חגיגה ז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

אמר ליה אביי: והרי אין צריך להשמיענו שמביאם כולם כאחד ביום הראשון. שהרי פשיטא הוא!

כי: הי מיניהו מהבנים משוית להו "פושעים" [עצלים]? מי מן הבנים תעשה אותם ל"פושעים", המאחרים מצות ראייה, והי מינייהו משוית להו "זריזין" [ומי מן הבנים תחשיב לזריזים, שמקיימים מצות ראייה ביום הראשון]?! שהרי גם בלי הפסוק, פשוט הדבר שכל אחד צריך להזדרז ולקיים מצות ראייה ביום הראשון.

אלא בהכרח, שקרא "כל" זכורך, למאי אתא [מה בא הוא לומר]? לכדאחרים!

דתניא: אחרים אומרים: המקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי, פטורין מן הראייה,

שנאמר: "כל" זכורך, ללמד: מי שיכול לעלות עם כל זכורך, מצווה לעלות, יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך.

וכבר נתבארה מימרא זו לעיל ד א.

מתניתין:

הכלל הוא: "כל דבר שבחובה - אינו בא אלא מן החולין".

כלומר: קרבנות שהן חובה על האדם להקריבם, צריך שיקנה אותם ממעות חולין, אבל אין לקנותם ממעות שחילל עליהם מעשר שני.

כלל זה נלמד ממה שאמרה תורה: "ועשית חג [חגיגה] שבועות לה' אלהיך, מסת נדבת ידך". "מסת" לשון "חולין" הוא, ללמד שהחגיגה שהיא חובה, וכן כל דבר שבחובה, אינו בא אלא מן החולין, ולא מדבר שיש בו קדושה [לקמן ח א]. ^[10]

ולפיכך: עולות ראייה הבאות בחולו של מועד, אינן באות אלא מן החולין, ולא ממעות מעשר שני, הואיל ודבר של חובה הן [רש"י. ובגמרא מפרש למה נקט חולו של מועד]. ^[11]

והשלמים [שלמי שמחה], באים אפילו מן מעות המעשר שני.

כי שלמי שמחה אינם "דבר שבחובה" במקום שיש בשר. ולכן, כיון שיש לו לאדם מעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים, יקנה בהם שלמים. וקרא מרבה לקמן [ח א] כל מיני שמחות לשמחה [רש"י בגמרא]. ^[12]

חגיגת יום טוב הראשון של פסח [והוא הדין שאר חגיגות הרגלים] נחלקו בה בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אומרים: אינה באה אלא מן החולין, שהרי דבר שבחובה היא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

ובית הלל אומרים: באה אפילו מן המעשר שני.

ובגמרא יתבאר, שאף לבית הלל אינה באה מן המעשר, שהרי דבר שבחובה היא, אלא שלדעתם יכול לטפול [לחבר] מעות מעשר למעות חולין, ובגמרא פליגי בה אמוראי באיזה אופן טופל.

ויוצא אדם ידי חובת שמחה בכל בשר קדשים שיש לו לשובע. ואין צריך להביא שלמים לשם שמחה אלא כשאין לו בשר לשובע [רש"י]. ^[13]

ולפיכך: ישראל יוצאין ידי חובתן של שלמי שמחה בנדרים ונדבות שהתנדבו כל השנה, וכשעולין לירושלים ברגל מביאין אותן ומקריבין אימוריהן והבשר נאכל לבעלים [רש"י], ובמעשר בהמה, שהיא קרבן שלמים, ונאכל הבשר לבעלים. ^[14]

והכהנים יוצאין ידי חובת שמחה:

בחטאות ואשמות, שהיו עולי רגלים מחוייבים בהן, והביאום ברגל, ובשרם נאכל לכהנים.

ובבכור שהוא לכהנים, ונאכל להם.

ובחזה ושוק, שהורמו משלמי ישראל וניתנים לכהנים לאכילה.

אבל אין הכהנים יוצאים לא בעופות [חטאת העוף הנאכלת לכהנים] לפי שאין שובע אלא בבשר בהמה, ולא במנחות ששייריהם נאכלים לכהנים, שאינם בשר.

גמרא:

שנינו במשנה: עולות "במועד" באות מן החולין:

וקא סלקא דעתין לפרש: עולות ראייה הבאות בחולו של מועד אינן באות אלא מן החולין, ולפיכך תמהינן:

אלא, מדאמר התנא "במועד", האם כוונתו לומר שעולות ראייה רק בחולו של מועד הוא דבאות רק מן החולין.

הא ביום טוב הן באות אפילו מן המעשר?!

ואמאי? והרי עולת ראייה דבר שבחובה היא, וקיימא לן: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין?! ^[15]

וכי תימא, ואם תאמר שאל תדקדק "הא ביום טוב באות מן המעשר", אלא הא קא משמע לן התנא שאמר "במועד", אגב אורחיה, דעולות ראייה רק בחולו של מועד הוא דבאות, אבל ביום טוב אינן באות כלל, וישלים בחולו של מועד, ולפיכך נקט "במועד" כיון שאין באות אלא בו.

אי אפשר לפרש כן.

משום שלפי זה, בהכרח, כמאן אתיא משנתנו, האוסרת להביא עולת ראייה ביום טוב - כבית שמאי!

וכי נפרש את משנתנו כבית שמאי, שהם האוסרים להביא עולת ראייה ביום טוב, ולא כבית הלל, שהלכה כמותם, והחולקים עליהם?!

דתנן: ^[16]

בית שמאי אומרים: מביאין ביום טוב שלמים של חגיגה ושל שמחה, כיון שיש בהם "תרתי לטיבותא", שהם חובת היום, ויש בהם אכילה לבעלים [אבל נדרים ונדבות שאינם באים לחובת היום, ויכול להקריבם בזמן אחר, אין באים ביום טוב אפילו אם הם שלמים הראויים לאכילה לבעלים].

ואין הבעלים סומכין עליהן ביום טוב, מפני שהסמיכה היא בכל כחו, ונמצא משתמש בבעלי חיים, ואסור להשתמש בבעלי חיים בשבת ויום טוב משום גזירת "שבות". אלא, סומך עליהן מערב יום טוב, ואין צורך שתהא השחיטה סמוכה לסמיכה [רש"י לקמן יז א].

אבל לא מביאין עולות כלל, אפילו עולות ראייה שהן חובת היום, כיון שאין בהם אכילה לבעלים.

חוץ מעולות שקבוע להם זמן, כגון תמידין ומוספין, שהן דוחים את השבת, וכל שכן שדוחים יום טוב. ^[17]

ובית הלל אומרים: מביאין ביום טוב שלמים.

ונחלקו במסכת ביצה דף יט, אם אף נדרים ונדבות של שלמים באים לדעת בית הלל ביום טוב, כיון שיש בהם אכילה לבעלים, או שבזאת הם מודים לבית שמאי, שרק שלמים שהם לחובת היום באים ביום טוב, ולא נדרים ונדבות, כיון שיכול להביאן לאחר זמן.

וכן מביאין ביום טוב עולות.

ונחלקו במסכת ביצה כ ב, אם מביאים רק עולת ראייה שהיא לחובת היום, או אף נדרים ונדבות של עולות קרבים ביום טוב לדעת בית הלל. ומיהו קרבנות שקבוע להם זמן שהם דוחים אפילו את השבת, כל שכן שהם דוחים את היום טוב לכולי עלמא. ^[18]

וסומכין עליהם, אף שסמיכה ביום טוב איסור שבות היא, שהיות ומותר להביאן לא גזרו שבות לבטל מצות סמיכתן [רש"י].

הרי למדנו, כי לדעת בית הלל מביאין עולת ראייה ביום טוב, ואי אפשר לפרש משנתנו שנקטה גבי עולת ראייה "במועד", משום שביום טוב אינה באה כלל.

ולפיכך משנינן באופן אחר:

לעולם הא דנקט בתנא במשנתנו "במועד", משום שביום טוב אינן באות כלל.

ומיהו, לא מדובר בעולת ראייה אלא בעולות נדרים ונדבות.

וחסורי מחסרא משנתנו, והכי קתני בה:

עולות נדרים ונדבות - רק בחולו של מועד באות, אבל ביום טוב אינן באות כלל. ^[19]

ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב, וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין בלבד, ואפילו לא על ידי טפילה.

ושלמי שמחה באין אף מן המעשר.

וחגיגת יום טוב הראשון של פסח: בית שמאי אומרים: אינה באה אלא מן החולין, ובית הלל אומרים: אפילו מן המעשר, ועל ידי טפילה. ^[20]

תניא נמי הכי:

עולות נדרים ונדבות - רק במועד הן באות. אבל ביום טוב אינן באות.

ועולת ראייה - באה אפילו ביום טוב.

וכשהיא באה, אינה באה אלא מן החולין

ושלמי שמחה - באין אף מן המעשר.

וחגיגת יום טוב הראשון של פסח -

בית שמאי אומרים באה מן החולין,

ובית הלל אומרים באה אף מן המעשר.

ועתה מבארת הגמרא את מה ששנינו במשנה ובברייתא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בחגיגת יום טוב ראשון של פסח, מדוע נקט התנא את המחלוקת הזו דוקא ביום טוב הראשון של פסח:

והוינן בה: מאי שנא חגיגת יום טוב הראשון של פסח, שנקט התנא במשנה ובברייתא, ולא חגיגה של שאר הרגלים?

אמר רב אשי: לפיכך נקט התנא דבריו בפסח, מפני שיש בערב פסח גם חגיגה אחרת. שאם היתה חבורת אוכלי הפסח גדולה, ולכל אחד מגיע רק מעט מן הפסח, מביאין עמו חגיגה [הנקראת "חגיגת ארבעה עשר"] כדי שיאכלו ממנה תחילה, ורק לאחר שיפיגו רעבונם באכילת קרבן החגיגה של ארבע עשרה, הם יאכלו את בשר קרבן הפסח. זאת, כדי שיהא קרבן הפסח נאכל אכילה חשובה, "על השובע", ולא אכילה חטופה, כדי להפיג את הרעבון.

והא קא משמע לן משנתנו: חגיגת חמשה עשר [היא חגיגת הרגל], אין, אכן אינה באה אלא מן החולין, אבל חגיגת ארבעה עשר - לא צריך להביאה דוקא מן החולין, אלא אפשר להביאה אף מן המעשר.

הערות

^[10] א. במנחות פב א הוא נלמד מפסוק אחר, וראה מה שכתבו התוספות בזה לקמן ח א ד"ה מלמד. ב. כתב המאירי: כל קרבן שהטילו הכתוב על אדם, הן לכפרה על חטא שחטא, הן להביאו בזמן ידוע - אינו רשאי לפורעו ממעשרותיו. רצה לומר, ממעשר שני, שהוא שלו, או ממה שכבר נדר ונדב מצד אחר, כי היאך יפרע את חובו במה שהוא זקוק להביאו מצד אחר.

^[11] בתוספות לקמן ח א ד"ה מבואר, כי אף בלא טעם זה אין עולות באות ממעות מעשר שני, כיון שצריך להוציאם בדברי מאכל ולא בעולות, וראה שפת אמת.

^[12] ראה ביאור כוונתו בהערה הבאה. והמאירי כתב בטעם הדבר: הואיל ואין עיקר מצותן של שלמי שמחה מפני הקרבן, אלא מפני שמחה, הותר בה שתהא כולה מן המעשרות, הן מעשר בהמה הן מעות של מעשר שני, או מנדרים ונדבות, שאין הדבר תלוי אלא בשמחה. ולמדנו עוד מדברי המאירי, כי אף מה שאמרו בהמשך המשנה שיוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, הכל הוא משום דבשמחה אין אומרים כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין; אך מרש"י לא משמע שהמשך הענין הוא.

^[13] יש קצת משמעות בדברי רש"י, שאם אין לו בשר, חיוב הוא להביא שלמים, ואין הבאת השלמים במצב שכזה רק בתורת "היכי תימצי" שיהיה לו בשר. וכן יש קצת משמעות בלשון רש"י לעיל ו ב, על מה שאמרו: שלש מצוות נצטוו ישראל ראייה חגיגה ושמחה, שכתב שם בד"ה שמחה: אף הם, שלמי שמחה [מלבד שלמי חגיגה], אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה, מביא שלמים להיות לו בשר לשובע, שאין שמחת החג אלא בבשר. ואם תאמר, אם כן, האיך מביא שלמי שמחה ממעות מעשר שני, והרי כיון שאין לו בשר, חובה היא להביא שלמים, והוה ליה דבר שבחובה, שאינו בא אלא מן החולין? ! ומלשון רש"י הנזכר בפנים, משמע שמתרץ את השאלה באופן הזה: הואיל ויש לו מעות מעשר שני, שגם בלא דין שמחה צריך להוציאם בירושלים, ולכתחילה צריך לקנות בהן שלמים, הרי זה כמי שכבר יש לו בשר שאינו חייב להביא שלמים. וזהו שכתב רש"י: דלאו דבר שבחובה הוא במקום שיש בשר, והרי יש לו מעות מעשר שני שיש לו להוציאם בירושלים, ויקנה בהם שלמים. ובחידושי רבי אריה לייב חלק א סימן כא כתב, שלמאן דאמר נדרים ונדבות של שלמים אינם קרבים ביום טוב, אינו יכול להקריב ממעות מעשר שני ביום טוב, שהרי ממה נפשך: אם מקריבן בתורת נדבה, הרי נדרים ונדבות אפילו של קרבנות שלמים אין קרבין ביום טוב. ואם מקריבן כדי לקיים חובת שלמי שמחה המוטלים עליו, הרי דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין [וראה שם אריכות בכל ענין זה]. אמנם מרש"י בפסחים ע א ד"ה יוצא, מבואר הענין באופן אחר, ראה שם; ושיטות האחרונים בענין גדר חיוב שמחה, ראה משמר הלוי סימן כ'.

^[14] ביאר רש"י שלא נקט "ישראל" אלא משום סיפא שאמר "והכהנים", אבל הוא הדין שכהנים יוצאים בשלמים.

^[15] כתבו התוספות: הוא הדין דהוה מצי להקשות, הרי אין מעות מעשר שני ניתנים אלא בדבר אכילה ולא בעולות. וראה שפת אמת.

^[16] המשנה מתבארת על פי הסוגיא בביצה יט א וכ ב ורש"י שם.

^[17] אבל עולת ראייה, אף על פי שמצותה ביום טוב הראשון של רגל, כיון שיש לה תשלומין כל שבעה, אינה חשובה קרבן שקבוע לו זמן, כן היא דעת רש"י, וכמו שכתב המנחת חינוך מצוה פח סוף ס"ק ז ד"ה אך גבי חגיגה. וראה שם עוד שיטות בזה; וראה עוד בטורי אבן ט א ד"ה כיון, והובאו דבריו בהערה לקמן יז א, וראה גמרא ותוספות פסחים עו ב, ובגמרא פסחים ע ב שהביאו התוספות שם.

^[18] ברש"י בסוגייתנו כתב "דקסברי בית שמאי: לכם ולא לגבוה" כלומר: לא התירה תורה אלא מלאכת אוכל נפש להדיוט, שנאמר: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ודרשינן "לכם ולא לגבוה". ומשמע דוקא לבית שמאי, אבל לא לבית הלל. וצריך לפרש כוונתו, דהיינו לאותו מאן דאמר דסבירא ליה אליבא דבית הלל, אפילו נדרים ונדבות של עולה שאין בהם צורך הדיוט, שכולה לגבוה, אף אלו מקריבין ביום טוב, ועל כרחך דלא דרשי לכם ולא לגבוה. ומיהו בביצה יט א מבואר, דאיכא למאן דאמר נדרים ונדבות של שלמים קרבים לבית הלל אבל לא נדרים ונדבות של עולה, ולדעתו כתבו התוספות בביצה יב א וכ ב, דאף בית הלל מודו דדרשינן לכם ולא לגבוה, והיינו טעמא דחלוקים השלמים מן העולה.

^[19] כתב רש"י: ואפילו לבית הלל סבירא ליה לתנא דמתניתין דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב [בין של עולה ובין של שלמים], וכי שרו בית הלל בעולת ראייה ושלמי חגיגה אע"פ שיש להן תשלומין עיקר מצוותן ביום ראשון דכתיב וחגותם "אותו" ביום ראשון משמע. וברש"י ביצה יט א ד"ה אבל נדרים ונדבות, פירש הטעם שמקריבין חגיגה וראייה אע"פ שיש להם תשלומין כל שבעה [ודמיא לנדרים ונדבות שאין מקריבין, כיון שיכול להביאן בזמן אחר] משום דחיישינן שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים. ראה שם ובדף כ ב בגמרא וברש"י, ובשפת אמת כאן. ומה שכתב רש"י כאן בטעם משנתנו המדברת על עולה: סבירא ליה לתנא דמתניתין דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, היינו משום דאיכא מאן דאמר אפילו נדרים ונדבות של עולה קרבין ביום טוב לבית הלל [כמבואר בביצה כ ב, ונזכר לעיל]. כך כתבו האחרונים, הביאם ב"משמר הלוי", דלא כטורי אבן שתמה על דבריו.

^[20] כתב רש"י לבאר החילוק בין חגיגה המותרת בטפילה לעולת ראיייה, שרק בשלמי חגיגה הותרה טפילה מפני שיש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטים, ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין. אבל המביא עולה למה יהא טופלה? יביא בהמה קטנה, במעה כסף. ומכך שהותרה טפילה בחגיגה כדי שיהיה מה לאכול, משמע שיש מצות אכילה בחגיגה לכל אדם.

אמר ליה [לו] אביי: דבר זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ואין צריך לאומרו, כי הי מינייהו משוית להו [את אלה מהם תעשה אותם] כפושעים (רשלנים), והי מינייהו משוית להו [את אלה מהם תעשה אותם] זריזין, שודאי אינו ראוי שיאחרו אחדים לבוא וייראו כמתרשלים!

ושואלים: אם כן, אלא קרא למאי אתא [פסוק זה "כל זכורך" למה הוא בא]? ומשיבים: לכ מו שאמרו אחרים, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אחרים אומרים: המקמץ (אוסף צואת כלבים) והמצרף נחשת, והבורסי (מעבד עורות) שכולם ריחם רע ביותר פטורין מן הראייה, שנאמר "כל זכורך" — מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינם יכולין לעלות עם כל זכורך לפי שהכל מתרחקים מהם, ולכן אין עליהם חובת עלייה ברגל.

א משנה עולות שמביאים במועד, באות מן החולין ולא מכספים אחרים, כגון מעשר שני, והשלמים אפשר להביא גם מן המעשר, מכסף פדיון מעשר שני שמעלים ואוכלים בירושלים. שלמי יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מביאים מן החולין, ובית הלל אומרים: אף מן המעשר.

ובכלל, ישראל יוצאין ידי חובתן באכילת שלמי שמחה בנדרים ונדבות שהתנדבו במשך כל השנה, וכשמביאים אותם לירושלים ברגל ואוכלים מהם — יוצאים בהם גם משום שמחת החג, וכן במעשר בהמה. והכהנים יוצאים ידי חובת שמחה באכילת חטאות ואשמות ובבכור, שקרבנות אלה נאכלים לכהנים, ובחזה ושוק שנותנים להם מן השלמים, ואף באכילתם יוצאים ידי חובת אכילת בשר שהיא משמחת החג, אבל לא יוצאים בעופות, חטאת העוף, ולא במנחות, שאין משום שמחה אלא באכילת בשר בהמה.

ב גמרא נאמר במשנה שעולות בחול המועד באות מן החולין, ומדייקים: אלא עולות במועד בלבד הוא שבאות מן החולין, ומכאן: הא [הרי] ביום טוב באות אף מן המעשר, אמאי [מדוע]? הלא עולה דבר שבחובה היא, וכלל הוא שכל דבר שבחובה, קרבן שחובתו של אדם להביא — אינו בא אלא מן החולין ואינו יוצא ידי חובה אלא בדבר שהוקדש לצורך זה בלבד ולא לצורך אחר.

וכי תימא [ואם תאמר]: הא קא משמע לן [דבר זה השמיעה לנו המשנה] כשאמרה "במועד", שהדיוק הוא אחר: שעולות במועד — באות, ביום טוב — אינן באות כלל, שאין מקריבים אותן ביום טוב. ותוהים: כמאן [כדעת מי] תעמיד את המשנה — כבית שמאי?!

דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: מביאין ביום טוב שלמים, ואין סומכין עליהן, לפי שיש צד של מלאכה בסמיכת בהמה ביום טוב, אבל לא מביאים עולות, שלפי שאינן נאכלות אינן איפוא צורך אדם אלא צורך גבוה, ולא הותרה שחיטה ביום טוב אלא לצורכי אדם. ובית הלל אומרים: מביאין גם שלמים וגם עולות, וסומכין עליהן. ותמוה הדבר שסתם משנה תהא כדעת בית שמאי שנדחתה מן ההלכה!

ומשיבים: כדי להבין את המשנה יש לפרש כי חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך שנה התנא], כך צריך לומר: עולות של נדרים ונדבות שאינן מחובות הרגל, במועד — באות, ביום טוב — אינן באות, ועולת ראייה — באה אפילו ביום טוב. וכשהיא באה — אינה באה אלא מן החולין שהרי חובה היא. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר. וחגיגת (קרבן שלמים של חג) של יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מן החולין דווקא, ובית הלל אומרים: אף מן המעשר.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא מפורשת גם כן כך]: עולות נדרים ונדבות שאינן מחובות הרגל במועד — באות, ביום טוב — אינן באות. ועולת ראייה — באה אפילו ביום טוב. וכשהיא באה — אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר. וחגיגת יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: אינה באה אלא מן החולין, ובית הלל אומרים: אף מן המעשר.

בנושא האחרון שואלים: מאי שנא [במה שונה, במה התייחדה] חגיגת יום טוב הראשון של פסח מקרבן חגיגה של שאר ימים טובים? אמר רב אשי: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] בהדגשת הדבר, כדי למעט משהו, כלומר, כי חגיגת חמשה עשר, שלמי החגיגה הבאים ביום הראשון של החג — אין [כן], אבל חגיגת ארבעה עשר, שכאשר היה קרבן פסח מועט לפי מנין המנויים עליו, היו מביאים קרבן נוסף לשלמים, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, וקרבן זה הקרוי "חגיגת ארבעה עשר" — לא, אין חיוב להביאה מן החולין דווקא, לפי שאינה חובה גמורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye said to him: This is obvious; which of his sons would he render sinners, who are too lazy to ascend, and which of them would he render vigilant, eager to perform the mitzva at the first opportunity?

Rather, for what purpose does the verse: “All your males,” come? It comes to teach that which Aḥerim taught. As it is taught in a baraita: Aḥerim say that a scrimper, one who gathers dog feces to give them to tanners for the purpose of tanning hides; a melder of copper, who purifies copper from dross; and a tanner of hides are all exempt from the mitzva of appearance, as their occupation inflicts upon them an unpleasant odor. As it is stated: “All your males,” which indicates that only one who is able to ascend with all your males is obligated, excluding these. As people avoid their company, they cannot ascend with all your males.

MISHNA: Burnt-offerings that one sacrifices on the intermediate days of the Festival must come from non-sacred property, not from sacred property such as second-tithe money. But the peace-offerings may be brought from the second tithe, i.e., from money with which one redeemed second tithe, which is subsequently used to purchase food in Jerusalem. With regard to the Festival peace-offering sacrificed on the first day of the festival of Passover, Beit Shammai say: It must come from non-sacred property, and Beit Hillel say: It may be brought even from the second tithe.

In general, Israelites fulfill their obligation to eat peace-offerings of rejoicing with their voluntary vows and gift offerings donated during the year and sacrificed on the Festival; and likewise with animal tithes. And the priests fulfill their obligation of rejoicing with the meat of sin-offerings and guilt-offerings and with firstborn offerings, as the priests receive a portion of these, and with the breast and thigh of peace-offerings, to which they are also entitled. However, they do not fulfill their obligation with birds, e.g., a bird sacrificed as a sin-offering, nor with meal-offerings, as only the eating of meat constitutes rejoicing.

GEMARA: When the mishna states that burnt-offerings sacrificed during the intermediate days of the Festival may come from non-sacred property, this leads to the surprising conclusion that on the Festival they may even come from the second tithe. The Gemara asks: Why should this be the case? The burnt-offering is an obligatory matter, and there is a principle that any obligatory matter with regard to offerings may come only from non-sacred property that was consecrated expressly for this purpose alone, not from property that was previously consecrated for another purpose.

And if you would say that this teaches us that burnt-offerings may come, i.e., be sacrificed, on the intermediate days of the Festival, whereas on the Festival they may not come at all, in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Beit Shammai.

As we learned in a mishna (Beitza 19a) that Beit Shammai say: One brings peace-offerings on a Festival, but one does not place his hands on them, as placing one’s hands on an animal on a Festival is prohibited by rabbinic law. However, one may not sacrifice burnt-offerings at all, as they are not eaten, and slaughtering is permitted on a Festival only for human needs. And Beit Hillel say: One brings both peace-offerings and burnt-offerings, and one does place his hands on them. It is unlikely that an anonymous mishna would follow the opinion of Beit Shammai, whose rulings are not accepted as halakha.

The Gemara answers: This mishna is incomplete, and this is what it is teaching: Burnt-offerings brought as a fulfillment of one’s vow or as gift offerings may come on the intermediate days of the Festival. However, on the Festival itself they may not come. And the burnt-offering of appearance comes even on the Festival, but when it comes, it may come only from non-sacred property, as it is obligatory. And peace-offerings of rejoicing may come even from the second tithe. And with regard to the Festival peace-offering brought on the first day of Passover, Beit Shammai say: It may come only from non-sacred property, and Beit Hillel say: It may come even from the second tithe.

That opinion is also taught in a baraita: Burnt-offerings brought as a fulfillment of one’s vow or as gift offerings may come on the intermediate days of the Festival. However, on the Festival itself they may not come. And the burnt-offering of appearance comes even on the Festival, but when it comes it may come only from non-sacred property. And peace-offerings of rejoicing may come even from the second tithe. And with regard to the Festival peace-offering brought on the first day of the festival of Passover, Beit Shammai say: It may come only from non-sacred property, and Beit Hillel say: It may come even from the second tithe.

The Gemara asks: What is different about the Festival peace-offering brought on the first day of the festival of Passover? Rav Ashi said: This emphasis on the specific date teaches us that for the Festival peace-offering of the fifteenth, i.e., the pilgrimage Festival offerings brought on the first day of Passover, yes, this restriction applies; however, for the Festival peace-offering of the fourteenth, no, this limitation is not in force. If the Paschal lamb was too small for a group, they would bring an additional peace-offering so that the Paschal lamb could be eaten when one was full. This offering was called the Festival peace-offering of the fourteenth of Nisan. Since this offering is not obligatory, everyone agrees that it may be purchased with second-tithe money.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא נמי הכי כשנויא דריש לקיש. ואין נראין חצאין פי' כל מי שאינו יכול לעלות בכלל ישראל כולו.

כגון המקמץ והמצרף נחשת והבורסקי מפני שריחו רע ומואסין אותו פטורין מן הראייה שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך:

מתני' עולות במועד באות מן החולין כו' ושלמים מן המעשר מעשר שני שאע"פ שהוכנו מעות מעשר שני לשמחת הרגל. שלמים לשמחת הרגל הן באין ומותר תריצנה למתניתין הכי חסורי מחסרא והכי קתני עולות ונדרים ונדבות במועד הן באות אבל לא ביו"ט ועולת ראייה באה אפי' ביו"ט וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה באין אף מן המעשר ממעות מעשר שני וחגיגת יו"ט הראשון של פסח בש"א מן החולין ובה"א מן המעשר.

תניא נמי הכי עולות נדרים ונדבות במועד באות ביו"ט אינן באות כו' אסיקנא קסבר ב"ש חגיגת יו"ט הראשון היא מן התורה.

המשנה השלישית עולות במועד באות מן החולין ושלמים מן המעשר בי"ט הראשון של חג בש"א מן החולי' ובה"א מן המעשר ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרי' ונדבות ובמעשר בהמה והכהני' בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ובשוק אבל לא בעופות ולא במנחות אמר הר"מ פי' כבר שערו זאת המשנה ופרשוה כך עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראיה באה ואפי' בי"ט וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה באה מן המעשר ורוצה בזה המעשר מעות מעשר שני וכבר ביארנו שלמי שמחה ומה שאומ' ב"ה מן המעשר רוצה בו שמותר לו להביא שלמי חגיגה ממעות מעשר שני ובתנאי שיביא אכילה ראשונה מן החולין לפי שכבר ביארנו כי חגיגה חובה והעקר אצלנו כל דבר שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין ומה שפרט י"ט הראשון של פסח להודיעך כי חגיגת י"ד אינה חובה כמו שביארנו בפסחים ולפיכך אינו מדבר אלא בחגיגת י"ט הראשון ודע כי בשאר ימות החג אדם יוצא חובתו במעשר בהמה ולא נתיר זה בי"ט גזרה שמא יעשר בי"ט וזה אינו מותר לפי שצריך לרשום המעשר בסיקרא כמו שיתבאר בבכורות וזה אינו מותר בי"ט ישראל יוצאין ידי חובתן פי' ידי חובת שמחה והוא מאמר השם ית' ושמחת בחגך ובאלה יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה אבל חובת ראיה וחובת חגיגה אינה באה אלא מן החולין כמו שביארנו ואין יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה בעופות ובמנחות כי העקר אין שמחה אלא בבשר:

אמר המאירי עולות במועד וכו' כונת המשנה בענין החלק השני ג"כ לבאר על כל אחד משלש הקרבנות הנזכרים ממה הם באים ומעתה אתה צריך לזכור מה שביארנו ששלשה מיני קרבן אדם חייב להביא בכל רגל ורגל עולה ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה ועוד אתה צריך לידע שכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ר"ל כל קרבן שהטילו הכתוב על אדם הן לכפרה על חטא שחטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעו ממעשרותיו ר"ל מעשר שני שהוא שלו או ממה שכבר נדר או נדב מצד אחר דהיאך יפרע את חובו במה שהוא זקוק להביאו מצד אחר ועל זה הוא אומר עכשו עולות במועד ר"ל בחולו של מועד באות מן החלין והוא סבור עכשו שעל עולה ראיה הוא אומר כן שאם הביאה במועד וכגון שלא הביאה ביום טוב ראשון אינה באה אלא מן החולין והקשו עליה בגמ' הא עולות הבאות בי"ט שהוא עקר הרגל באה מן המעשר והלא עקר חובת הבאת עולה ראיה ביום ראשון הוא אע"פ שאם לא הקריבה בראשון יש לה תשלומין כל שבעה ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ומתרץ על משנתנו שהיא חסרה וכן היא שנויה עולות של נדרים ונדבות הן שנדרום בי"ט הן שכבר נדרם בשאר ימות השנה ומביאים עכשו בעלייתו לרגל במועד באות אבל בי"ט אין באות ר"ל שאינן קרבות כלל ביום טוב הואיל ואין בהם אוכל נפש הא עולה ראיה אע"פ שאין בה אוכל נפש באה אפי' בי"ט שעקר מצותה ביום ראשון והרי מן התורה נצטוינו בה ועליה אמרו מביאים שלמים ועולות וסומכין עליהם שמאחר שעקר הקרבתן דוחה י"ט אף הסמיכה שיש בה אסור שבות וסרך רכיבה מצד שהוא משתמש בבעלי חיים נדחית וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין שהרי דבר שבחובה הוא ושלמים ר"ל שלמי שמחה הואיל ואין עקר מצותן מפני הקרבן אלא מפני שמחה הותר בה שתהא כלה באה מן המעשרות הן מעשר בהמה הן מעות של מעשר שני או מנדרים ונדבות שאין דבר תלוי אלא בשמחה והרי שמח י"ט ראשון של פסח כלו' שלמי חגיגה שבו והוא הדין לשלמי חגיגה שבשאר הרגלים אלא שתפס בכאן י"ט הראשון של פסח להשמיענו שלא נאמר כן אלא בחגיגת ט"ו הא של י"ד אף מן המעשר היא באה לדברי הכל שלא היתה באה מצד עצמה אלא מפני מיעוט הפסחים שלא היו באים אלא שה זכר תמים והיו מרבין בחגיגת י"ד לאכול בה רוב אכילתם שיהא פסח נאכל על השבע ואמר על שלמי החגיגה שבית שמאי אומרין מן החולין ובית הלל אומרין מן המעשר ופי' בגמ' לדעת בית הלל דוקא בשיערב בקנייתו דמי חולין עם דמי מעשר שני שלו ושיהיו דמי חולין שבה מספיקין לאכילה ראשונה שתאכל ממנה ר"ל לסעודה ראשונה שביום ראשון והוא שאמרו בטופל ופירש בה ר' יוחנן דוקא בטופל מעות למעות כגון שהיו לו דמי חולין בכדי שה קטן ויטפל עמהם דמי מעשר בכדי שיקנה מכלם פר גדול אבל בהמה בבהמה לא כגון שיקנה שה אחד בדמי חולין ויקנה בהמות אחרות בכדי מעשר לבשל את כלם ביחד כדי להספיק לו ולאכלו שהרי מכל מקום יש כאן בהמה אחת כלה מן [המעשר וחזקיה פירש דוקא בהמה לבהמה כדי שתהא בהמה אחת כלה מן] החולין והלכה כר' יוחנן ויש פוסקין שטופל באיזו שירצה ר"ל בין מעות למעות בין בהמה לבהמה וכמו שאמרו למטה אף טופלין בהמה לבהמה נמצא עולה ראייה מן החולין הגמורים ושלמי החגיגה ממעות של חולין אלא שרשאי לערב בה מעות של מעשרות ושלמי שמחה והוא הדין בי"ט של פסח בחגיגת י"ד רשאי להביאם כלם ממעות של מעשר או לפטור עצמו בבהמת מעשר והדומים לה והוא שאמר ישראל יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות שהבשר נאכל לכהנים ובבכור ובחזה ושוק אבל לא בעופות ומנחות שאין שמחה אלא בבשר בהמה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנאמרו עליה בגמרא אלו הן:

חגיגות אלו כלן הן של חגיגה ושל שמחה שבכל הרגלים הן של י"ד ביו"ט של פסח כלן בדין שלמים ליאכל לשני ימים ולילה אחד אם כן מהו שאמרו בפרשת תודה בפרשת צו ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד שנאכלין ליום ולילה פירושה במה שעלה ממנה עם הפסח בשלחן שדינה כפסח שלא לטעות מזו לזו וכמו שכתבנוה בפסח שני בשם תלמוד המערב ובשם הבריתא אבל אם הצניע ממנה ולא העלה את כלה עם הפסח בשלחן כל מה שהצניע ממנה נאכל לשני ימים ולילה אחד והוא שדרשו בפרשת ראה אנכי אשר תזבח בערב בחגיגת י"ד הכתוב מדבר ולמד עליה שהיא נאכלת לשני ימים ולילה אחד וכבר ביארנו בפסחים שחגיגת י"ד שהצניע ממנה יוצא בה ידי חובת שלמי שמחה שביום ראשון ואין דעתי נוחה בדברים אלו שהרי בשר חגיגת י"ד העולה עם הפסח בשלחן לא דנוה לזמן הפסח אלא או מחשש חלוף או תערובת וכי הזהירה תורה על החששות הבאות מצד הגזרה ומטעם משמרת למשמרת ואפשר שמדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ומ"מ יש שאין גורסים בדרש של מקרא זה ר"ל ובשר זבח תודת שלמיו חגיגת י"ד אלא שלמים הבאים מחמת הפסח ור"ל פסח שאבד ונמצא לאחר זמנו שקרב שלמים או תמורת הפסח ואעפ"כ אינו נאכל אלא ליום ולילה כתחלת הקדשו וכדאיתא בתורת כהנים פרשת ויקרא והוא שאמרו שם ואם כבש לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאים מחמת הפסח ר"ל תמורתו לכל מצות שלמים לסמיכה ולנסכים ולתנופת חזה ושוק אבל אינן נאכלים אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן וכן מצאתי הגירסא בפרשת צו בתורת כהנים על פסוק זה ר"ל ובשר זבח תודת שלמיו ולשונם בזה מנין לרבות את הוולדות ואת התמורות ת"ל ובשר מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל זבח מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח ת"ל שלמיו:

בד"ה מביאין שלמים כו' שלא לסמוך בי"ט והלל אומר לסמוך כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה עולות ונדרים כו' השוחט עולות נדבה בי"ט כו' והתם כי פריך על עולא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל מדתנא הכא עולות נדרים ונדבות אין קריבין הא נדרים ונדבות דשלמים קריבין ה"מ לאקשויי לעולא:

רש"י בד"ה ביו"ט אינן באות. אע"פ שיש להן תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון כו'. לכאורה אין זה אלא למ"ד לקמן (ט) כולן תשלומין דראשון. אך לפי מה שפי' שם בד"ה כולן תשלומין זל"ז יום ראשון שהוא נראה להביא עיקר כו' א"ש אף לדידיה. אבל מכל מקום דבריו צ"ע דבביצה (כ ב) איתא דב"ה בעצמן השיבו דמיקרי קבוע להם זמן מטעם דאם עבר הרגל ול"ח א"ח באחריותו:

תד"ה מביאין (בסופו). ועוד שמא כו' אבל הלל חלק עם רבם ואין בידם למחות. והא דא"ל מה טיבה של בהמה זו (פי' דהיו סבורים שהיתה עולה כדמוכח מתשובת הלל) הוא משום דלא שמעי שהלל חולק בזה על רבם כדכתבו ברה"ד:

תד"ה עולות. והא דהתם כו' ולא אקשי ליה ממתניתין כו'. לכאורה י"ל משום דהכא א"ל דתנא עולות משום סיפא לאשמעינן דעולת ראיה באה אפילו ביו"ט ולאפוקי מב"ש. שוב מצאתי כן להט"א. ולפלא שלא זכר מאומה מדברי התוס':

א''ל אביי. האי נמי לא תיבעי לך קרא דבלאו קרא נמי פשיטא מאחר שחייב את כולן אנא ידענא דכל אחד צריך לזרז את עצמו דהיאך יאמר האב לאלו הוו זריזין ולאלו הוו עצלין: אלא קרא לכדאחרים. והיינו נמי אין נראין לחצאין דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן כך נראה בעיני וחביריי מפרשין דלאו אין נראין לחצאין אתא אביי לפרושי אלא למימרא דקרא לאו להכי אתא וקשיא לי סוף סוף הא דאין נראין חצאין מאי קאמר תנא ועוד ששיטת הש''ס כל היכא דאיכא סבר פלוני למימר הכי ואמר ליה פלוני הכי ההיא מילתא גופא דהוה מצי למימר קמא מתרץ בתרא ואמר ליה דלא תפרשיה הכי אלא הכי: מתני' עולות במועד באות מן החולין. משמע השתא עולות ראייה הבאות בחולו של מועד באות מן החולין ולא ממעות מעשר שני דקיי''ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין במסכת מנחות (דף פב.) ולקמן נמי בגמרא (דף ח.) תניא מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ובגמ' פריך אמאי נקט חולו של מועד כי מייתי לה ביום טוב נמי מן החולין בעי לאתויי: ושלמים מן המעשר. בגמרא מפרש שלמי שמחה דרבינהו קרא בכל מילי: ויו''ט הראשון של פסח. בגמרא מפרש מאי היא ומאי שנא פסח דנקט: ישראל יוצאין ידי חובתן. משום שמחה בכל ענין שיש להן בשר לשובע ואין זקוקין לזבוח שלמים לשם כך: בנדרים ונדבות. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל מביאין אותן ומקריבין אימוריהן והבשר נאכל לבעלים יוצאין בהן משום שמחה משום דבעי למיתני סיפא והכהנים בחטאות וכו' נקט ברישא ישראל: והכהנים. שבאו להן חטאות ברגל חטאות ואשמות שהיו עולי רגלים מחוייבין ויש להן בשר לשובע יוצאין בהן משום שמחה ואין צריכין להביא שלמים לשם שמחה אלא בזמן שאין להן בשר לשובע: יוצאין בחזה ושוק. המורמים להן משלמי עולי רגלים: אבל לא בעופות. בחטאת העוף שאין שובע אלא בבשר בהמה ובגמ' יליף לה: גמ' הא. אם הביאן ביום טוב יביאם מן המעשר אם ירצה בתמיה: וכי תימא. האי דנקט במועד משום דאגב אורחיה קא משמע לן מילתא אחריתי דאין עולת ראייה קריבה ביום טוב ואף על פי שהיא חובת הרגל הואיל ויש לה תשלומין למחר: מביאין שלמים. ביום טוב לפי שיש בהם צורך מאכל הדיוט: ואין סומכין עליהן. שהסמיכה שבות היא שמשתמש בבעלי חיים ותנן אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו:): אבל לא עולות. אין מביאין כלל דסבירא להו לב''ש לכם (שמות יב) ולא לגבוה חוץ מתמידין ומוספין שזמנן קבוע וכל שזמנן קבוע כתיב בהו במועדו ואפילו בשבת וכל שכן ביו''ט: וסומכין עליהן כיון דמותר להביאן לא גזרו שבות לבטל סמיכתן: ביו''ט אינן באות. ואפי' לב''ה סבירא ליה לתנא דמתני' דנדרים ונדבות אין קריבין ביו''ט וכי שרו ב''ה בעולת ראייה ושלמי חגיגה אע''פ שיש להן תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון דכתיב וחגותם אותו (ויקרא כג) ביום ראשון משמע: וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. והכא לא מצו לאיפלוגי ולמימר טופל מעות מעשר עמהן דכי אישתרי טפילה בחגיגה הוא דאישתרי לקמן מניין שאם רצה לערב כו' גבי שלמים יש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסין מועטים ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין אבל עולה למה טופלה יביא במעה כסף: אף מן המעשר. דלאו דבר שבחובה הוא במקום שיש בשר והרי יש לו מעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים ויקנה בהם שלמים ורבי קרא לקמן כל מיני שמחות לשמחה: וחגיגת יום טוב הראשון. שהוא ודאי דבר שבחובה אפי' יש לו בשר הרבה דילפינן לקמן מוחגותם אותו וגו' ולקמיה פריך מאי שנא פסח דנקט: וב''ה אומרים כו'. לקמן פריך הא ודאי דבר שבחובה היא ומוקי לה בטופל: חגיגת י''ד לא. כלומר להכי נקט פסח לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת כשהיתה חבורת פסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא פסח נאכל על השובע ואשמעינן מתניתין דחגיגת יו''ט עצמו הוא דאינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת ארבעה עשר באה אף מן המעשר.

מביאין שלמים ואין סומכין עליהם. דסבירא להו כשמאי רבם דאמר לקמן (דף יז.) שלא לסמוך ביום טוב והלל אומר לסמוך אבל מעולות לא מצינו פלוגתא דפליגו בה הלל ושמאי ואמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו. ושם) דלא נחלקו רק בשלשה דברים ומההיא דסמיכה פריך ומשני לה שפיר אלא התלמידים קבלו מרבם אף עולות ולא נחלקו בהא ובההיא דפרק שני דביצה (דף כ:) מעשה באחד מתלמידי הלל שהביא עולתו בעזרה כו' ואמר לו אחד מתלמידי שמאי מה זו סמיכה הוא הדין דמצי למימר מה זו עולה שהם אומרים שלא להביא אלא לא הבין שהיה עולה אבל הסמיכה שראה לפניו הקפיד והא דלא הקפיד כמו כן בהלל עצמו בעובדא דמייתי לעיל מינה דשמא לא ראו הסמיכה ועוד שמא לא היו מוחין אלא לתלמידיו שהיו חולקין אבל הלל חלק עם רבם ואין בידם למחות: עולות ונדרים ונדבות במועד באות ולא ביו''ט. דאף בית הלל מודו דאין קריבין ביו''ט והא דקאמרי' בפ''ק דביצה (דף יב. ושם) השוחט עולת נדבה ביו''ט לוקה דאמר לך מני ב''ש היא ולא מוקי לה כב''ה דנהי דאיסורא איכא לאו ליכא . כיון דאית ליה מתוך כדקאמרינן התם וכן אמרינן התם פ' שני דביצה (דף יט.) בגמרא דהאי משנה אמר רשב''א לא נחלקו ב''ש וב''ה על עולות שאינם של יו''ט שאין קריבין [והא] דהתם כי פריך על עולא דאמר מחלוקת ב''ש וב''ה בשלמי חגיגה לסמוך וכו' מברייתא דתני בה פלוגתא על שלמים שאינן של יו''ט כו' ולא אקשי ליה ממתניתין דהכא כי היכי דמתרצי לה עולות נדרים ונדבות במועד באות ביו''ט לא היינו טעמא דעדיפא ליה לאקשויי מברייתא דמתני בהדיא ולא ע''י דיוקא וחסורי מיחסרא והכי קתני והא דלא מייתי להו נדרים ונדבות לעולא דאמר לב''ה אין קריבין נדרים ונדבות משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה כדאמרינן בסמוך דאיכא לאוקמי שכבר קרב שמחה כדינו והרב רבי אלחנן והר''י מתרץ דלא אמר בסמוך דנפיק בשלמי שמחה בנדרים אלא היינו היכא שהקריבום משום שמחה אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם:

דף ז - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד