חגיגה ו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

והרי עד הכא [עד ירושלים] - מאן אתייה [מי הביאו]!?

כלומר: הרי אין חיוב ראייה אלא במי שיכול לעלות ברגליו מביתו לירושלים, ואין די במה שיכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית. וכיון שכן, למה יהיה קטן זה צריך חינוך, והרי אף אילו היה גדול היה פטור?! ^[1]

אמר תירץ ליה אביי:

עד הכא [עד ירושלים], אימיה, דמחייבא בשמחה אייתיתיה [בא הקטן עם אמו שחייבת לבוא לירושלים כדי לשמוח בחג עם בעלה, דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב "ושמחת אתה וביתך". רש"י] -

אבל מכאן ואילך [מירושלים להר הבית, שאין אמו חייבת לבוא], רק אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו, ולעלות כך מירושלים להר הבית, חייב. ואי לא, פטור

השיב [הקשה] רבי תחת בית הלל, לדברי בית שמאי, שהיו אומרים, אף קטן שאינו יכול להלך ברגליו חייב בחינוך, כל שיכול לרכוב על כתיפו של אביו: והרי אמר הכתוב גבי חנה, אמו של שמואל הנביא: "ויעל האיש אלקנה וכל ביתו לזבוח לה' את זבח הימים [זבח המועדות, רש"י] ואת נדרו. וחנה [אשתו] לא עלתה, כי אמרה לאישה: עד יגמל הנער [שמואל לסוף עשרים וארבעה חדשים], והביאותיו, ונראה את פני ה', וישב שם עד עולם" [כאשר נדרה: ונתתיו לה' כל ימי חייו].

והא שמואל, כבר בשנת חייו הראשונה, בגדר "יכול לרכוב על כתיפו של אביו" [משילה למשכן, רש"י] הוה. ומכל מקום לא חינכוהו לעלות לרגל למשכן שילה.

ומוכח, כי כל שאינו יכול להלך ברגליו, אין מחנכין אותו. וכדברי בית הלל. ותיקשי לבית שמאי?! ^[2]

אמר תירץ ליה רבן שמעון בן גמליאל אבוה דרבי, לרבי. ^[3]

ולטעמיך, תיקשי לך: חנה גופה - מי לא מיחייבא בשמחה [האם חנה עצמה אינה חייבת בשמחה], ואיך לא עלתה לירושלים משום חיוב שלה?!

אלא על כרחך: חנה, מפנקותא יתירתא חזייה ביה בשמואל [פינוק יתר ראתה חנה בשמואל], ומשום כך חשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא [חששה אמו שמא ייחלש מן הדרך], ולפיכך לא היתה יכולה להעלותו לירושלים, ונשארה אמו עמו.

הסוגיה הבאה מתבארת על פי החזון איש קכט ג, ובתוספת ביאור בהערות.

בעי רבי שמעון בן לקיש: קטן שהיה בגיל נמוך מאד, שבגיל הזה עדיין אינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות.

והיה הקטן הזה חיגר, שאינו יכול לעלות ברגליו מחמת חגרותו, אך יכול הוא לרכוב על כתיפו של אביו, לדברי בית שמאי - מהו שיהא אביו חייב לחנכו במצוות ראייה? ^[4] וכן קטן שאינו מהלך עדיין ברגליו, אלא אוחז בידו של אביו, שהיה סומא, וצריך לאחוז בידו של אביו מחמת עוורונו, לדברי שניהם [בית שמאי ובית הלל] - מהו שיהא צריך חינוך לראייה?

ומפרשת הגמרא את אופן הספק:

היכי דמי? באיזה אופן מסתפק ריש לקיש?

אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט לעולם [רש"י], ונמצא שלעולם לא יתחייב בראייה, ובספק סומא מדובר בו בסומא שאינו יכול להתפתח מעוורונו ולהתחייב אי פעם בראייה?

הרי אין ספק בדבר שאין מחנכין אותו. כי:

השתא גדול פטור - קטן מיבעיא! וכי צריך לומר שקטן פטור?

הרי כל ענין חינוך הוא לחנכו כדי שיעשה את המצוה לכשיגדל, וכיון שכאשר יגדל לא יתחייב, אין ענין לחנכו במצוה כשהוא קטן [רש"י]?! ^[5]

ומפרשינן: לא צריכא לדון בספק זה, אלא בחיגר שיכול להתפשט ולהתחייב, וסומא שיכול להתפתח ולהתחייב - מאי דינו? ^[6]

אמר, פשט אביי את הבעיה:

כל היכא דגדול במצב שכזה מיחייב מדאורייתא - קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן.

אבל כל היכא דגדול במצב שכזה פטור מדאורייתא [כחיגר וסומא] - קטן נמי פטור מדרבנן. ^[7]

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף; ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף:

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: הראייה שתי מעות כסף, והחגיגה מעה כסף. כי סברא היא שתהא עולת הראייה חשובה משלמי החגיגה, כיון שהראייה עולה כולה לגבוה כדין קרבן עולה, מה שאין כן בחגיגה, שהיא קרבן שלמים, ונאכלת לבעליה.

ועוד טעם שתהא העולה חשובה מן השלמים:

שכן מצינו בעצרת, בחג השבועות, שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים!

שהרי לעולה מביאים שבעת כבשים תמימים, ופר בן בקר אחד, ואילים שנים, ואילו לשלמים אין מביאים אלא שני כבשים בני שנה לזבח שלמים.

ובית הלל אומרים: הראייה מעה אחת כסף, והחגיגה שתי מעות כסף. כי סברא היא שיהיו שלמי החגיגה חשובים מעולת הראייה: לפי שחגיגה, שהיא קרבן שלמים, ישנה עוד לפני הדיבור [לפני מתן תורה], כדכתיב: "וישלח את נערי בני ישראל [הבכורות], ויזבחו זבחים שלמים לה'".

ופסוק זה קודם מתן תורה נאמר, ונתקיים בו: "ויחגו לי במדבר" [שאמר משה לפרעה במצרים]. הרי שקרבה "חגיגה" קודם הדיבור [רש"י בעמוד ב]. ^[8]

מה שאין כן בקרבן ראייה, שלא היה קודם הדיבור.

ועוד טעם שיהיו השלמים חשובים מן העולה, שהרי מצינו בנשיאים [כשהוקם המשכן] כשהקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח, שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות. כדכתיב: כל הבקר לעולה: שנים עשר פרים, אלים שנים עשר, כבשים בני שנה שנים עשר. וכל בקר זבח השלמים: עשרים וארבעה פרים, אילים ששים, עתודים ששים, כבשים בני שנה ששים.

ומבארת הגמרא: ובית הלל - מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי? והרי הוכיחו בית שמאי ממספר העולות והשלמים בחג השבועות, שהעולה חשובה מן השלמים?!

משום דאמרי לך בית הלל: על מה דקא אמרת שראייה עדיפא משום דהיא קרבן עולה, ועולה כולה לגבוה - נאמר לך: אדרבא, חגיגה עדיפא, היות דאית בה שתי אכילות, "אכילת גבוה" בהקטרת האימורים על המזבח, ואכילת הבעלים.

ודקא אמרת: נילף מעצרת שריבה הכתוב לעולה יותר מן השלמים, אמרי לך בית הלל: דנין קרבן יחיד [עולת ראייה ושלמי חגיגה] מקרבן יחיד של הנשיאים, ואין דנין קרבן יחיד של עולת ראייה ושלמי חגיגה, מקרבן ציבור בעצרת.

וממשיכה הגמרא לבאר:

ובית שמאי - מאי טעמא לא אמרי כבית הלל? והרי הוכיחו בית הלל שהשלמים חשובים מן העולה?!

משום דאמרי לך בית שמאי: על מה דקאמרת חגיגה עדיפא כיון דישנה לפני הדיבור, נענה לך כי ראייה נמי ישנה לפני הדיבור!

שהרי כתוב באותו פסוק: "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות, ויזבחו זבחים שלמים. ויחזו את האלהים, ויאכלו וישתו". וקסברי בית שמאי שאותן עולות, קרבן ראייה הוו, על שם הכתוב "ויחזו את האלהים".

ועל מה דקאמרת: נילף מנשיאים שהשלמים חשובים, נאמר לך: דנין דבר הנוהג לדורות, כעולת ראייה ושלמי חגיגה, מדבר הנוהג לדורות, כקרבנות עצרת, ואין דנין דבר הנוהג לדורות, מדבר שאינו נוהג לדורות, כקרבנות הנשיאים.

וממשיכה הגמרא לבאר את טעמם של בית שמאי ובית הלל: ובית הלל, מאי שנא חגיגה שהיא עדיפה משום דלדעתם רק היא "ישנה לפני הדיבור", כיון דכתיב "ויזבחו זבחים שלמים".

והרי ראייה נמי היתה לפני הדיבור, דהכתיב באותו הפסוק: "ויעלו עולות"!?

ומשנינן: משום דקסברי בית הלל: אותה עולה שהקריבו ישראל במדבר - עולת תמיד הואי, ולא עולת ראייה.

ובית שמאי סברי: אותה עולה שהקריבו ישראל במדבר - עולת ראייה הואי.

אמר אביי:

בית שמאי ורבי ישמעאל ורבי אלעזר, כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי.

ובית הלל ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי.

ומוכיח אביי דבריו:

א. בית שמאי - הא דאמרן כאן, שהם סוברים עולת ראייה הואי.

ב. רבי ישמעאל - אף הוא סובר כן, מהא דתניא:

רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני!

כלומר: יש דינים שנאמרו למשה בסיני באופן כללי בלבד, מבלי לפרט את כל הדינים שבו.

כגון מה שנאמר למשה בסיני: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך". הרי קרבנות עולה ושלמים באופן כללי אמורים, אך אין בפרשה הזאת את פרטי הדינים, כגון צורת מתן הדמים וההפשט והניתוח של העולות, ומתן דמים והקרבת אימורים של השלמים.

הערות

^[1] כתב החזון איש קכט א: בפשוטו היה נראה לפרש דברי הגמרא כך: כיון שאינו בירושלים, אין לחייבו בחינוך. כי להביאו לירושלים אין חובה מצד חינוך, כיון דאינו עיקר המצוה אלא מכשירי מצוה, ראה שם. אי נמי, עיקר הקושיא היא מפני שהוא צריך לאמו, ואין לחייבו בחינוך כיון שאין יכול לעזוב את אמו. אלא, שהביא מדברי התוספות לעיל ב ב, שהוכיחו מסוגיא זו, דכל שאינו יכול לעלות מביתו, הרי זה בכלל מי שאינו יכול לעלות ופטור מן הראייה. ומוכח כפי שנתבאר בפנים. וראה שם בחזון איש שהאריך בגדרי הדברים. ומדברי רש"י נראה, שאין יכול לעלות עד ירושלים מפני שהוא צריך לאמו, ולא מפני שאין בו כח לעלות, וכן מבואר בטורי אבן. ולפי זה מוכח לפי דרך התוספות, שגם מי שאין יכול לעלות ברגליו מסיבה כעין זו, אף הוא חשוב אינו יכול לעלות, ופטור מטעם "רגלים", וחידוש הוא.

^[2] כתב רש"י: כבר מהשנה ראשונה יכול הוא לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית, וכל שכן משילה למשכן. ומשמע מדבריו, שדי לנו ביכלתו לעלות משילה למשכן, ואפילו אינו יכל לרכוב על כתיפו של אביו מביתו שבהר אפרים לשילה, וצריך להביאו בעריסה. וכתב הטורי אבן, דקים ליה לרבי שכבר באותה שעה תיקנו חכמים חינוך לקטן.

^[3] כך היא גירסת בעל המאור בראש השנה. והכריח כן, כי לפי הגירסא "אביי" תיקשי, איך השיב אביי לרבי, שלא היה בדורו.

^[4] ביאור הענין לפי דעתו של החזון איש: א. מבואר במשנה: שכל מי שאין יכול לעלות ברגליו הרי הוא פטור מן הראייה, ובכלל פטור זה, מי שאינו יכול לעלות אלא על ידי רכיבה על כתף של אחר. ומטעם זה פטור החגר, וכן מי שאינו יכול לעלות אלא על ידי אחיזה בידו של אחר, וזה הוא טעם פטור הסומא. ב. הקטן שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו, לדעת בית שמאי, או שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות, לדעת בית הלל, אין צריך האב לחנכו במצות ראייה. והטעם הוא, מפני שהוא בכלל מי שאינו יכול לעלות. ומבואר במשנה, שאין פטורו ממצות ראייה מטעם שהוא קטן ואינו בר דעת, אלא יש בו פטור נוסף, כשאינו יכול עתה לעלות, ומחמתו אין חייבים לחנכו, אפילו אם יסור ממנו פטור זה לכשיגדיל. ג. ומכל מקום, כל שיכול לרכוב על כתיפו של אביו לדעת בית שמאי, או יכול לאחוז בידו של אביו לדעת בית הלל הרי זה צריך חינוך, אף על פי שאילו היו גדול היה פטור. והטעם בזה, כיון שלגבי קטן שדרכו בכך, הילוך באופן זה [רכיבה על כתף אביו לדעת בית שמאי, או אחיזה ביד אביו לדעת בית הלל] חשוב הילוך גמור כמו בגדול, וחשוב כמי שיכול לעלות. ד. ספיקו של רב חסדא הוא, אם הצטרפה סיבה אחרת, הגורמת שאינו יכול לעלות ברגליו אלא לרכוב על כתיפו של אביו, האם הוא חייב. והסברא לחייבו, כי אף על פי שקטן זה יש בו פטור אחר מלבד קטנותו, שהרי חגר הוא ואינו יכול לעלות ברגליו, ובחגר גדול אין מועיל מה שיכול לרכוב על כתיפו של אחר, וכל שיש בו פטור אחר הרי אין בו דין חינוך. מכל מקום יש לומר, כיון שלגבי קטן זה הילוך על כתיפו של אביו הילוך הוא, שדרכו בכך, הרי כשם שאתה מחשיבו מטעם זה כמי שיכול לעלות ברגליו אף שבאמת אינו מהלך ברגליו מחמת קטנותו, כך תחשיבנו מטעם זה כמי שיכול לעלות ברגליו, אף שמחמת חגרותו אינו מהלך ברגליו. ה. לדעת בית הלל אין מקום לספק זה, שהרי חגרותו גורמת לו שצריך לרכוב על כתיפו של אביו, ולדעת בית הלל אפילו בקטן אין הילוך על ידי רכיבה חשוב הילוך, והרי הוא פטור מראייה משום שהוא חגר. לפירושו של החזון איש, מוכרחים לפרש ספק הגמרא בקטן שאינו יכול לעלות ברגליו ממש מחמת קטנותו. כי אם מדובר בקטן שכבר יכול להלך ברגליו ממש, למה יהיה חייב כשהוא חיגר בחינוך? ! והרי הילוכו של קטן בשנותיו של זה, כהילוך של גדול הוא, ורק מחמת חגרותו אינו יכול לעלות ברגליו ממש, ולמה חייב אביו לחנכו כשהוא חיגר? ועל דרך זה נתבאר בפנים.

^[5] ביאור הדברים: בקטן שיש בו פטור אחר מלבד קטנותו, יש בו שני חסרונות: האחד: מפני שעתה הוא אינו בר חיובא, גם בלי פטור קטן שיש בו. השני: מפני שכשיגדל לא יהיה בר חיובא, ולמה לנו לחנכו אם לא יתחייב במצוה זו. והיינו דאמרינן, אף שיש מקום לדון בקטן זה שהוא חשוב היום כבר חיובא, ואין בו את החסרון הראשון, ומשום שלגבי קטן אף רכיבה או אחיזה חשובה הליכה, מכל מקום הרי לכשיגדל, ודאי לא תועיל לו רכיבתו או אחיזתו ביד אחר, ויהיה פטור מחמת שאינו יכול לעלות ברגליו, ולכן, אין להצריכו חינוך מחמת החסרון השני.

^[6] כתב רש"י: שיכול להתפתח קודם שיגדיל. ותמה בטורי אבן על סתירת דברי רש"י, שהרי לעיל פירש: אילימא בחגר שאינו יכול להתפשט, שאין סופו להתפשט עולמית, ומשמע, כי מי שעתיד לבוא לכלל חיוב ביום מן הימים יש לדון לחייבו בחינוך, ואילו כאן משמע מדבריו שאין מקום לספק הגמרא אלא במי שיבוא לכלל חיוב קודם שיגדיל. והתוספות ביארו שהספק הוא במי שיכול להתחייב קודם שיגדיל.

^[7] לפי דרכו של החזון איש, יש לומר: לענין פטורו של הקטן מחמת חגרותו או עוורונו, אין מועיל מה שדרכו של הקטן בהילוך שכזה, ונמצא שיש בו פטור אחר מלבד קטנותו, ולכן אין בו דין חינוך.

^[8] כתב רש"י כאן: ואע"ג דהאי קרא כתיב ב"ואלה המשפטים" לאחר עשרת הדברות? ! קודם עשרת הדברות הוה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה; והוכיח כן מברייתא במסכת שבת.

עד הכא [עד כאן], עד ירושלים מאן אתייה [מי הביא אותו]? ואם אפשר היה להביא את התינוק לירושלים, מדוע אי אפשר להביא אותו להר הבית?

אמר ליה [לו] אביי: עד הכא [כאן] כיון דמיחייבא אימיה [שמחוייבת גם אמו] בשמחה ולכן בבואה לירושלים אייתיתיה אימיה [הביאתו אמו], מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית — חייב, ואי [ואם] לא — פטור.

ומעירים שבברייתא נאמר: השיב רבי תחת (במקום) בית הלל: לדברי בית שמאי במשנתנו קשה ממה שנאמר בחנה, אם שמואל: "וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאתיו" (שמואל א', א, כב), והא [והרי] שמואל שיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה [היה], שהרי עוד טרם גמילתו (שזמנה הוא בהיותו בן עשרים וארבעה חדשים) הוא כבר גדול דיו כדי לרכב על כתפי אביו. ומכאן ראיה שרק תינוק שיכול ללכת ברגליו מרחק מסויים הוא המחוייב בראיה.

אמר ליה אבוה [לו אביו של רבי]: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מביא ראיה מכאן, תיקשי לך [יקשה לך] מאותו מקרא, הלא חנה גופה [עצמה] מי [האם] לא מיחייבא [היתה מחוייבת] בשמחה, ומדוע לא עלתה בגלל המצוה המוטלת עליה עצמה? אלא חייבים לומר כי חנה, מפנקותא יתירתא חזייא ביה [פינוק, חולשה יתירה ראתה בו] בשמואל, וחשא ביה [וחששה לו] לשמואל לחולשא דאורחא [לחולשת הדרך] וכיון שלא יכלה להביאו, אף היא עצמה לא באה עד שגדל, ואין מכאן ראיה כלל.

בעי [שאל] ר' שמעון: קטן שהוא חיגר, לדברי בית שמאי, שיכול לעלות על כתפי אביו אף שאינו יכול ללכת לבדו, וכן תינוק סומא שיכול לאחוז ביד אביו ולעלות, לדברי שניהם, מהו דינם, האם הוא חייב בראיה?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר פה בקטן שהוא חיגר שאינו יכול להתפשט (להתרפא) וסומא שאינו יכול להתפתח, אם כן מה השאלה? השתא [עכשיו] הרי גדול, מבוגר, במצב כזה פטור, קטן מיבעיא [נצרכה לומר] שפטור?! לא צריכא [נצרכה אלא] בחיגר שיכול להתפשט, וסומא שיכול להתפתח, מאי [מה דינו]?

אמר אביי: כל היכא [מקום] שגדול מיחייב מדאורייתא [מחוייב מן התורה] — קטן באותו מצב נמי מחנכינן ליה מדרבנן [גם כן מחנכים אותו מדברי סופרים], וכל היכא [מקום] שהגדול פטור מדאורייתא [מן התורה] — מדרבנן [מדברי סופרים] במצב כזה קטן נמי [גם כן] פטור לגמרי, וכאן כיון שהגדול פטור, גם קטן פטורים מלחנכו.

א שנינו במשנה: בית שמאי אומרים, עולת הראייה צריכה שתהיה שווה שתי כסף, ולבית הלל, החגיגה, קרבן השלמים, היא שצריכה להיות שווה שתי כסף.

תנו רבנן [שנו חכמים], בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה רק מעה אחת כסף. והטעם שיש לדעתם להעדיף את העולה: שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה, שקרבן שלמים נאכל מקצתו לבעלים ולכהנים, ועוד טעם שיש להעדיף יותר עולה משלמים: מצינו (מצאנו) בעצרת (בחג השבועות) שריבה בהן הכתוב בקרבנות החג בעולות יותר מבשלמים שמביאים פר אחד, שני אילים, ושבעה כבשים לעולה, ורק שני כבשים לשלמים.

ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף. וטעמם להעדפת קרבן זה: שחגיגה ישנה לפני הדיבור, שהביאו קרבן שלמים עוד טרם מתן תורה, מה שאין כן בראייה. ועוד טעם: שכן מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בקרבנות שהביאו בימי חנוכת המשכן בשלמים יותר מבעולות, שכן הביאו פר, איל וכבש לעולה ואילו לשלמים הביאו שני פרים, שני אילים, חמישה עתודים, וחמישה כבשים.

ושואלים: ובית הלל מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] כבית שמאי וכיצד הם דוחים את ראיות בית שמאי? ומסבירים: דקא אמרת [מה שאמרת], שהראייה עדיפא משום שעולה כולה לגבוה, אדרבא [להיפך], חגיגה עדיפא, דאית [שיש] בה שתי אכילות, אכילה לגבוה ואכילה להדיוט. ודקא אמרת נילף [ומה שאמרת שנלמד] מעצרת, אף זו אינה הוכחה, כי דנין קרבן ראייה שהוא קרבן יחיד מקרבן יחיד של נשיאים, ואין דנין קרבן יחיד מקרבן עצרת שהוא של צבור.

ומצד שני, ובית שמאי מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] כבית הלל? ומסבירים: דקאמרת [מה שאמרת] חגיגה עדיפא שישנה לפני הדיבור — ראייה נמי [גם כן] ישנה לפני הדיבור, שלדעתם הקריבו ישראל לפני מתן תורה גם עולות,

ודקאמרת נילף [ומה שאמרת שנלמד] מנשיאים — אין זו הוכחה גמורה, כי דנין דבר הנוהג לדורות קרבן ראייה שברגלים מדבר הנוהג לדורות מקרבנות עצרת הנוהגים לדורות, ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות שהרי קרבנות הנשיאים מצוות המיוחדות לשעתן היו.

ושואלים: ולשיטת בית הלל, מאי שנא [במה שונה], כלומר, על מה הם סומכים שהם אומרים בחגיגה שהיא ישנה לפני הדיבור — דכתיב [שנאמר]: "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה), אולם ראייה נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] באותו כתוב "ויעלו עלת" (שמות כד, ה)!

ומשיבים: קסברי [סבורים] בית הלל: עולה זו שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] שהוא קרבן הציבור, ולא היתה עולת יחיד במדבר, ובית שמאי סברי [סבורים] שעולה זו שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי [היתה] וקרבן יחיד היתה.

אמר אביי: בית שמאי, ור' אלעזר, ור' ישמעאל, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי [היתה], ובית הלל, ור' עקיבא, ור' יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ולא עולת יחיד.

ומפרטים: בית שמאי — הא דאמרן [זו שאמרנו] עכשיו. ר' ישמעאל — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, מה שנאמר למשה בסיני היו רק דינים כלליים (כעשרת הדברות וכיוצא בהם) ולא כל התורה כולה לפרטיה, ואף בענין הקרבנות לא נאמר לו אלא "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ, כא), ולא נתפרש מתן דמיהם, הפשטם, וניתוחם של העולות והקרבת אימורי השלמים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Who brought him to here, all the way to Jerusalem? If the father could bring his child to Jerusalem, why can’t he bring him to the Temple Mount?

Abaye said to him: With regard to the way to here, as his mother is also obligated in rejoicing on the Festival, his mother brought him when she herself ascended to the capital. From this point forward, if he is able to ascend and hold his father’s hand from Jerusalem to the Temple Mount, he is obligated, and if not, he is exempt.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi responded in place of Beit Hillel, that according to the statement of Beit Shammai that a child who is unable to ride on his father’s shoulders is not obligated in the mitzva of appearance, they must explain a verse that deals with Hanna, Samuel’s mother: “But Hanna did not ascend, for she said to her husband: Until the child is weaned, when I will bring him” (I Samuel 1:22). But Samuel was able to ride on his father’s shoulders. The age of weaning is twenty-four months, before which Samuel was already old enough to ride on his father’s shoulders, and yet he was not ready to ascend to the Tabernacle. This shows that only a child who is able to walk on his own is obligated in the mitzva of appearance.

Rabbi Yehuda HaNasi’s father said to him: According to your reasoning, ask about Hanna herself: Wasn’t she obligated in rejoicing? Why didn’t she travel to the Tabernacle to fulfill a mitzva in which she herself was obligated? Rather, Hanna saw in Samuel the need for extra pampering, and she was concerned about Samuel lest he experience weakness from the journey. Since she was unable to bring him, she herself did not come.

Rabbi Shimon raises a dilemma: With regard to a minor who is lame and yet he is able to ascend on his father’s shoulders, according to the statement of Beit Shammai, and likewise a minor who is blind but is able to hold his father’s hand and ascend, according to the statements of both Beit Shammai and Beit Hillel, what is the halakha? Are these children obligated in the mitzva of appearance?

The Gemara inquires: What are the circumstances of this case? If we say that it is referring to a lame minor who cannot be healed, and a blind child who cannot develop sight, what is the dilemma? Now, if an adult in this state is exempt, is it necessary to ask about a minor? Since this minor will never be obligated in the mitzva, even when he is an adult, there is no need to train him in its performance. The Gemara explains: No; it is necessary to ask with regard to a lame minor who can be healed and a blind minor who can develop sight. What is the halakha? Since the minor might eventually be obligated, is it necessary to train him at this point?

Abaye said: Anywhere that an adult is obligated by Torah law, one must also train a minor in that state of health by rabbinic law. Anywhere that an adult is exempt by Torah law, a minor in that same state is also exempt by rabbinic law. Since in this current condition an adult would be exempt, there is no obligation to train this minor either, despite the fact that he might become obligated in the future.

§ The mishna taught that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance, brought by a pilgrim when he appears at the Temple on a Festival, must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.

The Sages taught in a baraita that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance must be worth two silver coins, and the Festival peace-offering need be worth only one silver ma’a. The reason the burnt-offering must be worth more is that the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the Festival peace-offering, as parts of a peace-offering are eaten by its owner while other portions are consumed by the priests. And furthermore, another reason for this difference is that we find with regard to the festival of Assembly, i.e., Shavuot, that the verse includes more burnt-offerings than peace-offerings. The sacrificial requirement consists of one bull, two rams, and seven sheep as burnt-offerings, but only two sheep for peace-offerings.

And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth one silver ma’a and the Festival peace-offering must be worth two silver coins. The reason for this difference is that the Festival peace-offering existed before the speech of God, i.e., before the giving of the Torah on Mount Sinai, which is not so with regard to the mitzva of appearance. And furthermore, another reason is that we find with regard to the offerings of the princes during the dedication of the Tabernacle that the verse includes more peace-offerings than burnt-offerings. Each prince brought one cow, a ram, and a sheep as burnt-offerings, but two cows, two rams, five goats, and five sheep as peace-offerings.

The Gemara asks: And Beit Hillel, what is the reason that they do not say in accordance with the opinion of Beit Shammai? Beit Hillel would respond to both claims of Beit Shammai. With regard to that which you said, that the burnt-offering of appearance is superior because it goes up entirely to God, on the contrary, the Festival peace-offering is superior, as it has two consumptions, by God on the altar and by people. And with regard to that which you said that we derive this halakha from the festival of Assembly, i.e., Shavuot, one could argue instead that one should derive the halakhot of the offering of an individual from another offering of an individual, i.e., the princes; and one does not derive the halakhot of the offering of an individual from the communal offering of Shavuot.

The Gemara asks the reverse question: And what is the reason that Beit Shammai do not say in accordance with the opinion of Beit Hillel? Beit Shammai would respond to the arguments of Beit Hillel: With regard to that which you said, that the Festival peace-offering is superior, as it existed before the speech of God, the burnt-offering of appearance also existed before the speech. According to the opinion of Beit Shammai, the Jewish people sacrificed burnt-offerings at Mount Sinai before the giving of the Torah.

And with regard to that which you said, that one derives the halakhot of these offerings from the offerings of the princes, one could argue that one derives the halakhot of a matter that is performed in all generations, i.e., the value of the different Festival offerings, from another matter that is performed in all generations, i.e., the offerings brought on Shavuot. However, one does not derive the halakhot of a matter that is performed in all generations from a matter that is not performed in all generations, as the offerings of the princes was a specific mitzva for the Tabernacle in the wilderness.

The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, what is different about the Festival peace-offering, that it existed before the speech of God, as it is written: “And they sacrificed peace-offerings of bulls to the Lord” (Exodus 24:5)? The burnt-offering of appearance is also mentioned, as isn’t it written in the same verse: “And they sacrificed burnt-offerings”?

The Gemara responds: Beit Hillel hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was the daily burnt-offering, which is a communal offering, as there were no individual burnt-offerings before the giving of the Torah. And Beit Shammai hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt-offering of appearance, which is an individual offering.

Abaye said: Beit Shammai, Rabbi Elazar, and Rabbi Yishmael all hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt-offering of appearance. And Beit Hillel, Rabbi Akiva, and Rabbi Yosei HaGelili all hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a daily burnt-offering, not an individual offering.

The Gemara explains the source for each opinion. Beit Shammai is that which we said. Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: General statements were said at Sinai, i.e., Moses received general mitzvot at Sinai, including the Ten Commandments.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איזהו (חייב) [קטן] שאינו חייב בראיה בה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים. ממקום מושבותיהם מי הביא הקטנים ופרקינן ממקומם שהיתה אמן חייבת לעלות ולשמוח הביאתו אמו מיכן ואילך שאינה חייבת בראייה משלימתו לאביו ומקשה לב"ש דאמרינן אם יכול לרכוב על כתיפיו של אביו ולעלות חייב.

והא שמואל דיכול לרכוב הוה וכתיב וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ודחי ב"ש ולטעמיך חנה גופה אמאי לא עלתה מי לא מיחייבא בשמחה אלא חנה מפנקותא יתירתא חזת בשמואל (והשתא) [וחששה] משום חולשא דאורחא משום הכי חנה נמי פטורה דאמר חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה.

בעי ר"ש בר אבא קטן חגר שיכול להתפשט לדברי (ב"ה) [ב"ש] וקטן סומא שיכול להתפתח לדברי שניהם מאי ופשטה אביי כל היכא דגדול חייב מן התורה קטן נמי מדרבנן פטור:

מתני' ב"ש אומרים הראייה שתי כסף כו'. ת"ר הראייה שתי כסף שהיא כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה שהחגיגה החלב והדם לגבוה והבשר לבעלים ועוד מצינו בעצרת שהזהיר הקב"ה לישראל בעולות ושלמים וריבה בעולות. ובה"א החגיגה גדולה מן הראייה שהחגיגה ישנה לפני מתן תורה שנאמר ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים וכי תימא והא התם נמי כתיב ויעלו עולות והנה הקריבו נמי קודם מתן תורה עולת ראיה ההיא עולה שהקריבו ישראל קודם מתן תורה עולת תמיד הואי.

ועוד מצינו בנשיאים שהקריבו פר ואיל וכבש לעולה והקריבו לזבח שלמים פרים שנים וגו'. ודחינן ב"ה עצרת קרבן צבור ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור. ודחינן ב"ש עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. קרבן נשיאים אינו נוהג לדורות.

מה שאמרו בסוגיא זו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה כבר ביארנו שהלכה כן וא"כ מה שאמרו במסכת קדושין ל"ד ב' אשה בעלה משמחה כלו' ואלמנה פטורה אין הלכה כן אלא אף אלמנה חייבת ומ"מ לענין ביאור סוגיא צריך לשאול שהרי אביי בעצמו שאמר כאן דהות אימיה מיחייבא הוא בעצמו אמר שם בעלה משמחה אלא שפירשו רבים בכאן אמיה מיחייבא מצד הבעל ומ"מ לענין פסק הדברים כמו שכתבנו:

קטן סומא אע"פ שאין כאן שעור בהליכת הרגל שהרי מ"מ שיעורו בהליכתו עם סיוע אביו מירושלם להר הבית הואיל ואילו היה גדול בדרך זה היה פטור מן הראיה אף הוא פטור בה אף בחנוך ואין צריך לומר בחגר שהרי אף עכשו אין יכול לילך ברגליו אף בסיוע אביו:

המשנה השניה בש"א הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף בה"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף אמר הר"מ פי' אמ' השם לא יראו פני ריקם ר"ל שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחוג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראיה ונקראת ג"כ ראיה בחסרון מלת עולה ואין לה שיעור למעלה ברבוי למה שאמ' השם איש כמתנת ידו וגם אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל י"ו שעורות מכסף וחגיגה הוא מה שאמ' השם וחגותם אותו חג לד' רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ולפי שהשלמים נקראים חגיגה גם כן אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם ל"ב שעורות מכסף וב"ש או' כי העולה צריך שתהיה מדמים יותר לפי שהוא כלה לד' וב"ה או' כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלי' וחלק לכהני' ולאלו ראיות ותשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם ודע כי המצוות שחייבי' בהן ישראל בחג שלש והם הראיה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו והשמחה והיא גם כן שלמים ונקראי' שלמי חגיגה ואין לה גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים והאנשים ועליהם אומ' נשי' חייבות בשמחה ולשון התורה וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ד' אלקיך וזכור זה:

אמר המאירי בש"א הראיה שתי כסף וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר שעורן של קרבנות אלו כמה הוא ואע"פ שמן התורה אין בהם שיעור בא להשמיענו שהחכמים נתנו שיעור לשנים מהם והם הראיה והחגיגה אבל של שמחה אף חכמים לא נתנו בהם שיעור ואף שני אלו שנתנו בהם חכמים שיעור אין שיעורן שוה שלדעת בית שמאי הראיה שתי כסף לפחות שהם שני מעין שהוא שליש דינר חגיגה מעה כסף ואע"פ שאין שלמים אלא בבהמה אפשר בשעירה קטנה ביותר ובית הלל אומרים בהפך וכבר ידעת שהלכה כבית הלל ומ"מ שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור ומצוה להביא כפי עשרו:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

ביום טוב של עצרת מצינו שרבה הכתוב בעולות שנאמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי' ומיעט בשלמים שנאמר ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואלו הם הנקראים זבחי שלמי צבור ובאים מתרומת הלשכה ועושין בהם כענין המבואר בהם במשנת אי זהו מקומן ובחנכת הנשיאים רבה הכתוב בשלמים ומיעט בעולות שנא' פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה קרבן חגיגה ר"ל של שלמים היתה לפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה שנא' בנערי בני ישראל ויזבחו שלמים ואע"פ שהפרשה נאמרה אחר מתן תורה אין מוקדם ומאוחר בתורה שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר"ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואע"פ שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואע"פ שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אע"פ שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר"ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר"ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא' בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו' הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי' של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה:

שחגיגה ישנה לפני הדיבור פי' המורה קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וגומר ואע"פ דהאי קרא כתיב באלה המשפטים אחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ולקמן בעולת ראיי' הוא פירש על ם ויחזו את אלהים ואניו נ"ל מפני שדבריו סותרין זא"ז דאימתי הוה ויחזו את האלהים כ"א ביום מתן תורה הרי לא באה שכינה אלא ביום מתן תורה ומפרש אחר פירש ישנה לפני הדיבור שהיתה קודם וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר וזה נ"ל:

א"ל אביי [וליטעמיך] תקשי לך חנה גופה כו' מספר המאור לפ"ק דר"ה מצאתי בספר מוגה א"ל אבוה ותקשי לך חנה גופה כו' וכן נראין הדברים שרשב"ג אביו של רבינו הקדוש היה שהשיב לבנו כך ואין זה מקום ראוי לאביי שלא היה בדורו של רבינו הקדוש ולא היה משיב על דבריו עכ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה הראיה שתי כסף ומדרבנן כו' רק לאשם מעילה דכתיב ביה כסף כו' קחשיב דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפרק הוציאו לו ביומא נישקיל ארבעה זוזי כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה ב"ש הא דאמרן וליכא לאקשויי כו' האי לאו מלתא היא דמבעיא ליה אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש עכ"ל ולכאורה תשובת ב"ה דקאמרי אדרבה חגיגה עדיפא כו' ודקאמרת נילף מעצרת כו' אין זה הטעם מספיק אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש וצ"ל דהא בהא תליא וה"ק ודאי למאי דס"ד דטעמא דב"ש עדיפא קפריך אמאי לא קאמרי כב"ש דעולת ראייה עדיפא ועולת ראייה נמי הוה כב"ש אבל למאי דקאמר דטעמא דב"ש גריעה לב"ה משום דחגיגה עדיפא כו' אית לן למימר. נמי דלא הוה עולת ראייה אלא דחגיגה הוה לפני הדיבור ולא ראייה ודו"ק:

רש"י ד"ה מחייבא בשמחה. ושמחת אתה וביתך. וכ"כ לקמן ע"ב בד"ה השמחה. ועתוי"ט ועמש"כ בסוכה כ"ז ב' בס"ד:

גמרא והא שמואל דיכול לרכוב כו'. הב"א כתב דלר"א דא"ל בפ' כ"צ מילתא דאתא בק"ו טרח וכ' לן קרא ל"ל הא דר"א דפ"ק שם דמי שא"ל קרקע פטור מה"ר מקרא דול"י איש את ארצך דמב"ל לגופי' שלא יארע לו שום היזק בעלותו ואף על גב דנפקא ליה התם מוהלכת לאהליך דאפילו בחזירה א"כ ק"ו בהליכה מילתא דאתא בק"ו כו' ושגה בזה דלאו מק"ו אתיא אלא מגופיה דקרא דכיון דמבטיחנו שנמצא אהלינו שלום מוכח דלא ניזוק בין בהליכה ובין בחזירה ולישנא דאפילו דשם אטעיה במחכ"ת וגם נראה דאינו מוכרח דרא"ס בעלמא מילתא כו' דהתם משום דלא משמע ליה דרשה דר' יהושע דא"כ לכתוב הבשר תאכל והדר ודם זבחיך ישפך כדכתיב בעולה כדאיתא שם בגמרא:

רש"י ד"ה ה"ג. דהא אמרי אין מחנכין כו' ולעלות ברגליו מירושלים כו'. כצ"ל:

תד"ה הראיה. רק לאשם דכתיב ביה כו'. כצ"ל. ותיבת מעילות נראה למחוק:

בא"ד דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא כבש בסלע. כצ"ל:

אוֹ דִּילְמָא אִידִי וְאִידִי פָּרִים הֲווּ? לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ. קשא למאי נפקא מינה? מה דהוה הוה! ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע בס"ד עשיתי אופן נפקותא בזה.
ועוד נראה לי בס"ד דנפקא מינה למי שכתב בשטר אני חייב מאה זהובים ליוסף בן שמעון ולראובן בן יעקב וליצחק בן אברהם הבבליים ויש שני יוסף בן שמעון בעיר אחד ירושלמי ואחד בבלי ויש להסתפק אם תיבת הבבלים קאי רק על ראובן ועל יצחק דוקא ואותו יוסף בן שמעון שחייב לו הוא הירושלמי ואינו הבבלי או דלמא קאי תיבת הבבליים על שלשתם ונמצא דקאי על יוסף בן שמעון הבבלי.

גמרא עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי. עיין יומא דף לד ע"א תוספות ד"ה העולה:

תד"ה הראיה כו' ומדרבנן היא. עי' קדושין יז ע"א תד"ה ונילף:

השיב רבי תחת בית הלל וכו' א"ל אביי ולטעמיך וכו' כך כתוב בנסחאות דפוסים ישנים. ונסחא זו אין לה שחר דאיך אביי יאמר לרבינו הקדוש. ואין זה דומה למ"ש פ' המניח (בבא קמא דף ל"ד) אלא א"ר יוחנן על אביי דההיא תרגמה מהר"י כ"ץ כמ"ש במקובצת שם. וראיתי להרז"ה זלה"ה במאור פ"ק דראש השנה עמד על זה וכתב דמצא נסחא ישנה דגריס א"ל אבוה ולטעמיך והוא רשב"ג עיין שם והרב מהרש"א בחידושי הלכות הביא דברי הרז"ה. ועפ"ז הגיהו בדפוסים חדשים אמר ליה אבוה ולטעמיך כנסחת הרז"ה שהביא הרב מהרש"א:
ודע שבגמרא על קלף כ"י מצאתי הנסחא השיב ר' זירא תחת בית הלל וכו' א"ל אביי ולטעמיך וכו'. ולי השפל נסחא זו נראית עיקר והיא דווקנית דבסמוך מתקיף לה ר' זירא ומהדר ליה אביי ואחר זה רבי זירא השיב תחת ב"ה והשיב לו אביי ולטעמיך. ולנסחא ישנה וגם לנסחת הרז"ה מי הביא דברי רבי הכא ומה שהשיב לו רשב"ג לנסחת הרז"ה. והגם דיש לומר דהאמוראים היה מקובל בידם דברי רבי ורשב"ג מ"מ הוא קצת רחוק אבל נסחת גמרא של קלף מתישבת שפיר דרבי זירא ואביי מארי דהאי שמעתא. ומ"ש במשג"ב (מחברת שם גדולים ב') דף י"ח ע"ב כמ"ש בסוף הוריות דר' זירא ואביי הוו יתבי וכו' כל זה נמחק והיה בהעבר' קולמוס ומאי דקשיא ליה להרז"ה עמ"ש התוס' פ"ק דראש השנה ע"ש:

עד הכא מאן אתייה. עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו: מחייבא בשמחה. לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד): מכאן ואילך. דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית: עד יגמל. לסוף כ''ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן: הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן. דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב''ה מהו צריך חינוך או לא: שאינו יכול להתפשט. שאין סופו להתפשט עולמית: קטן מיבעיא. הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך: שיכול להתפתח. קודם שיגדיל: מצינו בעצרת. בפ' שור או כשב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג): ישנה לפני הדיבור. קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד) ואע''ג דהאי קרא כתיב בואלה המשפטים לאחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה והכי תניא במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (דף פח.) רבי יוסי אומר בשני עלה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי ירד ושוב לא עלה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי ניתנה תורה ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו' ולקמן פריך התם נמי עולה הואי: נשיאים. בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו' (במדבר ז): שתי אכילות. מזבח ואדם: נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה: ראייה נמי ישנה לפני הדיבור. דעולה נמי הוה התם: מדבר הנוהג לדורות. כבשי עצרת: עולת תמיד הואי. חובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה: עולת ראייה הואי. על שם ויחזו את האלהים: כללות נאמרו בסיני. הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך אלא מזבח אדמה מעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ) ולא פי' מתן דמיהן הפשיטן וניתוחן של עולות והקרבת אימורין של שלמים:

דמחייבא אימיה בשמחה. פירש רש''י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא''י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד''ה אשה) פי' וכן בפ''ק דר''ה (דף ו: ושם): דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. שהיה גדול קצת אבל לא מצי לאחוז בידו ולעלות ברגליו: בחיגר שיכול להתפשט. מקמי גדולו מאי מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאורייתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא: הראייה שתי כסף: ומדרבנן הוא דמדאורייתא אין לו שיעור לקרבן רק לאשם מעילות (שבועת העדות) דכתיב ביה כסף שקלים (ויקרא ה) ותנן בכריתות (דף כו:) המפריש שתי סלעים לאשם והא דאמרינן בזבחים (דף מח.) [לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא] ובמנחות (דף קז:) יביא אשם הוא ונסכיו בסלע לאו דוקא קחשיב דאמרינן בפרק ב' דכריתות (דף י:) יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפ' הוציאו לו ביומא (דף נה:) נישקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא לאו דוקא דלא בעי כולי האי ובפ''ב דמנחות (דף קז: ושם בד''ה כבש) פירשתי: ישנה לפני הדבור. וס''ל עולת ראייה הואי כדקאמר בסמוך: קרבן יחיד. כגון חגיגה ובפ''ה דיומא (דף נא. ושם) דקרי ליה קרבן צבור היינו גבי פסח שני כדקאמר התם חגיגה מ''ט מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא פסח נמי אתיא בכנופיא איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא: דנין דבר הנוהג לדורות. ולא בעי למימר דנין יו''ט מיו''ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע''ג דלקמן פרק חומר בקודש (דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ''ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (שם דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני: ורבי ישמעאל ורבי אלעזר וכו'. ואין להקשות ושבקי ב''ה ועבדי כב''ש הלא ב''ש במקום בית הלל אינו משנה וי''ל דסבירא להו לא נחלקו בית שמאי וב''ה בדבר זה: בית שמאי הא דאמרן. וליכא לאקשויי מנא ליה דאית להו עולת ראייה הואי דלמא לעולם סבירא להו עולת תמיד וטעמא דידהו עדיף להו דהכי משמע מדבעי מאי טעמא לא אמר בית הלל כוותייהו האי לאו מילתא היא דמיבעיא ליה אמאי לא קאמרי בית הלל עולת ראייה כבית שמאי:

דף ו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד