מועד קטן כג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין בספר תורה שבעה קרואים, אך אין מתפללים בציבור אלא כל אחד מתפלל ביחידות, ויוצאין ^[287] .

רבי יהושע בן קרחה אומר: לא שילכו ויטיילו בשוק, אלא יושבין ודומין, ודוממים.

ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל ^[288] .

אמרו עליו, על רבי חנניה בן גמליאל, שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל ^[289] .

תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה, שבוע ראשון - אינו יוצא מפתח ביתו ^[290] .

שניה - יוצא מביתו ואינו יושב במקומו הקבוע, אלא משנה את מקום ישיבתו ^[291].

שלישית - יושב במקומו ואינו מדבר ^[292] .

רביעית - הרי הוא ככל אדם ^[293] .

רבי יהודה אומר: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו, כי ודאי הוא שלא יצא מפתח ביתו - שהרי הכל נכנסין אז לביתו לנחמו ^[294] .

אלא כך אמרו: שניה - אינו יוצא מפתח ביתו.

שלישית - יוצא ואינו יושב במקומו.

רביעית - יושב במקומו ואינו מדבר.

חמישית - הרי הוא ככל אדם.

תנו רבנן: כל שלשים יום של אבלות הרי הם אסורים לנישואין ^[295] .

ואם מתה אשתו - אסור לו לישא אשה אחרת, עד שיעברו עליו שלשה רגלים ^[296] . רבי יהודה אומר: כל עוד לא עברו עליו אלא רגל ראשון ושני לאחר מיתת אשתו, אסור לו לישא אשה אחרת.

ואף על פי שלא עבר עליו רגל שלישי - מותר לו לישא אשה ^[297].

ואם אין לו בנים - מותר לישא אשה לאלתר, משום ביטול פריה ורביה ^[298] . וכן אם הניחה לו בנים קטנים - מותר לישא לאלתר, מפני פרנסתן, כדי שתטפל בהם ^[299].

מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן. ואמר לאחותה עוד בהיותם בבית הקברות: לכי ופרנסי את בני אחותך! דהיינו, שקידשה ונשאה מיד ^[300].

ואף על פי כן, לא בא עליה אלא לזמן מר ובה.

ומבארת הגמרא: מאי לזמן מרובה?

אמר רב פפא: לאחר שלשים יום ^[301] . תנו רבנן: כל שלשים יום של אבלות אסורים לגיהוץ. לאיסור לבישת בגדים מגוהצים ^[302].

אחד כלים בגדים חדשים, ואחד כלים בגדים ישנים היוצאין עתה מתוך המכבש, לפי שהם כחדשים ^[303].

רבי אומר: לא אסרו אלא לבישת כלים חדשים מגוהצים בלבד ^[304] .

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא אסרו אלא לבישת כלים חדשים לבנים בלבד. אביי נפיק בגרדא דסרבלא, בבגד לבן ישן מגוהץ, שאינו חדש, משום שסבר כרבי, שלא אסרו אלא בגדים חדשים, ולא אסרו מגוהצים ישנים לבנים.

רבא נפיק בחימוצתא חלוק רומיתא רומאי סומקתא אדום חדתי, בבגד חדש אדום [שלא היה בצבע לבן], משום שסבר כרבי אלעזר ברבי שמעון, שלא אסרו אלא בגדים לבנים מגוהצים בלבד.

שנינו במשנה: מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת.

ונחלקו בדבר ניהוג אבלות בשבת בני יהודה ובני גלילא.

הערות

^[287] כלומר, בשבת. ופירש רש"י, שכל אחד מתפלל בביתו, ובאין לבית הכנסת לקרוא בתורה. אבל הראב"ד כתב, שמתפללין כולם בבית האבל, אלא שלא רצו לבטל בית הכנסת לגמרי, ועל כן באין לשם לקריאת התורה. וכתב הרא"ש, שהוא הדין לשני וחמישי, שבאין לבית הכנסת לקריאת התורה. ונקט התנא שבת להשמיענו, שאפילו בשבת אין האבל יוצא מפתח ביתו לבית הכנסת. וע"ע בהערה 289.

^[288] כתב הרמב"ן, שדין זה נאמר על שבת, והשמיענו, שאף על פי שאין נוהגין אבילות בשבת, מכל מקום אין אומרים בו שמועה והגדה בבית האבל. וכן נפסק בשו"ע [ת א], שתלמוד תורה נחשב כדברים שבצינעא הנוהגין בשבת. עוד פירש על פי מסכת שמחות, שדין זה חוזר על הנלמד ברישא בדין ביטול בית המדרש, והוסיף בזה התנא, שלא זאת בלבד שאין מתעסקין בתלמודם, אלא אפילו שמועה והגדה אין אומרים בו. ואפילו בשבת. וע"ע ברש"ש.

^[289] טעמו מבואר במסכת שמחות, שאין אבילות נוהגת כלל בשבת. כמבואר דיעה זו לקמן בגמרא, שאפילו דברים שבצינעא מותרים בו.

^[290] פירשו הראשונים, שאינו יוצא אפילו לבית הכנסת. ולעיל למדנו, שמכל מקום מותר לו לצאת לבית אבל אחר, לאחר ג' ימים הראשונים. ומבואר במסכת שמחות [ו], שמותר לו גם כן לצאת בימים אלו אחר המיטה של אחר. וכמו כן לבוא לבית המקדש. ונחלקו הראשונים, האם "שבת ראשונה" הנזכר בברייתא, הוא כפשוטו, שאפילו בשבת אינו יוצא לבית הכנסת. או שהכונה היא לשבוע ראשון. ודוקא בימות החול, אבל בשבת, מותר. והרמ"א [שצג ג] כתב, שנהגו להקל בזה. והמחבר התיר לו לבוא בכל יום שיש בו קריאת התורה.

^[291] פירוש, במקומו שבבית הכנסת. ריטב"א. והפתחי תשובה הביא, שכל ארבע אמות חשובים הם כמקום אחד, ועל כן יש לו להרחיק ממקומו, ארבע אמות. וכתב הרמ"א [שם ד], שאפילו בשבת יש לו לשנות מקומו. וביאר הש"ך, שאין זה כאבילות בפרהסיא, הואיל ואדם עשוי להחליף לפרקים את מקומו. ועוד, שכל אבילות שאינה מגזירת ז', אין בה איסור אבילות בפרהסיא. אבל הט"ז [או"ח תקכו] חידש, שדברי הרמ"א נאמרו דוקא כשבא לבית הכנסת קודם ברכו, שעדיין חול הוא, אבל כשבא לאחר ברכו, אסור לו לשנות מקומו, שזהו אבילות בפרהסיא. ולכאורה כל זה כשעדיין לא בא לבית הכנסת בימי אבלו, ועתה בא שם לראשונה, וכמו במעשה שהביא שם הט"ז, אבל אם כבר בא בימות החול לבית הכנסת, ושינה מקומו כדין, אף על פי שיבוא בשבת לאחר ברכו, לא נצריכו לשוב למקומו הראשון, הואיל וכבר שינה בחול את מקומו, ומקומו השני נעשה למקומו. [וראיה לדבר, שהרי כשבא קודם ברכו, התרנו לו לשנות מקומו גם בשחרית, אף על פי שבלילה הלך לביתו, ועל כרחך שעיקר הקפידא הוא על פעם הראשונה]. וכתב הרמ"א [ב], שנהגו לשנות המקום כל ל' יום. ועל אביו ואמו כל י"ב חודש. אף על פי שמצד הדין די בשתי שבועות.

^[292] איסור זה נאמר דוקא כשיושב במקומו, אבל כשאינו יושב במקומו הקבוע, מותר לדבר. תוס'. וכן פסק הרמ"א [ב].

^[293] פירש הטור, שאפילו עדיין לא עברו עליו ג' שבועות שלימים, אלא כיון שעבר מקצת שבוע א' [שקברו באמצע השבוע], ושתי שבועות, הרי הוא ככל אדם. וע"ע בשיטה ובהערה הבאה.

^[294] כתב בחדרי דעה, מכאן נראה, ששבוע ראשון הוא שלם, שהרי כל ז' ימים באים לנחמו, ואם כן הוא הדין לשאר שבועות שנזכרו כאן, שהם שלימים. ושלא כדעת הטור הנ"ל.

^[295] איסור נישואין הוא אפילו בלא סעודה. וכמו כן אירוסין עם סעודה, אסור. וכמו שנתבאר בפרק א' הערה 165 לענין אין מערבין שמחה בשמחה, שבשני דברים אלו יש שמחה. ונחלקו הראשונים איך הדין כשעושה אירוסין בלא סעודה. דעת הרמב"ם [ו ה] להתיר. וכן דקדקו התוס' ביבמות [מג] מלשון הברייתא, שנזכר בה "נישואין", ומשמע שאירוסין מותר בכל ענין. והרמב"ם הוסיף להתיר אירוסין אפילו ביום המיתה. וביאר הכסף משנה טעמו, כדי שלא יקדמנו אחר. וכמו שאמרו בירושלמי לענין ט' באב, שמטעם זה מותר לארס בו. ואין דעתו לחלק בענין זה בין אבילות חדשה לישנה. אבל דעת הרא"ש לאסור אף האירוסין. ונקט התנא "נישואין" להשמיענו, שלאחר ל' יום, אפילו נשואין מותר. אבל שידוכין, מותר. וכתב הרא"ש, שאף באבילות שעל אביו ואמו מותר לישא לאחר ל'. והטעם שהקלו בענין זה, מפני שהנישואין מצוה הם, אפילו כשיש לו בנים, כמבואר ביבמות [סב]. והריטב"א כתב, שאפילו כשהאשה אבילה על אביה, מותר לה לינשא אחר ל', כדי שלא תעמוד בלא בעל.

^[296] הראשונים מבארים, שאיסור זה אינו מצד דיני אבילות, שהרי דין אבילות על אשתו שוה לאבילות על שאר קרובים, שאינה אלא ל' יום. אלא טעמו, כדי שישכח אהבת אשתו הראשונה, ולא יהיו כמה דיעות במיטה. יעויין פסחים קיב. [ובתשובות מיימוניות [שופטים ד] דנו, מדוע אין איסור זה קיים אף לאחר גירושין]. ומכח זה פסקו התוס' כתנא קמא, ולא כרבי יהודה המיקל בב' רגלים, שהכלל ד"כל המיקל באבל" אינו אלא בדינים שמצד אבילות. והוסיף הרא"ש שאין ראש השנה ויום הכפורים בכלל ג' רגלים, לענין דין זה. שהרי עיקר הטעם הוא כדי שישכח אהבת אשתו, ואם כן צריך שיעבור זמן רב ממיתתה, ובהכרח שלדין זה יש צורך ברגלים גמורים, שהם פסח שבועות וסוכות. ואף על פי שאין שיעור הזמן שוה, שאם מתה קודם העצרת, יש לו להמתין עד אחר הפסח לשנה הבאה, שהוא קרוב לשנה, ואילו כשמתה קודם סוכות, הרי הוא ממתין עד אחר העצרת, שהוא זמן מועט יותר, מכל מקום שמחת הרגלים מסייע לשכחה. ויעויין בדגול מרבבה [שצב], ששמיני עצרת נחשב כרגל בפני עצמו לענין זה. וע"ע בפת"ש שם. אבל בתשובות מיימוניות שם מובא תשובות הרשב"א והריב"א, שיש בזה אף מצד אבילות. וכתב החתם סופר, שלפי טעם דאבילות, ודאי יש להתיר כשעברו י"ב חודש, אף שעדיין לא עברו ג' רגלים [כגון בשנה מעוברת], שהרי לא באנו להחמיר עליו באבילותו יותר מאביו ואמו, שאינה אלא י"ב חודש. [ומה שאמרו ג' רגלים הוא כדי להקל, שדי בג' רגלים, אף על פי שעדיין לא עברו י"ב חודש]. והביא עוד בשם הגרע"ק איגר, שאפילו אם האיסור הוא בכדי שישכחנה, יש צד להקל כשעברו י"ב חודש [אף בלא ג' רגלים], שהרי גזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר י"ב חודש. עוד כתב הטור, שדין זה נאמר דוקא באיש שמתה אשתו ל"ע, אבל אשה שמת בעלה, אינה בכלל זה, אלא שצריכה להמתין ג' חדשי הבחנה.

^[297] החתם סופר [יו"ד שמט] מדקדק, מדוע לא אמר רבי יהודה "עד שיעברו עליו שני רגלים", וכלשון תנא קמא "שלש רגלים". ומכח זה רוצה לפרש, שאף לרבי יהודה, אסור לו לישא קודם כניסת הרגל השלישי, אלא כיון שנכנס יום אחד מן הרגל, יש להתיר הנישואין, הואיל וכבר נשכח ממנו אהבת אשתו הראשונה. ומחלוקת רבי יהודה ותנא קמא תלויה בטעמי האיסור ד"אין נושאין נשים במועד", שלתנא קמא הטעם הוא משום אין מערבין שמחה בשמחה, ולכן אף בענין זה יש לאסור לו לישאנה. אבל לדעת רבי יהודה הטעם הוא מפני ביטול פריה ורביה, שלא ידחה מלכתחילה הנישואין לרגל, וכמבואר לעיל [ח], ואם כן בציור זה, שהיה אסור לישא אותה קודם הרגל, ודאי לא שייך טעם זה, ולכן התיר רבי יהודה לישא במועד.

^[298] פירש הריטב"א, שהוא נושאה אחר ז', ומותר לו לבעול מיד. [ודוקא כשטהורה היא, אבל אם היא נדה, ואינה יכולה ליטהר עד לאחר ל', אסור לו לישא עד שיעברו ל' יום. כן כתב הדבר אברהם ב לו]. אך התוס' ביבמות [מג] כתבו בשם ר"י, שאין היתר זה אלא לאחר ל' יום. ופירוש "לאלתר" הנזכר בברייתא הוא, שאין צורך להמתין ג' רגלים, כשאר אנשים. והרמב"ם [ו ה] הטיל פשרה, שהכניסה מותרת מיד, אבל אינו בועל עד אחר ל'. וכמבואר לקמן בגמרא לענין הניחה לו בנים קטנים. וביאר החתם סופר [אהע"ז א קיח], שאף על פי שאינו בועל עד אחר ל', מכל מקום יש תועלת [למצות פרו ורבו] מעצם הנישואין, שעל ידי כן תתקרב דעתם יחד, ולא יפרדו.

^[299] הוא הדין כשאין לו מי שישמשנו. ירושלמי. וע"ע ברמ"א [שצב ב].

^[300] התוס' כתבו שלשון זה, לא דוקא. שבודאי לא נתיר לו לישא בתוך ז', אלא נשאה לאחר ז'. ובשם ריב"א יישבו, שמעשה זה היה בערב הפסח, כמבואר בזבחים [ק], והרי למדנו לעיל, שהרגל מבטל גזירת ז', ומפני זה הותר לו לגלח בערב הרגל [כשהוא עומד בימי השלשים], ואם כן הוא הדין גם לענין נישואין, שדינו כעומד לאחר השבעה, שמותר לו לישא לצורך זה. והוסיף הריטב"א, שתירוץ זה נכון אפילו לדעת רש"י האוסר לרחוץ בערב הרגל, וכמו שהבאנו בהערה 190. והחילוק הוא, שדוקא ברחיצה החמירו, הואיל ויכול לרחוץ בליל יום טוב [בצונן וכו'], מה שאין כן בנישואין, שאינו יכול לעשותם ברגל [שאין מערבין שמחה בשמחה], על כן יש להתיר לו בערב הרגל. אבל התוס' כתבו, שתירוץ הריב"א אינו עולה יפה עם שיטת רש"י הנ"ל. וכנראה שלדעתם, כל איסורי אבילות שמגזירת ז', אינם מותרים לכבוד הרגל, על כל פנים קודם שנכנס הרגל. וע"ע בהערה הנ"ל, שהראשונים נתנו שני טעמים אלו בביאור דעת רש"י הנ"ל האוסר ברחיצה, ונפקא מינה גם כן לענין כיבוס. עוד הקשה ר"ת, הלא גם על אשתו היו דיני אבילות, שהרי היתה אחות אשתו הראשונה, ואמנם אצלו יש צורך בנישואין, מפני פרנסת בניו הקטנים, מכל מקום איך נתיר לה את האיסור נישואין שיש עליה כל ל' יום. והוכיח מכאן, שכאשר יש לבעל צורך בנישואין, ואינו רוצה לישא אחרת, זהו סיבה להתיר האיסור שיש עליה. והוא הדין לאדם שאין לו בנים, ובהגיע זמן הנישואין חל עליה אבילות, שיש להתיר לה לינשא, מהטעם הנ"ל. ועי"ש. וכן נפסק בשו"ע [ג].

^[301] ביסוד דין זה נחלקו הכסף משנה והלחם משנה [ו ה]. שלדעת הכס"מ, אין דין זה נוהג אלא בבעל על אשתו, והוא הדין באשה על בעלה, אבל לא בשאר קרובים, ובכל ציור שהתירו להם הנישואין תוך ל', יהיה מותר אף לבעול. אולם הלחם משנה אין דעתו נוחה בזה. וטעמו, שאם כן היה עלינו לאסור לבעול ג' רגלים, כזמן איסור הנשואין שנאמר באבילות דבעל על אשתו. ולכן כתב, שאיסור זה נאמר אף בשאר קרובים, ולכן הוא מוגבל לזמן של שלשים יום, כזמן איסור הנישואין שנאמר בהם.

^[302] התוס' דקדקו מלשון הברייתא, שדוקא בגיהוץ החמירו לאסרו כל ל', אבל כיבוס אינו אסור אלא בימי הז'. וכן פסק המחבר [שפט]. והוסיפו התוס', שגיהוץ שלנו אינו בכלל האיסור, שהרי למדנו בתענית [כט], שגיהוץ שלנו [בני בבל] ככיבוס שלהם [בני ארץ ישראל]. וכן הביא המחבר בשם יש מי שאומר. אבל דעת ריב"א, שאף כיבוס אסור כל ל'. אלא שבתוך ז' אסור לכבס אפילו במים, כמבואר לעיל, ולאחר ז' אין לאסור הכיבוס אלא בנתר וחול. והרמ"א [שפט א] כתב, שנהגו להחמיר כל ל' בכיבוס. וביאר הש"ך הטעם, שחששו לסברת ריב"א. והראשונים הביאו ממסכת שמחות, שאין האיסור על פעולת הגיהוץ, אלא על לבישת כלים המגוהצים, ולכן מותר לו לגהץ כליו בתוך ל' כדי ללובשם לאחר ל'. [ואינו ככיבוס בתוך ז' שאסרוהו אף לצורך אחר ז', שהרי בימי הז' אסור הוא בעשית מלאכה, וכמו שביאר הרמב"ן, מה שאין כן בימי הל', שאין נוהג בו איסור מלאכה]. ומאחר שהאיסור על הלבישה, הדבר פשוט, שאפילו כלים שנתגהצו קודם ימי אבלו, אסורים לו בלבישה בתוך ל'. וכן מפורש הוא בתוס' לקמן [כד ב]. ובחידושי רי"ז הלוי [הלכות אבל] הוכיח בדעת הרמב"ם, שגדר איסור כיבוס בתוך ז' בפרט זה הוא להיפך מאיסור גיהוץ. שאיסור הכיבוס ביסודו נאמר על פעולת הכיבוס, אבל מותר ללבוש בימי אבלו בגדים מכובסים. ושלא כהרמב"ן שכתב לאסור אף לבישת בגדים מכובסים. [ואסר לכבס בתוך ז' להניחו לאחר ז', מצד איסור מלאכה בלבד]. וע"ע לקמן [כד ב] בתוס' שנחלקו עם רש"י בענין זה.

^[303] הראב"ד פירש, שאף בחדשים אין לאסור אלא כשיוצאים מתחת המכבש. אבל לדעת הרמב"ן, דוקא בישנים הצריכו שיצאו מתחת המכבש, אבל חדשים, בכל ענין אסור. ודקדק כן, ממה שרבי ור"א ברבי שמעון לקמן בברייתא [שאסרו בחדשים דוקא] לא הזכירו תנאי זה.

^[304] דוקא לאחר ז' נחלקו. אבל בתוך ז' יש לאסור לדעת הכל אף בישנים וצבועים, שאמנם אין זה בכלל גיהוץ, אבל מכל מקום ישנו בכלל איסור כיבוס. כן כתב הרמב"ן. עוד כתב הרמב"ן, כיון שהוכרעה ההלכה כר"א ברבי שמעון, כמבואר לקמן, שוב אין לחלק בין כלי צמר לכלי פשתן. ואף על פי שלמדנו בתענית שם, שכלי פשתן אינם בכלל גיהוץ, זהו דוקא לענין ט' באב, שאף הישנים בכלל האיסור, ועל כן הקילו בכלי פשתן שאינם מתגהצים יפה כשהם ישנים, שאין הטינוף יוצא מהם לגמרי. ומטעם זה הקילו לענין כיבוס כלי פשתן במועד לעיל [יח]. מה שאין כן בחדשים. ונחלק בפרט זה עם הרמב"ם [ו ד], שהתיר אף באבילות לבישת כלי פשתן המגוהצים. ועיי"ש בנושאי כלי הרמב"ם ובחידושי רי"ז הלוי.

וקורין (וקוראים) בתורה בשבת שבעה קרואים, שדבר זה אפשר לעשות רק בציבור, ויוצאין ומתפללים ביחידות. ר' יהושע בן קרחה אומר: לא שילכו אחר כך ויטיילו בשוק, אלא יושבין ודומין (דוממים, שותקים) באבלם.

ועוד אמרו: ואין אומרים שמועה (הלכה) ואגדה בבית האבל מפני שהן מביאות לשמחה. אמרו עליו על ר' חנניה בן גמליאל שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שבת (שבוע) ראשונה של אבלו אינו יוצא מפתח ביתו, שניה — יוצא ואינו יושב בבית הכנסת במקומו, שלישית — יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית — הרי הוא ככל אדם.

ר' יהודה אומר: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו, שאין כאן חידוש שהרי הכל נכנסין לביתו לנחמו. אלא, שניה — אינו יוצא מפתח ביתו, שלישית — יוצא ואינו יושב במקומו, רביעית — יושב במקומו ואינו מדבר, חמישית — הרי הוא ככל אדם.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כל שלשים יום שלאחר כל אבל אסורים לנישואין. ואם מתה אשתו — אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים מאז מותה. ר' יהודה אומר: רגל ראשון ושני — אסור, שלישי — מותר.

ואם אין לו בנים — מותר לישא אשה אחרת לאלתר (מיד) משום ביטול פריה ורביה, שהרי מצוה עליו לשאת אשה. וכן אם הניחה לו אשתו בנים קטנים — מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן של הילדים, שיהיה מי שידאג להם.

ומספרים: מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן, ואמר לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי את בני אחותך, כלומר, רמז לה באותו יום שרוצה לשאת אותה מיד. ומוסיפים: ואף על פי כן שנשאה מיד לא בא עליה אלא לזמן מרובה. ושואלים: מאי [מה פירוש] לזמן מרובה בענין זה? אמר רב פפא: רק לאחר שלשים יום.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: כל שלשים יום של אבל אסורים לגיהוץ, אחד כלים (בגדים) חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתוך המכבש אסור ללבשם, שכיון שגוהצו ויושרו היטב הריהם כחדשים. ואילו רבי אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד.

ומספרים: אביי נפיק [יצא] בזמן אבלו בגרדא דסרבלא [בבגד לבן ישן] ונהג כדעת רבי. ואילו רבא נפיק [יצא] בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתי [בחלוק רומי אדום חדש] שנהג כדעת ר' אלעזר בר' שמעון.

ד שנינו במשנה: מפני שאמרו שבת עולה לענין ימי אבילות ואינה מפסקת. ואומרים, שבענין אבילות בשבת נחלקו המנהגים בין בני יהודה ובני גלילא [הגליל]. הני אמרי [אלו אומרים]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and seven people read from the Torah. And then they leave and pray on their own. Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: It is not that they stroll afterward in the marketplace, but rather they sit at home in silent mourning.

And furthermore, one may not speak about halakha or aggada in a house of mourning, as this is an activity that brings people joy. It was said of Rabbi Ḥananya ben Gamliel that he would speak about halakha and aggada in a house of mourning.

§ The Sages taught the following baraita: During the first week after his bereavement, the mourner may not go out of the opening of his house. During the second week, he may go out, but he may not sit in his usual place in the synagogue. During the third week, he may sit in his usual place but he may not speak. During the fourth week, he is like any other person.

Rabbi Yehuda says: They did not need to say that during the first week the mourner may not go out of the opening of his house. This teaches us nothing new, as at that time everyone goes into his house to console him. Rather, during the second week, he may not go out of the opening of his house. During the third week, he may go out, but he may not sit in his usual place in the synagogue. During the fourth week, he may sit in his usual place, but he may not speak. During the fifth week, he is like any other person.

§ The Sages taught another baraita: During the entire thirty-day period of mourning, it is prohibited to marry. If one’s wife died, it is prohibited to marry another wife until three Festivals pass since her death. Rabbi Yehuda says: Until the first and second Festivals have passed, he is prohibited from marrying; before the third Festival, however, he is permitted to do so.

And if he does not have children, he is permitted to marry another wife immediately due to the need to not neglect the mitzva to be fruitful and multiply. Since he has not yet fulfilled the mitzva of procreation, he is still required to marry a wife. Any delay might result in a lost opportunity for marriage. Similarly, if his wife died and left him young children, he is permitted to marry another wife immediately, so that she might take care of them.

There was an incident when the wife of Yosef the Priest died, and he said to her sister at the cemetery immediately after the funeral: Go and care for your sister’s children. In other words, he alluded that he wished to marry her immediately. But even though he married her immediately, he did not engage in sexual relations with her for a long time afterward. The Gemara asks: What is the meaning of the term: A long time? Rav Pappa said: After thirty days.

§ The Sages taught yet another baraita: During the entire thirty-day period of mourning, it is prohibited to wear ironed garments, whether they are new garments or old garments taken out of the press, as ironed garments appear to be new. Rabbi Yehuda HaNasi disagrees and says: The Sages prohibited wearing only new garments. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: They prohibited wearing only new white garments.

The Gemara relates that Abaye went out while he was in mourning in an old white garment, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Rava, on the other hand, went out in a new, red Roman cloak, as he acted in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon.

It was taught in the mishna: This is because the Sages said that Shabbat counts as one of the days of mourning, but it does not interrupt the mourning period, which continues after Shabbat. It is stated that with regard to mourning on Shabbat, there is a difference in practice between the residents of Judea and the residents of the Galilee. These say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נשיא שמת כל בתי מדרשות בטילין ונכנסין לכנסת וקורין שבעה ויוצאין ודוין ולא יטיילו בשוק ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל.

אמרו על ר' חנינא בן גמליאל שהיה אומר שמועה והגדה בבית האבל:

ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. שניה יוצא ואינו יושב במקומו.

שלישית יושב ואינו מדבר. רביעית שוה לכל אדם. ר' יהודה אומר לא הצריכו לומר שבת ראשונה שהכל נכנסין אצלו לנחמו אלא שניה אינו יוצא מביתו. שלישית יוצא ואינו יושב במקומו. רביעית יושב ואינו מדבר. חמישית שוה לכל אדם. והיכן דרגילין אבלים לצלויי כנסת קדמי ואתו ויתבי במקום אבלים מצלו. ואיכא נמי בבבל דעבדי הכי:

ת"ר כל שלשים אסור לישא. מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה.

הניחה לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר מפני פרנסתן.

ומעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה ועדיין הן בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר שלשים וכן עשה ר' טרפון ומפורש בתלמוד א"י:

ת"ר כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתחת מכבש רבי אומר לא אמרו אלא כלים חדשים בלבד אביי נפק בגרדא דסרבלא כו'.

רבא נפק בהמיצתא רומניתא סומקתא חדתי כר' [אלעזר בר'] שמעון וקיי"ל כרבא ואליבא דר' אלעזר בר' שמעון:
ירושלמי ב' אחין. ב' שותפין. ב' טבחין ב' חנוונין שאירע לאחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותן ופועלים עושין בצינעא במקום אחד:

מתני' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת בני יהודה ובני גלילא דהני אמרי יש אבלות בשבת מדקתני במתני' ושבת עולה:

ת"ר כל שלשים יום לנשואין מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלשה רגלים רבי יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר. פירוש החמירו בנישואי אשה אחרת כדי שתשתכח ממנו ולא יתן דעתו על הראשונה בשעה שהוא עם השניה כדתניא (נדרים כ' ע"ב) ולא תתורו אתרי לבבכם מכאן אמר ר' נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשתי נשיו ועוד שמא יבואו בניו לידי אחת מתשע מדות שיהו בני ערבוביא או בני שנואה.
ואם יש לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר בשביל פרנסתן ומעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך ואף על פי כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה אמר רב פפא לאחר שלשים יום.
ומסתברא דהלכה כרבי יהודה.[דאמר דרגל] שלישי מותר דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל.
ויש מי שירצה לומר שהקובר את אשתו קודם ראש השנה נושא אחרת לאחר חג הסוכות שעברו עליה שלשה רגלים שראש השנה ויום הכפורים כרגלים הם ולאו מלתא היא שלא אמרו שהן כרגלים אלא לגזרת שבעה ושלשים אבל לא שיהיו רגלים כשיעורי חכמים ובלשון תורה ועוד מן הטעם שפירשנו כדי שתשכח הראשונה ממנו צריך אריכות זמן.
ירושלמי בפרק החולץ כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה שלשים יום הדא דתימר בנשים אבל באנשים שלשה רגלים כשיש לו בנים אבל אין לו בנים מיד בשיש לו מי שישמשנו אבל אין לו מי שישמשנו מיד בשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד כהדא מעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ועד שהיא בבית הקברות אמר לה לאחותה לכי ופרנסי בני אחותיך ואע"פ כן כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים יום.
ומשמע מהאי לישנא דקאמר בירושלמי כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים דמותר לכנוס לאחר שבעה מיד ולישנא דברייתא דקתני בדידן נמי הכי משמע אין לו בנים מותר לישא לאלתר דאנו שלשים זמן מרוב' קרי להו.
וקשה עלי הדבר לאומרו שאם אתה מתירו בנשואין ובשמחה למה לא יהא מותר לבא עליה מיד הרי לא מפני הבעילה אסרנו אותו אלא מפני הנישואין והשמחה אסרנו אותו ואם הנישואין מותרין הבעילה ודאי מותרת שכל עצמנו לא התרנו הנשואין אלא מפני הבעילה מפני בטול פריה ורבי' ושמא יש לומר דהתירו לו נשואין כדי שלא יקדמנו אחר ולא התירו לו בעילה ולא סעודת שמחה אלא לאחר שלשים דליל בעילה היא זמן סעודה לתתן כדאיתא בכתובות ואע"ג דבעלמא אפילו נשואין בלא סעודה אסורין כל שלשים כאן התירו לו מפני הצורך שהוא צריך לאשה אבל עיקר השמחה לאחר שלשים.
ושוב מצאתי באבל [פ"ז] דתניא הכי במה דברים אמורים בזמן שיש לו בנים אבל אין לו בנים או שבניו קטנים מותר לישא אחרת אפילו אחר שלשים ומעשה שמת' אשתו של ר' טרפון ואמר לאחותה באבל הכניסי וגדלי בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה עד לאחר שלשים והאי דקתני בדידן לאלתר משום דתנא שלשה רגלים קאמר הכי דקתני רישא כל שלשים יום לנשואין כשאר אבלים אבל מתה אשתו לא ישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים ותני עלה שאם אין לו בנים אינו צריך להמתין שלשה רגלים אלא נושא לאלתר כשאר אבלים כלומר לאחר שלשים ומעשה דר' יוסי הכהן הכי הוה שכנסה לתוך ביתו ולא נשאה אלא לאחר זמן מרובה משעה שכנסה לבית ומפני שהיה דרכן שמכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה מיד משום הכי קאמר לישנא דבא עליה במקום כניסה לחופה.
ואי קשיא הא דתניא לעיל מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו אבל בשוק בשפה רפה אומר לו שכן בכל המתים מדבר עמו מן הצד. והראב"ד ז"ל מפרש דמותר לישא לאלתר דקתני בברייתא בגמרא דילן לאחר שבעה מיד קאמר וכי קתני לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה למי שנושא אותה לפרנס בניו קטנים וכן הנושא שאין לו מי שישמשנו אבל מי שנושא אותה מפני שאין לו בנים מפני בטול פריה ורביה דמותר לישא לאלתר כמו כן מותר לבא עליה לאלתר שאם לא יבא עליה לאלתר למה ישאנה לאלתר ומה שנראה לי כתבתי.
והתם באבל [שם] שלשים יום לאירוסין שלשים יום לנשואין כיצד לאירוסין אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום כיצד לנשואין אסור לעשות סעודת נשואין תוך שלשים יום אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן כו'. וקשה לי דהא סוגיין בפרק החולץ דבין אירוסין בין נישואין בלא סעודה אסורין כל שלשים. ושמא יש לומר דמשום סיפא דקתני אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן וכו'. דשרינן אפילו סעודה תנא הכי או שהוא שיבוש בחיצונה הזו אבל ודאי אפילו אירוסין בלא סעודה אסורין כל ל' כדתנן (יבמות מ"א ע"א) ר"י או' כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה ומפני האיבול. וכדמפרשינן עלה בגמרא בדוכתא.
ואי קשיא דהכא נמי תניא כל שלשים יום לנשואין ומשמע הא לאירוסין אין צריך שלשים ההיא ריבותא תניא סלקא דעת' אמינא בנשואין דאיכא מצוה דקיום פריה ורביה קא משמע לן. ובתשובה לרבינו האיי התיר לישא אשה ולעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו וכן עיקר.
נמצינו למדין שכל האבילים בין איש ובין אשה אסור ליארס ולישא תוך שלשים ואין צריך לומר לעשות סעודות אירוסין או נשואין. לאחר שלשים יום מארס ונושא ועושה סעודה כדרכו וכן אסור ליכנס לבית המשתה לאכול ולשמוח עמהם כל שלשים בין למשתה של חופה בין במשתה של רשות כל שאוכלין בחבורה של רבים לשם שמחה אסור ואם היה קדוש החדש וחבורה של מצוה כגון אכילת פסחים מיסב עמהן בחבורה לאחר שבעה וכן בסעודת מרעו' לפרוע להם לאחר שבעה מותר במה דברים אמורים בשאר מתים אבל על אביו ועל אמו לבית המשתה אסור עד שנים עשר חודש לנישואין ולאירוסין שלו מותר לאחר שלשים ואסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שני רגלים ונושא בשלישי ואם אין לו בנים או שהם קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לישא לאחר שלשים כשאר האבלים וכן היא מותרת על בעלה לינשא לאחר שלשים מפני האבול ובלבד במקום שאין לחוש להבחנת הולד שהוא שלשה חדשים על דרך המפורש בגמרא בפרק החולץ(יבמות מ"ב ע"א).
והרמב"ם ז"ל כתב בנשואין כיצד אסור לישא כל שלשים ומותר ליארס אפי' ביום המיתה ולא דק דהא בהדיא איתמר התם כל שלשים יום לאירוסין דוק ותשכח. עוד פסק מתה אשתו אסור לישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים ואינו כן אלא נושא בשלישי כר' יהודה. עוד אמר בשלא קיים מצות פריה ורביה או בניו קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר ליארס מיד ואסור לו לבא עליה עד לאחר שלשים וזה שלא כדעתנו ודעת הרב ר' אברהם ז"ל. עוד אמר וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים ומשמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום.
בהלכות רבינו ז"ל אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני בטול פריה ורביה כמה בנים יהיו לו ויהא אסור לישא לאלתר כדתנן [יבמות ס"א ע"ב] לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וקיימא לן כבית הלל ואם היו לו בנים ומתו והיו להם בנים כבר קיים מצות פריה ורבי' דתנו רבנן בני בנים הרי הן כבנים ולא שנא ברא לברתא אי ברא לברא או ברתא לברתא בכולהו קיים מצות פריה ורביה ודוקא תרי מתרי אבל תרי מחד לא:

תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישינים היוצאין מתחת מכבש ר' אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד ראב"ש אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד אביי נפיק בגררתא דסרבלא כר' רבא נפיק בחימוצאתא רומיתא סומקתי חדתי כר' אלעזר בר' שמעון. לרבינו האיי ז"ל: גיהוץ הוא עבורי חומרת' אמנא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקלא. והתם אמרינן [תענית כ"ט ע"ב] וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ליעביד גיהוץ מעברא ליה חומרתא ודאי הלכה כרבא שלא אסרו אלא כלים לבנים מגוהצים. אבל אם היו מגוהצין כשהן צבועין מותר ואם אינן חדשים אע"פ שמגוהצין מותר כאביי ורבא כותיה סבירא ליה.
באבל [פ"ז] תניא שלשים יום לגיהוץ ל"י לאיבול ל"י לתספורת. כיצד לאיבול ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב. כיצד לגיהוץ אסור ללבוש כלים מגוהצים. ואלו הן כלים מגוהצי' כלים היוצאי' מתחת המכבש דברי רבי. וחכ"א צבועים ולא לבני' ראב"ש אומר לבני' ולא צבועי' חדשי' ולא שחקי' ומותר בפונדא ופסקא באנפליא ובכובע של ראש. ומותר להוליך כלים לגהץ בתוך שלשים יום.
וכתב הראב"ד ז"ל הא דתניא הכא בגמרא שיוצאין מתחת המכבש מדתניא באבל רבתי משמע בין בכלי' חדשי' בין בכלים ישנים קאמר דבעינן שיוצאין מתחת המכבש ולמעוטי שאינן עומדין במכבש שאינו מקפיד עליהן והולכין לכאן ולכאן שאותו גיהוץ אינו כלום ומותר ללבשן שאין בהן הנאת גיהוץ אלא לאותן שכובשין אותן במכבש אחר הגיהוץ מיד וקיימא לן כרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר לא אסרו אלא כלים חדשים והוא שיוצאין מתחת המכבש נמצא שאסור ללבוש חלוק של פשתן שחתך אותו מן היריעה של תגרין שזה ודאי יוצא מתחת המכבש ואינו מניח יריעותיו ללכת לכאן ולכאן אלא כובשן מיד ומקפיד בהצעתן אלא למכירה בלבד או שמא יש לומר מפני שסתרו מן היריעה והחייט תופרו והולך לכאן ולכאן ואינו מקפיד עליו כבר יצא זה מתחת מכבש וכלים חדשים היוצאין מתחת המכבש שאסורין כגון טלית וסדין או שתפרו תחלה ונתנו לכובש וכבשו תחת המכבש.
ועוד נראה כשם שאסור ללבוש כך אסור להציע תחתיו ועליו שוכב בלילה שאין הלבישה דוקא אלא הנאת הגוף. ואם תאמר שהנאת הראיה עם הנאת הגוף דוקא אסרו אבל סדין הנאת הגוף איכא הנאת הראיה ליכא אם כן ביום נמי משכחת לה היתר אם ילבש אותם תחת בגדים אחרים שלא יראה אותם אלא ודאי הנאת הנוף הוא העיקר כל זה כתב הרב ז"ל.
ואין דעתנו מקבלת זו שכתב בחדשים דבעינן בהו יוצאין מתחת ידי המכבש דהוה ליה למיתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים והוא שיוצאין מתחת המכבש מדקתני היוצאין מתחת המכבש אישנים קאי. ועוד דלא קתני בר' ור' אלעזר בר' שמעון לא אסרו אלא כלים חדשים וחדשים ולבנים היוצאין מתחת המכבש אלמא כל דלית ליה ישנים לא מדכר מכבש והא דאבל רבתי בישנים תניא דתנא קמא התם לא מדכר חדשים דלא איצטריך ור' אליעזר בר' שמעון פליג עלי' ואמר לא אסרו ישנים דמכבש אלא חדשים ולא שחקים לבנים ולא צבועים וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו שלא הזכיר מכבש כלל. וזה ששנוי שם באבל וחכמים אומרים צבועים ולא לבנים טעות הוא אלא וחכמים אומרים לבנים ולא צבועין והיא סברא דרבי בברייתא דגמרא וכאן החליפו סברת התנאין.
עוד כ' הרב ז"ל: כל שלשים יום לגיהוץ פירוש אסור ללבוש כלים המגוהצין בין כלי צמר בין כלי פשתן ואע"פ שאמרו במס' תעני' [כ"ט ע"ב] כלי פשתן אין בהן משו' גיהוץ הרי אמרו אף על פי כן אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה וכשהתירו כלי פשתן לגיהוץ לא התירו אלא לכבס ולהניח מה שאין כן בכלי צמר כדאיתא התם והכא גבי אבל מותר לכבס בתוך שלשים ולהניח אפילו כלי צמר ולא אסרו אלא ללבוש והכי איתא באבל רבתי עד כאן דברי הרב ז"ל.
ורואה אני את דבריו, ולא לענין כוונתו ,דלתנא קמא דאית ליה כלים ישנים כלי פשתן ישנים אינן בכלל לפי שאינן מתגהצין כהוגן ואין זיעה וטינוף יוצאה מהן לגמרי אלא שיהו מתטנפין וכל שהוא מתכבסין ולפיכך אמרו בחולו של מועד שאין בהם משום גיהוץ אלא חדשים ולבנים ודאי אסורין הילכך לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר חדשים לבנים כלי צמר וכלי פשתן שוין הן לענין אבילות.
ובירושלמי (ג,ח) על כל המתים כולן הוא אסור בגיהוץ עד שלשים יום על אביו ועל אמו שנים עשר חדש איזה הוא גיהוץ כלי צמר חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים. ומן הלשון הזה נראה לי שהם סבורים בכלי צמר מגוהצין חדשים אפילו צבועין ובכלי פשתן הוצרכו לבנים והוא שיהו חדשים קל וחומר מכלי צמר מ"מ למדנו לכלי פשתן שהם בכלל גיהוץ. ואנן דקיימא לן אפילו בשל צמר חדשים ולבנים נמצאו כלן שוין בדיניהם. והרמב"ם ז"ל כתב אסור ללבוש כלים לבנים חדשים מגוהצין וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואינו נכון.
וזו שכתבנו מן הירושלמי על אביו ועל אמו שנים עשר חדש תניא בה באבל עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו ומיהו בגמ' לא משוי חילוק בגיהוץ בין אביו ואמו לשאר מתים אלא סמכינן אהנך משום דגמרינן גיהוץ מתספורת הילכך אסור עד שיגיע הרגל לאחר שלשים ויגערו בו חביריו לומר לבוש כלים מגוהצים לכבוד הרגל והיינו טעמא דבעינן רגל דאלו בלא רגל אין חביריו מכירים בו אם לובש כלים חדשים או מגוהצין ואין לגעור בו ואלו בתספורת כיון שהכביד שערו גוערין בו והרמב"ם ז"ל סמך על פשט הגמרא ומתיר גיהוץ לאחר שלשים אפילו על אביו ואמו:

בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבילות בשבת והני אמרי אין אבילות בשבת. מ"ד יש אבילות בשבת דקתני עולה מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אי ס"ד יש אבילות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא. ואי קשיא לך למאן דאמר יש אבלות בשבת אלא הא דתניא בשבת קרעו לאחריו נימא תיהוי תיובתיה איכא למימר קריעה לפניו לאו מגזרת שבעה הן שהרי אם רצה מחליף ואינו קורע הילכך לכבוד שבת מחליף או מחזיר קרע ואפילו על אביו. וכן הא דתניא מאימתי זוקפין מטות בערב שבת מפני שיש צער גדול בכפיית המטה כדאמרינן בפרק אחרון דתענית (ל' ע"ב) עוברות ומניקות מה תהא עליהן לפיכך התירו לו אי נמי ההיא תפתר בשאר מטות ולכבוד הרבים שמסובין עליהן בשבת אבל הוא עצמו במטה כפויה הוא ישן. וראב"ד ז"ל מפרש יש אבלות בשבת שאם רצה נוהג באבלות ולא שיהא הדבר עליו חובה. ולהני דאמרי אין אבלות בשבת טעמא דעולה משום דאין שבעה בלא שבת ואם אינה עולה אין לך אבילות שבעה.
ורב אחא משבחא פירש (חיי שרה שאילתא ט"ו) שבת עולה ואינה מפסקת מאי טעמא עונג הוא דכתיב ביה. הרגלים מפסיקין ואינן עולין. מאי טעמא שמחה כתיבא בהו וכן כתוב בהלכות גדולות. ולהני דאמרי יש אבלות בשבת הא דקתני אינה מפסקת איידי דבעי למיתנא רגלים מפסיקין תנא שבת אינה מפסקת לומר יש אבלות בין בצינעא בין בפרהסיא ולומר אין אבילות ברגלים כלל:

ואין אומר שמועה והגדה בבית האבל. פירש משום שבת נצרכה וקמ"ל כי אע"פ שאין אבלות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה אלא אם בא מעשה מורין שם באיסור והתר שלו ואין צריך לומר בחול ובאבל רבתי משמע דארישא קאי דבטול מדרשות וקאמר דלא מבעי' שבטלין מעסק ש"ס אלא אפילו שמועה' והגדה אין אומר שם לא בחול ולא בשבת ואומר שם שאם צרכו להתחיל פירש בשום ענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ופורשין לעניני אחרים כלומר שילכו מענין לענין עד שיבררו שאלתם ואח"כ חוזרין להלכות אבלים וש"מ שאין הלכות אבלים בכלל שמוע' ואגד' שאמרו בברייתא ומסתבר' שאף האבל מותר לשנות בהלכות אבלים כדכתיב לעיל ומה שאמרו עליו על רבי חנינא וכו' פרשו שם באבל רבתי שזה היה ביהוד' מפני שהיו סבורין שאין אבלות בשבת וכדאית' לקמן בש"ס דילן בני יהודה ובני גליל הני אמרי אין אבלות בשבת:

ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו יש שפירשו דהאי שבת היינו ז' ודיקי ואצטריך תנא לומר דאינו יוצא ואפילו לב"ה ומיהו דייקי' דדוק' בחול הוא שאינו יוצא מבית הכנס' לפי שאינו אבלו' בשבת וכן כשאמרו למעלה שנכנסי' עם האבל להתפלל זהו בנשיא ואב ב"ד אבל בשאר כל אדם יוצא אפי' בשבת ראשונה להתפלל בב"ה וכן נראה בפרקי רבי אליעזר הגדול וקשה לפי זה ומה שאמר רבי יהודה שבת שנייה אינו יוצא מפתח ביתו היכי דמי שאינו יוצא למלאכתו בחול אמאי לא א"כ מצינו אבלות יותר מז' והא ליכא למימר ואי לב"ה ולאו ק"ו ולפי' נראין דברים כמו שפרשוה דשבת האמורה כאן היינו שבת ממש ועליה אמרו כי שבת ראשונה לת"ק או שבת שנייה לדברי רבי יהודה אינו יוצא מפתח ביתו לב"ה כשם שאין יוצא לשוק ועליה אמרו יפה כי בשנייה לת"ק או בשלישית לרבי יהודה יוצא ואינו יושב במקומו ועל מקום ב"ה שייך שפיר למימר הכי ולא על מקומו שבשוק ועתה נהגו בכל הארצות הללו לצאת לב"ה כל ז' ואפילו בחול ואמרו על רבינו יצחק בן גיאת ז"ל שכתב כן ואין לו עיקר בש"ס ויש להקל במנהג מפני שבזמן הוה ישראל מעטין ואין יכולין להתפלל עם האבל בביתו ואם יעשו כבוד לעשירים בזה לא יעשו לעיניים ונמצאו מתביישי' וכדי שלא ימנעו מתפלה בצבור הקלו להתירם ללכת לב"ה ובפרקי' ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש התקינו שיהו חתנים ואבלים הולכים לבית הכנסת וכו' ואף על גב דרישא דההיא בשבתות מיירי תניא כשהיה בית המקדש קיים אפשר דהשתא אפילו בחול ומן הטעם שאמרנו בתקנה ובריית' דהכא בש"ס דילן בעיקר הדין תניא ולעיקר פלוגתא דברייתא הלכה כת"ק:

ת"ר כל ל' יום לנשואין פירש כל ל' יום אסור לישא אשה ואפילו בשאר קרובים הא לאחר ל' מותר ואפילו על אביו ועל אמו וכן השיב רבינו האיי ז"ל בתשובת הגאונים וכן כתבו בתוספת דהא הכא סתמא קתני כל ל' יום לנשואין וכל היכא דאיכא לאיפלוגי בינייהו בהדי' מפליג לה תנא כהני דלעיל ונראה ג"כ דליכא לאיפלוגי בה בין איש אבל לאשה שהיא אבלה דאע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה צריכה היא לבעל דלא גרעא מן האיש בשיש לו בנים וכן דעת מורי נר"ו והיה נראה לכאורה דדוקא נשואין אסורין כל למד יום ואפי' בלא סעודה אבל ארוסין בלא סעודה מותר תוך למד והרמב"ם ז"ל כן כתב שמותר ליארס אפי' ביום המית' ולא ידענו מאין לו כל הקולא הזאת דיו היה שיתיר זה לאחר ז' דמשום שלא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לאקולי באבלות דידה דהא ודאי ארוסין קצת שמח' יש בהם ואולי למד הרב ז"ל הדבר הזה לפי שהתירו ליארס ביום ט' באב ואין הדמיון יפה לי הרבה חומרות יש באבל שאין בט' באב ככל מצות עשה שבאבל ולא העמיד רבי' ז"ל עיניו בשמעתא דפ' החולץ דמשמע דהתם בהדיא דאירוסין כנישואי' כל ל' יום גבי הא דתנן התם כל הנשים יתארסו מיד חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה הוא איבול למד יום ובמס' אבל תניא למד יום לאירוסין ל' יום לנשואין והא דמפריש סיפא לנשואין כיצד לאירוסין כיצד אסור לעשות סעודת ארוסין או סעודת נשואין עד למד יום לא דק דודאי הוא הדין נשואי' בלי סעודה לדברי הכל וכן דכוותה ארוסי' בלא סעודה וכדאי' בפ' החול' אלא דמשום דקא בעי למיתני סיפ' התירה אם הוא טבחו טבוח ויינו מזוג דשרי' אפי' סעודה נקט רישא סעודה:

מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים. פי' ומה שהחמירו בזה יותר משאר קרובים ואפי' מאביו ואמו אינו מטעם איבול כי ודאי דייה לאשתו שתהא כשאר קרובים אלא טעם הדבר פי' בתוספות כדי שישכח אשתו ראשונה ולא יהו הרבה דעות במטה ויהיו הבנים בני ט' מדות וכדתני' ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבא לא נצרכה אלא לשתי נשיו ורגלים הללו יש שפירשו כי ר"ה וי"ה בכלל דהא קיימא לן לענין הפסקת רגלים כי ר"ה וי"ה ברגלים ובתוספות העלו שזה אינו דהכא לענין המתנת רגלים שהוא מפני שכחה והרחקת לב' רגלים גמורין שהם רחוקין בעי' ואם איתא דר"ה וי"ה ברגלים משכחת י"ל ג' רגלים תוך למד יום וכן פסק הרמב"ן ז"ל:

רבי יהודה אומר רגל ראשון וגו' ופסקו גדולי הצרפתי' וגם הרמב"ן ז"ל הלכה כרבי יהודה לפי שהוא מקל:

ואם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר ונראי' דברים ודאי כמו שפר"ת ז"ל דליכא לפרושי לאלתר ממש תוך ז' כי זאת קלות ראש גמורה היא לעשות נשואי' תוך ז' וכניסה לחופה ואפי' בלא בעילה וראיה נדחת דפ"ק דכתובות דמי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג וכדכתיב התם דמיירי אפי' בבחור שאין לו עדים בנים ואמרו דאפכא לא אלא ודאי האי לאלתר ר"ל לאחר ז' או לאחר ל' וקרי ליה לאלתר לאחר ל' כלפי שני רגלים או ג' שאסרו ברישא והדברים נראין דלאלתר היינו לאחר ז' ממש וכן פר"ת ז"ל דאלו למד יום זמן מרובה קרי ליה כדאי' בסיפא דברייתא וכיון שהתרנו לו הנשואים לאחר ז' ה"ה הבעילה דהא עיקר שמחה הוא הנשואי' והוא האסור שבגזרת למד ולא הבעילה ועוד כל עיקר לא התרנו לו אלא משום פריה ורביה שהיא בעילה אלא ודאי כדאמרן והיא הנותנת דליכא למשרי נשואי' תוך ז' כיון שא"א בבעילה והא דתניא שאם יש לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר כדי לפרנסם והביאו ראיה ממעשה של יוסף הכהן שאמר לאחות אשתו בבי' הקברות לכי ופרנסי בני אחותך אפי' הכי לא בא עליה עד לאחר זמן מרוב' י"א כי בו ביום נשאת והביאה הוא שיאחר עד לאחר זמן מרובה וכן אמרו בירוש' בפי' שכנסה ולא הכיר בה עד למד יום כבר פי' רבי' ז"ל כי נשואין אלו לאחר ז' היו שהרי אמרו בזבחים פ' טבול יום כי אשתו של יוסף הכהן ערב הפסח מתה והרגל מפסיק גזרת ז' ואפי' למ"ד שאסור ברחיצה עד הערב היינו עד הלילה ממש זהו ברחיצה מפני שאפשר בלילה אבל נשואי' שא"א להם בלילה שאין נושאין נשים בי"ט מותר לישא מבעוד יום קרוב לבין השמשות כשם שהרגל מפסיק גזיר' ל' מתיר לגלח ערב הרגל ומה שאמרו שלא בא עליה עד לאחר למד יום חומר הוא שנהג בעצמו כיון שאין הנשואי' אלא מפני גדול בניו וזה אינו מעכב וא"ת יאחר הכל עד לאחר למד יום זה לא היה אפשר ועיקר ביאתו איחר פרנסת בניו הקטנים לא היה יכול לאחר ועל דעת הראב"ד ומקצת רז"ל בעלי התוספות כדין עשה כי לגבי הנושא מפני קיום פריה ורביה התירו לבעול אפי' לאחר ז' כי כל עיקר לא התרנו לו מפני כן אבל הנושא מפני פרנס' עצמו שאין לו מי שישמשנו או פרנסת בניו הקטנים הנשואים התרנו לו כדי שלא יקדמנו אחר ברחמים אבל הבעילה לא התרנו לו ואינו מחוור שהרי בלשון אחר נאמרו הדברים בברייתא בשניהן שמותר לישא לאלתר אלא א"כ נאמ' כי על זה הביאו המעשה של יוסף להיות כעין פי' שלא התירו באחרונ' אלא נשואי' בלבד ולא בעילה והסבר' הראשונ' שאמרנו ה"ה בעיני כי המחמי' על עצמו הוא ומבעלי התוספו' ז"ל מי שכתב כי בשתיהן בעילה אלא לאח' למד יום ולישא כדאמרי' היינו נשואין בלא בעילה ואפי' בנושא מפני פריה ורביה: התירו נשואי' שמא יקדמנו אחר ברחמים אבל בעילה לא התירו ובירוש' אמר בפ' מי שאין לו מי שישמשנו דינו כמי שיש לו בנים קטנים ולמדנו ממעשה של יוסף הכהן כי כשם שהתירו אבלות שלו מפני פרנסת בניו כך התירו אבלות האשה שנשאת לו שהרי אחות אשתו היתה והתירו לו וכן הדין ודאי למי שאין לו בנים ואע"ג דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה והא דאמרי' שאין לו בנים כל שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה כדאי' בפ' הבא על יבמתו וקיימא לן כב"ה דאמרי זכר ונקבה ובני בנים הרי הן כבנים ודוקא תרי מתרי ואפי' ברא מברתא או ברתא לברא אבל תרי מחד ואפי' מחד ברא לא:

ת"ר כל ל' יום לגיהוץ פירש רבי' האי ז"ל גיהוץ עבורי חומרתא אמנא. ובלשון ערבי צאקל וחמרתא מסק"א לא וכדאמרי' בפ"ק דכתובות ואי אמרת נעביד גיהוץ מעבר ליה חומרתא ולפום פשטה דברייתא משמע דדין זה אפי' באביו ואמו כלומר שהוא מותר לאחר ל' יום דהא סתמא קתני לה תנא ולא מפליג בינייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל בירושלמי אמרו על אביו ואמו עד י"ב חדש ובבבל אמרו עד שיגיע הרגל ויגערו בו חבריו כעין שאמרו בתספורת ולפי שאין מכירין בו חבריו אלא ברגל נקט הרגל דאלו תספורת כשהכביד שערו מכירין בו וכן פסקו בתוספות ונראין דברי הראב"ד ז"ל שכל הנאת הגוף אסרו בכלים מגוהצין אפי' להצניע תחתיו ולישכב עליהם דמאי שנא ואם מפני שבלילה אינו נראה א"כ נתיר לו ללבוש תחת בגדים אחרים וזה אינו נראה:

אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבס נסתפקו בתוספות אם צריך בחדשים גיהוץ ונראין דברים דכיון דקתני רישא כל ל' יום לגיהוץ ועלה קתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים דאף בחדשים גיהוץ לא אסרו אלא (בחדשים) במגוהצין. ומיהו נראין דברים דמאי דקתני היוצאי' מתחת המכבש אישנים בלחוד קאי שאין הגיהוץ ניכר בהם אלא בכך והיינו דלא קתני והוא שיוצאים מתחת המכבש ור' ורבי אלעזר ברבי שמעון משום דאיירי בחדשים לא הזכירו מכבש ואע"פ שזו אין ראיה דאיכא למימר דעל דברי ת"ק סומכין עכ"ז נראין דברי' כמו שאמרנו והקלו שלא לאסור ואפי' בחדשי' אלא מגוהצין היוצאין מתחת המכבש: קיימא לן הלכה כרבי אלעזר בן יעקב שהוא מקל ורבה סבר לה כותיה. ויש תימא בכאן בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כי כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ נראה שלמד זה לפי שאמרו כן בענין ט' באב תימא שלא אמרו שם אלא להניח לאחר ט' באב מה שאין כן בכלי צמר אבל ללבוש אסור וכיון שכן הכא נמי ללבוש אסור ואם כוונת רבי' ז"ל להתירם להניח לאחר ל' מאי אירי' כלי פשתן אפילו כלי צמר נמי שלא אמרו אלא ללבוש כדאיתא התם בהדיא באבל רבתי ותו לא מידי:

בית האבל אין שונין שם לא הלכות ולא הגדות אלא שמדברין דרך ארעי בעניני אבלות ונושאין ונותנין בהם שלא בדרך גירסא:

אבל כל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אלא שמתפללין עמו בביתו שבוע שני יוצא ואינו יושב במקומו אלא במקום אבלים שלישי יוצא ויושב במקומו אלא שאינו מדבר כדרכו רביעי הרי הוא ככל אדם אלא שהרשות בידו להחמיר על עצמו ויש נוהגין לצאת בבית הכנסת בשבת שבתוך השבעה ומ"מ יוצא הוא בשביעי שמקצתו ככלו אבל בנארבונאה נוהגין שמתפללין עם האבל בבית בשביעי עד סדר קדושה לקיים מקצת היום בכל דיני אבלות והמנהג נאה ומגדולי המפרשים פי' שכל שבת האמור בסוגיא זו פירושו שבת ממש וכתבו שלא נאסרה יציאה זו אלא בשבת אבל ימי החול רשאי לצאת ואע"פ שאמרו למטה אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר ומשמע כל שכן לענין אחר ואחר שלשה הולך לבית האבל אבל לא למקום אחר שמא הליכתו לבית האבל חמורה יותר מפני שמראה עצמו כמנוחם ופרק עול לאבלו ומתעסק בשל אחרים ואין הדברים נראין ומ"מ יש סעד לדבריהם מדברי ר' יהודה שאסר בשבת שניה ואלו היו ימי השבוע בכלל הרי אף למלאכתו הוא רשאי לצאת שאין אבלות לארבעה עשר אלא שבת דוקא שאין שם מלאכה ואחר שאין שם מלאכה הוא אוסרה בשניה והלכה כחכמים ואני תמה לשטה זו מת לו באחד בשבת שנמצא שביעי שלו בשבת היאך יצא לבית הכנסת לדעתם ושמא דעתם שאין שמועה זו נאמרה אלא במי ששבת ראשונה שלו חלה בתוך שבעה או שמא יוצא לבית הכנסת ולא למקום אחר ומ"מ נראה כדעת ראשון:

מי שמתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו שלש רגלים ואם לא קיים מצות פרייה ורביה מותר לו לישא לאחר שבעה ולבא עליה מיד קיים מצות פריה ורביה אלא שיש לו בנים קטנים ואין לו מי שיגדלם מותר לו לישא לאלתר אלא שאסור לבא עליה עד שלשים יום:

האשה שאירע לה אבל אינה נשאת בפחות משלשים יום שהרי אין בה אחד מטעמים הללו שאם אין לה בנים הרי אינה מצווית על פריה ורביה ואם יש לה בנים קטנים או שאין לה מי שישמשנה אין דרכו של איש לגדל ולשמש לפני אשתו אא"כ הוא מבעלי מארה ואם היו בנים קטנים של זה מוטלים עליה מחמת קורבה מותרת לינשא לבעל הבנים מיד ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמ' לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר ל' ומ"מ יראה דוקא לאחר שבעה ומעשה דיוסף הכהן ביום שביעי היה שהיה דרכם לצאת לבית הקברות ולשון תלמוד המערב בענינים אלו כמה אבול שלה שלשים יום הדא דתימא בנשים אבל באנשים שלשה רגלים ביש לו בנים אבל אין לו בנים מיד ביש לו מי שישמשנו אבל אין לו מי שישמשנו מיד בשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד כההוא עובדא כד דמכת איתתיה דר' טרפון עד שהוא בבית הקברות אמ' לאחותה לכי ופרנסי בני אחותיך כנסה ולא הכירה עד שיעברו ל' יום:

שאר אבלויות שלא מחמת אשתו מותר לישא לשלשים יום אף על אב ואם ויש חולקים באב ואם שלא לישא כל י"ב חדש ואין הדברי' נראין ואע"פ שאיסור נישואין באבלות כל ל' יום מותר ליארס מיד אפי' ביום המיתה ואם היה אבלות זה של אשה מחמת מיתת בעל אינה רשאה לינשא ולא ליארס עד שלשה חדשים אלא שאין זה מצד אבלות אלא מצד חשש עבור כמו שיתבאר במקומו:

כל ל' יום אסור לגחץ כמו שביארנו ואין בענין הגיהוץ הפרש בין אבלות של אב ואם לאבלות של שאר קרובים ומ"מ בתלמוד המערב אמרו שעל אביו ועל אמו אסור ללבוש כלים המגוהצים עד שנים עשר חדש ובאבל רבתי עד שיבא רגל ויגערו בו חבריו ואין הדברים נראין משטת הסוגיא שבכאן והכבוס מותר לאחר שבעה:

וענין הגיהוץ ענינו כל שאדם משתדל להיות הבגדים מתלבנים יותר משאינם מתלבנים על הכבוס הרגיל כגון במים חמין ואפר או בנתר ובורית או שסננם באפר וסממן וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שאמרו גיהוץ שלנו ככבוס שלהם אין סומכין להתיר גיהוץ שלנו לאחר שבעה שמ"מ הגיהוץ אסור כל אחד במקומו וגיהוץ זה יש מי שאוסרה אף בכלי פשתן ומגדולי המחברים התירו וכן נראה ממה שאמרו בתשעה באב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ כלומר שאין הגיהוץ מעלה ומוריד בם ודי להם בכבוס שנתכבסו כבר שהגיהוץ אמר הכבוס במים צונן היה בא אלא שהאוסרים מוצאים סעד לדבריהם בבריתא של אבל רבתי ומחלקים בין תשעה באב לאבל ואע"פ שמצינו קצת דברים שתשעה באב חמור בם מאבל בזו החמירו באבל יותר:

לא נאסר גיהוץ לאחר שבעה אלא בבגדים חדשים ולבנים הא בישנים אע"פ שהם לבנים ואפי' יצאו מתחת המכבש והוא שהיה דרכם לתקן את הישנים ואחר תקון היו נותנין אותם תחת המכבש והיו נראין כחדשים או שהיו חדשים וצבועים מותרין בכבוס ובגיהוץ לאחר שבעה מפני שאין הגיהוץ פועל באלו כל כך ודינו ככבוס ובגדים שאינם עקר מלבוש כגון אנפליות וכובעים ואזורות מותרין בגיהוץ לאחר שבעה אפי' חדשים ולבנים יש מי שאומר שלא נאסר גיהוץ לאחר ז' אלא ללבישה אבל להניח מותר ורוב פוסקים אוסרים וכן יש מי שאומר שאף חדשים לא נאסרו אלא כשיוצאים מתחת המכבש ואין הדברים נראין ואף לדבריהם אומר אני על בגדים הנמכרים בחנות שנקראים יוצאים מתחת המכבש שאע"פ שהוא מפזרן לפני הקונים מקפיד הוא על פזורם ומקפלן מיד ומחזירן על איצטבא שלהם והוא בדין מכבש:

מאחר שאסרנו את הגיהוץ באבל אף בכלי פשתן יש מי שאוסר אף הצעת סדינין המגוהצין למשכב וכן כל הנאה אף שלא בדרך לבישה וכן כתבוה גדולי המפרשים ויש בזו חולקים:

הרבה דברים נאמרו בכאן במי שמתו מוטל לפניו הן לחיוב הן לפטור הן בחול הן בשבת וכבר כתבנו בהם הצורך בגמר' ברכות בתחלת פרק מי שמתו:

בד"ה כל שלשים כו' בשמעתין כאביי דנפיק כו' ורבא דנפיק כו' דבבל היה כו' ואין נראה לו לדחות כל כו' כצ"ל:

גמרא ואין אומרים שמועה כו'. וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהל' אבל והטוש"ע. ולכאורה ה"ל לפסוק כרחב"ג דהל' כדברי המיקל באבל וגם מעשה רב. וכ"נ דעת הרי"ף והרא"ש שהביאו הא דאמרו עליו כו'. וכ"נ מפסקי התוס' סי' קכ"א. וכמדומני שכן נוהגין. ובתה"א מצאתי שמפרש דקאי ארישא אחכם ואב"ד ונשיא דבמ"ד בטל וקאמר עוד דא"א שמועה כו' ור"ל בבית מדרשו של אבל ע"ש ובזה מיושב המנהג אפילו לת"ק:

רש"י ד"ה בגרדא וד"ה כרבי. מדבריו נ"ל שלא היה גורס בדברי ראב"ש חדשים:

תד"ה ואמר. שפי' למעלה בשם הר' יונה כו'. הוא לעיל (יט ב) ושם הביאו זה הפי' בשם הרי"ט:

תד"ה כל. והדתניא בתוספתא כל אלו כו' מותר לספר בתוך ל"י של אבל כל אלו כו' לכבס במועד מותר בתוך ל"י כו'. כצ"ל וכ"ה בתוספתא (ועי' לעיל יז ב). ולהמדפיסים הביא שבוש הא' שלא העתיקו מלת של וקראו אבל להשבוש הב' לגרוס אסור דאל"כ מאי אבל:

בא"ד והא דאמרי' בפ' החולץ כו' היינו דוקא בהני דהתירו כו' ומה שאסור שם בט"ב לכבס היינו טעמא כו'. כצ"ל. ובס' שלפנינו הוצג מלת דוקא שלא במקומו:

בא"ד כמו שהחמירו לענין אכילות דבשר מלוח כו'. כצ"ל:

בסה"ד מניין לו להקל בט"ב יותר מימי אבלו דאדרבה. נ"ל דכאן הוא סיום ענין ור"ל דאדרבה מהא דהחולץ שהביאו לעיל מוכח דלענין כיבוס חמיר ט"ב מאבל. ובפ"ב דתענית כו' הוא ענין בפ"ע להוכיח דלענין כיבוס החמירו באבל יותר מבמועד ור"ל דאמרו שם כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ משמע דמשום כבוס יש בהן. ובמועד אמרינן לעיל (יח) דכ"פ מותר לכבסן:

גמ' שבת ראשונה אינו יוצא. עיין לקמן דף כז ע"א תוס' ד"ה אם יכול:

שם בגרדא דסרבלא כרבי. עיין לקמן דף כד ע"ב תוס' ד"ה ברכת אבילים:

תוס' ד"ה ואמר לאחותה וכו' מותר לישא ולבעול. נ"ל שתיבת ולנעול ט"ס הוא:

(כג סע"א) בני יהודה ובני גליל הני וכו' והני וכו'.—במס' שמחות פ"י מבואר, דביהודה שואלין, ובירושלמי פרק זה ה"ה [פב סע"ד] איתא דבדרום שואלין, וזה וזה אחד הוא, דיהודה היא בדרומה של א"י^*עי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב ובסוף הוריות דמוכח שיהודה היינו דרום..

(כג א תוספות) ד"ה ר' יהודה וכו' וראיתי כשהייתי קטן ר' יצחק זקני שלא היה יושב במקומו וכו'.—דע שר' יצחק זקנו של מחבר תוספות מו"ק אלו אינו ר' יצחק ב"ר שמואל בן אחותו של ר"ת, המכונה בתוספות בשם "ר"י" סתם ואצל אחרים "ר' יצחק הזקן בעל התוספות", כדמוכח למטה ד"ה כל. ועי' בתשובות מיימוניות לספר שופטים סי' כ בתשובת ריצב"א לאחיו הר"ש משנ"ץ שכתב: "שמעתי מן החבר ר' שמואל בנו של ר' אלחנן שר' יצחק לא היה יושב במקומו עד שבת רביעית כר' יהודה" (ע"ש). וברור שר' יצחק זה אינו ר"י הזקן, שהיה רבו של ריצב"א (כמבואר בשו"ת רש"ל סי' כט), שהרי לא קראו כאן "מורי ר' יצחק". ועי' עוד לעיל כא א תוס' ד"ה ואסור וכו' בתשובת ר' יצחק זקני כתב, כי ר' יעקב היה אוסר וכו' ובימי זקנותו חזר והתיר ע"ז. והנה תשובה זו מצאתיה באו"ז ח"ב סי' תלז, ולא נתברר שָם שֵם המשיב, וז"ל: "שמעתי כי בזקנותו רבינו (= רבנו תם) בהיותו בטרוייש התיר בת"ב וכו' שבירמיה ובילדותו [אסר]^*כצ"ל, ודלא כהמגיה שם. מדאמר באלו מגלחין וכו' (ע"ש). והנה כשנשוה תשובה זו לתשובה אחרת, שהביאה ג"כ באו"ז ח"א סוף סי' תמ"ב, שהיא מר' יצחק בר' שמואל מדמפיר (כמבואר שם), נראה דשתי התשובות מיד אחת יצאו.

ושר' יצחק מדמפיר אינו ר"י הזקן כדעת רבים^*וביניהם המנוח הרה"ח מהר"ש בובער זללה"ה במבואו לספר האורה אות כא. מוכח משבלי הלקט הל' שמחות סי' ח שכתב שם דין אחד בשם ר"י מדנפיר, ובנדה (סא ב) תוספות ד"ה אבל מבואר להיפך בשם ר"י וכ"ה בתוס' ברכות המיוחסות לר' יהודה חסיד (דף יח ע"א) בשם רבו. וכפי הנודע רבו הוא ר"י הזקן. ועוד בשבת (קמג א) תוס' ד"ה ואם חולק ר"י על ר"י מדנפירא (ע"ש).

וברור אצלי שר"י מדנפירא הוא בנו של הרשב"ם, שבמנהיג הל' פסח ספ"ו כתב "קבלתי מרבינו הקדוש ר' יצחק מדנפירא נ"ע בצרפת", ולמעלה שם סי' סמ"ך כתב "בשם רבינו הקדוש רבינו יצחק ומפי ר' יעקב אחי אביו", הרי שאביו היה אחיו של רבנו תם. ועי' בתשובות מיימוניות להל' מאכלות אסורות סי' ה, שהשיב ר' יצחק ב"ר שמואל מדנפיר, ובתוך תשובתו כתב: "ושאלתי לאלמנת דודי ר"י (הוא ר' יצחק בן מאיר) וכו' אבל מרת מרים אשת דודי רבינו תם וכו' ולא נודע לי אם מפי דודי עשתה או ע"פ בעלה הראשון ה"ר אברהם". ומכל זה מוכח, שר"י מדנפיר הוא בנו של רשב"ם^*ודע שאחר ר' יצחק בן רשב"ם מלך בדנפירא ריצב"א הנ"ל אחי הר"ש משנץ, והיה מכונה ג"כ ריצב"א מדנפריא (עי' בתלמידי ר' יונה ברכות פ"ו דף לד ע"ב ובהגהות מיימונית פ"ח מהל' חמץ ומצה אות ה' ובשו"ת רש"ל סי' כט).. וזה שחיבר תוספות מו"ק היה בן בנו של ר' יצחק מדנפיר ושהיה שמו ר' שמואל בן ר' אלחנן, ואין להחליפו עם ר' שמואל בן אלחנן בן ר' יצחק הזקן, שהיה בן אחותו של רבנו תם כנודע. ועי' באגרות שי"ר סי"ד שנמצא בכ"י קובץ תוספות ע"ז מר' אלחנן בן ר' שמואל בן ר' יצחק מדמפיר^*[נדפס ע"י ד' פרנקל, הוסיאטין, תרס"א.].

וקורין שבעה. בספר תורה דאין מתפללין יחד בבית הכנסת אלא כל אחד ואחד מתפלל בביתו: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה. שודאי לא יצא מפתח ביתו: כל שלשים יום לנישואין. עד שלשים יום לאחר אבלו אינו יכול לישא אשה: ואחד כלים ישנים יוצאין מתוך המכבש. פירוש שהן כחדשים: בגרדא דסרבלא. מלבוש לבן מגוהץ ישן: כרבי. דאמר לא אסרו לבן אלא חדש: בחימוצתא. חלוק: רומיתא. שבא מרומי: כרבי אלעזר. דאמר לא אסרו אלא לבנים וזו אדומה היתה:

רבי יהודה אומר לא הוצרכו. בירושלמי פוסק הלכה כדברי המוסיף בימים (שבעה) וראיתי כשהייתי קטן רבינו יצחק זקני שלא היה יושב במקומו עד שבוע רביעי ולא ידעתי טעמו שאם היה סובר כר' יהודה א''כ יסבור כמותו בשניה שאינו יוצא מפתח ביתו מיהו י''ל בהא אשכחנא טובא לעיל דאבילות שבעה וקי''ל הכי ושמא טעמו כרבנן ומשום דצריך לישב במקומו ואינו מדבר וטוב יותר שישב חוץ למקומו דשמא אין אסור לדבר כי אם במקומו: עד שיעברו שלשה רגלים. עד שיהיה שלשה רגלים בלא שמחה ולא ישכח אהבת אשתו אי נמי כדי שישא אשה אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה [שלא] יהא ב' דעות במטה ועוד פן יזכירנה אהבת אשתו לקנטרה ודומיא דהכא אמרי' לעיל (ד' כא:) מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו כו' פירש ה''ר יונה דאין שייך לפסוק כרבי יהודה דאמר שני רגלים משום דקי''ל לעיל (ד' כב.) כדברי המיקל באבל דהא מילתא דפליגי בה הכא אין זו באבל דימי אבלו כלו להן: ואמר לאחותה בבית הקברות. לאו דוקא שהאבל כל שבעה אסור וריב''א מפרש דזו היא האשה שאומר בזבחים פ' טבול יום (ד' ק.) שמתה בערב הפסח ואמרי' לעיל אפי' יום אחד אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזרת שבעה ומיהו משמע שסובר כאותו הפירוש שפי' למעלה בשם ה''ר יונה שאסור ברחיצה עד הערב זהו מבעוד יום ודין הניחה לו בנים קטנים מיד מותר לישא ולבעול וכן אין לו בנים פירשתי בתוספות יבמות (ד' מג: ושם) וכן בכתובות פ''ק (ד' ד.) ובתשובות ומה שאמר במס' שמחות (פ''ז) בהאי מילתא דנסיב לאלתר ולא בא עליה עד זמן מרובה והאי דאמרינן אין לו מי שישמשנו מותר ואין צריך להמתין שלשה רגלים כתבתי במקום אחר: כל שלשים יום לגיהוץ. דוקא גיהוץ אסור אבל בלא גיהוץ כגון כיבוס מותר דאמרינן לקמן (ד' כז:) אל תבכו למת הא כיצד שלשים יום לגיהוץ ולתספורת ובמסכת שמחות (פ''ז) שלשים יום לגיהוץ כיצד כו' ובירושלמי גזרת שלשים גיהוץ ותספורת אבל כיבוס משמע דשרי מדאמרינן פ' החולץ (יבמות מג:) גבי אלמנה מפני האיבול וקאמר באיבול שלה שלשים יום ופריך קל וחומר מה במקום שאסור לכבס מותר לארס במקום שמותר לכבס אינו דין שמותר לארס והדתניא במסכת שמחות (פ''ז) שמונה ימים קודם הרגל אם רצה לכבס ולספר הרשות בידו לא ספר לא כיבס ערב הרגל אסור לספר ולכבס עד שישלימו שלשים יום משמע דכיבוס נמי אסור נראה ההוא כיבוס היינו גיהוץ ומאחר דכיבוס שרי גיהוץ נמי שרי לדידן כדאמרי' פ''ק דכתובות (ד' י:) ופ''ד דתענית (ד' כט:) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן והקשה ה''ר שמואל מוורדו''ם דהא בשמעתין באביי נפיק כו' והא בבבל הוו קיימי דגיהוץ דאינהו אינו אלא כיבוס ומ''מ אסרי ותירץ רבינו יצחק דפעמים שהיו מביאים מא''י כלים מגוהצין או שמא פעמים שמביאין אומנין יודעין לגהץ כבארץ ישראל והא דתניא בתוספתא (פ''ב) כל אלו שאמרו מותר לספר במועד מותר לספר בתוך שלשים יום אבל כל אלו שאמרו מותר לכבס במועד אסור בתוך שלשים יום של אבל צריך לומר דכיבוס נמי היינו גיהוץ ומורי ריב''א זצ''ל היה אוסר לכבס בתוך שלשים יום ואין נראה לו לדחות כל אלו והא דקאמר בפרק החולץ (יבמות ד' מג. ושם) מקום שמותר לכבס היינו בהני דהתירו לגלח ולכבס בריש פירקין (ד' יג:) בא ממדינת הים ויוצא מבית האסורין ומה שאסור שם בתשעה באב לכבס היינו דוקא טעמא שיכול להמתין אחר תשעה באב הואיל ואיסורו אינו מושך כל כך וגרסינן שפיר במקום שמותר לספר כדפרישית וא''צ למוחקו וא''צ ליישבו באשה או בגילוח כל הראש כדברי המפרשים שרוצים ליישב גירסת הספרים והארכתי בתוספות יבמות (ג''ז שם) וגרסינן לקמן (ד' כז:) אל תבכו כו' הא כיצד שלשים יום לתכבוסת ולתספורת והא דאמר לעיל (ד' טו.) אבל אסור בתכבוסת משמע לאחר שבעה שרי התם במים איירי ולא בנתר וחול וזה יוכל להיות מותר לאחר שבעה בתוספות הרב כך פירש לאסור ובשם רבו פירש היתר ולפי מה שפירש דכיבוס אסור כמו גיהוץ ניחא קושיית ה''ר שמואל מוורדו''ם מיהו מורי לא היה מפרש ממש לאסור כל כיבוס אלא היה מפרש דהאי ברייתא דאסרה כיבוס היינו בא''י דכיבוס שלהן כגיהוץ שלנו וההיא דקתני גיהוץ ולא כיבוס היינו בבבל מיהו לפי זה לא היה אסור לדידן כי אם גיהוץ אכן היה ר''י מפרש בלא ראייה כמו שפירש רבינו יצחק הזקן דבבבל היו פעמים אומנים מא''י יודעין לגהץ וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ וחולק על הש''ס ירושלמי דקתני התם כל שלשים יום לגיהוץ אסור ללבוש כלי צמר מגוהצין חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים פירש בתוספות הרב דהא דאסרי גיהוץ דוקא ללבוש אבל לגהץ מותר והא דקתני כל שלשים יום לגיהוץ היינו אסור ללבוש כלים מגוהצין כו' עד מותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים ואיני יודע אם היה אומר הרב היתר בכיבוס תוך שבעה ומחלק נמי בין לכבס או ללבוש מיהו רבינו יצחק זקני מפרש בתשובתו דאפי' לכבס ולהניח אסור מדאסרינן בפרק בתרא דתענית (ד' כט.) לכבס ולהניח ועוד פירש בתשובתו דכיבוס שלנו מותר בט' באב כדאמרינן דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן משמע דכיבוס שלנו אינו ככיבוס שלהם והכי איתא בהדיא בפ''ק דכתובות (ד' י:) מיהו לענין ימי אבילות אסור בכיבוס שלנו אפי' בתשעה באב מחמירין העולם בכיבוס שלנו מתוך המנהג כמו שהחמירו לענין אבילות דבשר מליח דשרי בהלכה ורגילין לנהוג בו איסור ומיהו איני מבין מנין לו להקל בתשעה באב יותר מימי אבלו דאדרבה בפרק בתרא דתענית (שם) נראה לי שמחמיר יותר לענין גיהוץ כלי פשתן בימי אבלו מבמועד ובמטפחות ידים השיב רבינו שאף על פי שהתירו במועד אסורין בימי אבלו כדאמרינן לעיל (דף יז:) כל שאמרו מותר לגלח במועד כו' והתניא אסורים ומוקי לה בתכפוהו אבליו: רבא נפיק כו'. ופי' בתוספות דאביי ורבא הלכה כרבא וא''כ מותר ללבוש כלים מגוהצין צבועין אפילו חדשים או ישנים אפילו לבנים וכן פסק ר''ח:

דף כג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד