חגיגה ג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

הוסיפו ואמרו לו לרבי יהושע:

ואף הוא - רבי אלעזר בן עזריה [רש"י] ^[1] - פתח ודרש:

כתיב: "דברי חכמים כדרבונות, וכמסמרות נטועים בעלי אסופות. כולם נתנו מרועה אחד".

ודרש רבי אלעזר בן עזריה: למה נמשלו דברי תורה ל"דרבן"? [ברזל חד בקצה המקל] כדכתיב: דברי חכמים כדרבונות.

כדי לומר לך: מה דרבן זה, מכוין את הפרה לתלמיה [לעשות את החרישה ישרה] כדי להוציא חיים לעולם [מן התבואה הצומחת בשדה יחיו בני אדם].

אף דברי תורה, מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. ^[2]

אי [שמא תאמר גם] מה דרבן זה מטלטל [אינו מתקיים במקומו, מהרש"א], אף דברי תורה מטלטלין ואינם מתקיימים.

תלמוד לומר: וכ"מסמרות" נטועים.

וכמו שאמרו: כמה מלכים גוזרים גזירות ומתבטלות, ומשה גזר כמה גזירות ואינן מתבטלות לעולם [מהרש"א].

אי [שמא תאמר] מה מסמר זה חסר [מחסר הוא מהכותל כשהוא נכנס בו] ולא יתר, אף דברי תורה חסירין ולא יתירין [מחסרים את לב השומע ולא מייתרים].

תלמוד לומר: "וכמסמרות נטועים".

לומר לך: מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין אצל השומע.

ומאי האי כתיב "בעלי אסופות נתנו מרועה אחד"?

אלו תלמידי חכמים, שיושבין אסופות אסופות [קבוצות קבוצות, שהתורה נקנית בקיבוץ, מהרש"א], ועוסקין בתורה.

ויש ביניהם מחלוקות:

הללו מטמאין, והללו מטהרין

הללו אוסרין, והללו מתירין

הללו פוסלין אנשים [לעדות או לכהונה], והללו מכשירין.

שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה, האיך אדע להכריע ביניהם?!

תלמוד לומר: "נתנו מרועה אחד".

וכיון שאל אחד נתנן [אין לך מבני המחלוקת מי שמביא ראיה לדבריו מתורתו של אל אחר, אלא מתורתו של הקב"ה].

וכיון שפרנס אחד [משה רבינו] אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא [אין לך מבני המחלוקת מי שיביא ראיה מדברי נביא אחר הבא לחלוק על משה רבינו]. ^[3]

דכתיב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה".

וכיון שלב כולם לשמים:

אף אתה עשה אזניך כאפרכסת [כלי קיבול העומד על הריחיים, ונותנים בו את החיטים, והם נשפכים אט אט לתוך הריחיים], לשמוע את דברי כולם. ^[4]

וקנה לך לב מבין, לשמוע את דברי המטמאים ואת דברי המטהרים, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין!

כלומר: שקול לפי הבנתך את דברי כולם, ותוכל להבחין בעצמך מבין כל הדעות, איזו היא הדרך הישרה.

והכרע לפי שיקול דעתך, הלכה כדברי מי!

וכאשר שמע רבי יהושע כל הדרשות האלו שאמרו לו משמו של רבי אלעזר בן עזריה, בלשון הזה אמר להם:

אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

כלומר: דור שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו - אינו דור יתום!

ומקשינן: ולימרו ליה - רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא לרבי יהושע - בהדיא [יאמרו לו מיד] כל מה שדרש רבי אלעזר בן עזריה. ולמה נזקקו בתחילה לומר לו "תלמידיך אנו", וכדומה?!

ומנינן: משום מעשה שהיה!

דתניא: מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך בחג להקביל פני רבי אלעזר רבו בלוד.

אמר לו רבי אלעזר לרבי יוסי: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמר לו רבי יוסי: נמנו [נחלקו בדבר, והיו מונים את מספר האומרים כך והאומרים אחרת כדי להכריע כדעת הרבים] וגמרו, והתקינו:

ארץ עמון ומואב [בעבר הירדן, שכבשום ישראל מסיחון ועוג, שכבשום מעמון ומואב] שאינה קדושה עכשיו בקדושת הארץ להיות נוהגת בה שמיטה ומעשר.

תקנו בו חכמים שיהיו מעשרין מעשר עני בשביעית [ולקמן בגמרא מתבאר הענין].

אמר לו רבי אלעזר: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך!

כי הוקשה בעיניו של רבי אלעזר שנתן רבי יוסי עטרה לאותו דורש, בעוד עיקר הדברים כבר התקינום אנשי כנסת הגדולה שהיו לפניהם [רש"י].

[ובטורי אבן הביא מדברי הר"ש, שפירש: הקפיד רבי אלעזר על שלא אמר לו רבי יוסי מתחילה: תלמידך אני, ומימיך אני שותה. וכן כתב מהרש"א, וזהו שאמרו: משום מעשה שהיה].

פשט רבי יוסי את ידיו וקבל עיניו. ^[5]

בכה רבי אלעזר ואמר: "סוד ה' ליראיו, ובריתו להודיעם". ואף להם הודיע מה שנתקן כבר [וכפי שהמשיך ואמר רבי אלעזר]. ^[6]

אמר לו רבי אלעזר לרבי יוסי: לך אמור להם לחכמים שאמרת משמם, אל תחושו למניינכם! כלומר: אל תחששו שמא מה שנמניתם למנין והחלטתם כפי שהחלטתם אינו נכון.

שהרי כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני [דבר ברור כהלכה למשה מסיני, רא"ש] שבארץ עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.

מה טעם?

הרבה כרכים [וארץ עמון ומואב מכללם], כבשום עולי מצרים כשבאו לארץ, ונתקדשה קדושה ראשונה, ושוב בטלה כשגלו ממנה, ולא כבשום עולי בבל לקדשם בקדושה שניה כששבו מן הגלות.

ולא היה בהם קדושת ארץ ישראל מחמת קדושתה הראשונה, מפני שקדושה ראשונה קדשה רק לשעתה, עד שגלו, ולא קדשה לעתיד לבא.

והטעם שהניחום מלקדשם: כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית.

שלא יהיו השדות של אותם כרכים הפקר לכל, כדין שביעית, וייהנו העניים גם בשנה השביעית ממתנות עניים, כגון מעשר עני, לקט, וכדומה.

והואיל ומעיקר הדין, מאחר שלא קדשוה, אין ארץ עמוון ומואב חייבת במעשר, ביד חכמים הוא לתקן מעשר כפי שירצו, ותיקנו מעשר עני [ולא מעשר שני] כדי לפרנס את העניים. ^[7]

תנא בברייתא: לאחר שנתיישבה דעתו של רבי אלעזר, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן! ואכן הם חזרו.

תנו רבנן: איזהו שוטה האמור בכל מקום שפטור מן המצוות ומן העונש ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר:

א. היוצא יחידי בלילה.

ב. והלן בבית הקברות.

ג. והמקרע את כסותו.

איתמר: רב הונא אמר: עד שיהו בו כולן [שלשת הסימנים האמורים] בבת אחת, הוא הנקרא "שוטה".

רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן בלבד נקרא "שוטה". ^[8]

ותמהה הגמרא על שיטתו של רב הונא:

היכי דמי?! אי דעביד להו לשלשת הדברים דרך שטות, הרי אפילו בעושה מעשה חדא בלבד משלשת הדברים האלו, נמי, גם יש להחשיבו כשוטה.

ואי דלא עביד להו דרך שטות, הרי אפילו אם עביד לכולהו - נמי, לא חשוב שוטה. ^[9]

ומשנינן: לעולם מדובר דקא עביד להו דרך שטות, ומכל מקום אם אין בו אלא סימן אחד משלשת הסימנים אינו שוטה. כי בכל אחד מהם לחוד יש לתלות שאינו עושה כן מחמת שטות, אף שעושה אותם דרך שטות, כי:

הלן בבית הקברות - אימור [יש לומר]: כדי שתשרה עליו רוח טומאה [רוח שדים שיסייעוהו להיות מכשף] - הוא דקא עביד, ואינו שוטה.

והיוצא יחידי בלילה - אימור: גנדריפס אחדיה [נתחמם גופו], ועל כן יוצא הוא למקום האויר, אבל אינו שוטה.

והמקרע את כסותו - אימור "בעל מחשבות" הוא ולא שוטה.

הערות

^[1] ובמהרש"א כתב: יותר נראה לפרש דקאי על רבי יהושע.

^[2] כתב העץ יוסף: כמו שהדרבן מכוין את הפרה לעשות חרישתה ביושר, ושלא תלך אנה ואנה, ומן היושר ההוא באים חיים לעולם ולבעליה, והם התבואה והפירות, אף דברי תורה מכוונים לב האדם ומפקחים אותו. ולא פקחות שיגיע ממנו נזק או דעה נפסדת, אלא השגת דעה אמיתית ישיג בו למה שהוא תכליתו. שיש חכמות המפקחות לב האדם, אבל יטוהו מדרך חיים לדרך מיתה, שיקנה מהן דעות נפסדות, שבהם יהיה נטרד. אבל התורה לא תשאיר ללומדיה דעה נפסדת או מדה מגונה ח"ו, לפי שעל ידי עסק התורה הוא ניצול מרשת יצרו אשר פורש רשת לרגליו תמיד ללוכדו ולהפילו עד שאול תחתית, להמיתו מיתת עולם ח"ו.

^[3] ביאר מהרש"א: לשון "רועה" מתפרש הן על הקב"ה וכמו: "האלהים הרועה אותי", "רועה ישראל האזינה", והוא מתפרש גם על משה, וכמו שמצינו: "ויזכור ימי עולם משה, את רועה צאנו".

^[4] כתבו האחרונים בביאור דמיון אזנו לאפרכסת, כי כשם שהאפרכסת מכניסים לתוכה הרבה בבת אחת והיא מוציאה מעט מעט, כך ישמע הוא את דברי כולם, ויוציא רק את הדעה הישרה והנכונה.

^[5] כתב מהרש"א על פי דרכו, שהקפיד רבי אלעזר על שלא אמר: תלמידך אני ! כי היות ולא אמר כך, הוי כמורה הלכה בפני רבו, וחייב על כך מיתה, ולכן גזר עליו שיהיה סומא, והסומא חשוב כמת.

^[6] תמה בפירוש הרי"ף שבעין יעקב: הרי מתחילה הקפיד על שנטלו עטרה לעצמם, ואחר כך משבחם? ! ולפי פירוש הר"ש והמהרש"א, אין כאן קושיא.

^[7] כתבו התוספות: לפי סדר השנים היה להם להפריש מעשר שני, שהרי מעשר עני נוהג בשנה הששית ולא מצינו מעשר עני שתי שנים רצופות, אלא תקנה תקנו בה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ובדין היה שאפילו תרומה גדולה לא יתקנו, אלא הכל יהיה מעשר עני, אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים.

^[8] נחלקו הפוסקים, אם צריך שיעשה כן שלש פעמים, הביאם בשפת אמת כאן.

^[9] הקשה בשפת אמת, והרי יש לומר דאין הכי נמי אם עשה כן שלש פעמים אפילו בחד מינייהו סגי, אלא קא משמע לן דאפילו עשה שלש מיני שטות הוחזק להיות שוטה, וכמבואר בהמשך הגמרא דחידוש הוא.

"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א' יז, כא) ופירוש "אחד" הוא מיוחד.

ועוד הוסיפו: ואף הוא ר' אלעזר בן עזריה פתח ודרש: נאמר, "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד" (קהלת יב, יא), למה נמשלו דברי תורה לדרבן — לומר לך: מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה והיא חורשת וגורמת בדרך להוציא חיים (מזון מן האדמה) לעולם — אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אולם, אי [או] מה דרבן זה מטלטל ואיננו קבוע אף דברי תורה מטלטלין לפי הנסיבות — תלמוד לומר בהמשך הכתוב הזה: "מסמרות", שהם קבועים לעד.

ומאידך, אפשר לומר אי [או] מה מסמר זה חסר ולא יתר שהוא מתכלה עם הזמן ואינו גדל אף דברי תורה חסרין ולא יתירין — תלמוד לומר: "נטועים" (קהלת יב, יא), מה נטיעה זו פרה ורבה וגדלה אף דברי תורה פרין ורבין. "בעלי אספות" — אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות (קבוצות קבוצות) ועוסקין בתורה. ואף שבין החכמים יש לעתים מחלוקות, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין,

אם כן שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה כאשר יש בה כל כך הרבה מחלוקות וחילוקי דעות — תלמוד לומר: "כולם נתנו מרעה אחד" (קהלת יב, יא), לומר: אל אחד נתנן, פרנס אחד (משה רבינו) אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב [שנאמר]: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (שמות כ, א), ולשון הריבוי בכתוב, כלומר: את כל הדברים, על כל שינוייהם ומחלוקותיהם.

אף אתה, הלומד, עשה אזניך כאפרכסת (הכלי שבו שופכים את גרגירי התבואה לרחיים), וקנה לך לב מבין לשמוע גם את דברי מטמאים וגם את דברי מטהרים, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין. כששמע ר' יהושע דברים אלה, בלשון הזה אמר להם: אין דור נחשב יתום (בלא אב ומדריך) כאשר ר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

ושואלים: כיון שהיו בידם דברים יפים אלה מפי ר' אלעזר בן עזריה, ולימרו ליה בהדיא [ושיאמרו לו במישרין, מיד] מה שמעו בדרשה ומפני מה הססו תחילה לומר לו? ומשיבים: משום מעשה שהיה חששו לומר זאת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה בר' יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני ר' אלעזר בלוד, אמר לו ר' אלעזר: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמר ליה [לו]: נמנו הצביעו ומנו את הדעות וגמרו (החליטו) שעמון ומואב בעבר הירדן, מאחר שאינם חלק מארץ ישראל אין דין שמיטה ומעשרות חל עליהם, ומכל מקום כיון שסמוכים לארץ ישראל מעשרין מעשר עני בשנת השביעית (השמיטה), והיו צריכים להחליט על כך, משום שנחלקו איזה מן המעשרות צריכים הם להפריש.

אמר לו ר' אלעזר בכעס: יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך, שיצאו עיניו ממקומן ויפלו לתוך ידיו. ואכן כך אירע לו, פשט את ידיו וקבל עיניו. בכה ר' אלעזר ואמר: נאמר "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה, יד), שהם מכוונים לאמת אף בלי לדעת את הסיבות האמיתיות.

אמר לו: לך אמור להם לחכמים בבית המדרש: אל תחושו למניינכם שמא לא החלטתם כהלכה, שאתם סבורים שתקנתם תקנה חדשה, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו: הלכתא [הלכה] למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. ומה טעם — משום שהרבה כרכים כבשום עולי מצרים בימי יהושע ולא כבשום עולי בבל בימי בית השני,

מפני שקדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל עם כיבושה על ידי יהושע קדשה לשעתה כל עוד ישבו ישראל בארצם ולא קדשה לעתיד לבא לאחר חזרתם מן הגלות, והניחום עולי בבל את המקומות הללו שלא כבשו כדי שיסמכו עליהן עניים שבכל המקומות הללו מעשרים מעשר עני בשנה זו, ויש עניים שאין להם די מזון ופרנסה בשביעית שבה אין זורעים וקוצרים.

תנא [שנה החכם]: לאחר שנתיישבה דעתו של ר' אלעזר מכעסו אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן, וחזרו. וכיון שאירע מעשה זה שכעס ר' אלעזר כשאמרו לו דבר שנראה לתלמידים כחידוש, לא רצו תלמידי ר' יהושע לומר לו עד שאמר להם במפורש שהוא רוצה בכך.

א תנו רבנן שואלים: איזהו שוטה (משוגע)? כלומר, מה הם סימניו של שוטה? ומשיבים: היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב הונא אמר: עד שיהו כל הסימנים הללו כולן בבת אחת, ר' יוחנן אמר: אפילו כשעושה אחת מהן הוא נחשב שוטה.

ובבירור הדברים שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דעביד להו [אם שהוא עושה אותם] דרך שטות (שגעון), אם כן אפילו בחדא נמי [באחת גם כן] די, שהרי ברור שמשוגע הוא, אי דלא עביד להו [אם שאיננו עושה אותם] דרך שטות ונראה שיש לו טעם בדבר — אפילו אם עושה את כולהו [כולם] נמי [גם כן] לא נחשיבנו כמשוגע, שבמקרה כזה אין אלה סימן לשגעון.

ומשיבים: לעולם תפרש דקא עביד להו [שהוא עושה אותם] דרך שטות, אלא שבכל אחד לעצמו אפשר היה לתת טעם שיש בו הגיון; והלן בבית הקברות — אימור [אמור] שכדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד [שעושה] ואף מעשה זה שאיננו מן הראוי, כיון שיש בכך טעם — איננו סימן לשגעון. והיוצא יחידי בלילה — אימור [אמור] שמא גנדריפס אחדיה [קדחת אחזה אותו] והוא רוצה לצנן עצמו, והמקרע את כסותו — אימור [אמור] בעל מחשבות הוא שהוא שקוע במחשבותיו ומודאג, וקורע את בגדיו בלי משים, אולם כיון דעבדינהו לכולהו [שעשה את כולם יחד] הוה להו [הרי הם]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And who is like Your people, Israel, one nation in the land?” (I Chronicles 17:21).

The Gemara adds: And Rabbi Elazar ben Azarya also commenced his lecture and taught: It is written: “The words of the wise are as goads, and as nails well fastened are those that are composed in collections; they are given from one shepherd” (Ecclesiastes 12:11). Why are matters of Torah compared to a goad? To tell you that just as this goad directs the cow to her furrow to bring forth sustenance for life to the world, so too the words of Torah direct those who study them from the paths of death to the paths of life. The Gemara asks: If so, derive the following from that same analogy: Just as this goad is movable and not rigid, so too matters of Torah are movable in accordance with circumstance and are not permanent. Therefore, the verse states: “Nails,” which are permanent.

The Gemara further asks: If so, one can explain as follows: Just as this nail is diminished in size and does not expand, as it wastes away over time, so too matters of Torah are gradually diminished and do not expand. Therefore, the verse states: “Well fastened [netuim].” Just as this plant [neti’a] flourishes and multiplies, so too matters of Torah flourish and multiply. “Those that are composed in collections [ba’alei asufot]”: These are Torah scholars who sit in many groups [asupot] and engage in Torah study. There are often debates among these groups, as some of these Sages render an object or person ritually impure and these render it pure; these prohibit an action and these permit it; these deem an item invalid and these deem it valid.

Lest a person say: Now, how can I study Torah when it contains so many different opinions? The verse states that they are all “given from one shepherd.” One God gave them; one leader, i.e., Moses, said them from the mouth of the Master of all creation, Blessed be He, as it is written: “And God spoke all these words” (Exodus 20:1). The plural form “words” indicates that God transmitted all the interpretations of the Ten Commandments. Since the Sages invariably utilize the Torah itself or the statements of the prophets as the sources for their opinions, there is a certain unity to the study of Torah, despite the numerous explanations and applications.

So too you, the student, make your ears like a funnel and acquire for yourself an understanding heart to hear both the statements of those who render objects ritually impure and the statements of those who render them pure; the statements of those who prohibit actions and the statements of those who permit them; the statements of those who deem items invalid and the statements of those who deem them valid. When Rabbi Yehoshua heard these interpretations, he said to them in these words: No generation is considered orphaned, i.e. without a leader, if Rabbi Elazar ben Azarya dwells among it.

The Gemara asks: But Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Elazar ben Ḥisma should have told Rabbi Yehoshua these statements of Rabbi Elazar ben Azarya directly, without delay. Why did they hesitate at first? The Gemara answers: They were hesitant due to an incident that occurred. As it is taught in a baraita: There was an incident involving Rabbi Yosei ben Durmaskit, who went to greet Rabbi Eliezer in Lod. Rabbi Elazar said to him: What novel idea was taught today in the study hall?

Rabbi Yosei ben Durmaskit said to him: The Sages assembled, counted the votes, and concluded that although the lands of Ammon and Moab on the eastern side of the Jordan River are not part of Eretz Yisrael, and therefore the halakhot of the Sabbatical Year and tithes should not apply to them, as these lands are adjacent to Eretz Yisrael, one separates the poor man’s tithe there in the Sabbatical Year. Since the Sages debated which tithes should be separated, they had to take a vote to determine the halakha in this regard.

Rabbi Elazar said to him in anger: Yosei, extend your hands and catch your eyes, which are about to come out of their sockets. He extended his hands and caught his eyes. Rabbi Elazar wept and said the verse: “The counsel of the Lord is with them who fear Him; and His covenant, to make them know it” (Psalms 25:14), i.e., the Sages arrived at the correct conclusion, although they were unaware of the proper rationale behind it.

Rabbi Elazar said to Rabbi Yosei to go and say to the Sages in the study hall: Do not be concerned with regard to your counting, that you might not have ruled properly, as you have not in fact instituted a new ordinance at all. This is the tradition that I received from Rabban Yoḥanan ben Zakkai, who heard from his teacher, and his teacher from his teacher: It is a halakha transmitted to Moses from Sinai that in Ammon and Moab one separates the poor man’s tithe in the Sabbatical Year. What is the reason? Those who ascended from Egypt conquered many cities, and those who ascended from Babylonia did not conquer them after the destruction of the First Temple.

This difference is important, because the first consecration of Eretz Yisrael, by those who ascended from Egypt, caused it to be sanctified only for its time and it was not sanctified forever, as that depended on the renewed conquest of the land by the Jewish people. And those who ascended from Babylonia left those cities aside and did not consider them part of Eretz Yisrael even after Jewish settlement was renewed there. They would plow and harvest in these places in the Sabbatical Year and tithe the poor man’s tithe, so that the poor of Eretz Yisrael, who did not have sufficient income from the previous years, could rely upon that produce in the Sabbatical Year, receiving help from this tithe.

It was taught that after Rabbi Elazar’s mind was put at ease, he said: May it be God’s will that Rabbi Yosei’s eyes should return to their place. And indeed his eyes returned. Due to this event, in which Rabbi Elazar responded harshly when his disciple related what he considered a novel idea, the students of Rabbi Yehoshua hesitated to recount what they had heard until their teacher encouraged them to do so.

§ The Sages taught: Who is considered an imbecile? One who goes out alone at night, and one who sleeps in a cemetery, and one who rends his garment. It was stated that Rav Huna said: One does not have the halakhic status of an imbecile until there are all of these signs present in him at the same time. Rabbi Yoḥanan said: He is considered an imbecile even due to the appearance of one of these signs.

The Gemara asks: What are the circumstances of the case under discussion? If he performs them in a deranged manner, then even the appearance of one sign should be enough to classify him as an imbecile. If he does not perform these actions in a deranged manner, but has a reason to act this way, then even if he performs all of them he should not be deemed an imbecile.

The Gemara answers: Actually, the baraita is referring to one who performs these actions in a deranged manner, but each action on its own could be explained rationally. With regard to one who sleeps in the cemetery, one could say that he is doing so in order that an impure spirit should settle upon him. Although it is inappropriate to do this, as there is a reason for this behavior it is not a sign of madness. And with regard to one who goes out alone at night, one could say that perhaps a fever took hold of him and he is trying to cool himself down. And as for one who tears his garments, one could say that he is a man engaged in thought, and out of anxiety he tears his clothing unintentionally. Despite these possible explanations, since one performed all of these together they are considered

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אף ר' יהושע פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות.

אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטהרין והללו מטמאין הללו אוסרין והללו מתירין כו'. וא"ת הואיל וכן היאך אני למד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד כולן מפי אל אחד אמורין שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אלא עשה אזנך כארפכסת וקנה לב לשמוע אלו ואלו שכולן מתבררין לך באיזה מהן הלכה ברורה שאע"פ שנראין כמו חולקין חוזרין ונמנין וגומרין ומסכימין בסוף כדכתיב את והב בסופה כלשון הזה אמר אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

ומעשה בר' יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני ר' אלעזר וא"ל בבהמ"ד נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית. א"ל ר' אלעזר יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו. כעס ר' אלעזר בשביל שא"ל נמנו וגמרו כלומר למה נמנו והלא הלכה למשה מסיני הוא ובכה ואמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ואין בריתו אלא תורה.

תנא אחר שנתיישבה דעתו בקש רחמים ואמר יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן וחזרו. אמר צא ואמור אל תחושו למניינכם כך מקובלני מריב"ז שקיבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית. מה טעם הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחם כדי לסמוך עניים בשביעית.

קדושה ראשונה שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ר"ל כל זמן שיעמוד בית המקדש בקיומו ולא קדשה לעתיד לבא ר"ל אחר חורבן וענין הדברים שלא נתקדשה הארץ הן שלא לזרוע בה בשביעית הן לכל שאר הדברים שבקדושת הארץ אלא בעוד שבית המקדש בקיומו הא לאחר חורבן לא נשתיירה הארץ בקדושה כלל וכשעלו בימי עזרא הוצרכו לקדוש שני בתודות ובשיר ובימי עזרא לא כבשו כל הכרכים שכבשו בימי יהושע אלא הרבה כרכים כבשום עולי מצרים שלא כבשום עולי בבל ובכלל אלו עמון ומואב והיא ארץ סיחון ועוג והניחום בכונה שלא ליקדש בקדשת הארץ כדי שיוכלו לזרוע בהם בשביעית ויסמכו עניים על אותם הזריעות בלקט שכחה ופאה ואע"פ שלא נתקדשו כרכים אלו מכל וכל מחויבים היו במעשרות ממצות חכמים שאף בארצות של חוצה לארץ היו חכמים מחייבים במעשרות באותן ארצות הסמוכות כגון בארץ מצרים ובבל אע"פ שהיתה רחוקה הואיל והיה שם גלות מימות הנביאים והיינו דתנן בבל מעשה נביאים מצרים ועמון ומואב מעשה זקנים מעתה למדנו על עמון ומואב שזורעין בשביעית וכן למדנו שהם מעשרין והיה לנו לומר שיהיו מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני שהרי שנה ששית עשרו מעשר עני לפי סדרן של מעשרות והיה לנו לומר בשביעית שיעשרו מעשר שני ואעפ"כ נמנו וגמרו שיהו מעשרין מעשר עני הואיל ומתקנת עניים הונחו מליקדש תהא תקנתם גמורה והוא ענין אמרם ז"ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומ"מ לענין אסור במות נתקדשה לעתיד כמו שכתבנו במסכת מגלה ומה שיש לפקפק בסוגיא זו ממה שבהרבה מקומות יראה שקדשה לעתיד כבר בארנו הענין במס' מגלה בפרק ראשון במשנת י"ו:

שוטה האמור במשנה וכן בכל מקום ליפטר מן המצות ומן העונשין ושלא להיות קנינו קנין וממכרו ממכר הוא כל שהוא מוחזק בשוטה ואנו רואים בו שעושה איזה דבר דרך שטות סימן מובהק שבו המקרע את כסותו דרך שטות והמאבד מה שנותנין לו אבל הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה אינם סימנין מובהקין ואף בעושה אותם דרך שטות שהיוצא יחידי אימר גנדספוס אחדיה כלומר חולי המחממו ומתאוה לשאוף רוח להתקרר בו והלן בבית הקברות שמא מתכוין הוא לכשוף:

שור שהוא מועד למינו מן הסתם מועד הוא אף לשאינו מינו אא"כ ראינו בו שקרב לו שאינו מינו ולא נגח ויש פוסקין שאף בסתמו אינו מועד לשאינו מינו ולדעת זה מ"מ כל שנגח שלשה מינים כגון שור וחמור יגמל נעשה מועד לכל כמו שביארנו במקומו:

מה טעם הרבה כרכים כובשום עולי מצרים ואל כיבשום עולי בבל כו' עיין ב"ה י"ב דספר הלקט ששיבשתי גירסא זו:

תוס' בד"ה עמון ומואב כו' והקשה ר"ת כו' וכ"ת דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא א"כ תפשוט מיניה דלר"א כו' עכ"ל קצרו כאן במקום שהיה להם להאריך דלפי זה ע"כ הא דקאמר הכא מה טעם הרבה כרכים כו' תלמודא הוא דקאמר לה ולא ר"א דבמסכת ידים לא תני לה במלתיה דר"א וה"פ מה טעם מעשרין כו' משום דכה"ג אשכחן כו' למ"ד לא קדשה כו' כמ"ש התוספות בפ"ק דמגילה ויבמות ע"ש ודבריהם הכא בעצמם מגומגמים שכתבו וכ"ת דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד כו' דבהכי אכתי לא ניחא לן הך דג' ארצות לביעור דמ"מ הא קידשום עולי בבל אחר כך דהא פשיטא דהך דג' ארצות לביעור לבתר דעלו מבבל קמיירי וע"ש בתוס' בזה בע"א וצ"ע הכא:

בד"ה דרך שטות אפילו בחד נמי וכ"ת דלא היה מועד לשטות רק כו' עכ"ל ופי' לדבריהם האי אפילו בחד נמי דקאמרי' היינו במלתא חדא ועשאה ג"פ דהוי ודאי מועד לאותו דבר למאי דס"ד השתא ולמאי דמסיק אימא בעל מחשבות הוא וכן אינך אפילו עשה מלתא חדא ג"פ לא הוה מועד אפילו לאותו דבר כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

ע"ב ואף הוא פרש"י ראב"ע עכ"ל וכן משמע מדקאמר ר"י לבסוף אין דור יתום שראב"ע כו' אבל לשון אף הוא פתח ודרש כו' לא משמע כן אלא בתר דשמע ר"י דרשה דראב"ע אתם עשיתוני חטיבה אחת אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת כו' פתח אף ר"י לדרוש כעין זה כדקאמר מרועה אחד אל אחד נתנן וכה"ג איתא בפ' כל המנחות כיון דשמע דאמר אדיר פתח הוא כו' ע"ש ודקאמר לבסוף אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה כו' ר"ל דשפיר נתכוין בדרשת כעין דרשה זו:

למה נמשלו ד"ת לדרבן כו'. נקט דברי תורה במקום דברי חכמים דכתיב בקרא דר"ל דברי חכמים היינו חכמי התורה שעושין סייג לתורה גופה שהוא דבר הנלמד מענינו דכתיב לעיל מיניה איזן וחיקר ותקן כו' שדרשוהו על מצות דרבנן שהן סייג לתורה כגון ערובין ונט"י ושניות לעריות ומלת דרבן פירשו בו שהוא מחט התקוע בתוך המרדע כדכתיב ולהציב את דרבן וכדתנן פ"ט דכלים מלמד שבלע את הדרבן ובירושלמי דאגדת חלק מ"כ שהוא נקרא דרבן שהוא מדיר בינה בפרה והוא שדימה לב האדם רע מנעוריו כפרה סוררה ודימה התורה לדרבן דכמו שהדרבן מטה את הפרה להדריכה ישר לתלמים להוציא חיים גופנים לעולם כך ד"ת וחכמים מכוונין לב התלמידים מדרכי מיתה לחיים הרוחניים:

אי מה דרבן זה מיטלטל כו' שאינו מתקיים אף ד"ת אינן מתקיימין ת"ל מסמרות שהוא דבר הקבוע ומתקיים במקומו ד"ת מתקיימין לעולם כמ"ש כמה מלכים גוזרין גזירות ומתבטל ומשה גזר כמה גזירות ואינן בטלין לעולם. וא"ת אי מה מסמר כו' ר"ל מחסר ומנקב בכותל מקום שהוא תקוע שם ת"ל נטועים דהוה ליה למכתב כמסמרות הקבועים או תקועים אלא נטועים שאינו מחסר אלא שפרה ורבה מוסיף גידולו והא דלא כתיב כאילנות נטועים מפורש בירושלמי דלא אצטריך למימר אלא כאילנות נטועים אלא מלמד שיש בו שבח של מטע ובירורו של ברזל.

אלו ת"ח שיושבין אסופות. שהתורה נקנית בקיבוץ כדאמרינן אימתי ד"ת נשמעין כתקנן בזמן שבעליהן שומעין אותן באסופות ומדכתיב אסופות בלשון רבים ולא אסיפה דריש ליה לב' אסופות מחולפין הללו מטמאין והללו מטהרין:

נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד כו'. דבכלל רועה אחד אל אחד כמ"ש האלהים הרועה גו' רועה ישראל האזינה גו' ובכללו ג"כ פרנס אחד זה משה שנא' איה משה רועה צאנו גו' והוא נקרא פרנס כמ"ש ג' פרנסין עמדו לישראל המן בשביל משה כו'. ואמר שאמרן מפי אדון כל המעשים כו' דגם להלכה למשה איכא לצדד לטמא ולטהר ומרבה ליה מכל הדברים האלה דכולן מפי הגבורה נאמרו שהיה הדבור מתחלק לכמה קולות כדאמרינן פרק ר"ע ודבר שאינו מפורש בתורה איכא צדדין לטמא ואיכא צדדין לטהר והתורה נתנה להכריע בהן ע"פ הרוב כמ"ש אחרי רבים להטות ואמר ע"ז עשה אזניך כאפרכסת כו' פירש בערוך אפרכסת הוא דלי של רחיים שהוא מכניס הרבה ומוציא קמעא עכ"ל והוא משל לעניינו שיכניס לאזנו לשמוע הרבה דברי כולן בין המטמאין ובין המטהרין אבל יקנה לו לב להבחין מדעות החלוקות איזה יכשר ויקבענו לו הלכה כמותו כפרש"י:

אמר ליה יוסי פשוט ידך כו'. פרש"י הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש כו' עכ"ל בפשיטות ה"ל לפרש הוקשה בעיניו שלא א"ל תלמידיך אנו ומימיך כו' כמ"ש לעיל לרבי יהושע דאהכי מייתי ליה כדקאמר ולימרו ליה בהדיא משום מעשה שהיה כו' ולפי שהיה זה כמורה הלכה לפני רבו וחייב מיתה היה נדון בעונש סומא לפי שעה דסומא הוא מהחשובים כמת במס' נדרים:

גמרא להקביל פני ר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד:

[רש"י ד"ה ואף הוא. ראב"ע. הח"א כתב דלישנא דאף הוא ל"מ כן. ועי' מש"כ במגילה (ד) ד"ה שאף:

שם תוד"ה דרך. מאבד מה שנותנין לו קוביקוס. עי' בגליון ול"נ דר"ל משחק בקוביא] :

תוס' שם (בסופו). קורדייקוס אין בו אחת מכ"א. כן הגיה המפרש שם:

תוס' סד"ה עמון. רק לארץ סיחון ממש כו'. נ"ב חמירא ליה הא מארץ עמ"ו דכבש סיחון. משום דסיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם בכלל מתנת הארץ לא"א משא"כ ארץ עמ"ו שנאסרה לישראל מתחלה אע"פ שנטהרה ע"י סיחון ואע"ג דלעתיד גם היא לישראל תהיה כדאי' פ' חזקת [נ"ו א' ע"ש ברשב"ם]:

וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ: (קהלת יב, יא) "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" וכו'. נראה לי בס"ד נקיט ארבעה דברים: (1) דָּרְבֹנוֹת (2) מַשְׂמְרוֹת וּנְטִיעוֹת (4) וְאַסּוּפוֹת כנגד ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שיש בתורה.
או יובן כנגד ארבעה חלוקות שהאדם מתחכם מצדם האחת מרבו והשניה מחביריו והשלישית מתלמידיו והרביעית מפאת עצמו מניה וביה כאשר חוזר על תלמודו לשנותו כמה פעמים בזה את זה, וכל אלו הלימודים נתנו מרועה אחד.
ומה שאמר אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מִטַּלְטְלִין? פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הכונה שמא תחשוב דברי תורה הם כתורה של פלסופיא שכל דור סותר דברי דור שקדם לו ועושה לו תורה חדשה ונמצא שחכמה מטלטלת מאחד לאחד תחלה היתה של ארסטו ונדחו דבריו ונקראת על שם אחרים וגם אלו נדח דבריהם ונקראת על שם דור שאחריהם וכעל זה הדרך ושמא תחשוד גם התורה כך שכל דור דוחה דברי תורה שנאמרו בדור שקדם ונקראת החכמה על שם השני וכן על זה הדרך? תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּכְמַשְׂמְרוֹת' שהיא קבועה על שם האומרה לדורי דורות. עד כאן דבריו נר"ו.

אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. הנה נודע דאפרכסת הוא כלי השייך לטחינה שקורין אותו בלשון ערבי דל"ו מאל טוואחי"ן ודרכו להיות רחב מלמעלה וצר מלמטה ותכונת זה הכלי רמז ללימוד שהוא שני לימודים שהם גרסא וסברה והגרסא אין ללמוד אותה אלא מן רב אחד ולא ירחיב הלימוד הזה ללמדו מכמה רבנים כדי שלא ישתבש ולזה רומז צד אחד של הכלי שהוא צר מלמטה ולימוד הסברה נכון ללמדו מן כמה רבנים כדי שיתחכם יותר ולזה ירמוז צד אחד של הכלי שהוא רחב מלמעלה.
ונראה לי בס"ד רמז בשם האפרכסת שני דברים שהם תועלת להשגת הלימוד שהם ענוה ונניעות והיינו אפרכסת היא מלה מורכבת שהוא 'אפר כסת' דהיינו אפר ענוה דכתיב (בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, וכסת כסוי וצניעות דכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, וכן אמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן טז:) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר והיינו על לימוד הנסתר.

אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֵין דּוֹרוֹ יָתוֹם. נראה לי בס"ד יש חכם דורש ברבים דברים פשוטים והמון העם שהם עמי ארצות יהיה אצלם דרוש זה חידוש ונהנים ממנו כי אלו גם דברים הפשוטים אין להם ידיעה בהם וכשידרשו אותם להם יבינו אותם מחמת שהם פשוטים אך החכמים היושבים גם כן שם לשמוע נעשו יתומים מאותה דרשה כי דברים הפשוטים מה חידוש מוצאים בהם דידועים הם להם ונחשב להם כאלו הדרשן קרא לפניהם אל־ף בי־ת גימ־ל דל־ת דמה חידוש יש להם בקריאה זו? ונמצא נעשו יתומים מאותה הדרשה שלא למדו ולא קבלו ממנה כלום!
ויש חכם שדורש ברבים דברים עמוקים וחריפים ופלפול וסברות רבות ומזאת הדרשה נהנים החכמים מביני מדע כי לומדים חידושי תורה וסברות וחילוקים ועניינים וביאורים נחמדים בדרשה זו אך המון העם שהם עמי ארצות היושבים שם נעשו יתומים מאותה דרשה דאינם מבינים מדברים אלו כלום וכאלו החכם הזה דורש להם בלשון אחרת שאינם מבינים אותו ואין מכירין בו דאין יודעים 'חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר'!
ברם יש חכם שהוא יוכל לדבר דברים עמוקים וחריפים והקדמות יקרות ומלביש אותם בדברים פשוטים אשר יבינום העמי ארצות אך תוכם רצוף אהבה דברים יקרים הנה זה אין שום אדם נעשה יתום מן הדרשה שלו שדרש אותה ברבים כי נהנים ממנה החכמים וגם עמי ארצות דכל אחד לוקח כפי השגתו.
ובזה שיבח רבי יהושע בן חנניה את רבי אלעזר בן עזריה בשמעו הדרשה הזאת אשר אמרו משמו דלפי הגלוי הם דברים פשוטים אשר יבינום כל עמי ארצות אך הוא ראה שיש בהם דקדוקים המורים על עניינים עמוקים והקדמות יקרות דנמצא גם החכמים אין נעשים יתומים מדרשה שלו שידרוש בה דברים שנראין פשוטים מאד ולכך אמר אשרי הדור שראב"ע שרוי בתוכו שאין דורו הבאים לדרשתו נעשה יתום מן הדרשה שהוא דורש כי הכל מקבלים ממנו כפי השגתם.

פְּשֹׁט יָדֶיךָ וְקַבֵּל אֶת עֵינֶיךָ. יש מפרשים שגזר שיהיו נעקרים ממקומם ויקבל אותם ממש בידו ויש מפרשים קַבֵּל לשון חושך שגזר שיחשכו עיניו בהנחת ידו עליהם שימשך ויצא אור העינים מהם כשיניח ידו שם ופירוש זה קרוב יותר ברם יש להקשות למה הענישו בעיניו? אדרבא יותר נכון להענישו בפיו ולשונו שיתאלם או יתעקם!
ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל פירש הענישו על אשר נתן עטרה לאותו ענין ששבחם בדבר שכבר הוא פסוק ועומד מאנשי כנסת הגדולה עיין שם. וידוע דהסנהדרין נקראים עינים כנזכר במדרש (שיר השירים רבה ד, א) על כן כיון שנגע בדבר זה בכבוד הראשונים שנקראים עינים לכך הענישו בעיניו.
ומה שבכה עתה רבי אלעזר? מפני שהרגיש שגברה מדת הגבורה באותה שעה בראותו שהענישו בעונש קשה ומר לכך רצה למתק מדת הגבורה כדי שיוכל להתפלל עליו לרפואתו וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דהבכיה ממתקת הדינין והגבורות.

בָּכָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: (תהלים כה, יד) "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם". הקשה הרי"ף ז"ל כיון דהקפיד כל כך על רבי יוסי איך באותו רגע אמר לשון שבח על החכמים ושלח להם דברים בדרך חיבה באומרו אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם וכו'? עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי עליהם אין לו תלונה כי הם לא קבלו דבר זה וכיון שנפתח הענין לפניהם צריכין להשיב וצריכין לעמוד למנין ואם היה רבי אלעזר יושב עמהם ודאי היו שואלין אותו אם יש לו קבלה בדבר זה מרבו ואם היה אומר קבלתי לא היו צריכין למנין אלא היו פוסקים ההלכה על פי עדותו כהנך דברים דמסכת עדיות. אך על רבי יוסי הקפיד שיודע ברבו שהוא גדול הדור וקבל מן רבי יוחנן בן זכאי וכיון שבא לפניו לא היה לו לומר תחלה מה שפסקו על פי מניינם אלא היה צריך לשאול ממנו תחלה על הדבר הזה לידע אם יש לו קבלה בדבר זה, וכיון דלא שאלו תחלה נראה דלא החשיבו ולא החשיב קבלתו חס ושלום ולכך הענישו אך כיון דידע שבאמת רבי יוסי לפי תומו דבר חזר והתפלל עליו.
ובזה ניחא מה שהענישו בעיניו כי בתלמיד כתוב (ישעיה ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ כדי שישים כבוד רבו וגדולתו על לבו תמיד והוא שלא פנה לבו להסתכל בכבוד רבו לכך הלקהו בעיניו.

פשוט ידיך וקבל עיניך. כבר פירשתי דנצטער רבי אליעזר על שאמרו נמנו וגמרו דזהו מדקרות חרב לו דחלק עם רבים. ורבי יוסי ן' דורמסקית סבר דרבנן דבי מדרשא עיני כל ישראל והם עיקר התורה ואפשר לומר דרך דרש דלזה אמר פשוט ידיך וקבל עיניך כלומר אתה סובר דהם עיני העדה ודע דאני מסלק העינים ואיני חש להם שאני מסלק עיניך:

ולימרו ליה בהדיא. פירש רש"י מיד למה הוזקקו לומר תלמידיך אנו. ובמ"ש פשוט ידיך פירש הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו מנין והלא מימות אנשי כנה"ג היתה תקנה זו עכ"ל. ומהרש"א באגדתיה כתב דיותר נראה לומר לפי שלא אמר תלמידיך אנו כמו שפירש"י עצמו גבי ולימרו ליה בהדיא ע"ש וכ"כ רבינו שמשון פ"ד דידים שא"ל פשוט ידיך וכו' מפני שלא אמר לו תלמידיך אנו ע"ש:
ולולי דבריהם אפשר לומר דמאי דפריך ולימרו ליה בהדיא פירושו מיד על דרך שפירש"י אכן לדרכנו קפריך ולימרו ליה בהדיא מיד אחר שאמרו לו תלמידיך אנו דאחר זה אמר להם אע"פ כן ועם כל זה לא רצו לומר לו עד שא"ל שבת של מי היתה וא"ל של ראב"ע ואח"ך שאל במה היתה הגדה וא"ל פ' הקהל ואח"ך ומה דרש עד שאמרו לו ולמה כבשו דבריהם כל כך היה להם תכף שא"ל תלמידיך אנו וא"ל אעפ"כ לומר לו ואמאי המתינו כל כך. ועל זה השיב משום מעשה שהיה וכו' כלומר דמכח מעשה זה חלו ורגזו שמא יכשלו בלשונם ויענשו ומהפחד שתק"ו יחדיו עד שהפציר כל כך. ובהכי ניחא דבתוספתא גם במעשה רבי יוסי ן' דורמסקית אצל ר' אליעזר קתני דאמר לו ר' יוסי תלמידיך אנו והוכרח רבינו שמשון לומר תנאי היא. ולפי האמור א"ש דלא שאל ולימרו ליה בהדיא דלמה אמרו תלמידיך אנו דהתם נמי א"ל ר' יוסי תלמידיך אנו. אלא שאל על דאח"ך מיד למה לא א"ל כדאמרן. ותנא דבריתא דהש"ס לא חש לאומרו. ובתוספתא הם דברי ר' יוסי ולא חש להגיד ענין פשוט עיניך. ומ"ש פשוט עיניך היינו שאמר לו נמנו וגמרו וזה נוגע לכבודו של ר' אליעזר שחלק על הרוב והוה מה דהוה וכמו שפירשתי בדברים אחדים דף קכ"ב ע"ג בס"ד ע"ש ומשם באר"ה לדרכינו:

בכה ר' אליעזר וכו' להכי בכה דע"י שברכוהו ורחקוהו הוכרחו בטרחא זו לעמוד למנין ואלו היה בבית המדרש לא היו צריכין לכך אלא שמרחמי ה' היה שכיונו אל האמת. גליון. נמוקי רבינו בצלאל כ"י. וכ"כ הרמב"ם בפירושו שמדבריו מוכח דהיה זה אחר ענין תנורו של עכנאי. אך יש חולק על זה:
וחזה הוית להרב המוסמך מהר"י פינטו בביאורו שדקדק על רש"י במה שכתב בטעם קפידת רבי אליעזר וכתב וז"ל ונראה כשנתישבה דעתו בכה על שהעניש לר' יוסי לקבל עיניו דגם ענוש לצדיק לא טוב מאחר שסוד ה' ליראיו שכיונו להלכה ומה פשעו של ר' יוסי ומיד התפלל שיחזרו עיני יוסי למקומן וחזרו ולא הזכיר חזרת עיניו בבריתא אבל בתוספתא הזכיר זה ובודאי כי באותו פרק שבכה היה זה עכ"ל ויש להרהר על זה דמפורש בש"ס דבכה תכף. ואח"ך קאמר לאחר שנתישבה דעתו. והגם דזה נאמר בלשון תנא נראה שהוא סיום הענין ובתוספתא תנא כל הבריתא וסיים לאחר שנתישבה דעתו וכו' והש"ס מייתי סיום התוספתא ומהש"ס שחיבר הבריתא והתוספתא והיו לאחדים מוכח דזו התוספתא היא כסיום הבריתא והו"ל כאלו שנויה כאחד. והראיה דהבכיה אינו כמ"ש הרב הנז' מהתוספתא דידים והביאה רבינו שמשון פ"ד דידים דתני התם דכשא"ל ר' יוסי בן דורמסקית הענין זלגו עיניו דמעות אמר סוד ה' וכו' ושם בתוספתא דידים לא הוזכר הא דפשוט ידיך ועכ"ז קתני זלגו עיניו דמעות ואי ס"ד דהבכיה היא על שענש לרבי יוסי בתוספתא דידים שלא הזכיר הא דפשוט ידיך לא הול"ל זלגו עיניו דמעות ודוק הטב:

הלכה למשה מסיני עמון ומואב וכו' מהתוספתא דידים משמע דהוי ממש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו שמשון פ"ד דידים דמהתוספתא נראה שהיא הל"מ ממש. ועמ"ש בעניותי בקונט' זה שם פ"ד דמסכת ידים בס"ד:

תנו רבנן איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה. [בדרושים כתבתי שיש לרמוז דלא יש שטות בעולם כי אם להיות רשע לעבור על התורה ולישאר כך ולמות בלא תשובה. וזה רמז איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה שהולך ערירי בלי תורה ומצות בלילה בגהנם הדומה ללילה כמש"ל. והלן בבית הקברות שאינו קם בתחיית המתים כגון שבכלל עונותיו שהלוה ברבית וכיוצא, והמקרע כסותו שאיזה מצות שעשה שהי"ל להתכסות בהם ע"ד חלוקא דרבנן נתקרעו בכונות ופניות שלא לשמה ולא פעל ברוחניות אלא קבל שכרו בעה"ז, ומאבד מה שנותנין לו שמאבד חלקי נפשו ומקומו שהיה מזומן בג"ע והדעת שנותנין לו דרך גדילתו מאבד ומקלקלו ועוד הארכתי בעניותי בזה ובפירוש פסוקים בס"ד]: כרגע נראה לי ס' טורי אבן להגאון אב"ד דק"ק מיץ שנדפס חדש ממש. וראיתי שהקשה דבפסחים דף קי"א תניא לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות משמע דבשאר לילות לית לן בה. ועל זה צידד ושקיל וטרי בכמה צדדים ומסיק דהכא בשמעתין שלא במקום ישוב וכו' עש"ב ולי ההדיוט לק"מ דהכא מיירי שדרכו בכך כמ"ש מרן בב"י ח"מ סי' ל"ה וז"ל ונ"ל שאין הכונה דפעם אחד שיעשה מאלו דרך שטות מקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז"ש הרמב"ם שדעתו משובשת תמיד עכ"ל וא"כ אותה ששנינו לא יצא יחידי בלילה היינו אפי' במקרה דיש לו צורך לצאת תני תנא דבריתא דלא יצא יחידי בלילי רביעיות ושבתות אבל בשאר לילות כשיש לו צורך במקרה מצי לצאת ואין זה סימן שטות דכל אדם זמנין דאתרמי ליה עסק בלילה ואגב ריהטיה כי נח"ץ ינח"ץ יוצא יחידי בלילה אבל סימן שטות הוא כשדרכו בכך. וכן ההיא דאמרינן פ' כיצד מברכין דגנאי לת"ח שיצא יחידי בלילה משמע הא שאר אינשי אינו גנאי היינו שאין דרכם בכך. אי נמי שידוע שיש לו עסק בלילה והולך לעסקיו ולכך הזהירו שאפ"ה לא יצא בלילי רביעיות ושבתות ות"ח אל יצא. שוב ראיתי להרב תבואות שור י"ד סי' ב' שפקפק בדברי מרן הב"י הנז' אבל הרב פרישה בח"מ והרב ש"ך והרב פר"ח כתבו כדברי מרן. והראיות שהביא הרב תבואות שור לפום ריהטא יש מקום לדחותם. והרב טורי אבן לא זכר ההיא דכיצד מברכין:

והלן בבית הקברות. הקשה הרב טורי אבן דהא קאמר דיוצא יחידי בלילה הוי סימן שוטה והשתא שלא בבה"ק שוטה כ"ש בבה"ק והאריך לתרץ ע"ש. וי"ל בפשיטות דהגם דהלן בבה"ק הוי בלילה כמו שפירש"י מ"מ אפשר דהלך ביום בבה"ק ונשאר ולן שם. ואלו עשה כן בשדה לא הוי סימן שטות. אי נמי דיצא עם אחרים בלילה מביתו והנך אזלי והוא לן בבה"ק אשמועינן דהוי שטות. ומיהו יש לצדד בדבר:
ובהא דפירש רש"י והלן בבית הקברות בלילה הרב מקום שמואל כתב דאין לו פירוש ומשם בנו פירש דאתא לאפוקי דלא נפרש לן במחשבה על דרך לן בעומקה וכמו שפירשו בעובדא דהחסיד פ"ג דברכות. וקלסיה. ובעניותי אין כאן קושיא דאפשר לפרש דגם לן ביום בבה"ק שינת צהרים הוא שוטה ולזה פירש דדוקא בלילה ותירוץ בנו לא נהירא לי מכמה אנפי כאשר יראה המעיין ודוק הטב:

ואף הוא. רבי אלעזר בן עזריה: לתלמיה. שורות המענה: פוסלין ומכשירין. שייך לומר לענין פסול עדות ופסול כהונה: כולן אל אחד אמרן. אין לך מבני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר אלא מתורת אלהינו: פרנס אחד אמרן. אין לך מביא ראייה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו: עשה אזניך כאפרכסת. מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו אפרכסת טירמויי''א שעל הריחים: מה מסמר זה. כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו יכול אף זה כן תלמוד לומר נטועים כנטיעה שדרכה לפרות ולרבות: ולימרו ליה בהדיא. מיד למה הוזקקו לומר תלמידיך אנו: נמנו וגמרו. והתקינו שיהו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב: מעשרין. עכשיו מעשר עני בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קידשוה עולי גולה כקדושת הארץ: פשוט ידיך וקבל עיניך. הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש והלא מימות אנשי כנסת הגדולה היתה תקנה זו: אל תחושו למניינכם. אל יהי לכם שום חשש וגמגום במה שמיניתם ותיקנתם שהרי הסכמתם להלכה: כך מקובלני. שקדושה ראשונה שקידשה יהושע לשעתה לא קידשה לעתיד לבא אבל קדושה שניה נתקדשה לעולם כדתניא ביבמות (דף פב:) קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן לפיכך בשאר ארץ ישראל אין זריעה בשביעית אבל עמון ומואב הניחו מלקדשן כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ובמעשר עני לכך תקנו להן שיהו מעשרין מעשר עני וברשות החכמים היה להטיל עליהן איזה מעשר שירצו לפי שאינן חייבין מן התורה: איזהו שוטה. האמור בכל מקום שפטור מן המצות ומן העונש ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר: והלן בבית הקברות. בלילה: לעולם דקא עביד להו דרך שטות. ואפילו הכי לא מחזקינן ליה בחדא דהיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה ולי נראה שנתחמם גופו ויוצא למקום האויר: שתשרה עליו רוח טומאה. רוח שדים שיסייעוהו להיות מכשף:

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה ישראל ושבת והקדוש ב''ה ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה ישראל ושבת על הקדוש ב''ה שהוא אחד הקב''ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות ועל זה סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אע''פ שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. לפי סדר השנים היה להם להפריש מעשר שני שהוא שנה ראשונה ומעשר עני נוהג בששית ולא מצינו מעשר עני שתי שנים רצופים אלא תקנה תקנו בה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ובדין הוא דאפי' תרומה גדולה לא ניתקן אלא יהא הכל מעשר עני אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים פרש''י דהיינו ארץ סיחון ועוג כדאמרינן בחולין (דף ס:) עמון ומואב טהרו בסיחון כלומר על ידי כבוש סיחון ועוג הותר לישראל ליכבש והקשה ר''ת דאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב: ושם) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג וכ''ת דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אם כן תיפשוט מיניה דלרבי אליעזר לא קידשה אלמה מיבעי' לן בפ''ק דמגילה (דף י. ושם) ובשבועות (דף טז. ושם) מאי סבירא ליה אי קידשה אי לא קידשה ותירץ ר''ת דיש לחלק דהכא בעמון ומואב דלא כבשו סיחון ועוג ולא נתקדשו כלל בקדושת הארץ ועוד מתרץ דלא קידשה עבר הירדן רק לארץ סיחון ממש אבל מה שכבש מעמון לא נתקדשה: דרך שטות אפילו בחד נמי. וכי תימא דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר ובעינן תלתא כדי להחזיקו כשוטה לכל מילי כמו נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל דהכא לא דמי דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר בירושלמי בפ''ק דתרומות אומר סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והוא מאבד מה שנותנים לו א''ר הונא והוא שיהו כולן בו דלא כן אומר אני היוצא בלילה יחידי אימור גנדריפס אחדיה והלן בבית הקברות לשדים והמקרע כסותו אימר בעל מחשבות מאבד מה שנותנים לו קוביקוס רבי יוחנן אמר אפילו אחת מהן אמר ר' אבין מסתברא כר' יוחנן בלבד ממאבד מה שנותנין לו דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנין לו קוביקוס אין בו אחת מכל אלו: כיון דעבדינהו לכולהו נעשה כמי שנגח כו'. ומחד בשלשה זימנא לא איתחזק דתלינן בהך דקאמר הש''ס אימא בעל מחשבות או אינך:

דף ג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד