חגיגה ח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

הקיש הכתוב שמחה לחגיגה, כדי ללמדך: מי שחגיגה באה מהם יוצאים בהם ידי שמחה, יצאו אלו - עופות ומנחות - שאין חגיגה באה מהם, שהרי בחגיגה נאמר: "חלב חגי", ובעופות ומנחות אין חלב.

רב אשי אמר: מ"ושמחת בחגך" נפקא: יצאו אלו, בשר עופות ושיירי מנחות, שאין בהן באכילתן שמחה.

ומקשינן: ורב אשי, האי "בחגך" - מאי עביד ליה?

ומפרשינן: ההוא קרא "בחגך" - לכדרב דניאל בר קטינא! דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאין נשים במועד?

שנאמר: "ושמחת בחגך" - בחגך, ולא באשתך! והיינו, שלא יניח את שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו [מועד קטן ח ב].

מתניתין:

א. מי שיש לו אוכלים מרובים [שהיו סמוכים עליו הרבה אנשים להאכילם בשר בחג], והיו לו נכסים מועטים - הרי זה מביא קרבנות שלמים [חגיגה] מרובים כפי האוכלים, ועולות ראייה מועטות.

ב. מי שיש לו נכסים מרובים ואוכלין מועטין - הרי זה מביא עולות ראייה מרובות, [דכתיב: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. איש כמתנת ידו - כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך], ושלמים לחגיגה מועטין, כדי שלא יביא את בשר הקדשים שיוותרו לידי פסול [מאירי].

וכי תימא רק אמוראי הוא דפליגי, והיינו, האמוראים - חזקיה ורבי יוחנן - רק הם שנחלקו אם טופל מעות למעות, אבל מתנייתא לא פליגי, הברייתות לא חולקות אלא בדין טפילת בהמה לבהמה, אך שתיהן מודות שטופלין מעות למעות.

ולכן הקשה רב ששת לרב חסדא, בהסתמכו על דברי הברייתות, שמלבד זה שטופלים מעות למעות [שהוא דבר שלא נחלקו בו התנאים, אלא כל התנאים בברייתות מודים בו], יש גם תנא באחת הברייתות הסובר שאף טופלים בהמה לבהמה, ורב ששת סובר כמוהו, ולכן הוא טען לרב חסדא הרי אמרו אף טופלים בהמה לבהמה. ^[7]

אי אפשר לפרש כן.

כי והא קתני באותה ברייתא: אכילה ראשונה מן החולין! ומשמע שיהיה בסעודה הראשונה הבאה על השולחן בשר חולין בלבד, והיינו שיביא בהמה נפרדת מן החולין לאכילה ראשונה, ולא יטפול מעות למעות, לפי שנמצאת אף אכילה ראשונה מעורבת משניהם?!

ומפרשינן: לעולם כפי שאמרנו, שבכלל לשון הברייתא השניה גם טפילת מעות למעות, ומאי "אכילה ראשונה" שאמרו בברייתא:

שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין. ^[8]

אמר עולא אמר ריש לקיש: אדם אשר הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב חמש ביום טוב ראשון - חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני, ואינו עובר בכך משום "בל תוסיף" על מה שאמרה תורה "וחגותם אותו חג", דהיינו יום אחד ולא יותר. כי אף השלמים שמקריב ביום אחר - שלמים של יום הראשון הם, ומקריבן עכשיו בתורת תשלומין [רש"י]. ^[9]

רבי יוחנן אמר: כיון שפסק מלהקריב ביום הראשון - שוב אינו מקריב אותן ביום אחר. ^[10]

אמר רבי אבא: ולא פליגי ריש לקיש ורבי יוחנן, כי:

כאן - בדברי רבי יוחנן, שאמר כיון שפסק אינו מקריב - מדובר בסתם, שלא הפרישן בהדיא על מנת להקריבם ביום הראשון [רש"י].

כאן - בדברי ריש לקיש, שאמר חוזר ומקריב - במפרש בשעת הפרשתו שליום הראשון הוא מפרישם, ולכן חשובה הקרבתו ביום אחר כתשלומי אותו יום [רש"י]. ^[11]

ומפרשינן לה: האי סתם - שאתה אומר: שוב אינו יכול להקריב - היכי דמי? מאיזה טעם לא הקריבן ביום הראשון?

אילימא לא הקריבם ביום הראשון משום דליכא שהות ביום לקרב [לא הספיק הזמן להקריבם]?

אי אפשר לפרש כן, כי:

האי דלא אקרבינהו משום [ב"ח] דליכא שהות ביום הוא, ומסתמא על דעת להקריבן ביום ראשון הפרישן, ודינו כמפרש על מנת להקריב ביום הראשון, שיכול להקריב גם למחר.

ואלא, שמא תאמר שהמדובר הוא בכגון שלא הקריבם ביום הראשון משום דלית ליה אוכלין [אין לו די אנשים שיאכלו ולא יותירו].

אי אפשר לפרש כן. כי: לימא [ב"ח] יש לנו לומר כי האי דלא אקרבינהו ביום הראשון לכולם, משום דלית ליה אז אוכלין. ומיהו לכתחילה - ליום ראשון הפרישן.

לא צריכא, אלא בהכרח, שמדובר בכגון דאיכא שהות ביום להקריב את כל הקרבנות שהפריש, ואף אית ליה אוכלין לאוכלן, ובכל זאת לא הקריבם.

ולפיכך אנו תולים: מדביום קמא לא אקרבינהו [הואיל ולא הקריבום ביום הראשון], שמע מינה - שיורי שיירינהו!

הוכיח סופו על תחילתו, שלכתחילה על דעת להקריבם בשני ימים הפרישן. ולכן אינו יכול להקריבם שוב ביום השני.

והכי נמי מסתברא, שמודה רבי יוחנן בסתם, שיכול להקריבן בשני ימים.

דהא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב חמש ביום טוב ראשון, הרי זה חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני.

ולכאורה הא קשיין דברי רבי יוחנן אהדדי [שהרי רבי יוחנן סותר דברי עצמו, שאמר לעיל אינו מקריב ביום אחר]?!

אלא לאו, שמע מינה שיש לחלק בדברי רבי יוחנן: כאן בסתם, חוזר ומקריב, כאן במפרש, אינו חוזר ומקריב.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

איתמר נמי כפי שאמרנו בדעת רבי יוחנן, שאם אין הוכחה שהיה לכתחילה בדעתו להקריבן בשני ימים, הרי זה יכול להקריבן בשני ימים.

דאמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן לפרש הברייתא [הנזכרת בעמוד זה אחר המשנה], ששנינו: "אותו אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה":

הערות

^[7] רש"י. והיינו, שמא תאמר כי אותה ברייתא שהזכירה לשון "עירוב" לענין טפילה, אכן סוברת שאין טופלין אלא מעות למעות, אבל אותה ברייתא שאמרה: אכילה ראשונה מן החולין ואכילה שניה מן המעשר, מתפרשת הן לענין טפילת בהמה לבהמה [שיביא בהמה ראשונה לאכילה ראשונה מן החולין ואת השניה למעשר], או שיביא פר גדול ויהיה בו די חולין כדי שיעור אכילה ראשונה, והשאר מן המעשר. ואם נפרש כן, הרי נוכל לומר שסובר רב ששת כאותה ברייתא המתרת טפילה בין בזה ובין בזה. והיינו שהקשה על רב חסדא הסובר שאינו טופל אלא מעות [רש"י]. וכתב הטורי אבן, שאינו יודע מי דחקו לרש"י לפרש כן, ופשטות לשון הגמרא משמע שהברייתות מודים זה לזה, ולדעת שתיהן טופלין בין במעות בין בבהמה, והכי סבר רב ששת, ראה שם; וראה מה שכתב בזה הרש"ש. וראה עוד בהגהות רבי אלעזר משה זצ"ל, שהקשה הרבה על פירושו של רש"י בכל הענין, וביאר ביאור אחר בגמרא.

^[8] בביאור שיעור דמי אכילה ראשונה, ראה מאירי לעיל בפירוש המשנה השלישית דמשמע מדבריו, שצריך שיהיו לו דמי שה קטן מן החולין, ואת השאר טופל ממעות מעשר, ומסתמא כוונתו שיהיו לו דמי חולין כשיעור האמור לחגיגה, שהיא שתי כסף לדעת בית הלל. וכן הוא בביאור הגר"א לירושלמי בריש פאה, ומבואר שם, דבכל בהמה שמביא צריך שיהיה שיעור זה מן החולין והשאר יכול להיות מן המעשר. וכדעה זו כתב בחזון איש קכט ז, והוסיף: ושיעור זה הוא מדרבנן, ומן התורה כיון דאין שיעור לחגיגה אין שיעור לדמי התערובות. וראה עוד בזה בחידושי רבי אריה לייב.

^[9] רשאי להקריבם בין ביום טוב השני [בשמיני עצרת או בשביעי של פסח, לפי שהם קרבנות חובה, ואינם כנדרים ונדבות שאינן קרבין ביום טוב], בין בשאר ימות הרגל, ואין בזה משום בל תוסיף. טורי אבן בהבנת רש"י. והתוספות חולקים על רש"י, ומפרשים כל הענין דוקא ביום טוב, שאין נדרים ונדבות קרבין בו. וראה בטורי אבן באריכות בביאור שיטת רש"י ובדברי התוספות.

^[10] כתב הטורי אבן, דהני מילי לשם חגיגה אינו מקריבן, אבל לשם נדבה חייב להקריבן בחול המועד.

^[11] צריך ביאור: הכא משמע שצריך הוכחה - על כל פנים מדבריו - שלכתחילה הפרישן על מנת להקריבן ביום הראשון, ואילו בהמשך הסוגיא מבואר ברש"י, שכל עוד אין הוכחה שלכתחילה הפרישן על מנת להקריבן בשני ימים, הרי זה חוזר ומקריב? ! וראה מה שכתב בזה בטורי אבן.

מי (אותם דברים) שקרבן חגיגה ("בחגך") באה מהם, כלומר, מן הצאן והבקר, יצאו אלו עופות ומנחות שאין קרבן חגיגה באה מהם.

רב אשי אמר: שאין צורך ללמוד מ"ושמחת בחגך" ולהבין את המושג "חג" במובן קרבן חגיגה, אלא מעצם המלה "ושמחת" נפקא [יוצא, נלמד] דבר זה, כלומר: יצאו אלו עופות ומנחות שאין בהן שמחה, שאין שמחת אכילה אלא בבשר בהמה.

ושואלים: ורב אשי, האי [המלה הזאת] "בחגך" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה] לאיזה ענין הוא דורשה? ומשיבים: הכתוב ההוא, "בחגך" בא ללמד לכ דברי רב דניאל בר קטינא, שאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מניין שאין נושאין נשים בחול המועד — שנאמר "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) ויש בו הדגשה: בחגך ולא באשתך.

א משנה מי שיש לו אוכלים מרובים שבני ביתו מרובים במספר, ונכסים מועטים — מביא שלמים מרובים ועולות מועטות, ומן השלמים יאכלו בני ביתו. אם יש לו נכסים מרובים ואוכלין מועטין — מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.

היה זה וזה מועט בביתו — על זה נאמר שקבעו חכמים את השיעור הקטן ביותר — מעה כסף לעולת ראייה ושתי כסף לשלמי חגיגה. אם היו לו זה וזה מרובים — על זה נאמר "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך" (דברים טז, יז).

ב גמרא נאמר במשנה שמי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מעטים מביא שלמים מרובים. ושואלים: מהיכא מייתי [מהיכן הוא מביא] שלמים מרובים? הא לית ליה [הרי אין לו] נכסים! אמר רב חסדא: טופל. כלומר, מוסיף כספים, מכספי המעשר ומביא פר גדול, ועל ידי זה יש לו שלמים מרובים. אמר ליה [לו] רב ששת: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה!

דבריו אלה של רב ששת לא היו ברורים, ושואלים: מאי קאמר ליה [מה אמר לו] מה היתה כוונת רב ששת בדבריו אלה? אילימא הכי קאמר ליה [אם לומר שכך אמר לו]: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות, ולכן אינו יכול להביא פר גדול אחד, אם כן ולימא ליה [ושיאמר לו] בבירור מה שרצה לומר: אין טופלין מעות למעות! ומשום מה לא אמר את דבריו במפורש אלא ברמז בלבד? אלא הכי [כך] אמר ליה [לו], כך היתה כוונתו: הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה. כלומר, אין חייבים לעשות רק בדרך זו של החלפה לפר גדול על-ידי הוספת מעות, ואפשר גם לטפול בהמה אחרת שיקדישה לשלמים.

אולם אם כן כמאן [כדעת מי] אמר זאת? שהרי זו שיטה חדשה בהלכה, שלא כשיטת חזקיה האומר שטופלים רק בהמה לבהמה ושלא כשיטת ר' יוחנן האומר שטופלים רק מעות למעות!

וכי תימא [ואם תאמר]: אמוראי הוא דפליגי, מתנייתא לא פליגי [האמוראים הם שחולקים, הברייתות אינן חלוקות], שהברייתות שהבאנו לסייע לדבריהם אינן מוציאות זו מדברי זו, אלא בכל אחת יש הצעת דרך אחרת, ולכן יכול רב ששת, למרות שהיה בדור מאוחר, לחלוק על האמוראים הראשונים חזקיה ור' יוחנן. ואולם אי אפשר לומר כן, כי הא קתני [הרי שנה בברייתא]: אכילה ראשונה מן החולין, ולכאורה משמע במפורש כאן כשיטת חזקיה שיש לחלק בין בהמה שהיא כולה חולין (אכילה ראשונה) ובין בהמה שהיא כולה מן המעשר (אכילה שניה), ודבר זה אינו ניתן להיעשות אלא כשטופלים בהמה לבהמה ולא כשטופלים מעות למעות.

ודוחים: משם אין ראיה גמורה, כי אפשר לומר: מאי [מה פירוש] אכילה ראשונה — שלכשיטפלו מעות למעות ויקנו בהמה מכסף חולין ומכסף מעשר גם יחד, יהיה בה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין.

ג אמר עולא אמר ריש לקיש: הפריש עשר בהמות לחגיגתו לצורך קרבן חגיגה, הקריב חמש מהן ביום טוב ראשון — חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני, שבכל יום מימי הרגל יכול להביא קרבן חגיגתו ואין חוששים משום "בל תוסיף". ר' יוחנן אמר: כיון שפסק להקריב ביום הראשון שהביא בו את החגיגה שוב אינו מקריב בימים אחרים.

אמר ר' אבא: ולא פליגי [ואינם חלוקים], ששני האמוראים מדברים במקרים שונים; כאן בסתם שאם הפריש בהמות סתם לחגיגתו היתה כוונתו שיוקרבו כולן ביום הראשון, ואם לא הקריבן — שוב אינו רשאי להקריבן. וכאן במפרש בשעת נדבתו שלא יקריב את כולן ביום הראשון, אלא גם בימים אחרים (ר"ח).

ושואלים: האי סתם היכי דמי [סתם זה שאמרנו כיצד הוא בדיוק]? אילימא דליכא [אם תאמר שאין] עוד שהות ביום לקרב שהביא את בהמותיו כולן ביום הראשון והתברר שאין זמן להקריב את כולן והוקרב רק חלק מהן, אם כן האי [זה] שלא אקרבינהו [הקריבן] הוא מפני דליכא [שאין] שהות ביום עוד, וכשמקריבן ביום אחר אפשר לראות זאת כהשלמה של חובת היום הראשון.

ואלא תאמר דלית ליה [שאין לו] אוכלין, שהתברר שאין מספיק אנשים בביתו שיאכלו את הקרבנות הללו ולא יותירו מהם, אף כאן, האי [זה] שלא אקרבינהו [הקריבן] — מפני דלית ליה [שאין לו] אוכלין ואין זו דחיה מרצון.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאיכא [שיש] שהות ביום ואית ליה [ויש לו] אוכלין, מדבקמא [וכיון שביום הראשון] לא אקרבינהו [הקריבן], שמע מינה שיורי שיירינהו [משמע ששייר אותן] בכוונה, וכיון ששיירן שוב איננו יכול להקריבן בשאר ימי החג, שיש בכך משום תוספת.

ומעירים: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר לומר] שר' יוחנן מודה במפרש, דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב חמש ביום טוב ראשון — חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. ולכאורה קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו] השמועה שמסר רבין וזו שמסר עולא בשם ר' יוחנן,

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כאן — בסתם, אסור להשלים את הקרבתן ביום אחר, כאן — במפרש, יכול להקריב את השאר אף בשאר ימי החג, וכפי שפירש. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר, שאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This teaches that eating those animals from which the Festival peace-offering may come, i.e., sheep and cattle, is a fulfillment of the mitzva of rejoicing. This excludes these, i.e., bird-offerings and meal-offerings, from which the Festival peace-offering may not come.

Rav Ashi said: There is no need to derive this halakha from “And you shall rejoice in your feast” by explaining that the word feast is referring to the Festival peace-offering. Rather, this halakha is derived simply from the phrase “And you shall rejoice.” This excludes those bird-offerings and meal-offerings that do not have an element of rejoicing, as the joy of eating is provided only by animal meat.

The Gemara asks: And what does Rav Ashi do with the phrase: “In your feast”? The Gemara answers: That phrase comes to teach in accordance with the statement of Rav Daniel bar Ketina. As Rav Daniel bar Ketina said that Rav said: From where is it derived that one may not marry a woman on the intermediate days of the Festival? As it is stated: “And you shall rejoice in your feast,” indicating that one should rejoice only in your feast and not with your wife.

MISHNA: One who has many eaters, i.e., members of his household, and a small amount of property, may bring many peace-offerings and few burnt-offerings, so he can feed the members of his household with the peace-offerings. If one has much property and few eaters, he should bring many burnt-offerings and few peace-offerings.

If both these and those, his property and the members of his household, are few, with regard to this individual it is stated in the mishna (2a) that the Sages established the smallest amount of one silver ma’a for the burnt-offering of appearance in the Temple and two silver coins for the Festival peace-offerings. If both his eaters and his property are many, with regard to this individual it is stated: “Every man shall give as he is able, according to the blessing of the Lord your God, which He has given you” (Deuteronomy 16:17).

GEMARA: With regard to the mishna’s statement that one who has many eaters and a small amount of property may bring many peace-offerings, the Gemara asks: From where can he bring many peace-offerings? He does not have much property. Rav Ḥisda said: He combines his property with the second-tithe money and brings a large bull. In this way he will have a lot of meat from the peace-offering. Rav Sheshet said to him: The Sages said that one may combine an animal with another animal.

Since Rav Sheshet’s objection is unclear, the Gemara asks: What is he saying to Rav Ḥisda? If we say that he was saying to him as follows: They said that one may only combine an animal with another animal, but one may not combine money with other money to purchase one large bull, then let him simply say: One may not combine money with other money. Rather, this is what he said to him: The Sages said that one may even combine an animal with another animal. Why did you, Rav Ḥisda, limit him to the purchase of one large animal? Why not also suggest that this individual may bring other animals from second-tithe money?

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rav Sheshet say this? It is not in accordance with the opinion of Ḥizkiya, who said that one may combine only one animal with another animal, and not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that one may combine only money with other money.

And if you would say: It is the amora’im who disagree, whereas the baraitot that were cited in support of their opinions do not disagree and therefore Rav Sheshet may present his own opinion on the matter, this cannot be the case, as the baraita teaches: The first eating must come from non-sacred property. In other words, the first animal one eats must come entirely from non-sacred property, and combining is permitted only for the second animal. This indicates that although one may combine an additional animal with that first one, one may not combine money with other money to purchase even one animal.

The Gemara explains. What is the meaning of: The first eating? This means that when one combines non-sacred money with second-tithe money, the monetary value of the required measure of the first eating from the offering must come from non-sacred funds. However, the remaining value of that animal may come from second-tithe funds. Therefore, according to the opinion of Rav Sheshet, one may combine an animal with another animal, i.e., by purchasing two separate animals, one from non-sacred funds and one from second-tithe money. Another option is to purchase one animal with combined funds, provided that the first eating is from non-sacred funds.

§ Ulla said that Reish Lakish said: If one separated ten animals for the purpose of his Festival peace-offering, and he sacrificed five of them on the first day of the Festival, he may return and sacrifice the remaining five on the second day of the Festival, or on any of the other days. There is no concern for the prohibition of: “You shall not add” (Deuteronomy 13:1), as though he were celebrating the first day twice, because the remaining offerings merely complete the first day’s offerings. Rabbi Yoḥanan said: Since he stopped after the first five offerings on the day on which he first brought the Festival peace-offerings, he may no longer sacrifice the remaining animals on the other days, as that would be considered celebrating an extra day.

Rabbi Abba said: And these amora’im do not disagree, as they are referring to different circumstances. Here, Rabbi Yoḥanan is speaking of a case where one did not specify when he intended to sacrifice these offerings, and therefore it is assumed that he meant to sacrifice them all on the first day. There, Reish Lakish is referring to a case where one explicitly said at the outset that he intended to bring them on all the days of the Festival (Rabbeinu Ḥananel).

The Gemara asks: With regard to this case where he did not specify, what are the circumstances? If we say that there was no time left in the day to sacrifice, i.e., he brought all his animals on the first day and realized that there was not enough time to sacrifice all of them, one can assume that the reason that he did not bring them is that there was no time left in the day. If so, his offering on another day is certainly considered merely the completion of the obligations of the first day. In this case his bringing of the additional offerings is not prohibited.

But rather, you must say that this is referring to a case where he does not have enough eaters in his household, and as one may not have leftovers, he did not sacrifice the remaining offerings. Here too, the fact that he did not sacrifice them is because he does not have enough eaters. Again, this cannot be the case in which it is prohibited to sacrifice the extra offerings.

The Gemara answers: No, it is necessary to teach this ruling only in a case where there is time left in the day and he has eaters in his household. From the fact that he did not sacrifice them on the first day of the Festival, one can conclude from it that he left them intentionally. Therefore, he is no longer permitted to sacrifice them on the other days of the Festival.

The Gemara comments: So too, it is reasonable that Rabbi Yoḥanan agrees that if one specifies his intentions he may sacrifice the offerings on the remaining days, as when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan said: If one separated ten animals for his Festival peace-offering, and he sacrificed five on the first day of the Festival, he may return and sacrifice the other five on the second day of the Festival. These two statements of Rabbi Yoḥanan, cited by Ulla and Ravin respectively, apparently contradict each other.

Rather, isn’t it correct to conclude from this contradiction that this statement here is dealing with a case where one did not specify, whereas there it is referring to a situation where one stated his intentions explicitly? The Gemara concludes: Indeed, conclude from here that it is so.

It was also stated that Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי שחגיגה באה מהן יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן רב אשי אמר מושמחת מי שיש בהן שמחה יצאו עופות ומנחות שאין בהם שמחה.

והאי בחגך מיבעי ליה לכדרב דאמר ושמחת בחגך ולא באשתך:

[מתני'] מי שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין מביא שלמים מרובין ועולות מועטין כו' פי' מי שיש לו בני אדם מרובין וכולן רוצים לאכול בשר במועד ואין לו בהמות אלא מעט אמר רב חסדא טופל ומביא פר גדול.

א"ל רב ששת הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה ואתינן למידק מאי אמר רב ששת וכי תימא הכי קאמר ליה לרב חסדא אמאי אמרת טופלין מעות למעות חגיגה וקונה פר גדול מכלל שאין טופל בהמה לבהמה הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה ומקשינן כמאן אמר רב ששת ההיא סברא לא כחזקיה ולא כרבי יוחנן דהא אין אחד מהן אומר טופלין בהמה לבהמה ומעות למעות וכי תימא דחזקיה ור' יוחנן הוא דפליגי אבל מתניתא לא פליגי והוא דאמר כהני מתנייתא והקתני אכילה ראשונה מן החולין כלומר הבהמה הראשונה שיאכל בתחלה תהיה מן החולין. לאו מכלל שטופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות וקונה בהמה אחת.

מאי אכילה ראשונה דקתני בעינן ממעות חגיגה כדי שיעור אכילה ראשונה ממעות חולין א"ר שמעון בן לקיש הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ליו"ט ראשון חוזר ומקריב חמש ליו"ט האחרון של חג ואע"ג שאין מקריבין נדרים ונדבות במועד הואיל והללו תחלת הפרשתן לחגיגה היתה באה מותר להקריבם ביו"ט ור' יוחנן אמר כיון שפסק שוב אינו מקריב א"ר אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש הא דר' יוחנן כגון שהפרישן בסתם והקריב מהן חמש. ואיכא שהות ביום לשחוט השאר וגם יש לו בני אדם שצריכין לאכלם וכיון שלא שחטם שיירי שיירינהו ונעשו כנדרים ונדבות שלא מחמת יו"ט שאינן קריבין ביו"ט.

וריש לקיש כגון שפירש ואמר שאלו הנשארים אקריבם ביו"ט האחרון כגון זה מותר הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין א"ר יוחנן הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביום טוב ראשון חוזר ומקריב חמש ביו"ט האחרון.

המשנה הרביעית מי שיש לו אוכלי' מרובי' ונכסי מועטי' מביא שלמי' מרובי' ועולות מועטות אוכלי' מועטי' ונכסי' מרובים מביא עולות מרובות ושלמים מועטי' זה וזה מועט על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף זה וזה מרובה על זה נאמ' איש כמתנת ידו אמר הר"ם פי' כל זה מבואר וכבר קדמו לך עקריו:

אמר המאירי מי שיש לו אוכלין מרובין וכו' כונת המשנה בענין החלק השלישי לבאר שלא כל הקרבנות שוין בכל בני אדם אלא מי שיש לו אוכלים מרובים כלו' שביתו מרובה באכלוסי' ונכסיו מועטין מביא שלמי חגיגה מרובים ושאלו בגמרא הא לית ליה ופירשוה בטופל כלו' שאם אין לו מעות כל כך יביא לו מעות של חולין בכדי קניית שה קטן ויערב עמו דמי מעשרותיו או אף טפילת בהמה לבהמה לדעת קצת כמו שביארנו למעלה ומ"מ בטפילת מעות למעות מיהא דוקא שיהיו דמי חולין שבה מספיקין לאכילה ראשונה כמו שביארנו למעלה נכסים מרובין ואוכלין מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטים הואיל ואוכלים מועטים שמא יבאו לבית הפסול זה וזה מועט יביא הכל על הפחות שאפשר לו והוא שיעור שתי כסף ומעה כסף זה וזה מרובה על זה נאמר כברכת יי' אלהיך וכו':

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

מי שהפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב חמש ביום ראשון ופסק מלהקריב אם פירש בשעת הפרשתו שליום ראשון הוא מפרישם חוזר ומקריב הנשארות במועד בתורת חובה שהרי תשלומין של יום ראשון הוא ואם הפרישם בסתם אם פסק הקרבתו מפני שגמר היום או מפני שאין לו עכשו אכלוסין לאכל חייב לחזור ולהקריב שלא נתיאש מהקרבתן אלא שפסק מפני סוף היום או שלא היו לו אוכלין ואין זה נקרא פוסק ודאי סתמו כמפרש שליום ראשון הפריש הא אם לא גמר היום וכן שהיו לו אוכלין ופסק מלהקריב אינו חייב לחזור ולהקריבם שהרי תשלומי הראשון אין כאן שלא פרשו בהם לראשון יעקר חגיגה בשאר הימים אינה שנחייבהו להביאם הא אם רצה להקריבן מקבלים ממנו כל החג אפי' כמה פעמים כמו שביארנו בעולה ראיה ויש שחולקין שלא לדון בזו חגיגה כראיה ומפרשים שבסתם אינו מביאם כלל משום בל תוסיף ובמפרש מביאם מכיון שפי' ליום א' כלם נעשים לו כיום אחד ולשני פירושין אלו יום טוב שני דקאמר אף מחול המועד הוא אומר כן וי"מ שמועה זו על יום טוב אחרון כלומר שבמפרש הרי הם חגיגה גמורה וחגיגה קרבה כל היום טוב אבל בסתם אין דינם כחגיגה והרי הן כנדרים ונדבות ואין קרבות בי"ט וכן עיקר וכן נראה בתלמוד המערב אלא שחדשו בה דברים והוא שאמרו שם היו לפניו עשר בהמות להקריב הקריב ה' בי"ט ראשון מהו שידחה המותר לי"ט אחרון ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר דוחה וחד אמר אינו דוחה ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מלהון דרבנין מתפרשי' מן מלהון דו אמר טופל מעות למעות ולא בהמה לבהמה אמר דוחה דו אמר בהמה לבהמה ולא מעות למעות אמר אינו דוחה למדנו שבבהמות של טפלה הדברים אמורים שאם טפל מעות למעות דוחה בחגיגה עצמה שהרי יש בכל בהמה מהן צד חולין שהוא עקר חגיגה הא אם טפל בהמה לבהמה אינו דוחה שהרי יש שם בהמה שאין בה עקר חגיגה כלל וביו"ט ראשון הוא שמקריבים אותם מפני שחל עליהם שם חגיגה אבל מאחר ששיירם ולא פי' בהם לראשון דעתו היה לראשון לנדרים ונדבות ואין קריבות ביו"ט והדברים נראין:

וכי תימא אמוראי הוא דפליגי דמתניייתא לא פליגי פירוש דאמורא פירשו דבריהם דחזקי' אמר טופלין בהמה לבהמה ואין כופלין מעות למעות ור' וחנן אמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה אבל הברייתות יש לומר דהך דתני מערב דמשמע מעות היה ראיה לי' נמי בהמה לבהמה והך דתני אכיהל ראשונה דמשמע בהמה ה"ה דאית לי' מעות למעות והא קתני אכיהל ראשונה מן החולין ומדסיפא דוקא בהמה רישא נמי דוקא מעות אלמא מתנייתא נמי פליגן כך נ"ל פתרונו ופתרון המורה לא נ"ל:

גמרא מאי אכילה ראשונה שיעור דמי כו' דליכא שהות ביום ואלא דלית ליה אוכלין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי שחגיגה באה כו' וגם בהתודה מדכר ג"ש דשלמים עכ"ל ר"ל דבפרק התודה הוזכרה נמי הך ג"ש דשם שם ממעשר לגבי שלמים דבאין מן המעשר:

בא"ד הקשה הר"א לילף שמחה מהר עיבל כו' ועוד אמאי לא כו' ותירץ דודאי ילפינן כו' עכ"ל קושיא ב' ודאי מתרצא אבל ראשונה לא מתרצא דהא לא ממעטין עופות ומנחות מדכתיב זבח בהר עיבל אלא מושמחת בחגך ועיין בתוס' פרק ע"פ:

בד"ה חוזר ומקריב כו' וחגותם אותו חג והוא חוגג כו' אתמר נמי אמר רבי שמן כו' עכ"ל וכצ"ל והד"א:

זה וזה מרובות ע"ז נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' וגו' פרש"י עולות מרובות דכתיב איש כמתנת ידו עכ"ל וטפי נראה לפרש בהיפך איש כמתנת ידו שלמים מרובים לאוכלים מרובים דבעי ליתן להם אכילתם וכברכת גו' היינו נכסים מרובים לעולות מרובות ויתיישב לפי הדרש דהכא כ' של כמתנת דלפי פשוטו לא יתפרש כ' כמתנת ולענין צדקה נדרש האי קרא להתיישב כ' של כמתנת דמשתעי קרא בתרתי. בא' שהוא ותרן בממונו ואינו עשיר כ"כ קאמר קרא איש כמתנת ידו ובאחד שאינו ותרן בממונו אבל הוא עשיר והיינו שיתן כברכת ה' גו' דהיינו בכ"א להחמיר ולא להקל:

גמרא בחגך ולא באשתך. בט"א הקשה דא"כ למאי תני בביצה ולא מיבמין ת"ל דאפי' בחוה"מ אסור ע"ש. ולכאורה למש"כ התוס' בכתובות (מז) בד"ה דמסר דנשואין בלא סעודה שרי א"ש. אך לפי מש"כ הרש"א שם דמודו התוס' דמדרבנן אסור ישאר קושייתו. אולם י"ל קושייתו ע"פ תירוץ הראשון דהתוס' שם דנ"מ לתוי"ט ע"ש:

רש"י ד"ה לא פליגי. במעות אלא בבהמה כו'. ועט"א ול"נ דרש"י נד מפירושו משום דא"כ מאי פריך והא קתני אכילה ראשונה כו' דלמא תני בהמה וה"ה או כש"כ מעות. אלא ע"כ דס"ל להש"ס דמאי דתני תני ודל"ת לא סבירא ליה:

רש"י ד"ה האי סתם. היכי דמי. הס"ד ואח"כ מה"ד משום:

תד"ה מי שחגיגה. דאי ממדבר ה"א עולה ושלמים. כאן הוא הפסק ענין:

בא"ד הקשה הר"א כו' עד סה"ד. מהתוי"ט בד"ה ולא בעופות בסופו נראה שנשמטו מכ"ת דה"ת הללו:

יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן. דחגיגה חלב כתיב בה לא ילין חלב חגי וגו' (שמות כג): מתני' אוכלין מרובין. בני בית רבים מביא שלמים רבים שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים ועולת ראייה מועטת: עולות מרובות. דכתיב איש כמתנת ידו: גמ' טופל. מעות חולין ומעשר יחד: אילימא הכי קאמר ליה הרי אמרו בהמה לבהמה מעות למעות לא. כחזקיה: לימא ליה הרי אמרו אין טופלין מעות למעות. כיון דלמיסר טפילת מעות אתא ושמעינן לחזקיה בהדיא דאין טופלין היכי שביק מילתא בהדיא ומותיב מדיוקא: אלא אף טופלין קאמר ליה. דשמעינן לרב חסדא דקאמר בטופל ומביא פר גדול דוקא מעות למעות אבל בהמה לבהמה לא ואמר ליה איהו הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה כמאן וכו': וכי תימא אמוראי הוא דפליגי. חזקיה ורבי יוחנן הוא דפליגי בבהמה ובמעות: אבל מתנייתא. דאייתינן לעיל תניא כוותיה דמר ודמר: לא פליגי. במעות אלא בבהמה דהך דקתני אם רצה לערב הוא דקאמר מעות דוקא אבל אידך מתניתא ס''ל בין מעות בין בהמה ורב ששת כברייתא בתרייתא סבירא ליה: והא קתני אכילה ראשונה מן החולין. וקא סלקא דעתך דסעודה הבאה ראשונה על השולחן בעי כולה מחולין: דמי אכילה ראשונה. כלומר אכילה ראשונה סתמא קתני דאית ליה בין בהמה עצמה בין מעות שיעור אכילה ראשונה: חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. ולא אמרינן עובר הוא בבל תוסיף ורחמנא אמר וחגותם אותו חד יומא ותו לא דהנך נמי דחד יומא הוא ושני תשלומין דראשון: בסתם. אם הפרישן סתם אינו חוזר ומקריבן כדמפרש ואזיל: כאן במפרש. דאמר בהדיא ליום ראשון אני מפריש את כולן חוזר ומקריבן שאינו אלא תשלומי ראשון: האי סתם. דאמרת אסור להקריבן היכי דמי: משום דלא הוה ליה שהות הוא. ומסתמא ליום ראשון הפרישן: שיורי שייר. שהיה בדעתו לחוג שני ימים: ה''נ מסתברא. דמודה ר' יוחנן בדמפרש: איתמר נמי. דהיכא דמוכח מילתא דלא היה בדעתו לחוג שני ימים מודה ר''י:

מי שחגיגה באה מהם. פרש''י דכתיב לא ילין חלב חגי ומיהו לקמן (דף י:) לא מפקינן ליה לפי המסקנא אלא מגזירה שוה דמדבר מדבר ושמא מכל מקום משמעות המקרא משמע חגיגה ולקמן מפקינן ליה ממדבר מדבר שמא אלשון דויחוגו קא סמיך דמשמע חגיגה דאי ממדבר הוה אמינא עולה ושלמים באה מהם וליכא למימר אם כן לא יהו באים שלמי שמחה ממעשר רק על ידי טפילה כמו חגיגה דהא בסיפרי ילפינן ליה מגזירה שוה דכתיב בו שם במעשר וגם בהתודה (מנחות פב.) מדכר גזרה שוה שם שם לשלמים הקשה ה''ר אלחנן לילף שמחה מהר עיבל דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים ומינה ממעטינן עופות ומנחות וכן דריש רבי יהודה בן בתירא בפסחים (דף קט.) ועוד אמאי לא מוקמינן קרא בבשר חולין דמיקרי שפיר שמחה ותירץ דודאי ילפינן מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף כאן שלמים ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל: בחגך. ולא באשתך. ות''ק דמפיק לה מדרשה ושמחת בחגך מי שחגיגה וכו' י''ל דתרוייהו שמעינן מינה דליכתוב בחג ומיהו מצינו למימר דפליג עליה ולא משמע ליה והא דאין נושאים נשים במועד מוקי טעמא כאידך דהתם: מי שיש לו אוכלין מרובין. בירושלמי אמרינן עני וידו רחבה קורא אני עליו איש כמתנת ידו עשיר וידו מעוטה על זה נאמר כברכת ה' אלהיך עני וידו מעוטה על זה נאמר מעה כסף שתי כסף אין פחות ממעה כסף ואין פחות משתי כסף: חוזר ומקריב (הוא) ביו''ט שני. פרש''י ואינו עובר משום בל תוסיף דרחמנא אמר וחגותם אותו חג חד יומא והוא חוגג שני ימים דהוה ליה תשלומין דראשון אבל בסתם אסור כדמפרש ואזיל ולא שייך לאקשויי כיון דלא הוי חזי בראשון איך הוה חזי בשני הואיל ושמעינן ליה לר' יוחנן בסמוך תשלומין דראשון דהוה חזי בראשון קרינן ביה הואיל ואיכא שם הרבה כהנים שיקריבו אותן בבת אחת ומיהו ר''ח פירש בענין אחר וזהו לשונו אמר ריש לקיש הפריש עשרה בהמות לחגיגתו הקריב חמשה ביו''ט ראשון מקריב חמשה ביו''ט אחרון ואע''ג דאין מקריבין נדרים ונדבות ביו''ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מותר להקריבן ביום טוב ורבי יוחנן אמר כיון שפסק שוב אינו חוזר ומקריב ומביא א''ר אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש הא דר' יוחנן כגון שהפרישן סתם והקריב ויש לו שהות ביום לשחוט השאר וגם יש לו אוכלים ולא שחטן שיורי שיירינהו ונעשו כנדרים ונדבות שלא מחמת יום טוב שאין קריבין ודריש לקיש כגון שפירש שאלו הנשארים יקריבם ביום טוב אחרון כגון זה מותר הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן הפריש עשרה בהמות לחגיגתו הקריב חמשה וכו' חוזר ומקריב וכו' קשיא אהדדי כו' אלא לאו כו' איתמר נמי אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן לא שנו דכיון שפסק [שוב אינו מקריב] אלא שלא גמר היום דאמרינן שיורי שיירינהו ונעשו נדרים ונדבות אבל גמר היום חוזר ומקריב כך פירש רבינו חננאל וראייה לדבריו משמע בירושלמי דמכילתין היו לפניו עשרה בהמות הקריב חמשה ביום טוב ראשון והמותר מהו שידחה יום טוב האחרון רבי קריספא אומר איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש חד אומר דוחה וחד אומר אינו דוחה ולא ידעינן מאן אמר [דא ומאן אמר דא] אמר רבי זירא נפרש מליהון דרבנן מן מליהון דרבי יוחנן דו אמר טופל מעות למעות דו אמר דוחה ריש לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה ואין אדם טופל מעות למעות דו אמר אינו דוחה אמר רב שמן בר אבא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יום טוב עד שיאמר אין עוד בדעתו להוסיף משמע דלענין דחיית יום טוב מיירי:

דף ח - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד