייתי לה מתחוגו ואומר דעד כאן לא קאמר הריטב"א דשמיני עדיף בזה משאר ימי החג אלא לתנא דמייתי לשמיני מתחוגו אבל לר' יוחנן דיליף עצרת עצרת משביעי של פסח אי אפשר למיהב לשמיני של חג שום מעלה יותר משביעי של פסח וכי היכי דבשביעי של פסח מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשביעי הה"ד בשמיני של חג ושפיר קאמר כאן אלא למ"ד תשלומין זה לזה לאתויי מאי דמרא דהאי דתשלומין זה לזה הוא ר' יוחנן ולדידי' גם בשמיני אינו מביא והריטב"א קאמר דהך תנא דפז"ר קש"ב אף אם סובר בזה כר' יוחנן דתשלומין דראשון מ"מ בזה סובר כתנא דמייתי מתחוגו וטפי הוא לענין זה רגל בפ"ע:

ואמנם לפי מ"ש לתרץ דברי הרמב"ם ע"פ דברי הלח"מ הנ"ל וא"כ הך קושיא כאן לאתויי מאי לאו לאקשויי לר' יוחנן אתי אלא לאקשויי אליבא דהלכתא א"כ ממילא נדחו דברי הריטב"א ובזה מתורץ מה שדקדקתי בחידושי למס' סוכה (דף מ"ז) שהוכחתי דרב ששת סבר כסברת הריטב"א ורב נחמן סבר כשטת רש"י ותוס' ודקדקתי שם דהרי הלכה כר"ש באיסורי ולפי מ"ש כאן ניחא:

אך על עיקר קושיית הריטב"א הנ"ל הי' נלע"ד לתרץ ע"פ מה שראיתי בירושלמי ריש חגיגה דחזקי' אמר שם דכולהו תשלומין דראשון והרי חזקי' סובר דגם נטמא בלילה אינו מביא דגם לילה מחוסר זמן וא"כ מה דקאמר בריש חגיגה אלא למ"ד תשלומין דראשון לאתויי מאי היינו לחזקי' הקשה כן וגם קושיית התוס' (דף ט' ע"א) בד"ה שאני טומאה מתורץ בזה אבל לפי מ"ש לעיל א"כ לחזקי' יש לתרץ ע"פ סברת הריטב"א:

אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה. בזה פירש הגאון מהר"ר העשל ז"ל פסוק יבושו זדים כי שקר עוותני אני אשיח בפקודיך כלומר דשונאי דוד הע"ה היו קורין אותו מעוות דח"ו אמרו כי בא על הערוה ועל זה אמר דוד יבושו זדים כי שקר עוותני דמה שקורין מעוות הוא שקר כי אין קורין מעוות אלא לת"ח שהיה מתוקן ופירש מן התורה ואני אשיח בפקודיך ואני מתעסק בתורה תמיד וא"כ לא צדקו שקראוני מעוות עכ"ד הגאון הנזכר ז"ל. ואפשר לסיים ישובו לי יראיך וכו' הכונה מלבד דשקר ענו במה שקורין אותי מעוות. אעיקרא מה שאומרים דבא על הערוה ח"ו אינו אמת הלא תראה ישובו לי יריאיך ויודעי עדותיך לשאול דבר הלכה דידעו שהלכה כמותי כדכתיב וה' עמו שהלכה כמותו. והטעם דשכינה עמי וזה טעם מ"ש רז"ל דכל הרואה פני דוד זוכר תלמודו כי שכינה עמו ופניו מאירות וכל הרואה פניו כמקבל פני שכינה ותורה שבע"פ היא כנגד השכינה ולכן זוכר תלמודו והוא מה שאמר קודם יראיך יראוני וישמחו כמ"ש המפרשים ואם כן מזה מוכח שלא חטאתי ויבושו זדים:

אמר ר' זירא חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו. צ"ע דהו"לל קטן ביום א' ונתגדל איכא בינייהו. הרב יד אליהו בתשובה סי' צ"ג וע"ש באורך במה שנוגע לזה. והרב מהר"י ן' מיגש הובא בשיטה מקובצת קמא דף מ"ד ע"ד כתב דאיכא דוכתי בש"ס דאיכא בינייהו טובא ממאי דאמרו בש"ס ע"ש. אמנם שאר הראשונים ארחייהו למידק בהכי בכמה דוכתי כידוע:

לא שנו. הא דתניא לקמן אותו אתה חוגג ולא יותר אלא שלא גמר היום: אבל גמר היום. ולא היה לו שהות להקריב כל חגיגות שהפריש: מתני' מי שלא חג. שלא הביא חגיגתו ביום הראשון של חג: ויו''ט האחרון של חג. חוגג שמיני עצרת ואע''ג דרגל בפני עצמו הוא הוי תשלומין לראשון: והוליד ממזר. שהביא פסולין בישראל ויהא זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקין בתשובה: יכול להחזיר. דמי גניבתו וגזלתו לבעלים: ויתקן. ויהא מתוקן מן החטא: מעוות. מקולקל: גמ' מנהני מילי. די''ט האחרון של חג הסוכות תשלומין לקרבנות החג ליחידים: עצרת בשביעי של פסח. בפרשת כל הבכור ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז): מה לשביעי של פסח. תשלומין לראשון שהרי אינו חלוק משלפניו שמיני עצרת חלוק משלפניו לענין פז''ר קש''ב: מופנה. וצריכה גזירה שוה זו שתהא מופנה דתו לא פרכינן עליה מידי דכל גזירה שוה מופנה למידין ואין משיבין: לאיי. באמת: הא כתיב לא תעשה מלאכה. בההוא קרא גופיה וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה: ותנא מייתי לה מהכא. משום דר' יוחנן דגמר לה כדאמרינן לעיל אמורא הוא נקט הכא האי לישנא: כל שבעה. כל יום ויום: בחדש השביעי. כל ימי החג האמור בחדש השביעי: יכול יהא חוגג והולך כל החדש איזה יום שירצה לתשלומי החג אם לא הקריב בחג: ת''ל אותו. בסיפיה דקרא תרי אותו כתיב ביה: מאי תשלומין. כיצד הן תשלומין: כולן תשלומין לראשון. שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר בכולן דכתיב אותו ושלאחריו עשה תשלומין לו: כולן תשלומין זה לזה. אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו יום ראשון שהוא נראה להביא עיקר לדידיה וימיו שלאחריו תשלומין לו: חיגר. אינו ראוי ליראות כדאמרינן במתני': נטמא ביום. בכריתות (דף ט.) תנן נזיר מביא קרבן אחד על טומאות הרבה ואמר חזקיה נטמא ביום ח' שהוא ראוי להביא קרבנות ולהתחיל מנין נזירותיו וימים שמנה קודם טומאה בטלין כמו שנא' וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני וגו' והזיר לה' כל ימי נזרו וגו' והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו (במדבר ו): מביא קרבן על הטומאה השנית שכבר נתחייב בקרבן הטומאה והתחילה שניה והרי זו טומאה אחרת אבל נטמא בליל שמיני אינו מביא אלא קרבן אחד דכיון דלא יצא מטומאה הראשונה לשעה שהיא ראויה להביא עליה קרבן לא נתחייב בקרבן הראשון ואין לו תשלומין: ורבי יוחנן אמר. הואיל וטבל לטומאתו ראשונה והעריב שמשו נתחייב בקרבן ואף על פי שאין לילה ראוי לקרבן אלמא אף על גב דלא ראוי לקרבן יש לו תשלומין: שאני טומאה. קרבן הנדחה מפני הטומאה ולפיכך יש לו תשלומין ואף על גב דלא נראה להביא: הואיל ויש לה תשלומין. כגון אלו בפסח שני שהרי מי שלא נראה בראשון יש לו תשלומין אבל הנדחה מפני דבר אחר לא מצינו לו תשלומין אלא אם כן נראה להביא: הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא במסכת פסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צג.):

זה הבא על הערוה. דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם אבל שאר עבירות רוצח וגזלן אין עדיו לפניו: נאמר עצרת בפסח. ובירושלמי יליף לה ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר חמשה עשר בפסח ונאמר חמשה עשר בחג מה להלן [יו''ט אחרון תשלומין לראשון אף כאן י''ט אחרון תשלומין לראשון] ותו ליכא למיפרך כדפריך בהש''ס שלנו דהא גזרה שוה גמורה כדילפינן מינה בסוכה בפ' הישן (דף כז.) ועוד יהודה בר ספרא בשם רבי אושעיא דריש התם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכי שבעה הם והלא שמנה הם אלא יצא שבת [מהם] הרי ז' ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת והלא ממקום אחר התיב רבי יוחנן אחוי דרב ספרא והתניא אף בפסח כן מעתה צא מהן שבת הרי [ששה] הגע עצמך שחל י''ט ראשון ואחרון בשבת [צא מהם שני ימים] הרי כאן ששה אתא יהודה בר ספרא בשם ר' אושעיא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים צא מהן שבת שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת ומה ת''ל תחגוהו לרבות יו''ט האחרון לתשלומין לראשון וכל אותן דרשות אינן בכאן אך בפרק אלו דברים (פסחים דף ע:) מייתי לההיא דיהודה ספרא ופריך עלה ההיא דחל יו''ט הראשון והאחרון בשבת הרי כאן ששה ולא מייתי תחגוהו: תשלומין זה לזה. וההיא דלקמן (דף יז.) דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל ז' לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא: כיון דלא חזי בראשון תו לא חזי בשני. וצ''ע אם היה פשוט בראשון וחגר בשני מי אמרינן כיון דחיובא עליה רמיא בראשון תו לא פקע מיניה אע''ג דהשתא לא חזי או דלמא כיון דתשלומין זה לזה לר' אושעיא לאו מיחייב ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי ליה הואיל ואינו בביאה לא הוי בהבאה: נטמא ביום מביא. גבי נזיר שנטמא קאי דע''כ לא פליגי רבי ור' יוסי בר יהודה (נזיר דף יח.) בנטמא בשמיני שכן יצא לשעה הראויה להביא קרבן אבל בליל שמיני דלא חזי לקרבן לא ורבי יוסי בר יהודה דנקט נטמא בשביעי לאו משום הבאת קרבן הוא אלא דחשיב ליה כמה טומאות בשביעי: שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני. היה קשה למורי א''כ סבירא ליה לר' יוחנן נטמא ביום ראשון וחזי בשני מייתי חגיגה אם כן לימא לעיל ריש מכילתין לאתויי טמא בראשון ונטהר בשני ויש לומר דאין הכי נמי אלא משום דלרב פפא דבסמוך לא מצי למימר הכי נקט מילתא דשוי לתרוייהו: