חגיגה ד ע"א

דף ד - א

אבל, כיון דעבדינהו לכולהו [מתוך שעושה את כולם], הוה להו  כמי [כמו שור] שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל הבהמות

כלומר: אף על פי שהנוגח מין אחד שלש פעמים אינו נעשה מועד לכל המינים, אלא רק לאותו המין שנגח, כי תולים אנו את נגיחותיו בסיבת המין שאותו הוא נגח.

הרי מכל מקום, אם נגח שלשה מינים נפרדים, נעשה הוא מועד ליגח את כל המינים. ואין אנו אומרים להיפך, שכל נגיחה ונגיחה היתה בסיבת אותו המין שנגח, ואינו מועד ליגח כלל, אלא אומרים: שור זה נגחן בכל הבהמות הוא, וטבעו לנגוח הוא שגרם לכל שלשת הנגיחות.

ולכן, אף מי שעושה שלשה מיני שטות, ויכולים לתלות כל מעשה בסיבה שאינה קשורה בשטות, אין אומרים כן. אלא אומרים: הואיל ועשה שלשה מעשים משונים, הרי ודאי שוטה הוא. ושטותו היא הסיבה הגורמת לכל שלשת מעשי השטות.

אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא [לו היה רב הונא יודע מן הברייתא שאומרת]: אי זהו שוטה? - זה המאבד כל מה שנותנים לו - הוה הדר ביה! היה חוזר בו ממה שהיה אומר עד שיהו בו כולן, וכדמפרש ואזיל.

איבעיא להו: האם כי הוה הדר ביה רב הונא, רק מ"מקרע כסותו" הוא דהוה הדר ביה [האם היה חוזר בו רק ממה שאמר כי אין די במקרע כסותו לבד כדי לעשותו שוטה], כיון דדמיא להא, שהמקרע כסותו דומה הוא למאבד כל מה שנותנין לו, ואומרת הברייתא שהוא שוטה.

או דילמא, מכולהו הוה הדר ביה [היה חוזר בו בכלל, ואומר, שכל סימן משלשת הסימנים מועיל לעשותו שוטה].

כלומר: האם יש ללמוד מן הברייתא רק שהמקרע כסותו שוטה הוא אף שאין בו שאר סימנים, הואיל ולמדנו שהמאבד מה שנותנים לו [שהוא דומה למקרע כסותו] הרי הוא בחזקת שוטה.

או שמא נאמר: הואיל ולמדנו מברייתא זו שהמקרע כסותו, הנזכר בברייתא הקודמת, דיו כדי לעשותו כשוטה, מסתבר שאף הדברים האחרים הנזכרים בברייתא, גם הם דינם כמי שמקרע כסותו, ודי בכל אחד מהם לחוד כדי לעשותו שוטה.

ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה חוץ מחרש וטומטום ואנדרוגינוס ונשים:

תנו רבנן: כתיב "יראה כל זכורך".

ומהמילה "זכור", למדנו מכאן להוציא את הנשים, שאינן חייבות בראייה.

כיון שנאמר: "זכורך", בתוספת האות כ"ף סופית, למדנו: להוציא אף את הטומטום והאנדרוגינוס, שאינם חייבים בראייה כנשים.

כיון שנאמר: "כל" זכורך, והמילה "כל" משמשת כריבוי, למדנו: לרבות את הקטנים לראייה, ומפרש לה לקמן.

אמר מר: "זכור" להוציא את הנשים: ותמהינן: הא - הפטור של נשים ממצוות ראייה - למה לי קרא [לשם מה דרשה מיוחדת לזה]?!

מכדי, הרי מצות ראייה, מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא הרי נשים פטורות, וממילא הן פטורות מן הראייה.

ומשנינן: איצטריך קרא לפטור את הנשים מן הראייה!

כי סלקא דעתך אמינא: נילף בגזירה שוה "ראייה ראייה" ממצות הקהל: מה להלן בהקהל נשים חייבות, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, אף כאן במצות ראייה נשים חייבות.

לפיכך קא משמע לן "זכור", לומר שהנשים פטורות ממצות ראייה.

אמר מר: "זכורך" להוציא טומטום ואנדרוגינוס.

ותמהינן: בשלמא אנדרוגינוס, איצטריך קרא למעטו, כי סלקא דעתך אמינא היות ואנדרוגינוס יש בו גם צד זכר וגם צד נקבה [כעין חצי עבד וחצי בן חורין. אחרונים], הואיל ואית ליה צד זכרות, ליחייב בראייה משום צד זכרותו.

קא משמע לן קרא דבריה בפני עצמו הוא [ראה תוספת ביאור בהערות], ומכח היותו בריה בפני עצמה מיעטה אותו התורה ממצוות ראייה. ^[1]

אלא טומטום, הרי ספיקא אם איש או אשה הוא, וכיון שהוא ספק - מי אצטריך קרא למעוטי ספיקא מחיוב!? והרי גם בלא המקרא שפטרו, הוא היה פטור, כי מהיכי תיתי יהא חייב אדם שיש ספק בחיובו?! ^[2] אמר מתרץ אביי: הכתוב לא בא למעט טומטום רגיל שהוא ספק, אלא למעט כזה טומטום שביציו בולטים מבחוץ, שודאי זכר הוא, אלא שיש קרום עור המכסה את הגיד. והוא היה מתחייב, אם לא שמיעט הכתוב "זכורך", ופטרה אותו התורה מן הראייה. ^[3]

אמר מר: "כל זכורך" - לרבות את הקטנים.

ומקשינן: והתנן במשנתנו: הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן?!

אמר אביי לא קשיא, כי: כאן בברייתא המחייבת קטנים בראייה, מיירי בקטן שהגיע לחינוך.

כאן במשנתנו הפוטרת קטנים מראייה, מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך.

ואכתי תמהינן: הרי קטן שהגיע לחינוך רק מדרבנן הוא חייב, והאיך נפרש מה שאמרה תורה "כל זכורך" לרבות קטן שהגיע לחינוך.

ומשנינן: אין הכי נמי, אכן קטן, שאינו חייב אלא מדרבנן, לא הוצרכך הכתוב למעטו.

וקרא ד"כל זכורך" - אסמכתא בעלמא הוא! ^[4]

ומפרשינן: ואלא - כיון שאתה אומר שאין הכתוב בא לרבות את הקטנים ואינו אלא אסמכתא - קרא ד"כל זכורך" למאי אתא [מה הוא בא לרבות]?

לכדברי אחרים [רבי מאיר, הנקרא "אחרים"]

דתניא: אחרים אומרים: יש בעלי אומנויות, כגון:

המקמץ [אוסף בידו צואת כלבים כדי לעבד בהם עורות].

והמצרף נחושת [במקום שחוצבים נחושת מן הארץ].

והבורסי [מעבד עורות].

הואיל ונודף מהם ריח רע, הרי אלו פטורין מן הראייה.

משום שנאמר: "כל" זכורך. ללמד: רק מי שיכול לעלות יחד עם כל זכורך, הרי הוא חייב בראייה, יצאו אלו, שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך, כיון שנודף מהם ריח רע. ^[5]

שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה חוץ מן החרש שוטה וקטן, נשים, ועבדים שאינן משוחררים:

ומפרשינן: בשלמא נשים טעם פטורן הוא כדאמרן, מדכתיב "זכור".

אלא עבדים - מנלן שהם פטורים?

אמר רב הונא: כי אמר קרא: "יראה כל זכורך אל פני האדון" [ה"א הידיעה של האדון משמעותה: האדון הידוע והיחיד] ה'.

ולמדנו: מי שאין לו אלא אדון אחד, הקב"ה, הרי זה חייב בראייה - יצא זה העבד, שיש לו אדון אחר, אדונו שקנהו.

ותמהינן: הא - עבדים - למה לי קרא לפוטרם?!

מכדי, הרי כל מצוה שהאשה חייבת בה גם העבד חייב בה. אבל כל מצוה שאין האשה חייבת בה, אין העבד חייב בה. כיון דגמר, שלמדנו את דינו של עבד בגזירה שוה "לה לה" מאשה. ^[6]

וכמו שהאשה פטורה מראיה אף העבד פטור ממנה, ולמה לנו לימוד מיוחד לפטור עבד ממצות ראייה?!

אמר מתרץ רבינא: לא נצרכה - משנתנו והפסוק שהביא רב הונא - אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין, ללמדך שאף הוא פטור מן הראייה, על אף שיש בו צד חירות המחייבו. ^[7]

וממשיך רבינא ואומר:

דיקא נמי שמשנתנו מדברת בעבד שחציו בן חורין:

מדקתני במשנתנו: הכל חייבין בראייה חוץ מנשים ועבדים "שאינן משוחררין". ויש לדון: מאי עבדים "שאינן משוחררין"?

אילימא עבדים שאינן משוחררין כלל,

אין זה יתכן. כי למה לו לתנא לנקוט "עבדים שאינם משוחררים?

ליתני "עבדים" סתמא!

אלא לאו, מאי "שאינן משוחררין" - שאינן משוחררין לגמרי, ומאי נינהו? מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

ומסקינן: שמע מינה, שמשנתנו אכן מדברת במי שחציו עבד וחציו בן חורין, וצריך לימוד מיוחד לפטור את צד הבן חורין שבו מראייה.

שנינו במשנה בין הפטורים מן הראייה: והחיגר והסומא וחולה והזקן:

תנו רבנן: "רגלים" - פרט לבעלי קבין, שאינן הולכים ברגלם. ^[8] דבר אחר: "רגלים" - פרט לחיגר, ולחולה, ולסומא, ולזקן, ולמי שאינו יכול לעלות ברג ליו.

ומבארת הגמרא: "ושאינו יכול לעלות ברגליו" - לאתויי מאי [מה הוא בא לרבות, נוסף לאלו הנזכרים, שגם הם אינם יכולים לעלות ברגליהם]?

שוטה פטור מן הראייה:
ת"ר איזהו שוטה זה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו רב הונא אמר עד דעבדינהו כולהו ר' יוחנן אמר ואפילו אחד מהן והוא דעבדינהו דרך שטות וקיי"ל כר' יוחנן דתניא איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו.

טומטום ואנדרוגינוס פטורין:
ת"ר זכור להוציא הנשים שהן פטורות. זכורך להוציא הנשים שהן פטורות. זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס כל לרבות הקטנים אתינן לאוקומה בקטן שהגיע לחינוך ונדחה דקטנים שהגיעו לחינוך מדרבנן נינהו וקרא לא אתא [אלא] לכדתניא דתניא אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחושת והבורסקי פטורין מן הראייה שנא' כל זכורך כל מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינן יכולין לעלות עם כל זכורך.

נשים ועבדים אוקימנה מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטורין במשנה ראשונה היא שנויה סיפא במשנה ראשונה ורישא דקתני לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב [כמשנה אחרונה] ומשנה לא זזה ממקומה כל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב בה דגמר לה לה כתיב בשפחה או חופשה לא ניתן לה וכתיב באשה וכתב לה ספר כריתות ונתן.

טומטום ואנדרוגינוס כבר ביארנו במשנה שהם פטורין שנא' זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ומ"מ שאלו עליה בכאן בשלמא אנדרוגינוס אצטריך למעוטיה סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ביה זכרות ליחייב שהרי יש בו זכרות בודאי קמ"ל דבריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה אם זכר אם נקבה ונשאר בספק אלא שהוצרכה תורה למעטו הואיל וצד זכרות נכר בו הא בשאר מצות חייב מספק כמו שהוזכרה בתקיעת שופר וכן בענין מילה שאין מלין אותו בשבת הא בחול מלין אותו והכא שאני דמיעטיה קרא מפני שאינו ספק גמור שלא יהא צריך למעטו אלא טומטום ספיקא הוא ומאי אצטריך למעוטיה וכי אצטריך קרא למעוטי ספקא והעמידוה בביציו מבחוץ ולענין השאלה ר"ל אצטריך קרא וכו' פי' בה גדולי הרבנים כלומר ומהיכן היה בא לנו לחייבו אחר שאינו חייב בודאי ובמסכת חולין כ"ב א' בתחלת הציהוב ששאלו בה אם הוא ספק אם בריה בפני עצמה ופשטו בה בריה הוי מדאצטריך קרא למעוטינהו דאי ספקא הוי לא אצטרך קרא למעוטיה פרשוה ג"כ בדרך זה ובאיסור חלבו של כוי באחרון של יומא שהביאוה מכל חלב ואמרו שם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דאי לאו הכי אצטריך קרא לאיתויי ספקא פי' שם דמי איכא ספקא קמי שמיא נראה שבטומטום לא היה להם לפרש בדרך זה מפני שהטומטום יש בו זכר ויש בו נקבה ואי אפשר לעמוד עליו בעודו סתום ומתוך כך אף מן התורה ודאי אצטריך קרא למעוטיה אבל תחלת הציהוב אפשר לברר מן התורה אם גדול אם קטן ואין הספק אלא מצד חולשת שכלם של בני אדם וראוי לשאול בו כן אבל ערלתו שפי' ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק וכן במעשר שאמרו העשירי ולא ספק עשירי וכן בשער קודם לבהרת ספק טהור בכל אלו לא שאלו אצטריך קרא וכו' שכל שאי אפשר לעמוד עליו ודאי אצטריך קרא וכו' וא"כ זו של טומטום לא היה לשאול בה כן ומתוך כך פירשוה בדרך זה וי"מ בו אי מחשש נקבה ממעטינן ליה ניחייביה נמי מספק זכר וקרא למעוטי אנדרוגינוס לחודיה והעמידוה בביציו מבחוץ ואפי' הכי מיעטיה ומ"מ נראין מכאן דברי קצת גאונים שכתבו שלא נאמר ספק תורה להחמיר אלא מדרבנן וכן ראיה לדבר באחרון של קדושין ע"ג א' דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש וכו' מאי אמרת דאיהי אזלה לגביהו והוה ליה קבוע וכו' מ"מ לא יבא ממזר כתו' ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' אלמא אין אסור תורה אלא על הודאי ומ"מ יש חולקין לומר שספק תורה מן התורה אסור ואם מזו של שתוקי אדרבה אי לאו דבעלמא ספק איסור כודאי היה לו לומר הוה ליה ספיקא וכל ספק מותר דבר תורה ולא הוצרך לדרוש ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' אלא ודאי ספק ממזר הוא דרבייה קרא להתירא הא בעלמא ספקו כודאי לענין איסור ואף גדולי הרבנים פי' שם דאי לאו קרא לא הוה אמרינן דממזר ספק יבא אלא הוה אמרינן ביה ככל שאר ספיקי איסור ללקות על הודאי ולאסור את הספק ועוד ראיה ממה שאמרו בראשון של קדושין ל"ט א' ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני והקשו והא תנן ספק ערלה בסוריא מותר ותירץ אימר כך נאמרה הלכה ספקא מותר ודאה אסור אלמא הוצרכה הלכה להתיר את ספקה הא לאו הכי כל שנאסר הודאי מן התורה נאסר הספק מן התורה אלא שאין לוקין עליו מ"מ יש להשיב על הראשונה דגלי בממזר וגמרינן מיניה לשאר איסורין ועל השניה שלא הוצרכה הלכה אלא במקום שהוחזק האיסור אבל היכא דלא אתחזק איסורא ספקו מותר ואל תשיבני אשם תלוי היאך מביאין אותו שבזו התורה חייבה עליו בפרט הואיל והיה שם איסור קבוע בודאי ומ"מ אע"פ שהלכה כן שאין אשם אלא בשתי חתיכות ואחת של חלב בודאי מ"מ למאן דאמר הכי אף בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן היאך אמרה והרי ספקו מותר לכתחלה ושמא זהו עקר מחלקתם שלדעת המצריך שתי חתיכות כל ספק מותר מן התורה ולדעת האחר אסור והלכה כאותו המצריך שתי חתיכות כמו שכתבנו במקומו אלא שיש ראיה לדעת שניה ממה שאמרו בראשון של חולין י"א א' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא [מדקאמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא זיל בתר רובא] ומאי קושיא אפי' תימא דלא אזלינן בתר רובא הני שרו דכל ספק איסור מותר מן התורה אלא מסתברא ספק תורה להחמיר מן התורה הוא ומשום הכי אצטריכינן לרובא ומ"מ יש לפרש זיל בתר רובא לעשותו היתר ודאי שהספק מ"מ אין הדבר ברור בו וגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכמו שנראה לנו מסוגיא זו והילכך בראיה כל ספק פטור שלא להביא חולין לעזרה ואפי' בתנאי שאם הוא זכר יהא ראיה ואם נקבה יהא נדבה מ"מ לא חייבוהו:

המקמץ הוא המלקט צואת כלבים בידיו לעבד העורות והמצרף נחשת במקום מחצבו והבורסקי אע"פ שכל אלו ריחן רע ואין עולין עם כל זכורך ר"ל עם כל העולין שהרי אין יכולין להתחבר עם חבריהם חייבים לעלות ולהקריב שאין הלכה כאחרים ואדרבה כל לרבות הוא ולא למעט ויטהרו גופם ומלבושם ויעלו ואין צריך לומר בעל ריח הפה שאין חליו ניכר לכל ואין חבריו בדלים ממנו:

אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא פירש המורה למה לי קרא מהיכא תיתי לן לחיובא עיין מה שהקשיתי עלי' בבכורות בפ' על אילו מומין:

דגמר לה לה מאשה פי' ואע"ג דקרא בשפחה שהיא אשה מיירי לשפחה לא איצטריך קרא דאפילו בת חורין נמי פטורה. ולא איצטריך ג"ש אל אלעבדים זכרים ואע"ג קרא בחציי' שפחה וחציי' משוחררת קא מייר וא"כ אפילו חציו עבד וחציו בן חורין מצינן למלילף מהכא איצטריך למילף מהאדון ד' דחופה לא נתן לה לא קאי אלא אצד עבדות שבה ודוקא צד עבדות איתקוש לאשה ואל צד חירות וה"א ליחייב להכי איצטריך האדון ד' למיפטרי':

דייקא נמי דקתני נשים ועבדים שאינן משוחרין כו' ורישא דתני הכל ומרבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לאחר משנה הראשונה ומשהה הראשונה לא זזה ממקומה והיא ספיא דמתני':

בד"ה זכורך כו' בירושלמי בעי מאי אמר רבי יהודה באנדרוגינוס כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אלא טומטום ספק הוא ואע"ג דאנדרוגינוס נמי ספיקא הוא מטעם מקצת כו' אלא טומטום כו' אימא אשה הוה ממילא כו' וא"ת בנדה כו' אבל הכא ליכא אלא חד קרא כו' עכ"ל יש לדקדק בפי' דבריהם אם נפרש דהכי פריך אלא טומטום ספיקא וממילא הוה פטרינן ליה משום דאשה הוה ומייתי חולין לעזרה ולא איצטריך ליה קרא למעוטי וכן פירשו. התוספות פירכא (דשמעינן) [דשמעתין] בפ' ר"א דמילה ע"ש אבל א"כ מאי קשיא להו מההוא דנדה עד שהוכרחו לומר דהכא ליכא אלא חד מיעוטא וליתא לאוקמא אלא באנדרוגינוס דהא מכ"ש אי הוי נמי הכא תרי קראי ניחא טפי דפריך ל"ל ההוא קרא כלל למעוטי טומטום דממילא פטרינן ליה דלא לייתי חולין לעזרה וכ"כ התוספות בהדיא בפרק ר"א דמילה דקראי יתירא למעוטי טומטום דב' זכורך כתיבי הכא למעוטי אפילו טומטום ותלמודא פריך דל"ל אידך מיעוטא לטומטום דממילא פטרינן ליה משום דלא לייתי חולין בעזרה ונראה לפרש עוד דלא הוו גרסי בשמעתין מי איצטריך קרא למעוטי כו' אלא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכן נראה ממה שהביאו מפרק אלו מומין וה"פ איצטריך יתורא דקרא למעוטי ספיקא והכא דלית לן יתורא לית לן למעוטי מחד מיעוט אלא ספיקא דאנדרוגינוס מטעם מקצת זכורך ולא ספיקא דטומטום וכה"ג כתבו גם התוספות שם בפ' ר"א דמילה אמלתא דרב חסדא שם דל"ל למעוטי טומטום כיון דאיכא לאוקמי מיעוטא לאנדרוגינוס ובהכי סליקו כל דבריהם כהוגן דבהך דנדה לא פריך לא אטומטום ולא אאנדרוגינוס כיון דאיכא ב' מיעוטי והכא דאיכא חד מיעוטי לא פריך אלא אטומטום דאיכא לאוקמא מיעוטא לאנדרוגינוס ובההיא דפרק אלו מומין ובפרק דם שחיטה ובפ"ב דיומא כתבו דבכל הני ליכא רק מחדא קרא כו' ר"ל דליכא יתורא כלל רק מחדא קרא דהיינו מגופה ומש"ה פריך שפיר אפי' אאנדרוגינוס דאיצטריך יתורא דקרא למעוטי ספיקא וליכא דאיצטריך לגופיה ולפי דרך זה לא הוי צריכי למימר הכא דטומטום הוה פטרינן ליה ממילא אלא לקושטא ורווחא דמלתא קאמרי הכי אבל קשה לפי זה מאי קשיא להו ליתי על תנאי דאימא דאה"נ וקושטא הכי הוא וע"כ הנראה להגיה בתוס' א"נ במקום אלא וכצ"ל ואע"ג דאנדרוגינוס (נמי) ספיקא הוא מטעם מקצת זכורך כדאמר תלמודא אי נמי טומטום הואיל ונשים פטורות כו' עכ"ל ושני הדרכים שכתבנו הם שני דרכי התוס' הדרך הראשון של התוס' כמ"ש דפריך דהא איצטריך יתורא דקרא לטומטום וליכא אלא חד קרא למעוטי אנדרוגינוס מטעם מקצת זכורך ועד"ז כתבו וא"ת בנדה כו' ודרך השני של התוס' הוא הדרך שכתבו ג"כ בפרק ר"א דמילה דפריך הכא דלא צריך קרא למעוטי טומטום דממילא פטרינן ליה ואהא הקשו לייתי על תנאי כו' ודו"ק:

בא"ד אבל הא ק"ל דתפשוט מהכא דסמיכה בכל כחו כו' וא"ל דבכל ענין ממעט ליה קרא עכ"ל צ"ע דהא לפי דעת המקשה דפריך דלא איצטריך מיעוטא וממילא פטרינן ליה קאמרי דתפשוט דסמיכה בכל כחו וא"כ מאי קאמרי דאיכא למימר דבכל ענין ממעט ליה קרא דהא אי לא כתיב קרא קיימינן הכא וי"ל דה"ק בכל ענין ממעט קרא האשה מראיה דאפי' על תנאי לא לייתי והאי נמי אימא אשה הוא וק"ל:

גמרא אלא עבדים מנלן כו' הא ל"ל קרא כו'. נראה דהפירכא דעבדים מנלן הוא דר"ה גופי' וכמ"ש התוס' ביומא (עו) ד"ה הני ובש"מ ודע דהרע"ב כתב טעם דעבדים משום דכ"מ שהנשים כו'. ותמוה דשביק טעמא דר"ה מא"פ האדון כו' ונ"מ לח"ע וחב"ח ואף למ"א בח"ע של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שהאריך בזה הט"א בריש מכילתין ומכש"כ דקשה טפי לפירושו ברישא דמתניתין כשיטת הרמב"ם דלמ"א פטור ודוחק לומר דאף שחייב מדאוריי' רבנן פטרוהו בשוא"ת כדי שימהר רבו לשחררו עי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"פ הי"ג. שוב מצאתי להתור"ע שעמד עליו ולפלא בעיני שלא שת לבו למש"כ מהא דפי' ברישא דמתניתין עוד כתב הרע"ב ט"א דכתיב בבוא כל ישראל ליראות ועבדים לאו בכלל ישראל. טעם זה ל"מ בגמרא וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים כדהוכיחו התוס' בסוכה (כח ב) וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם א"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ חייב מאותו רבוי. שוב ראיתי להרמב"ם רפ"ב מהלכות חגיגה שגם הוא כתב ב' טעמים הללו שבהרע"ב וצ"ע:

תד"ה אלא (בסופו). ואיכא למימר דבכ"ע ממעט קרא. עי' רש"א שנדחק ול"נ דכל זה מהקושי' ור"ל דא"ל דקרא ממעט דאפי' על תנאי לא יביא וא"כ מאי פריך איצטריך כו':

דְּאָזִיל שְׁמוּאֵל וְאַיְתִּי לְמֹשֶׁה בַּהֲדֵיהּ. אָמַר דִּילְמָא חַס־וְשָׁלוֹם לְדִינָא קָא מִתְבָּעִינָא. נראה לי בס"ד הענין כך כי חלקים מנפש של שמואל הנביא ע"ה החונים תמיד על הקבר עד תחיית המתים אזלו להר העברים למקום קבורת משה רבינו ע"ה והביאו חלק מחלקי נפשו של משה רבינו ע"ה השוכנת שם על קברו שרצה שיתחבר עם חלק ממשה רבינו ע"ה כדי שאם יהיה נידון עתה בדין זה של ענין מחיית עמלק אשר מוכן לידון בו שאול המלך ע"ה באותו היום שאז משה רבינו ע"ה שכתב ענין זה של מחיית עמלק הנוגע לשמואל בפסוק אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל (במדבר כד, כג) שרמוז כאן מה שמוטל על שמואל לעשות בענין זה של מחיית עמלק ואגג כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל כאשר כתבתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דעתה משה רבינו ע"ה יעיד עליו שקיים מה שמוטל עליו לעשות בדבר זה וכבר יצא ידי חובתו בצווי זה שצוה את שאול המלך ע"ה לעשות שלא היה צריך שילך הוא גם כן עמו למלחמה וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל.
וזהו שאמר דְּלֵיכָּא מִלְּתָא המוטלת עלי בענין זה של מחיית עמלק ואגג דִּכְתִיבָה בְּאוֹרַיְתָא בפסוק 'אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל' שֶׁלָא קִיַּמְתֵּיהּ אלא כבר קיימתי מה שמוטל עלי בענין זה שמוכן שאול להיות נידון בעבורו ביום זה.
ולפי דברינו ופרושינו בס"ד מובן כי שמואל הנביא ע"ה לאו על דין וחשבון של מעשיו קאמר 'דִּילְמָא מִתְבָּעִינָא לְדִינָא' אלא קאי על דין זה של מחיית עמלק ואגג דנידון עליו שאול בו ביום כי בעת שהעלה אותו שאול בו ביום על ידי בעלת אוב ידע שבו ביום יהיה נידון שאול על הדבר הזה לקבל ענשו ולכן חשש על עצמו שמא גם הוא יהיה נידון בענין זה של מלחמת עמלק מטעם שכתבתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע מדברי רבינו האר"י ז"ל שביאר בסוד הכתוב 'אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל' מה שצריך להיות על ידי שמואל המלך ע"ה לעשותו בדבר זה.
או יובן בס"ד הכונה באומרו דְּלֵיכָּא מִלְּתָא דְּכָתַבְתָּ בְּאוֹרַיְתָא שֶׁלָא קִיַּמְתֵּיהּ היינו רוצה לומר אל תקפיד עלי על אשר הטרחתיך לקום ממקומך להתחבר עמי היום הזה כי אתה נחשב אבי ואני בנך מאחר שקיימתי כל מה שכתבת בתורה והתלמיד נחשב בן לרבו וראוי לאב להטפל בצרכי בנו.

גמרא הא למה לי קרא. עיין שיטה מקובצת רפ"ב דב"מ ד"ה מצא פירות בשם הרמב"ן:

מתני' ריש פירקין הכל חייבים בראיה חוץ מחש"ו וכו' ועבדים שאינם משוחררים, ובגמרא עבדים מנ"ל, א"ר הונא אמר קרא את פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר, במל"מ בהל' מלכים (פ"י ה"ז) כתב הרב המגיה, דמ"ש רש"י בערכין דעבד גמור פטור מראיה מקרא דאת פני האדון, ולא כתב משום גז"ש דלה לה, היינו משום דלמשנה אחרונה במסכת גיטין (דף עא) דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין חציו עבד וחציו ב"ח חייב בראיה, וע"כ צ"ל דקרא את פני האדון צריך לעבד גמור:

ודבריו אינן אלא תימא דאטו משנה אחרונה חולקת על משנה ראשונה בדין, והלא גם משנה אחרונה סוברת דלפני התקנה היה חצי עבד פטור ושפיר אצטריך קרא לחצי עבד לפוטרו, אלא דאחר שתקנו לכוף את רבו נשתנה הדין, ותו דגם לאחר תקנה אכתי איצטריך לפטור חציו עבד וחציו ב"ח אם הוא סריס:

גמרא אצטריך קרא [זכורך להוציא טומטום דפטור הוא] למעוטי ספיקא, הקשו התוס' דס"ד שיתחייב מספק לקיים מצות ראיה והקרבן יביא על תנאי דאם הוא אשה להוי נדבה, ואף למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט נקריב בחוה"מ, ותירצו דאינו יכול לעשות כן דמבטל ממצות סמיכה, דא"י לסמוך דשמא אשה, וקרבן נשים לא בעי סמיכה, והוי עבודה בקדשים.
וקשה לי, דהא יכול להתנות דאם הוא זכר יהיה עולת ראיה ויסמוך, ואם הוא נקבה יהיה חולין, ואחר הסמיכה יאמר דאם הוא נקבה מקדישו עתה לנדבה, ואם כן בשעת סמיכה לא היה עבודה בקדשים דהיה עדיין חולין, ואולי אפשר דענין סמיכה הוי כעין הקרבה, ואסור לעשות כן בחולין דהוי בכלל חולין בעזרה, עיין תוס' ב"ב (דף פא ע"ב ד"ה ודלמא):

גמ' תנו רבנן זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס:
בתוספות חגיגה (דף ד' ע"א ד"ה אלא טומטום ספיקא הוא) הקשו ליתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה, ותירצו דמבטל ליה מסמיכה, ואע"ג דסמיכה לא מעכב, מ"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה. דהכי קאמר בש"ס גבי חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחת מהן עכ"ד:
הנה הרמב"ם הלכות קרבן פסח (ריש פרק רביעי) כתב השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן הפסח ששחטתי שלא לשמו שחטתיו וכו' שורת הדין שא"נ [דקדוק הלשון לאחר זמן, נלע"ד דהכוונה על דרך שכתב רבינו סוף הל' טומאת משכב] והמחמיר הר"ז משובח, ויביא פסח שני:
וכתב הראב"ד מה זה שבת שאם הוא פטור א"י להביא פסחו ע"ת שלמים עכ"ל, וביאר הלח"מ שהרי כן מבואר בפסחים (דף פט) גבי נמצא יבלת בא' מהן, והלח"מ תירץ עפ"י תוס' ד"ה הנ"מ דיעבד, וז"ל וה"ה אכלהו אמרינן הכי אסמיכה ואמתנות ואנותר, [היינו דכי משנינן תחילה משום דמביא קדשים לבית הפסול ויבוא לידי נותר, וכן משום סמיכה אף דאינו מעכב, צ"ל ג"כ משום דהנ"מ דיעבד, וכן קאי ג"כ אפרכת הש"ס במתנות דמתן א' כיפר דהנ"מ דיעבד, מהרש"א] ותימא, וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או שלא יעשו המתנות כהוגן יכנס לידי ספק כרת, וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן עכ"ל, [והקשה מהרש"א דיעשו סמיכה ומתן ד' וזריקה שיעשו רובם כהוגן, ודוחק לומר דכל הני מילי מעכבין בפסח עכ"ל, והנה לענין זריקה אין כאן דוחק, דהאמת כן הוא דפסח שנתן בזריקה לא יצא, כדאיתא בפסחים (דף קכא ע"א) ובאינך סמיכה ומתן ד' אין מקום לומר כן אפילו בדוחק, דמה סברא יהיה דאם עשה סמיכה בפסח או דנתן מתן ד' דיפסול ולא ניתן להאמר כלל, אבל מ"מ אין כאן קושיא דמשום ספק כרת אסור לעשות איסור דאורייתא בידים כמ"ש תוס' במנחות (דף מט) בפשיטות לענין איסור לעבור עליה השלם עיי"ש, ה"נ סמיכה היכא דליכא מצות סמיכה הוי עבודה בקדשים, וכן מתן ד' עובר על בל תוסיף כדאיתא בעירובין (דף קא) ועיקר הקושיא רק בהיפוך שלא לעשות סמיכה והוי רק ביטול מצוה, וכן ליתן מתן א' דהוי שב וא"ת כדאיתא בעירובין שם, ובזה תירצו שפיר דיעשו רובן שלא כהוגן, כן נראה לענ"ד נכון].
ובאמת יש לעיין, דמנ"ל לתוס' דהך שנוייא דהנ"מ דיעבד קאי ג"כ על פרכת הש"ס דמתן א' כיפר דלמא כפשטא דסוגיא דקאי רק על פרכא בתרייתא דנתן בשפיכה יצא, והיינו די"ל בזה דביטול מצות פסח דהוי בשוא"ת עדיף יותר ממה שיעשו רובם במעשה שלא כהוגן, דהיינו לשפוך הנזרקין דהוי עשיה שלא כהוגן, אבל לענין מתן א' דגם עתה הוי שוא"ת שאינו נותן שאר המתנות י"ל דמוטב לעשות כן ולא יכנס לידי ספק כרת כיון דעתה ג"כ רק בשוא"ת [ואי ממה דמשני בתחילה משום סמיכה דהוי ג"כ בשוא"ת, י"ל דעדיפא מיניה פריך, וכיון דממילא לא קיימא לא דקדקו כ"כ] מדקדוק לשון תוס' משמע דדוקא משום רובם שלא כהוגן, ואלו בב' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' חייבים בפ"ש ע"ת שלמים, וא"כ בההיא דשחטתיו שלא לשמו שפיר מייתי פסח בתנאי שלמים, אלא דקשה ע"ז מפסקא דהרמב"ם (דפ' ו') גבי מפקח גל דבארוך דהוי ס' פטור מפ"ש, הרי אף היכא דליכא משום רובן שלא כהוגן, ג"כ א"י להביא בתנאי. זהו תורף דברי הלח"מ, והניח בצ"ע:
והנה לכאורה סוער הקושיא על תוספות דדקדקו דרבים יעשו שלא כהוגן דמ"מ ישאר הקושיא במפקח הגל בפסחים (דף צא) דפטור מפסח שני:
ובפשוטו י"ל דדוקא ביבלת דודאי יש על אחד חיוב כרת, בזה היה ראוי להביא על תנאי בענין דלא מעכבא אם לא מצד שיעשו רובם שלא כהוגן, אבל במפקח דליכא חיוב כרת ודאי לא אמרינן דיעשה ספק שלא כהוגן, דדלמא הוא שלמים והשפיכה שלא כהוגן, ויתיישב בזה דלא לסתרו דבריהם אלו על דבריהם בחגיגה (דף ד' ע"א) ד"ה אלא טומטום הנ"ל דכתבו דאין לנו לתקן קרבן לבטלו מסמיכה, דהכי קאמר הש"ס בפסחים גבי ה' שנתערבו, והא התם ליכא הך סברא דיעשו רובם שלא כהוגן, ואף די"ל דלעומת זה התם ליכא ספק כרת, מ"מ ראיה ליכא מסוגיא דפסחים, ולפי הנ"ל ניחא דסמכו עצמם דמ"מ מוכרח מההיא דמפקח הגל דבלא"ה היכא דרק ספק כרת אינו מביא ע"ת לבטל סמיכה, א"כ מכ"ש הכא דהוי רק ספק חיוב ראיה, [ולפי דברינו הנ"ל גם לזה אין ראיה די"ל במפקח הגל לא משום סמיכה מבטלין אותו מלהביא קרבן, די"ל כיון דהוי שוא"ת עדיף יותר מלהביא פסח ע"ת, אלא דהטעם משום דעשה בידים שלא כהוגן לשפוך הנזרקין].
אולם לשון תוס' דנקטי הכל ולא יכנס לידי ספק כרת דמשמע דגם מספק כרת היה ראוי להביא ע"ת אלולי הטעם דיעשו רובם שלא כהוגן, וישאר הקושיא ממפקח הגל.
והשער המלך תירץ דבמפקח בלא"ה א"א להביא בתנאי שלמים משום חזה ושוק דבזה ליתא לפרכת הש"ס דלייתי כהן דלא עביד פסחא דדלמא הך שלמים. ולא נפיק הכהן ידי פסחו, והנה בפשוטו יש לפקפק דהא תוס' הקשו אההיא דחזה ושוק דלייתי כהן קטן, ותירצו דעדיפא מניה פריך, וא"כ במפקח ישאר הקושיא דלייתי כהן קטן, ויראה דבפשוטו אינו מובן קושיא זו דתוס' דהא לכ"ע אין מאכילין איסור לקטן בידים וכדאיתא יבמות (דף קיג) ולרוב הפוסקים הוי דאורייתא דילפינן מטומאה ושרצים, ואף לפי סוגיא דנדרים (דף לו) דשה לבית אבות לאו דאורייתא, נלענ"ד דזהו רק דהקטן יכול להתחבר אף אחר שחיטה דהיינו בשעת אכילה כיון דלאו בר מינוי, אבל היכא דעבד פסחו דבגדול כה"ג לא מהני מינוי בפסח זה גם בקטן הוי האיסור לאכול מזה כיון דאין זה פסחו לצאת בה.
והנה המג"א (סי' שמג) כתב בכוונת תוס' דבמקום חינוך מצוה שרי ליתן לקטן כמו דמחנכין קטן בתקיעת שופר בשבת, ולענ"ד אינו מהדומה, דהתם תקיעת שופר בשבת הוי דרבנן, אבל שלא למנויין דמדאורייתא אסור להקטן מה מהני בזה חינוך מצוה להתיר איסור דאורייתא, וגם בשופר איכא חינוך מצוה דבתקיעתו מקיים מצוה דשופר, דגם גדול שתוקע בשבת קיים מצות שופר דזמנו גם בשבת אלא דעבר על שבות דשבת, אבל אכילה שלא למנויין ליכא מצוה כללדמצות עשה דאכילת בשר ליכא בשלא למנויין.
והכו"פ (רסי' קא) כתב דמה"ת בטל איסור דשלא למנויין שעל חזה ושוק בפסח ברוב אינך חזה ושוק דשלמים אלא מדרבנן לא בטל, דהוי דבר חשוב. וס"ל לתוס' דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים, ויש לגמגם בזה הרבה דאף דהרשב"א וסייעתו ס"ל מאכילין לקטן איסור דרבנן, היינו היכא דבעצמותו הוי איסור דרבנן, אבל איסור דאורייתא דנתערב ברוב ומדרבנן לא בטל, זה גרע כיון דגוף האיסור מדאורייתא אסור להאכיל לקטן, ואם אתה רוצה להאכילו לקטן מדין ביטול, בזה חלה תקנת חכמים דדבר חשוב לא בטל להפקיע ממנו האיסור שהיה עליו אילו היה ניכר, וכל האיסורין שיש בזה אם היה ניכר חל גם עתה דאמרו חז"ל דלא לבטל, וא"י להאכילו איסור מכח הביטול, וזהו ברור מסברא:
ולזה נראה להרכיב ב' התירוצים דמן התורה בטל ברוב, ובמקום חינך מצוה העמידו על ד"ת דלבטל ברוב, וכיון שכן עולים כהוגן דברי השעה"מ דבמפקח א"א ליתן לכהן קטן דהוי ספק איסור שלא למנויין דליכא ביטול ברוב, ואף להרמב"ם דכל ספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור, מ"מ הך איסור דרבנן חמור משאר איסורין דרבנן כיון דהוי הספק בדאורייתא ואסור להאכילו לקטן אפילו בסרך מצוה, א"כ מיושב קושיית הלח"מ, דבההיא שלא לשמו כיון דמדינא אין ע"א נאמן, בודאי לא חמיר מאיסור דרבנן ומותר להאכיל לקטן במקום חינוך, ואפשר דגם לגדול מותר דאותו גדול אינו חושש להחמיר לחוש לדברי העד, ועכ"פ מותר ליתן לקטן, ושפיר יכול להביא פסח בתנאי שלמים:
אולם בעיקר דברי השעה"מ יש לדון, דהא בפשוטו יש תיקון דיביא כהן דלא עביד פסח, והכהן יביא ג"כ טלה ויתנה אם זה של המפקח הוא פסח אני נמנה עמו ודידי שלמים, ואם המפקח שלמים דידי פסח, ויוצא ממנ"פ (ואפשר מה דנשמע מדקדוק לשון תוס' דבשתים שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת דיביא בתנאי, היינו כיון דשניהם נכנסו בספק כרת ראוי להם לתקן עצמם אף לעשות שלא כהוגן, אבל בזה דהכהן אינו בס' אין ראוי לו לעשות כן בתנאי ושלא כהוגן בסמיכה ושפיכה בשביל שיזכה חבירו).
ונראה בהקדם תוס' מנחות (דף מט) דהקשו הא פסח זמנו אחר תמיד בין הערבים, ודלמא הוי שלמים ועובר בעשה דעליה השלם, ואף דבדיעבד כשר, מ"מ אין לומר דמספק כרת יעשה איסור, ועוד דהא אפילו משום סמיכה דלא מעכב אינו מביא, ותירצו דעליה השלם זהו רק אחר הקטרת איברי תמיד, אבל לא קודם, וביומא (דף כט) תירצו דפסח שני זמנו קודם התמיד, ובשעה"מ כתב להוכיח דרש"י ס"ל כתוס' מנחות, ממ"ש רש"י פסחים (דף פח ע"ב) ד"ה בתקנתיה דרביה דלא מצי לומר אם גדי אמר לי רבי יהיה הטלה שלמים וכו', והא התם דמיירי בפסח ראשון בלא"ה אינו יכול להתנות משום איסור עליה השלם, ע"כ דס"ל לרש"י כתוס' מנחות, דקודם הקטרת התמיד ליכא שום עליה השלם.
ולענ"ד אין זה הכרח, ותחילה נבאר כוונת תוס' הנ"ל דלכאורה יש ליישב קושייתם בפשיטות דפרכת הש"ס דיעלה וילין כדאמרינן בפסחים (דף נט), דאף מתוס' מנחות סוף דבריהם וכן מתוס' ר"ה (דף לו ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר) מבואר דס"ל דהך דמעלה ומלין זהו רק למ"ד דאין לינה מועלת בראש המזבח (ודלא כרש"י פסחים (דף נט) שכתבו דזהו לכ"ע דאם עלו לא ירדו), מ"מ דלמא פרכת הש"ס למ"ד אין לינה מועלת, ואף דמ"מ זריקת דם הוי איסור דרבנן כמ"ש תוס' מנחות שם, מ"מ דלמא ס"ל להש"ס דמשום ספק כרת ראוי להתיר כן, דדוקא משום ביטול סמיכה וכן לשפוך הנזרקין דהוי מדאורייתא שלא כהוגן. אבל בזה דמדאורייתא לגמרי שרי מעלה ומלין ראוי לעשות כן משום ספק כרת.
וצ"ל דס"ל לתוס' דמה דאמרינן שם בפסחים דמותר לאכול הבשר אף דלא נקטרו האמורין, דהוי כנטמאו או נאבדו, היינו דוקא התם דודאי אין ראוי להקטיר משום עליה השלם, אבל גבי יבלת דשל פסח מותר להקטירם, אלא כיון דאנן לא ידעינן איזה דפסח א"י להקטירן, י"ל דלא הוי כנאבדו ואסור לאכול, דאותו שהוא פסח קמי שמיא אסור לאכול קודם הקטרה, ואף דתוס' פסחים שם כתבו דאפילו אם אינו ראוי להקטיר מדרבנן הוי כנאבדו מ"מ י"ל דודאי דרבנן עדיף, הם אמרו ואסרו ההקטרה והוי כודאי אינו ראוי להקטיר, אבל בספק דאורייתא דלא אמרו ולא תקנו אלא דאסור ממילא מספק לא הוי כנאבדו, וכעין זה כתב הר"ן פ"ב דשבת לענין ברכה, דבדרבנן מברכין ועל ספק דאוריי' לא מברכין דמקרי ספק ברכה.
או דבאמת תוס' מנחות ויומא לא ס"ל כשיטתייהו פסחים הנ"ל, וכמו דהשיג בטורי אבן לחגיגה (דף ז') דמכח דרבנן לא מקרי נאבדו, והכא נמי יש לומר בספק:
ומה דהקשו תוס' מנחות בכור שנתערב בפסח, רש"א יקרבו דהא זמנו אחר התמיד, והא התם דמיירי בפסח ראשון ובלילה ודאי אין להקטיר דאף בפסח אינו יכול להקטיר דלא עולת חול בשבת, ויכול לאכול הבשר ושפיר יש תקנה במעלה ומלין, י"ל דקושיית תוס' דמ"מ למ"ד לינה מועלת איך יתרץ משנה זו, וכיון שכן אזדא ראיית השעה"מ דשפיר י"ל דרש"י ס"ל כתוס' יומא, ומ"מ שפיר הקשה רש"י דיתנה בשלמים דהא בלילה שיבא רבו ואותו דשלמים יהא מבורר שהוא שלמים ואינו יכול להקטירו ויכול לאכול הבשר, וביותר דלגמרי א"י להקטיר אף דפסח דלא עולת חול ביו"ט, ושפיר יש תקנה במעלה ומלין לכ"ע לשיטת רש"י פסחים, כיון דאם עלו לא ירדו, ודוק:
והנה אם היינו אומרים לקושטא דמלתא כדברינו לתרץ קושי' תוס' דפרכת הש"ס דיהא מעלה ומלין, ולומר דאם א"י להקטיר מס' מקרי ג"כ נאבד, היינו מרוויחין קושיית הלח"מ מהמפקח הגל, די"ל דר"י דאמר בגל ארוך פטור מפסח שני ס"ל כמ"ד לינה מועלת וא"י להתנות וכקושיית תוס' מנחות, דהשתא אפשר לקיים דגם פסח שני זמנו אחר התמיד וגם קודם הקטרת תמיד חל העשה דעליה השלם וההיא דבכור שנתערב בפסח מיירי באמת במותר פסח כמ"ש תוס' מנחות.
אולם אין זה מספיק, דהא (בדף צא) מייתי תנ"ה ר"ש בנו של ריב"ב וכו' גל ארוך פטור, וקשה למ"ד אין לינה מועלת אמאי פטור, ואף דזה יש לדחות די"ל דהברייתא זו ס"ל כהתנא דהניתנין בזריקה אם נתן בשפיכה לא יצא, מ"מ יקשה על הרמב"ם דבסוף פ"ג כתב בההיא דנמצא יבלת דא"י להתנות בפסח דפסח בשפיכה (ומדשייר הרמב"ם דפסח במתן א' משמע דשינויא דהש"ס הנ"מ דיעבד לא קאי על הך דמתן א' וכדכתיבנא לעיל) והא לדידן דקיי"ל לינה מועלת בלא"ה א"י להתנות, אע"כ דהרמב"ם ס"ל או כשיטת תוס' מנחות ויומא הנ"ל או כדברינו דיכול ע"י מעלה ומלין, דס"ל לרש"י דהך תקנה היא לכ"ע כיון דאם עלו לא ירדו, וא"כ יקשה על פסקא דרמב"ם במפקח הגל, ואם דהרמב"ם יסבור דגם בב' שנתערבו עורות פסחיהן ליכא תקנתא לעשות שלא כהוגן, וכפשטא דברי תוס' חגיגה הנ"ל, א"כ הדרא הקושיא לדברי הרמב"ם שהתחלנו גבי שלא לשמו.
ונלע"ד דהרמב"ם ס"ל ליסוד כדברינו בתוספות הנ"ל דהיכא דא"י להקטיר מספק לא נקרא נאבדו. וביותר דהרמב"ם לשיטתיה דס' דאורייתא מה"ת לקולא, א"כ רק מדרבנן א"י להקטיר לא מקרי נאבדו, ומ"מ ס"ל כישוב קושיית תוס' מנחות הנ"ל, דבההיא דיבלת מדאורייתא א"י להקטיר, דהא להרבה פוסקים קבוע שאינו ניכר מדאורייתא לא הוי קבוע, א"כ כשבא להקטיר אמורין דהוי מרובא דשלמים ואסור להקטיר, וביותר דאף אם מקרי קבוע, מ"מ עכ"פ איקבע איסורא דבזה ספק דאורייתא מה"ת לחומרא והוי כנאבדו ושפיר הוי תקנה ע"י דמעלה ומלין, ומש"ה צריכין לטעמא דפסח בשפיכה, וא"כ בההיא דמפקח הגל ניחא, דהתם מס' א"י להקטירו לא מקרי נאבדו, וא"י להתנות משום איסור עליה השלם, וכיון שכן נכונים דברי הרמב"ם, דבההיא שלא לשמו מדאורייתא אסור להקטיר. דמה"ת אינו נאמן והוי ודאי שלמים. ליהוי כנאבדו ושפיר מייתי פסח בתנאי ע"י מעלה ומלין.
אמנם לפ"ז יקשה על דברינו ג"כ כמו דהקשינו לשעה"מ דבמפקח יבא כהן שלא עביד פסח ויביא ג"כ טלה ויתנה, ויהיה איקבע איסורא והוי כנאבדו, ולזה נראה אף אם איקבע והוי ספק מדאורייתא לא מקרי נאבדו ואסור לאכול מספק שמא ראוי להקטיר, אלא דבנמצא יבלת באמת קבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע. והוי ודאי א"י להקטירם דהוא מרוב זהו הוי כנאבדו, וכן בההיא דשלא לשמו דהוי ג"כ ודאי דא"י להקטיר, דהא מדינא אינו נאמן, בזה יש תקנה ע"י מעלה ומלין ובמפקח הגל דמספק א"י להקטיר לא הוי כנאבדו וליכא תקנתא, ודוק:
אולם עדיין קשה לי על קושיית תוס' מנחות דדלמא פרכת הש"ס ע"י מעלה ומלין, ואי דמספק לא הוי כנאבדו דס"ל קבוע שאינו ניכר הוי קבוע מדאורייתא, [דמצד ביטול מה"ת י"ל דהיתר לא נעשה איסור מכח ביטול כמ"ש הרמב"ן בע"ז בסוגיא דיין ביין בכ"ש עיי"ש בהר"ן, א"כ אותו דפסח לא נתבטל לחול עליו איסור עליה השלם ורק מס' א"י להקטירם ולא מקרי נאבדו], מ"מ י"ל דפרכת הש"ס היכי קתני ופטורים מפסח שני, הא היכא די"ד דאייר חל בע"ש, יתחייב בפסח שני בתנאי דמותר פסח ע"י דמעלה ומלין, דהא בלילה א"י להקטיר משום שבת והוי כנאבדו, ובזה ג"כ לא יספיקו דברינו בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דמ"מ במפקח הגל אם חל י"ד דאייר בע"ש יעשה פסח שני ובתנאי וכנ"ל.
ולזה נראה ישוב דברי הרמב"ם באופן אחר. דלכאורה יקשה איך יכול להתנות בשלמים, מה יעשה בעצמות שיש בהם מוח, דאסור לשברן מכח ס' פסח, ומביא קדשים לבית הפסול, וכאשר הקשה כן גם בשעה"מ והניח בצ"ע. ונ"ל דפרכת הש"ס כקושיית תוס' דנייתי כהן קטן שישבר עצמות והיינו כנ"ל, אף דאין מאכילין לקטן איסור בידים. מ"מ הכא דמדאורייתא בטל איסור שבירת עצם באינך והוי דרבנן ומותר משום חינוך מצוה. וא"כ הכל נכון, דבמפקח הגל ליכא תקנה משום שבירת עצם, דאף ע"י קטן אסור, כיון דהוי ספיקא דאוריי', ואף דיביא ב' כהנים ויביאו כל אחד טלה דיהיה ג"כ ביטול ברוב. דממילא א"א משום שרפה דהא בזה יעשו רובן שלא כהוגן, ובההיא דשלא לשמו דמדינא א"נ יכול לומר לקטן לשבר דלא אלים מאיסור דרבנן דמותר משום חינוך מצוה. ודוק:
ובדברי תוס' מנחות הנ"ל דעליה השלם הוא רק אחר הקטרת אמורי התמיד, קשה לי מסוגיא דפסחים (דף נט ע"ב) רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר עד בוקר הוא דלא ילין וכו' והכתיב והקטיר וכו' הא י"ל דכל הלילה ילין באם עדיין לא הקטירו איברי התמיד, דבסוף הלילה יקטיר שניהם החלב חגי והתמיד, וצע"ג:
והנה בתוס' הוריות (דף ד' ד"ה שהביא וקשה בתוספתא משמע) וכו' ולא משני הא לכתחילה, ותמוה לי דהא בדיעבד אף אם הקטירם אתר בוקר מה שייך פסול, הא ההקטרה אינו מעכב כלל, ואיך שייך לומר בזה ענין פסול דיעבד.
ובאמת בעיקר דינא דתוספתא דקתני כל הזבחים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין ערבים פסולים דס"ל לתוס' בהוריות דמדאורייתא הוא, [ודלא כתוס' ריש עירובין ד"ה שלמים] קשה ג"כ הא הזריקה ליכא איסור מדאוריי' כדאמרי' בפסחים (דף נט) הכא בחטאת עוף דאין למזבח אלא דמה, ומצד ההקטרה דעבר על עליה השלם מאי נפקא מניה דבדיעבד פסול, הא בלא הקטיר כלל ג"כ הקרבן כשר ואיך שייך ענין פסול מחמת ההקרבה.
ולתוס' עירובין י"ל דכיון דמ"מ אסור ג"כ לזרוק מדרבנן דשמא יקטיר כמ"ש תוס' שם י"ל דקאמר התוספתא דבזרקן אפילו דיעבד פסול הזריקה ואם הוא נדר צריך להביא קרבן אחר, אבל לתוס' מנחות דפסולין היינו מדאורייתא קשה כנ"ל, וצע"ג:

הא למה לי קרא מכדי מ"ע שהז"ג הוא וכו'. כאשר ירדוף הקור"א ירגי"ש אדם דברישא קאמר סתמא דתלמודא בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנ"ל אלמא עבדים קשיתיה דמנ"ל וכי אהדר רב הונא מקרא פריך עליה הא למה לי קרא דאתי מג"ש דלה לה. והרב ברכת הזבח בכריתות על דף ז' והרב מהר"ש אלגאזי בס' זהב שיבה בסוגיין ובספרו גופי הלכות סי' וכלל ק"ז תרגמוה לסוגיין על דרך שכתבו התו' ריש פ"ב דמציעא עמ"ש וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות דפירשו דר' יצחק הוא האומר וכמה עש"ב והכא נמי רב הונא מר ניהו הוא דקאמר עבדים מנ"ל ואיהו מפרק ומייתי קרא. ועליה פריך סתמא דתלמודא הא למה לי קרא ע"ש. ושניהם המלכים כיונו לדעת מרן הקדוש בס' כללי הגמרא דף י"ח מס' יבין שמועה. ומתאמרא כוותייהו הלכה למשה גדול אדונינו הרמב"ן בחידושי מציעא הביאו בשיטה מקובצת מציעא שם ריש פ"ב דקמפרש לסוגיין על דרך האמור [וכבר רמזתי זה בקונטריס הלז בשאר דוכתי דרך אגב]:
ולא אכחד דעלה במחשבה דרך חידוד לפרושי סוגיין ולא נצטרך לומר דרב הונא גופיה קאמר עבדים מנ"ל שהוא דוחק. ותו בסוגיין דקאמר בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנ"ל יש להעיר דהא דקאמר בשלמא נשים כדאמרן יתר וליבעי בפשיטות עבדים מנ"ל. ותו הא דקאמר כדאמרן מוכח דקאי אמאי דאמרינן בסמוך זכור להוציא הנשים ופריך מכדי מ"ע שהז"ג וכו' סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל. וא"כ מאי בעי עבדים מנ"ל אטו לא ידע ג"ש דלה לה. ואפשר לישב הכל דלעולם דסתמא דתלמודא הוא דבעי וכונתו דמשמע ליה דמתני' פטר לכל עבד אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין ולגלות דשאלתו על זה דוקא להכי הקדים בשלמא נשים כדאמרן לומר דידע דהוא מ"ע שהז"ג ופטורות וזכור להוציא הנשים כי היכי דלא נילף ראיה ראיה ובזה הורה דכבר ידע כל האמור בענין וא"כ עבדי ילפי מג"ש המפורסמת דלה לה אלא שהוא שואל על מי שחציו עבד. ופריק רב הונא דכתיב אל פני האדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר. וכשראה המקשן דברי רב הונא הללו סבר דרב הונא אתא לסתם עבדים וכפשטו מה שאמר יצא זה שיש לו אדון אחר דקאי אעבד ממש דאי גם רב הונא לא מהדר אלא אמי שחציו עבד הול"ל יצא זה שיש לו צד עבדות וכיוצא ומדנקט סתמא משמע דקאי אעבדים ממש ולזה הקשה למה לי קרא דהאיכא ג"ש דלה לה. ופריק רבינא דרב הונא לא אתא אלא למי שחציו עבד ובהכי מיירי מתני' דייקא נמי דקתני שאינם משוחררין ורב הונא פשיטא ליה ולא הוצרך לפרש. זה אפשר לומר ושקטו נחו כל ההערות ודוק הטב. ועיין מה שכתבנו בעניותנו בקונט' זה בקמא על דף פ"ח בס"ד:

ואלא קרא למאי אתא לכדאחרים דתנן אחרים אומרים המקמץ והמצרף וכו'. יש להעיר דמשמע דת"ק פליג על אחרים וא"כ לתנא קמא קרא למאי אתא. ותו הבריתא אמאי קתני כל לרבות הקטנים. ואפשר דת"ק סבר דהמקמץ והמצרף וכו' יכולים לעלות כשיטהרו שעלו מן הרחצה כמ"ש הרמב"ם ופסק כת"ק. ומזה נשמע דאחרים פוטרים אף כשיטהרו וטעמא דלא אפשר שישאר שמץ מנהו מהריח והאסטנסים ההולכים דבקו צערי"ם ואינם יכולים לעלות עם כל זכורך דיש בהן אסטנסים. ולת"ק אתי כל זכורך דהמקמץ וכו' אינם עולים עד שיטהרו דכשהם נטהרים יכולים לעלות גם עם אסטנסים בדוחק או שהאסטניס ירחיק עצמו מעט מהם. וכן ס"ל לת"ק דבריתא וסבר דכשיטהרו סברא ולא צריך קרא אלא אתא לומר דלכשיטהרו ויכולים ללכת עם כל זכורך חייבים. ומשו"ה לא קפיד ונקט קטנים לקצר ודוק הטב:

כמו שנגח שור חמור וגמל. דבבא קמא (דף לז.) דנעשה מועד לכל ולא אמרינן עד שיהא מועד בשלשה בכל מין ומין דהואיל והועד שלשה נגיחותיו בשלשה מינין אין זה מקפיד על מין אחר אף כאן לא באו שלשה דברים לידו בבת אחת אלא כולן משום שטות: אי שמיעא ליה. הא דתניא דמשמע בדבר אחד מחזיקין אותו בשוטה הוה הדר ביה: זכור. אם נאמר זכור אין לך להוציא אלא את הנשים עכשיו שנאמר זכורך בא להוציא אף טומטום ואנדרוגינוס עם הנשים: נשים פטורות. בפ''ק דקדושין (דף לד:) ילפינן לה: מהקהל. דהוי נמי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות: אתא קרא למעוטי ספיקא. בתמיה למה לי קרא מהיכא תיתי לן לחיוביה: כשביציו מבחוץ. אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטריך קרא למעוטי: המקמץ. מפרש במסכת כתובות (דף עז.) המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות שקורין קורדוו''ן שמעבדים אותן בצואת כלבים: והמצרף נחשת. שמצרפו במקום שחופרין אותו מן הקרקע כדמפרש במסכת כתובות (שם) וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חביריהם: כדאמרן. זכור להוציא את הנשים: לה לה מאשה. כתיב הכא וכתב לה (דברים כד) וכתיב התם או חפשה לא נתן לה (ויקרא יט): לא נצרכה כו'. מיהו למשנה אחרונה הואיל ובידינו לכוף את רבו חייב דאין לו אלא אדון אחד: דבר אחר כו'. פרט לבעלי קבין מפעמים נפקא כדאמרינן לעיל הלכך רגלים למעוטי מי שצריך משענת אחרת לבד מרגליו:

או דלמא מכולהו. מי אמרינן דכיון דמקרע דדמי להאי הדר ביה גם לאינך דחשיב בהדי מקרע הדר ביה או דלמא מהאי לחודיה: זכורך. להוציא טומטום ואנדרוגינוס. בירושלמי בעי מה אמר רבי יהודה באנדרוגינוס דשמעינן ליה דמתיר דמחללין עליו שבת נשמענא מן הדא רבי יוחנן בן דהבאי בשם רבי יהודה אומר אף הסומא ולית בר נש אמר אף אלא דהוה מודה על קדמייתא כו' ומוקי טעמא דהתם גבי שבת דריש זכר מה תלמוד לומר ערל אפילו מקצת ערל והכא כל זכורך פרט לטומטום ואנדרוגינוס: אלא טומטום ספיקא הוא. ואע''ג דאנדרוגינוס נמי ספיקא הוא [אפ''ה מחייבי] מטעם מקצת זכורך כדאמר הש''ס אלא טומטום הואיל ונשים פטורות והאי אימא אשה הוה ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה וא''ת בנדה פרק המפלת (דף כח: ושם) מפקינן מזכר [עד נקבה תשלחו] (במדבר ה) [זכר] ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ולא פריך מידי אומר הר''י דהתם איכא תרי קראי ומפיק ליה מייתורא דקרא אבל הכא ליכא אלא חד קרא הלכך יש לאוקומא באנדרוגינוס מטעם דקאמר ולהכי פריך ליה בבכורות בפ' על אלו מומין (דף מא: ושם) בגמרא דרבי ישמעאל אין לך מום גדול מזה אנדרוגינוס ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכן בפרק דם שחיטה (כריתות כא.) גבי כוי ובריש פרק בתרא דיומא (דף עד.) דבכל הני ליכא רק מחדא קרא ובהכי יתכן ההיא דשילהי הערל (יבמות דף פא.) קאמר רבי שמעון אנדרוגינוס זכר מאכיל בתרומה ואלו בפרק על אלו מומין (בכורות דף מב.) אמר רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון הרי הוא אומר הזכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס אלא ודאי התם קרא יתירא הזכר ובפרק קמא דב''מ (דף ז.) העשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק ולא פריך אצטריך קרא למעוטי ספק דכולא קרא יתירא להכי ובשילהי פ''ק דחולין (דף כב: ושם) גבי תחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול פריך ליה אצטריך קרא למעוטי ספיקא מתורים ובני יונה ממה נפשך או קטן או גדול הוי וכשר לחדא מינייהו וקמי שמיא גליא היא ולא למעוטי רק אחד וליתכשר גבי אידך בשם רבי יצחק בן ברוך צ''ע ויש להקשות לייתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה ואפילו למ''ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו''ט ליקרבו למחר דשפיר עדיף אפילו למאן דאמר תשלומין דראשון כדפי' לעיל (דף ב.) וי''ל דמבטל ליה מסמיכה ואע''ג דסמיכה לא מיעכבא כדאיתא ביומא (דף ה.) מכל מקום לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה דהכי קאמר הש''ס פרק האשה בפסחים (דף פט.) גבי ה' שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן ולא דמי לערל וטמא משלחין קרבנותיהן וגם לקמן ממעטינן ליה משום דכל שישנו בביאה ישנו בהבאה ולא משום סמיכה דהתם גברא בר חיובא ואריא הוא דרביעא עליה שאינו יכול לסמוך אבל האי לאו בר חיובא הוי דאימא איתתא הוא אבל הא ק''ל דתיפשוט מהכא דסמיכה בכל כחו בעינן דאי באקפויי ידיו לייתי וליתני ולסמוך דהכי פריך לקמן פרק שני (דף טז:) ואיכא למימר דבכל ענין ממעט ליה קרא: לא נצרכה אלא לחציו עבד וחציו בן חורין. ולא תימא דקאי עליה ג''ש דלה לה מאשה וקשה דעליה כתיב או חופשה לא ניתן לה ומוקי לה רבי עקיבא בהשולח (גיטין דף מא: ושם) ובכריתות (דף יא.) בחציה שפחה וחציה בת חורין וי''ל מכל מקום אצד עבדות כתיב כדמוכח קרא או חופשה לא ניתן לה אך קשה הכא משמע בחציו עבד לפי משנה אחרונה חייב דלפי משנה ראשונה קיימא הכא כדאיתא לעיל ריש מכילתין ואלו בגיטין ריש השולח (דף מב:) מיבעי ליה מי שחציו עבד אם יש לו קנס או לא שלשים שקלים יתן לאדניו אמר רחמנא והאי אדון הוא ולפי משנה אחרונה קאי דקאמר התם מאי לאו לפי משנה אחרונה ואילו הכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דעד כאן לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי. אבל התם כיון דמית אגליא מילתא דלא הוה עומד לשחרור והתם בכריתות (דף יא.) מתרץ הר''י בענין אחר: