מועד קטן כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

הני, בני יהודה, אמרי: יש אבילות בשבת.

והני אמרי: אין אבילות בשבת ^[305] .

ומבארת הגמרא את טעמם של החולקים: מאן דאמר יש אבילות בשבת - משום דקתני השבת עולה למנין שבעה ^[306].

ומאן דאמר אין אבילות בשבת - משום דקתני השבת אינה מפסקת. וזה מוכיח כי אין אבילות בשבת.

כי אי סלקא דעתך יש אבילות בשבת - למה צריך לומר שהשבת אינה מפסקת? והרי השתא לדבריך אבילות נהגא בשבת, אם כן, וכי אפסוקי מיבעיא לומר שאינה מפסקת!? והרי האבלות נוהגת לדבריך בשבת, וכיצד יעלה על הדעת שהשבת מפסקת את האבלות!?

אלא, מכאן מוכח שאין אבלות בשבת, ולכן היה מקום לומר שהיא מפסקת, והוצרך התנא לומר שאינה מפסקת.

ואלא, שמא תקשה, שמצד שני יש להוכיח שכן נוהגת אבלות בשבת, כי הא קתני עולה השבת למנין שבעה! תשובתך: איידי היות דקבעי התנא במשנתנו למיתנא סיפא: רגלים מפסיקים ואינן עולים - תנא ברישא השבת עולה ^[307] .

ועתה מבארת הגמרא את טעמם של החולקים:

ולמאן דאמר יש אבילות בשבת, תיקשי, דהא קתני אינה מפסקת! ואם יש אבילות בשבת, למה הוצרך התנא לומר שהשבת אינה מפסקת!?

משום דקבעי למיתנא סיפא שהרגלים מפסיקין - תנא רישא שהשבת אינה מפסקת.

לימא המחלוקת אם יש אבלות בשבת היא כתנאי?

שכך שנינו במסכת ברכות ובמסכת שמחות:

מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר ^[308] .

אין לו בית אחר - אוכל בבית חברו.

אין לו בית חברו - עושה לו מחיצה בפני המת בגובה עשרה טפחים.

אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו הצידה, ואוכל.

ואינו מיסב ואוכל, אלא ישב ואוכל 308* . 308*. פירש הב"י בשם הרמב"ן, שאינו יושב אפילו על מטה כפויה. [וחמור דינו מאבל, שעל כל פנים בשעת אכילה הותר לו לישב על מטה כפויה. יעויין סי' שפז א].

וכיון שהוא אונן, אינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, מחמת אנינותו ^[309], ואין מברך ברכת המוציא לאחרים להוציאם ידי חובתם, ואין מזמן ברכת הזימון ^[310], כיון שהוא פטור מכל המצוות, היות והוא מצווה לעסוק אז בקבורת המת ^[311].

וכן אין מברכין עליו להוציאו ידי חובתו ^[312], ואין מזמנין עליו, שאינו מצטרף לזימון. ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין ^[313] , ומכל מצות האמורות בתורה ^[314] . ואם היה מתו מוטל לפניו בשבת - הרי הוא מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין ^[315] , ומברך, ומזמן, ומברכין ומזמנין עליו. וחייב בקריאת שמע, ובתפילה, [ובתפילין] ^[316], ובכל מצות האמורות בתורה ^[317] .

רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בכל אלו המצוות האמורות - נתחייב בכל המצוות כולן.

ואמר רבי יוחנן: תשמיש המטה בשבת כשהוא אונן איכא בינייהו, שלרבן גמליאל מותר ולתנא קמא אסור, ולכן לא התיר אלא את המצוות המנויות ^[318].

מאי לאו, בהא קא מיפלגי:

דמר תנא קמא סבר, יש אבילות בשבת, וצריך להמנע בו מתשמיש המיטה בהיותו אונן בשבת.

ומר רבן גמליאל סבר שאין אבילות בשבת ולכן מותר בו תשמיש המיטה לאונן.

ודייקינן: ממאי שהמחלוקת באונן קשורה בשאלה אם יש אבלות בשבת?

דלמא עד כאן לא קאמר תנא קמא התם שהאונן אסור בתשמיש המיטה אלא משום דמתו מוטל לפניו, ומחמת אנינותו הוא צריך להמנע מתשמיש המיטה ולא מחמת אבלותו.

אבל הכא באבל בשבת, דאין מתו מוטל לפניו - לא נוהגת אבלות בשבת.

ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם שהוא מותר בתשמיש המיטה, אלא משום דאכתי לא חל אבילות עליה. שאין חובת אבילות אלא משעת קבורה.

אבל הכא, באבלות בשבת, דחל אבילות עליה - הכי נמי שיש אבלות בשבת ויהיה אסור בתשמיש המיטה ^[319].

הערות

^[305] התוס' מפרשים מחלוקת זו לענין דברים שבצינעא דוקא, אבל דברים שבפרהסיא ודאי אינם נוהגים בשבת. וכן פירש הריטב"א. והוכיח כן, מהמבואר לקמן [כד] בברייתא, שבשבת יש לאבל להחזיר הקרע לאחוריו, כדי שלא יראוהו. הרי שאין אבילות בפרהסיא בשבת. וכמו כן מבואר לקמן [כז] בברייתא, שזוקפין המיטות בשבת. והוסיף לבאר, שמחלוקתם היא דוקא לענין שבת, אבל לדעת הכל, אין אבילות במועד אפילו בצינעא. וכן משמע מהתוספות בהמשך דבריהם. וכן פסק הרמב"ם [י ג, ח], שבמועד אין נוהג דברים שבצינעא. אלא שהריטב"א הביא מהתוספתא, שאם בא להחמיר על עצמו ולנהוג אבילות בצינעא, הרשות בידו. אבל הרמב"ן מפרש הסוגיא, שאיסור דברים שבצינעא [בשבת ויום טוב] יתכן שהכל מודים בו, ומחלוקתם היא לענין דברים שבפרהסיא. ודחה הראיה ממה שהצריכו חזרת קרע בשבת, שחיוב קריעה אינה מדיני גזירת ז' [שהרי כשמחליף בגדיו תוך ימי השבעה, אינו חוזר וקורע, על כל פנים בשאר קרובים], אלא דין אחר הוא, ודין זה אינו נוהג כלל בשבת, אבל הדינים שנובעים מגזירת ז', יתכן שנוהגים בשבת, אפילו בפרהסיא. וכמו כן דחה ההוכחה מזקיפת המיטה, שכפית המטה היא צער גדול לאבל, ולכן הקילו בה בשבת.

^[306] הרמב"ן מפרש על פי דרכו, שיסוד החילוק שבין שבת ורגל, שהשבת עולה והרגל אינו עולה, נובע ממה שבשבת נוהגים דיני אבילות בפרהסיא [לדיעה זו], מה שאין כן ברגל. ולפי זה תתפרש הוכחת הגמרא כפשוטה, כלומר, שמעצם הדין שהשבת עולה למנין ז' יש ללמוד, שנוהגת אבילות בשבת אף בפרהסיא, ולכן עולה, מה שאין כן ברגל שאין נוהג אבילות, על כל פנים בפרהסיא. ואכן הריטב"א הביא פירוש זה בשם יש מפרשים. והריטב"א פירש על פי דרכו, שהוכחת הגמרא היא מלשון התנא, שאמר "שבת עולה" [ולא אמר "שבת עולה למנין ז"']. ומשמעותו היא, שאף בשבת נוהגים על כל פנים מקצת דיני אבילות, דוגמת ימות החול, כלומר, בדברים שבצינעא. וכן פירשו התוספות. אבל מעצם הדין אין הוכחה כלל. ומשום שיש לומר כסברת הירושלמי [שהבאנו בהערה 182], שאילו השבת לא היתה מן המנין, לא היינו מוצאים ז' ימי אבילות רצופין. וע"ע בהריטב"א שהוכיח כפירושו מהמשך הסוגיא. ויתבאר בהערה הבאה.

^[307] הנה הדבר פשוט, שבכדי להשוות לשון הרישא ללשון הסיפא אין לתנא לשנות דין שאינו נכון. ומעתה, לפירוש הריטב"א מובנת דחית הגמרא היטב. שאין להוכיח מלשון "השבת עולה", שנוהג בשבת אבילות בצינעא, שהרי לא נקט לשון זה אלא אגב הסיפא. אבל לפירוש הרמב"ן, שההוכחה היתה מעצם הדין, אם כן מה יועיל שרצה התנא לנקוט לשון זה אגב הסיפא, והלא בודאי הדין אמת הוא, שהשבת עולה, ושוב חזרה הקושיא למקומה, מהו הטעם לחילוק זה שבין שבת לרגל. כן הקשה הריטב"א. אלא שכתב, שאין גירסא זו קיימת בכל הספרים. וכנראה שגם גירסת הרמב"ן היא כספרים אלו, שלא נזכר תירוץ על קושיא זו. ובהכרח שיתרץ כסברת הירושלמי הנ"ל.

^[308] פירש רש"י בברכות [יז], כדי שלא יהיה נראה כאילו לועג לרש.

^[309] אין זה מצד הלכות אבילות, שהרי אין אבל אסור בבשר ויין כל ז'. אלא שחכמים אסרוהו בהם, כדי שלא יבוא לימשך אחריהם ולהתעצל מעשית צרכי המת. [אך בתרומת הדשן [א קנא] כתב, שהאיסור לאכול בשר ויין בערב ט' באב בסעודה המפסקת הוא מצד דין אנינות, אף על פי שבודאי לא שייך שם הטעם דשמא ימשך]. ובירושלמי הוסיפו, שכמו כן אינו אוכל הרבה ואינו שותה הרבה. וע"ע בבית יוסף. עוד אמרו בירושלמי, שמשעה שנמסר המת לכתפים [חברא קדישא], הותרו הקרובים בבשר ויין, ששוב אין צרכי המת מוטלים עליו כלל, ואין לחוש שימשך אחר אכילתו. והנודע ביהודה [ב יו"ד ריא] הוכיח מדברי הירושלמי, שהוא הדין אף לענין מצוות, שנתחייב בכולם. ודעת רבינו תם, שאין אנינות אלא על אותם קרובים שמוטל עליהם צרכי הקבורה. ולכן התיר למי שמתה אחותו הנשואה, לאכול בשר ולשתות יין קודם הקבורה, הואיל ובעלה חייב בקבורתה. והרא"ש נחלק עליו בזה, ולדעתו, כל השבעה קרובים נוהג בהם דיני אנינות. וכן נפסק בשו"ע [שמא א].

^[310] רש"י בברכות מפרש, שאינו מברך בין ברכת המוציא ובין ברכת המזון. ובמנחת שלמה [יח ח] כתב להוכיח מכאן, שאמנם למדנו בברכות [לה], שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל, וכמו כן מבואר שם, שיש צד איסור גזילה באכילה בלא ברכה, מכל מקום יסודו נובע מכח החיוב שחייבוהו לברך ברכת הנהנין, ולכן כשהוא אונן, ונפטר מחיוב קיום המצוות, ממילא מותר לו לאכול בלא לברך. אבל אילו היה באכילה בלא ברכה איסור מעילה וגזל מצד עצמו, לא הינו מתירים לו לאכול ולא לברך, שהרי האונן מצווה שלא לעשות איסורים, ואינו נפטר אלא ממצוות עשה. וכתב המשנ"ב [קצט], שאם החמיר על עצמו ובירך, אינו מוציא אחרים ידי חובתן, הואיל ואינו מחוייב בדבר.

^[311] התוס' דקדקו מלשון רש"י שם, שאמנם אינו מחוייב לברך, מכל מקום אם ירצה לברך הרשות בידו. שאין האנינות אוסרת עליו לקיים מצוות, אלא שהיא פוטרתו מהם. אבל דעת התוספות, שאף אם ירצה, אינו רשאי לקיים מצות באנינות. והביאו שנחלקו בירושלמי בביאור דין זה. שלדיעה אחת, דוקא כשהוא צריך לעסוק בזמן זה בצרכי המת, אז יש עליו פטור אונן ממצות, אבל כשיש אחרים העסוקים בצרכיו, או כשכבר עשה כל הצורך, חזר להיות דינו ככל האדם, לענין חיוב במצות. אבל לדיעה השניה, בכל ענין דין אונן עליו, וטעמם, מפני כבוד המת. [ומלשון הרא"ש נראה, שגדר הפטור לדיעה זו, הוא, שמפני כבוד המת הצריכו חכמים שיהיה נפנה מכל עסקיו האחרים, בכדי שיהיה פנוי לחשוב בצרכי המת, ואף על פי שיש אחרים העושים, או שעשה כבר כל צרכו. ומסיבה זו פטרו אותו ממצות, ואסרו עליו לקיימם. עיי"ש].

^[312] רש"י שם מבאר, שאינו צריך לשמוע מאחרים הברכה. והתוס' מיאנו בפירוש זה. ופירשו, על פי המבואר בברכות [מה], ששנים שאכלו כאחת, לכתחילה אין לאחד מהם להוציא את חבירו בברכת המזון, עד שיהיו שלשה. והשמיענו התנא כאן, שהאונן אינו מצטרף עם השנים, לענין שיוכל השלישי לצאת ידי חובתו בשמיעה מהמברך. ואח"כ הוסיף התנא, "ואין מזמנין עליו", לומר, שאף אינו מצטרף עמהם לענין שיאמרו "נברך".

^[313] בזכרון שמואל [לד] הוכיח מדברי הרמב"ן, שפטור אונן מתפילין נאמר דוקא לענין הנחת התפילין, אבל בעודם עליו אין לפוטרו מהם מצד דין אונן, שהרי יסוד הפטור הוא מפני שיש לו לעסוק בצרכי המת, ובעודם עליו אינו צריך לעשות כלום עבור קיום המצוה. אלא שמכל מקום יש לפוטרו מצד דין אבילות דיום ראשון. וכתב, שיש בזה נפקא מינה לענין אנינות במועד, שהרי לדעת המגן אברהם [תקמח ה], אין האבל במועד פטור מתפילין, הואיל ואין אבילות נוהגת בו, ונמצא, שבעוד התפילין עליו, יהיה מצווה בהם אף שהוא עדיין אונן, וכנ"ל.

^[314] כבר הבאנו [בהערה 310], שאין זה אלא לענין מצוות עשה, אבל מצווה הוא בכל איסורים שבתורה. כן כתב החכם צבי [א] ועוד אחרונים. וטעם הדבר, שפטור אונן ממצות הלא נובע מהיותו עוסק במצוה, שהוא פטור ממצות אחרות, ובודאי שאין זה סיבה להתיר לו איסורים. ויעויין בשעה"צ [תרמ מח] שדן לענין נטילת ידים לסעודה, האם לדונו כמצות עשה מדבריהם, או כאיסור. וכמו כן דן שם לענין אכילה חוץ לסוכה, האם להחשיבו כמצות עשה או כאיסור, הואיל והוא עושה מעשה בידים. ונחלקו המהר"ם והרא"ש [ברכות יח], כשהיה אונן במוצאי שבת, ולא הבדיל, ולא קברוהו עד למחרת, כיצד דינו. שלדעת מהר"ם יש לחייבו אז בהבדלה, כדין מי שלא הבדיל במוצאי שבת, שהולך ומבדיל עד יום רביעי. אבל לדעת הרא"ש, הואיל ובשעת חלות חיובו [שהוא כל ליל מוצאי שבת] היה פטור ממצות הבדלה מחמת אנינותו, שוב לא שייך לחייבו להבדיל למחרת, שהרי חיוב הבדלה ביום א' ב' ג' אינו אלא תשלומין לחובת הבדלה שנתחייב בה במוצאי שבת. ומחלוקת זו היא כעין מה שנחלקו לענין אבילות בקטן שהגדיל לאחר ז'. יעויין הערה 201.

^[315] כתב הרמ"א [שמא א], שאינו חובה, אלא רשות. והש"ך הביא בשם תלמיד רבינו יונה שביאר, שלעולם אין בשבת חיוב גמור לאכול בשר ויין, וכמו שלמדנו, "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות". ובתשובות ושב הכהן [צה] כתב, שזהו דוקא בשבת, אבל ביום טוב, יש עליו חיוב אכילת בשר, משום מצות שמחה, ועל כל פנים מחוייב הוא לשתות בו יין, שהרי אין עליו דין אונן לפטרו ממצות.

^[316] כתב השיטה, ש"תפילין" שנזכר כאן הוא לאו דוקא, שהרי שבת אינו זמן תפילין. והקרן אורה הוסיף, שכמו כן יש לפוטרו מהם מצד אבילות דיום ראשון. והרב המגיה בשיטה העיר, שלפי דברי המגן אברהם הנ"ל בהערה 313, מיושבת הערת הקרן אורה, שהרי אף בשבת אין נוהג אבילות, ועל כן אין לפוטרו מתפילין מכח דין אבילות.

^[317] הראשונים הוכיחו מהירושלמי, שאם יש בדעתו לילך בשבת [סמוך לחשיכה] להחשיך על התחום לצורך המת, אזי חל עליו בשעה זו דין אונן, כמו בימות החול. וכמו כן, כשרוצה לקוברו ביום טוב ראשון על ידי נכרים, או ביום טוב שני על ידי ישראל, חל עליו דין אונן. והתוס' בברכות כתבו, שלדיעה השניה בירושלמי הנ"ל, שטעם הפטור באונן הוא מפני כבודו של מת, בכל ענין יש לו דין אונן בשבת ויום טוב, ושלא כמבואר בברייתא זו. [והמעיין היטב בדברי הרא"ש כאן יראה, שאין דעתו כן]. וע"ע בהרא"ש שם שחילק בזה בין שבת ליום טוב.

^[318] כתב השיטה, שלשון רבן גמליאל, "נתחייב בכולן" אינו מדוקדק כל כך. שהרי לדעת תנא קמא יש עליו איסור בתשמיש המיטה, ואם כן עיקר חידושו של רבן גמליאל הוא ההיתר בתשמיש. אבל הרז"ה מפרש, שאף לדעת תנא קמא אין איסור בדברים שבצינעא, וכל מחלוקתם היא לענין חיוב [דמצות עונה] בלבד. ועיי"ש במלחמות. ובעיקר גדר איסור תשמיש באנינות, כתבו התוס' שני טעמים. א. כדי שלא ימשך ויתעצל מלעסוק בצרכי המת, וכמו שאסרוהו בבשר ויין מטעם זה. ב. שהוא שמחה יתירה וחוצפה. אבל מצד דין אבילות אין לאסרו, שהרי לא חלה עליו אבילות, כל זמן שלא נסתם הגולל. וע"ע בהערה הבאה. והרמב"ן חידש, שבדין אבילות יום ראשון, שהיא מן התורה, אין חילוק כלל בין קודם קבורה לאחריה, ותיכף בשעת מיתה חל על הקרובים איסורי אבילות. אלא שמן התורה אין האבל אסור אלא בדברים שיש בהם שמחה ועידון, כתשמיש המיטה ורחיצה וסיכה [ועל כן נוהג איסורם אפילו לאחר שנמסר לכתפים, שהרי באנו לאסרם מכח דין אבילות], אבל נעילת הסנדל ועטיפת הראש, אינם אלא מדרבנן, וחכמים לא רצו לחייבו בדברים אלו קודם הקבורה, כדי שלא יהיה נגרם עיכוב לצרכי המת מחמתם. [ומה שהתירו לחתן לבעול בעילת מצוה באנינות, יעויין כתובות ד, זהו מפני שכבר היה עסוק במצוה זו קודם שחלה עליו מצות אבילות, וממילא נפטר מן האבילות כדין עוסק במצוה. והשיטה פירש, שהתירו בחתן, מפני הפסד הסעודה. וע"ע ברז"ה כאן ובנודע ביהודה א או"ח כז]. והביא הרמ"א [שמא ה] דיעה זו בשם יש אומרים. וכתב המגן אברהם [תקמח ח], שלפי זה, האונן אסור אף בתלמוד תורה, שהרי יש בזה שמחה, וכנאמר בהם "משמחי לב". ואפילו בשבת ויום טוב, שהרי הוא מדברים שבצינעא, וכמו שאסר תנא קמא תשמיש המיטה בשבת. וע"ע בדגול מרבבה שם.

^[319] הקרן אורה מבאר, שתנא קמא ורבן גמליאל נחלקו בשני הטעמים הנ"ל שנתנו התוספות לאיסור תשמיש המיטה באנינות. שלדעת תנא קמא הוא מפני השמחה יתירה שבדבר, ולכן אף בשבת שאינו עסוק בצרכי המת יש לאסור מפני טעם זה. אבל לדעת רבן גמליאל, יסוד האיסור הוא כדי שלא ימשך, וממילא בשבת לא שייך לאסור. וזהו ביאור דברי הגמרא, שאף לדעת תנא קמא יתכן לומר שאין אבילות בצינעא בשבת, ודוקא באנינות אסרנו, מפני השמחה יתירה וחוצפה שבדבר. [ומכל מקום כשנמסר לכתפים הותר בתשמיש, הואיל ואינו מוטל עליו כלל, ואין חוצפה בהנהגה זו, ואינו דומה לשבת, שעל כל פנים מוטל עליו למחר לקברו. הרא"ש סי' נה. ושלא כדעת הרמב"ן שבהערה הקודמת]. וכמו כן יתכן, שלרבן גמליאל נוהג אבילות בצינעא בשבת, ודוקא באנינות התיר, הואיל וכל טעם האיסור אינו שייך בשבת, וכנ"ל. והקרן אורה הוסיף להעיר מכאן על דעת הרמב"ן שהבאנו בהערה הקודמת, שתיכף בשעת מיתה חלה עליו אבילות, על כל פנים לענין דברים שאינם גורמים עיכוב בעסקי המת, ואם כן מהו פשר כונת הגמרא "דאכתי לא חל אבילות עליה". וכבר עמד בזה הגרע"ק איגר בחידושיו.

יש אבילות כלשהי בשבת ועל כל פנים בדברים שבצינעה כשאין אחרים רואים, והני אמרי [ואלו אומרים]: אין אבילות בשבת כלל.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] יש אבילות בשבת סמך על מה דקתני [ששנינו] שהשבת עולה ונחשבת למנין ימי האבל, ומכאן שבשבת יש קצת אבילות. מאן דאמר [ומי שאומר] אין אבילות בשבת — דקתני [ששנינו] שהשבת אינה מפסקת.

וכך הם מדייקים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שיש אבילות כלשהי בשבת, השתא [עכשיו] הרי אבילות נהגא [נוהגת] ביום זה, אפסוקי מיבעיא [שאינה מפסקת צריך לומר]? אלא ודאי אין בה אבילות כל עיקר.

ושואלים: ואלא הא קתני [הרי שנינו] עולה, הרי שהיא ממש כשאר ימי האבל ונוהגת בה אבילות! ומשיבים: איידי דקבעי למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] על הימים טובים שאינן עולים, תנא רישא [שנה בראשה] עולה, אף שאין בה כל אבילות.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שיש אבילות בשבת, הא קתני [הרי שנינו] אינה מפסקת! ומשיבים לשיטתם: דבר זה לא נצרך לגופו, אלא משום דקבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף] שימים טובים מפסיקין, תנא רישא [שנה בראש] אינה מפסקת אף שאינו נחוץ.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת זו כמחלוקת תנאים] ששנינו: מי שמתו מוטל לפניו שעדיין לא נקבר — אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר — אוכל בבית חברו, אין לו בית חברו שיאכל בו — עושה לו מחיצה עשרה טפחים בינו לבין המת ואוכל. אין לו דבר לעשות בו מחיצה — מחזיר (מפנה) פניו מן המת ואוכל.

ובכל מקרה אינו מיסב ואוכל כבסעודה חגיגית, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מברך להוציא אחרים ידי חובתם, ואין מזמן, ואין מברכין עליו (עבורו, להוציאו ידי חובה), ואין מזמנין עליו שאין מצרפים אותו למנין המזמנים, ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה.

ואם היה זה בשבת — מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין ומזמנין עליו, וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה. רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו — נתחייב בכולן.

ולהסברת ביטוי לא ברור זה של רבן גמליאל אמר ר' יוחנן: לגבי תשמיש המטה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלדעת רבן גמליאל כיון שבשבת נתחייב בכל המצוות — חייב גם במצות עונה עם אשתו בשבת.

ומציעים, מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים]: דמר [שחכם זה, התנא הראשון] סבר: יש אבילות בשבת בדברים שבצינעה ולכן אינו משמש מיטתו, ומר [וחכם זה, רבן גמליאל] סבר: אין אבילות בשבת כלל!

ודוחים: ממאי [ממה] מגיע אתה למסקנה זו? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] התנא קמא [הראשון] התם [שם] שאסור בתשמיש המיטה אלא משום שמתו מוטל לפניו ועדיין לא נקבר, אבל הכא [כאן] באבל שאין מתו מוטל לפניו — לא.

ולהיפך, ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן גמליאל התם [שם] להתיר בתשמיש המיטה רק משום דאכתי [שעדיין] לא חל [חלה] אבילות עליה [עליו] שאין דין אבילות מתחיל אלא מקבורת המת, אבל הכא, דחל [כאן שחלה] אבילות עליה [עליו] הכי נמי [כך גם כן] ינהג איסור גם בתשמיש המיטה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There is some mourning on Shabbat, i.e., with regard to mourning rites that can be observed privately in the mourner’s home and will go unnoticed by other people; whereas those say: There is no mourning on Shabbat at all.

The Gemara explains: The ones who said that there is some mourning on Shabbat rely on that which is taught, that Shabbat counts as one of the days of mourning, implying that some degree of mourning applies on that day. The ones who said that there is no mourning on Shabbat at all base this on that which is taught that Shabbat does not interrupt the mourning period.

The latter argue as follows: If it should enter your mind to say that there is some mourning on Shabbat, there is a difficulty, for now that it has been stated that actual mourning applies on Shabbat, is it necessary to teach us that this day does not interrupt the mourning period? Rather, the conclusion must be that there is no mourning on Shabbat whatsoever.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna that Shabbat counts as one of the days of mourning, implying that it is just like the other days of mourning, and at least some mourning rites are practiced on it? The Gemara answers: Since the mishna wished to teach in the latter clause that the days of a Festival do not count toward the requisite days of mourning, it taught also in the first clause that Shabbat counts as one of the days of mourning, although no mourning rites are practiced on it.

The Gemara asks: And according to the ones who said that there is some mourning on Shabbat, isn’t it taught in the mishna that it does not interrupt the mourning period, which would have been unnecessary to say if the mourning rites are practiced on it? The Gemara answers: This was not necessary for itself, but due to the fact that the mishna wished to teach in the latter clause that the Festivals interrupt the mourning, it taught also in the first clause that Shabbat does not interrupt it.

The Gemara asks: Let us say that this is parallel to a dispute between tanna’im with regard to whether or not some mourning rites are observed even on Shabbat, for it was taught in a baraita: One whose deceased relative is laid out before him eats in another room. If he does not have another room, he eats in the house of a friend. If he does not have a friend’s house available, he makes a partition ten handbreadths high between him and the deceased, so that he may eat. If he does not have material with which to make a partition, he averts his face from the dead and eats.

And in any case, he does not recline while he eats, as reclining is characteristic of a festive meal; and he neither eats meat nor drinks wine; and he does not recite a blessing before eating to exempt others from their obligation; and he does not recite the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals, and they do not recite a blessing over him nor do others invite him to join in the Grace after Meals, as he cannot be a member of the three required to recite the formula. And he is exempt from the recitation of Shema, and from the Amida prayer, and from donning phylacteries, and from performing all of the mitzvot mentioned in the Torah.

But on Shabbat he reclines at the meal, as per his custom, and eats; and he eats meat and drinks wine; and he recites blessings to exempt others from their obligation; and he recites the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals, and others may recite blessings on his behalf and invite him to join in the Grace after Meals. And he is also obligated in the recitation of Shema, and in the Amida prayer, and in the mitzva of phylacteries, and in all the mitzvot mentioned in the Torah. Rabban Gamliel says: Since he is obligated to fulfill these mitzvot associated with Shabbat, he is obligated to fulfill all of the mitzvot on Shabbat.

Rabban Gamliel’s statement is vague. The following clarifies it: Rabbi Yoḥanan said: The practical difference between them, the opinion of the anonymous first tanna and Rabbi Yoḥanan’s opinion, is with regard to sexual relations. According to Rabban Gamliel, the acute mourner is obligated in the mitzva to engage in marital intercourse with his wife on Shabbat, just as he is obligated in all the other mitzvot.

The Gemara asks: What, is it not with regard to this issue that they disagree: Is it not that one Sage, the anonymous first tanna, holds that there is some mourning on Shabbat with regard to private issues, and therefore the mourner does not engage in sexual relations; and one Sage, Rabban Gamliel, holds that there is no mourning on Shabbat at all?

The Gemara rejects this argument: From where do you reach this conclusion? Perhaps the first tanna is saying that it is prohibited for the grieving relative to engage in sexual relations in the case dealt with only there, because his deceased relative is laid out before him and has not yet been buried. But here, with regard to the period of mourning, when his dead has been buried and is no longer laid out before him, sexual relations are not prohibited.

And alternatively, perhaps Rabban Gamliel is saying that the grieving relative is permitted to engage in sexual relations only there, where the halakhot of mourning have not yet taken effect, as mourning begins only after the burial. But here, where the halakhot of mourning have already taken effect, he may also prohibit sexual relations.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והני אמרי אין אבלות בשבת מדקתני אינה מפסקת דאי ס"ד יש אבלות בשבת [השתא אבלות] נהיג אפסוקי דלא מפסקא מיבעיא כו'.

לימא כתנאי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר וכו'.

עד ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בתפלה ובק"ש ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה. ר"ג אומר מתוך שנתחייב באלו כך נתחייב בכולן א"ר יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו.

מאי לאו בהא קא מיפלגי ת"ק סבר יש אבלות בשבת ור"ג סבר אין אבלות בשבת אפילו תשמיש המטה שרי ודחינן ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ת"ק הכא דאסור בתשמיש המטה אלא משום דמתו מוטל לפניו כו':

בני יהודה ובני גליל הני אמרי יש אבלות בשבת והני אמרי אין אבלות בשבת יש שפירשו דברים כפשוטן הני אמרי יש אבלות בשבת אבלו' גמורה לכל דבר ואידך אמרי אין אבלו' בשבת כלל מ"ד יש אבלות בשבת מדקתני עולה כלומר מכיון דחזי' שהיא עולה למנין ז' ואלו אין נוהגין בה אבלות גמורה היאך תעלה שהרי רגלים שלפי שאין נוהג בהן אבלות גמורה אינם עולין. ומאן דאמר אין אבלות מדקתני אינ' מפסקת כלומר מדאצטריך תנא למתני אינה מפסקת וכדמפרש ואזיל דהשתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא פירש דרגלים שהן מפסיקין מפני שאין בהם אבלות גמורה אבל זו שיש בה אבלות גמורה פשי' דאינה מפסקת. ובעלי הפירש הזה הולכין בעל כרחן באותה שיטה שאבלות נוהגת במועד בדברים שבצנעה ולפיכך הוצרכו לומר דלמ"ד יש אבלות היינו אבלות גמורה וזהו ג"כ שאמ' חבירו דא"כ שיש אבלות גמורה פשי' דאינה מפסקת דאי ס"ד האי אבלות היינו דברים שבצנע' מה ראי' היא שתהא עולה או שלא תהא מפסקת שהרי רגל יש בהן אבלות בצנעה ואוקי עולין וגם מפסיקין ומפני זה שהוקשה להם פירשו הפירש הזה ובכללם הרמב"ן ז"ל שהוא מבעלי השיטה הזאת ולפי הפי' הזה הוקשה להם למ"ד יש אבלות בשבת תקשי ליה מתנייתא דקתני ובשבת קרעו לאחוריו ותירצו דאיכא למימר קריע' לאו מגזרת ז' היא שהרי אם רצה מחליף ואינו קורע הילכך לכבוד שבת מחליף או מחזיר קרע ואפי' על אביו ועל אמו. ועוד הקשו תיהוי תיובתיה מהא דתניא מאימתי זוקפי' את המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה אלמא אין אבלות בשבת בכפיית המשה שהוא צער גדול כדאמר בפרק בתרא דתעניות עוברות ומניקות מה תהא עליהן א"נ דמוקי לה לההיא כשאר המטות ולכבוד הרבים שמסובין עליהן בשבת אבל הוא עצמו במטה כפוי ישן וכל אלו שנוי' דחיקי אוקימנא וכי האי גוונא הוה ליה למפרך ולתירוצי בש"ס כדאוקימנא בתנאי:

ועוד תקשי עלייהו מאי האי דאמרי' תנאי היא דהא בהדיא ברייתא ליכא אלא פלוגתא דתשמיש המטה שהיא מדברים שבצנעה והכי מוכחי' מהתם דת"ק סבר יש אבלות בשבת בדברים שבפרהסיא ואם באו לברוח ולדחוק עצמן דה"ק תנאי פליגי בהאי עניינא בדברים שבצנעא מיהת זו אינה שיטת הש"ס בשום מקום לומר תנאי היא אלא כעין המחלוקת ממש ועוד תקשי להו מה ראיה מביא מדקתני עולה נימא להו דהתם משום דלהוי ז' רצופים כטעם הירוש' לפי שיטתם ועוד למ"ד אין אבלות בשבת מאי היא דקתני עולה ודוקא מיתני אינהו דסבירא להו טעמא דירו' כל כי האי גונא ה"ל לפרושי בש"ס כדהוי אורחא דש"ס בכל דוכתא וכ"ש שיש נסחאות ישנות שכתוב בהן והוא כפרש"י ז"ל ולמ"ד אין אבלות הא דקתני עולה ופריק איידי דקתני גבי רגלים אינן עולין תנ' גבי שב' עול' וזו הגרס' קשה מאד חדא דלדידהו אין טעמא אלא כטע' הירושלמי ושפיר קתני עולה ועוד דאידך דייק דאי אין אבלות לא היתה עולה אידך דקאמר איירי משמע שרו לומר אין ה"נ שאינה עולה היפך הדין איירי סיפא ועוד שהלכה רווחת היא דבשבת מן המנין ועוד דלישנא דנקט ש"ס מדקתני עולה לא דייק שפיר דמשמע דמלישנא דייק ולפי פירוש' ה"ל למימר מדעולה אלא ודאי כל אלו הדברים שאינן מחוורים והראב"ד ז"ל תירץ ואמר דלמ"ד יש אבלות הכי בעי לומר שאם רצה נוהג אבלות ורצה להשמש בזה מן הקושיות שאמרנו ולא יועיל לו דלא משמע הכי לישנא ולא משמע הכי דאוקימנא כרב' דעביד תשמיש המט' חוב' ודיוקא דקתני עולה אינה ראויה שיהא רשות בידו כי מפני כן אינו דין שתעלה כיון שאינו מחוייב ואינו נוהג בה ולא היה ראוי שתעל אלא למי שנוהג אבלות אבל האמת מורה דרכו שהדברים כדפירש רבינו הגדול רבינו יצחק ז"ל. בעל התוספות דברגל אין נוהג אבלות כלל דשמחה כתיב בהו וכמו שכתב בה"ג והכא דכ"ע אין אבלות נוהגת בשבת משום בדברים שבפרהסיא ובמתנייתא דחזרת קרעו לאחוריו וכפיית המטה בע"ש ובדברים שבצנעא פליגי הני סברי כי יש קצת אבלות בשבת ולהכי נקט לישנא דיש אבלות ולא קאמר נוהגין אבלות בשבת והני אין אבלות בשבת כלל וכן היא בפירש יש אבלות בשבת בדברים שבצנעה והגע עצמך היאך יאמר שום אדם שינהוג בשבת אבלות גמורה ותהוי עליו שבת כחול אפילו מיום שני ואילך שהוא מדבריהם לדברי הכל והשתא אתי שפיר מאי דאוקימנא כתנאי דתשמיש המטה והכי אמרי' מ"ד יש אבלות מדקתני לישנא דעולה ולא קתני שבת מן המנין אלמא עולה הוא כאבלות גרועה דידה:

ואידך דחה דלא דק וקתני האי לישנא אגב סיפא ואידך. קאמר דאין אבלות כלל מדאיצטרך לומר אינה מפסקת דאי ס"ד דיש בה שום אבלות פשי' דלא מפסקת דאלו רגלים שהם מפסיקי' היינו לפי שאין בהם אבלות כלל ואידך תריץ דאין ה"נ דלא איצטריך למתני אינה מפסקת אלא דתלי לא אגב דקתני ברגלים שהן מפסיקין ועמדה השמועה כהוגן וכשורה וכן דעת הר"מ במז"ל דברגל אין אבלות כלל בחיוב והא דקתני בתוספתא אין אבל רשאי להתבל בתוך המועד אבל נוהג בדברי' שבצנעה ההיא רשות קאמ' שהוא רשאי לנהוג בדברים שבצנעה ומדת חסידות היא לו ובירושלמי נחלקו אמוראין בדבר דאיכא מ"ד מותר בתשמיש המטה ואיכא מ"ד אסור וחנן על ש"ס דילן סמכינן דרהט' כמ"ד מותר כדמוכח סוגי' למי שאינו מתעקש וכן סוגיא דלעיל כדכתבי' הת' והרמב"ן ז"ל שאומר כי הרגל כשבת נתלין על מה שאמרו בפ"ק דכתובות הוא ישן בין האנשי' מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע"פ שאין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג וזו המימרא לא מצינו אותה לרבי יוחנן בשום מקום אבל מצינו אותה לענין שבת לקמן בשמעתין וכך גורסים שם בספרים מדוייקים אע"פ שאין אבלות בשבת דברים שבצנעה נוהג וכן רצו לומר כי דיו לבית המשתה של זה שיתאונן וינהוג בו כענין שבת כי כשאמרו אין אבלות במועד היינו ברגל של תורה אבל ברגל דרבנן דיו שיהא כשבת וינהוג בדברים שבצנעה תדע די"ט שני דרבנן כיון שעולה למנין ז' נוהגין בו דברים שבצנעה ולפי הלשון הכתוב בנסחאות של כתובות כדברי רבי יוחנן דקאמר במועד מדבריו של שבת הוא שלמדוה כלומר דברים שבצנעה נוהג במועד דרבנן ובהא ודאי מודה רבי' יצחק ז"ל דבגזרת למד כיון שהרגל עולה למנין למד שנוהגין במועד והרי הרבים מתעסקים בו והיאך יכנס הוא לבית השמחה וכדאמרי' לעיל כי קא מיבעיא לי לענין למד דקא נהגא מצות ל' ברגל שהוא אסור בתספורת וכיבוס פירש מדין הרגל וכיון שכן יכולין אנו להוסיף על זה לאוסרו אפילו בכלים מגוהצין שאינו נוהג בהן מדין הרגל ולאסרו בגילוח אפילו בא ממדינת הים וכיוצא בו יהא כשאר בני אדם שאין מגלחין וכאלו היה לו פנאי מערב הרגל אבל גזרת ז' דאינהו וכל אבזרייהו לא נהגו ברגל מדין רגל אין אוסרין אותו כלל כיון שאינן עולין ובזה נסתלק הדמיון והסעד שהיה מביא רבינו הרמב"ן ז"ל שיהא גזרת ז' נוהגת בדברים שבצנעה במועד בגזרת שלשים יום וכבר הארכתי בזה יותר מדאי:

תנאי היא דתניא מי שמתו מוטל לפניו כו' כבר מפורשת לי בארוכה במקיימה בס"ד:

מאי לאו בהא קא קמיפלגי כו' פי' דודאי פשי' מלתא שאין זה מדין אבלות כיון שלא נסתם הגולל מ"מ הוינן סבורין דטעמ' חדא לההיא ולההיא דאבלות ודחי' דבין למר בין למר לא דמו כלל:

השבת אע"פ שאין בה דין אבלות צריך הוא לנהוג בו אבלות לדברים שבצנעה כגון תשמיש המטה ונעילת הסנדל מדין הלכה אסור בשבת שהרי מדברים שבצנעה היא שאין הדבר נכר שמפני אבלות הוא הולך יחף ואף בתלמוד המערב אמרו ר' יונה סליק לגבי גוריין בשבתא כגון שבעה ימי אבלותא נפק לגביה לביש סנדלוי אמ' ליה מה את סביר ילפין מנך עובד לא ילפין עובד מבר נש זעיר אלא שעכשו הואיל ונשתנה המנהג שלא לילך יחף פסקו רוב מפרשים שחייב לנעול סנדליו בזמן הרגיל לילך בנעילת הסנדל שהליכתו ביחף באותו זמן מוכחת אבלותו:

כסוי הראש והזקן עד השפם והוא הנקרא עטוף חייב בו בחול כמו שביארנו בראש הפרק ומ"מ י"א שעכשיו גלימות שאנו לובשים שמכסות את הראש ואת הזקן מפקיעות חיוב העטוף ויש נוהגין בעטוף זה תחת הגלימא ולפי מנהגם חייב בו אף בשבת בזמן שהמנחמים אצלו שאין כסוי הראש מוכיח אבלות אבל עטוף גמור כעטיפת ישמעאלים שאף הפנים מתכסות בו אסורה בשבת וכן רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב יום טוב שמותרת בשבת אסורה לאבל ושאר דברים אינו נוהג בהן אבלות אלא אם היו בגדיו עשויין בדרך שיהא יכול להפך דרך לבישתו מה שלפנים לאחור מחזיר קרעו לאחוריו אם אין לו להחליף ואם הוא עשוי בדרך שאין הפיכת פנים לאחור הלומה שוללו מבערב או מחליף בגדיו אם יש לו להחליף וזוקף את מטותיו מבערב:

מ"ט דמ"ד יש אבלות בשבת דקתני עולת פי' משמע דלכל דבר היא עולה כשאר הימים: ומ"ט דמ"ד אין אבלות בשבת דקתני אינה מפסקה דאי ס"ד יש אבלות בשבת השתא אבלות נהגו אפסוקי מבעיא פי' והאי דקתני עולה שעולה למנין שבעה אבל לא שינהוג בה אבלות:

ולמ"ד יש אבלות בשבת הא קתני אינה מפסקת ול"ג ולמאן דאמר אין אבילות בשבת הא קתני עולה איידי דתנא סיפא אינן עולין תנא רישא עולה דעולה איצטריכא לי' למימר דעולה מן החשבון אע"ג דאין אבלות נוהגת בה הילכך גירסא משבשתא היא:

בד"ה יש אבילות כו' וקצת ק"ל תימה בשמעתין אביי כו' א"ל לא סבר ליה מר אין אבילות כו' עכ"ל ר"ל דקשה דקארי ליה לאביי מאי קארי ליה מעיקרא ולא סבר לה מר אין אבילות בשבת הא מפרש ליה ר"י אבל דברים שבצנעא נוהג כדאמרינן פרק קמא דכתובות ותירצו דשמא היה סבר כו' וק"ל:

בד"ה מ"ד יש אבילות כו' ולא נהירא ופי' ר"ש כו' דנוהג אבילות בשאר ימים כו' לגמרי לא למנין כו' דשבת אינו אלא למנין דלאבלות כו' [ולא] נהגא כו' וא"כ לפי פי' זה כו' כתיב ביה ברכה הס"ד ואח"כ מ"ה ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין נראה כו' שאינם אסורים משום אבילות אלא כו' ואין התלמוד אוסר לגלח ותניא במס' כו' כצ"ל:

בד"ה ואין מברכי כו' ומיהו אהא דקאמר בריש כו' למ"ד תוך ד' אמות כו' משמע דפליגי בשבת כצ"ל:

תד"ה יש. ואותו חולק על הש"ס שלנו דאריו"ח כו' אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת כו'. שם איתא במועד. אלא שהתוס' כתבו שם דאין סברא להקל בשבת טפי ממועד. אבל מדוע לא הביאו מהא דרב יוסף דאמר משמיה בשבת גופה דברים שבצינעא נוהג. ואולי דס"ל דר"י עצמו למד ג"כ מהא דאריו"ח במועד. ועי' לקמן בתד"ה הכי אריו"ח:

תד"ה מאן. ולאבילות שינהג בשבת מה שנהג אתמול. בדבור דלעיל משמע דמילי דפרהסיא לכ"ע אין נוהג:

בא"ד משום שמחה דכתיב בהן כדפרישית. אולי צ"ל כדאפרש והוא לקמן בסה"ד:

תד"ה ואין מברכין. ויל"פ דבגימ"ל קאמרינן דא"מ עליו כו'. כצ"ל. ור"ל דיש שלשה בצירוף האבל:

שם בא"ד ואין מזמנין עליו עמהן כו'. כצ"ל:

בא"ד פי' בקונט' כו' ואינו מברך א"צ לברך משמע כו'. כצ"ל ותיבות בהמ"ז למחוק. או דצ"ל ברכת המוציא:

בא"ד ומיהו אדקאמר בר"פ מ"ש התם תוך ד"א כו'. כצ"ל ותיבות למ"ד למחוק:

בא"ד ועוד דאמרינן לקמן הן עומדין כו'. ר"ל לקמן שם בברכות (יט):

תוס' סד"ה עד כו' אין זו באבל כו'. נ"ב מיהו מילתא דרבנן הוא ואזלינן לקולא אבל לא ביחיד נגד רבים:

גמ' וחייב בק"ש ונתעלה ובתפילין ובכל מצות. בברכות בברייתא זו איתא וחייב בכל מצות האמורות בתורה וברי"ף שם חייב בק"ש ותפלה ובכל מצות האמורות בתורה:

אפסוקי מבעיא. כלומר מי צריכא למימר דאינה מפסקת: אין מברך. להוציא אחרים ידי חובתן: מתוך שנתחייב באלו. קריאת שמע כו' נתחייב בכולן: תשמיש המטה איכא בינייהו. הא דאמר נתחייב בכולן סבר מותר בתשמיש המטה ותנא קמא סבר אסור בתשמיש המטה: מר. דאסר בתשמיש סבר יש אבילות בשבת: ומר. דשרי סבר כשמואל דאמר אין אבילות בשבת: עדיין לא חלה אבילות עליה דלא נקבר:

יש אבילות בשבת. בדברים שבצנעא מיירי כדפירש בקונט' ובסמוך נמי לימא כתנאי מייתי פלוגתא דרשב''ג ורבנן דהוי דברים שבצנעא והכי משמע קצת בירושל' דלעיל אמתניתין דהשבת עולה פליגי רבי יוחנן וריב''ל אם אסור בשבת בתשמיש המטה משמע דפליגי כעין פלוגתא דהכא ואליבא דרבי יוחנן יש שאומרים שם מותר ואותו חולק על הש''ס שלנו דא''ר יוחנן בפ''ק דכתובות (דף ד. ושם) אע''פ שאמרו אין אבילות בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג וקצת קשה לי תימה בשמעתין אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג שמא היה סבור דפריס סודרא ארישיה הוה דברים שבפרהסיא וכמאן דאמר פריעת הראש חובה ולא היה מחלק בין בביתו בין חוץ לביתו והוא השיב לו בביתו חשיב צנעא. מאן דאמר יש אבילות בשבת מדקתני עולה. פירש הר''א ז''ל מדקתני ולא פירש ואין בה אבילות אלמא אבילות נוהג בה דאם לא כן היה לו לפרש הכי בהדיא אע''ג דעולה לא נהג בה אבילות דכיון דעולה משמע דנוהג בה אבילות ומשני איידי דקתני סיפא אין עולין סתם תנא ברישא עולה סתם ולא נהירא ופירש ר' שמעון זצ''ל מרבו מאן דאמר יש אבילות דקתני עולה משמע דעולה לכל מנין שבעה ולאבילות שינהג בשבת מה שנהג אתמול ומתוך כך תעלה שבת לחשבונו כשם שע''ש עולה לחשבונו מ''ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אע''ג דחשיבא כולי האי לבטל אבילות בגוה מ''מ אינו מפסיק דאל''כ פשיטא וקפריך ואלא הא דקתני עולה דמשמע דנוהג אבילות כשאר ימים ומשני איידי דקתני גבי י''ט אין עולין לגמרי לא למנין ולא לאבילות משום שמחה דכתיב בהן כדפרישית תנא רישא נמי עולה באותו לשון עצמו דתנא בי''ט תנא בשבת דלא להפליג בלשון המשנה ומיהו עולה דשבת אינו למנין דלאבילות לא סלקא אלא אי נהגא אבילות בגויה וא''כ לפי פירוש זה ואלא הא דקתני עולה ומשני לעולם לא נהגא ואיידי דתנא כו' וא''כ המשנה אין שטת הש''ס לומר איידי דתנא הא תנא נמי הא אלא במילתא דאמת אלא דלא צריכי אבל דברים נראים שקר אין לו לשנות ועוד יש להקשות לפי מה שמפרש אי הכי ליתני שבת אינו עולה והוי דומיא דסיפא יותר עד כאן לשון הר''א ובתו' הרב מקשה דמשמע אפילו למאן דאמר דלא נהגא עולה למנין שבעה וא''כ ברגל נמי אע''ג דלא נהגא יהא עולה ולעיל אמרי' לענין שבעה לא קמבעיא ליה דלא נהגא מצות שבעה ברגל ומתרץ אע''ג דשבת עולה רגל אינו עולה הואיל ואין אבילות כלל משום דכתיב בהן שמחה שבת מיהא לא כתיב שמחה אפילו אינה נוהגת עולה בירושלמי מפרש טעמא דשבת דאין אבילות נוהג בו משום דכתיב (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ושבת כתיב ביה ברכה: ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. נראה דכי היכי דשרי בפרק בתרא דתענית (דף ל.) גבי ערב תשעה באב בשר כל זמן שאינו כשלמים ויין מגתו הכי נמי שרי באונן מיהו אין רגילין לנהוג בהן היתר לא בכאן ולא בתשעה באב תימה משמע דאונן חמור מאבל דלא מצינו אבל שיהא בו איסור בבשר וביין ולענין קדשים אשכחן דאבל אוכל בקדשים ואונן אסור ובשאר דברים החמירו באבילות בכפיית המטה ונעילת הסנדל ועטיפת הראש וטובא איכא ובאונן שרי וי''ל דדברים שהן משום אבל מותר גבי אונן ובאבילות אסורין אבל דברים שאינם אסורין משום אבילות אלא משום שיש לו להיות טרוד בקבורת מתו ולא ימשך אחר דברים אחרים כגון אכילת בשר ושתיית יין אסירי באונן דוקא ותשמיש המטה דמשמע בסמוך דאסור באונן בהא נמי שמא ימשך או שמא שמחה יתירתא וחוצפה כך מצאתי ובתגלחת ובתכבוסת לא ידעינן אי שרי באונן ואין ללמוד איסור לגלח מדתני' במס' שמחות היה מגלח ואמרו לו מת אחד מקרוביו הרי זה יגמור משמע הא לא התחיל אסור דלמא בשמועה איירי ולאחר שנקבר ובשם ריב''א כתבתי דתגלחת אסור דנפקא לן מראשיכם אל תפרעו (ויקרא י) הא כולי עלמא אסירי ואינהו אוננים הוו ובתשמיש המטה דאסרינן בסמוך וראו להתיר באנינות כדאמרינן פ''ק דכתובות (דף ד. ושם) ובאבילות אסרו דקאמרינן התם מכניסין את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש והא דקאמרינן התם אבילות דהכא קילא ואתי לזלזולי בה ומקשה מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה משום דלא חיילא אבילות עליה אינו רוצה לומר שאין קולא בדבר אלא הכי קאמר אין קולא באבילות כי אם באנינות ולא אתי לזלזולי באבילות: ואין מברכין עליו. פירש בקונטרס בברכות פרק מי שמתו (דף יח. ושם) ברכת המוציא ואין מזמנין ברכת המזון ותימה גבי המוציא מה שייך לומר אין מברכין עליו בשלמא גבי ברכת המזון שייך צירוף אלא גבי המוציא מאי שייך צירוף ויש לפרש דבגמרא קאמרינן דאין מברכין עליו אלא מצוה לחלק דהוו כשנים שאכלו שמצוה ליחלק ואין זה האונן מצטרף עמהן ואין מזמנין עליהן עמהן לומר נברך שאכלנו משלו ואי לא הוה תני אלא חדא הוה אמינא לענין נברך שאכלנו משלו דאין מצטרף אבל מצטרף להיות להם דין שלשה לברך אחד מהן בעבור חברו להכי תני תרתי וריב''א מפרש דאין מברכין ומזמנין חדא לומר נברך שאכלנו משלו וחדא לברך בשם כמו שמזכירין שם בעשרה פירש בקונטרס בפרק מי שמתו (ג''ז שם) ואינו מברך אין צריך לברך ברכת המזון משמע מפירושו דאין אסור לברך ובשמעתין נמי פירש כענין זה ומיהו מדקאמר בריש פרק מי שמתו התם למאן דאמר [תוך] ארבע אמות הוא דאסור פירש רבינו יצחק בברכות דאיכא איסור לברך וגם בתוספות הרב פירש דאסור לברך ותימה לרבי יצחק דהשתא נהגו לברך ולזמן והיה אומר דלא איירי הכא רק כשהוא עוסק בצרכי המת שאין לו להתבטל מן המצוה אבל בשעה שאינו עוסק שרי אי נמי בשעה שאחרים עוסקים והוא אינו עושה כלום ומיהו בירושל' אינו משמע כן והכי איתא התם אינו אוכל כל צורכו ואינו שותה כל צורכו כו' ואינו מברך ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואם ברכו אחרים אינו עונה אחריהם אמן ואם משום ביטול מצות עסק במתו מה ביטול יש בעניית אמן מיהו נראה לי משום שמיעת הברכה שלא תהיה אמן יתומה ועוד דאמרינן לקמן הן עומדין ומתפללין והוא יושב ומצדיק עליו את הדין ומשמע שאינו עוסק בו כלל אלא יושב ודומם ונראה דאסור לברך ושוב מצאתי בירושל' דריש פרק מי שמתו תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאוי ופריך והא תניא פטור מנטילת לולב וקא סלקא דעתיה דמיירי ביום טוב ובו אינו טרוד לישא במשאוי ומשני תפתר בחול פירוש בחולו של מועד ופריך והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא ביום טוב אמר ר' חנינא מכיון שהיו זקוקים להביא לו ארון ותכריכין דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא ארון ותכריכין נמי כמו שהוא נושא משאוי דמי משמע דפליגי בשבת וביום טוב דאינו מברך במאי דאמרינן מיהו הא קשיא לן דאמרינן בסיפא בשבת מברך ומזמן וצריך עיון:

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד