מועד קטן כב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

איבעיא להו: הלך גדול הבית לבית הקברות כדי לקבור את המת, וחזר - מהו? האם מחמת שהשתהה לצורך קבורת המת נחשב הדבר כאילו היה בבית, ועולה לו מנין הימים של אחיו הצעירים, או לא? ^[258]

תא שמע, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות, והשתהה שם, וחזר, מונה עמהן.

ותמהינן: וכי אם הלך גדול הבית לקבור את המת הוא מונה עמהן?

והרי התניא: מונה לעצמו!?

ומשנינן: לא קשיא.

הא שמונה עמהם - דאתא בגו תלתא, שחזר מהקבורה תוך שלשה הימים הראשונים.

והא שמונה לעצמו - דלא אתא שלא חזר ובא בגו תלתא בתוך שלשה ימים, אלא לאחר מכן ^[259].

כי הא דאמר להו רב לבני הצלפוני: אלו שהלכו לקבור את המת, וחזרו, דאתו בגו תלתא - לימנו בהדייכו, ימנו שבעה אתכם.

דלא אתו בגו תלתא - לימנו לנפשיהו, מיום שחזרו מהקבורה.

מצות אבלות ומנין ימי האבלות מתחילים עם סתימת הגולל. במה דברים אמורים, בקרובי המת המלוים אותו עד לבית הקברות. אבל אם קוברים את המת במקום מרוחק, וחלק מהקרובים חוזרים מהלויה אל ביתם לפני הקבורה, מתחיל מנין ימי האבלות שלהם משעה שחזרו.

אמר להו רבא לבני מחוזא: אתון, אתם דלא אזליתו בתר ערסא, שאינכם הולכים אחר המטה ללוותה עד הקבורה, אלא הולכים ללוותה רק דרך מועטה - מכי מהדריתו אפכייכו משעה שאתם מחזירים פניכם מבבא דאבולא משערי העיר פנימה, אתחילו מנו, התחילו למנות את ימי האבלות, ואינכם צריכים להמתין זמן משוער שבו יקברו את המת ^[260]. רבי שמעון אומר אפילו בא אחד האבלים ביום השביעי ממקום קרוב - מונה את שבעה הימים עמהן. דהיינו, שנוהג אבלותו רק יום אחד.

אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: והוא, שבא ביום השביעי ועדיין מצא מנחמין יושבים אצלו, אצל האבל שהיה בבית.

אך אם כבר קמו המנחמים מאצלו, הסתיים בכך מנין ימות השבעה, בשחרית, וזה שבא עתה צריך למנות שבעה בפני עצמו ^[261].

בעי רב ענן: אם ננערו המנחמים לעמוד, ולא עמדו עדיין, והגיע האבל שלא ישב - מהו? האם נחשב הדבר שהגיע לאחר השבעה, או שעדיין נחשב תוך שבעה, כי עוד לא קמו.

ומסקינן: תיקו.

גמירי חבריה דרבי אבא בר חייא מרבי אבא, ומנו - רבי זירא, ואמרי לה, חבריה דרבי זירא מרבי זירא, ומנו - רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן:

א. הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בהלכות טריפות.

ב. והלכה כרבי שמעון באבל.

ומבארינן: הלכה כרבי שמעון באבל - הא דאמרן, שאפילו הגיע האבל ביום השביעי הוא מונה עמהם.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות -

דתנן: בני מעים שניקבו, וליחה סותמתן - כשרה, אף על פי שסתם נקב בבני מעים מטריף, דברי רבן שמעון בן גמליאל. מאי ליחה? איזו היא ליחה הסותמת שסתימתה מכשירה?

אמר רב כהנא: שירקא דמעיא, לחות המעים, דנפיק אגב דוחקא, היוצאת תוך דחיקת המעים.

אמר מאן דהוא, אדם אחד, ששמע שאומרים בשם רבי זירא או בשם רבי אבא בריה דרבי חיא בר אבא, שגרו בארץ ישראל, שהלכה כרבי שמעון בן גמליאל בטרפות והלכה כרבי שמעון באבל:

איזכי, אזכה ואסיק, ואעלה לארץ ישראל, ואגמרא לשמעתא ואלמד שמועה זו מפומיה דמריה, מפי בעל השמועה עצמו, רבי זירא או רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא.

כי סליק כשעלה לארץ ישראל, אשכחיה מצאו לרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא.

אמר ליה, שאל אותו אדם שעלה מבבל: האם אכן אמר מר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות?

אמר ליה: אנא - "אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל" אמרי!

ועוד שאלו: זה שאומרים בשמך שהלכה כרבי שמעון באבל - מאי, האם אכן כך היא ההלכה?

אמר ליה: פלוגתא נינהו!

דאיתמר, רב חסדא אמר: הלכה כרבי שמעון באבל, וכן אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון באבל.

ואילו רב נחמן אמר: אין הלכה כרבי שמעון באבל.

ומסקנת הדברים:

א. אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות.

ב. והלכה כרבי שמעון באבל. היות דאמר שמואל שהלכה כדברי המיקל באבל.

ומביאה עתה הגמרא את הדין ששנינו בברייתא במסכת שמחות [פרק ט]: על כל המתים כולן, אם מדחה מטתו, ממהר להוציא את מיטת המת לקבורה - הרי זה משובח, היות ויש להקדים ולקוברו, שהרי אם מלינו עובר ב"בל תלין".

אך על אביו ועל אמו, אם ממהר לקוברם, ואינו ממתין שיאסף עם רב לכבודם בשעת הלויה והקבורה - הרי זה מגונה ^[262] .

אך אם היה ערב שבת, או ערב יום טוב ומיהר לקוברם - הרי זה משובח, שאז אינו עושה את המהירות לקוברם, אלא לכבוד אביו ואמו.

על כל המתים כולן, רצה ממעט בעסקו של סחורה, רצה אינו ממעט.

הערות

^[258] רש"י בכת"י והתוס' מפרשים, שהנידון הוא לענין גדול עצמו. ופירוש זה נחלק לשני פנים. א] התוס' מבארים, שמקום הספק הוא כשהבית הקברות במקום רחוק דוקא, שאילו היה במקום קרוב, היה ודאי מונה עמהם, אפילו בא לאחר ג', שהרי לקמן בגמרא הוכרעה ההלכה כרבי שמעון. וכמו כן, דעתם, שרבי שמעון אינו מחלק בין כשגדול הבית בבית לאינו בבית [שהרי כשהלך גדול הבית לבית הקברות יש מקום לדונו כאין גדול הבית בבית], וכדעת ההלכות גדולות שהבאנו בהערה הקודמת. ולכן הוכרחו לפרש הנידון במקום רחוק. ומקום הספק הוא, הואיל והליכתו היתה לצורך קבורת המת, יש לדונו כאילו יושב עמהם יחד, ולכן יכול להצטרף עמהם, אף על פי שתחילת אבילותו היתה מאוחרת מהם. שחלות אבילות שלהם היתה משעה שהחזירו פניהם לשוב לביתם [מאחר ואינם עתידים לראותו עוד], וחלות אבילות שלו היתה משעת סתימת הגולל. ולפירושם, נקטה הגמרא "הלך גדול הבית" כדי להשמיענו, שאפילו גדול הבית [שדינו חמור משאר האחרים, וכמו שמצאנו לדעת תנא קמא], יתכן שיצטרף עם שאר האבלים, כשהלך לבית הקברות. קרן אורה. ב] הריטב"א פירש בשם הראב"ד, שהנידון הוא אפילו כשבית הקברות במקום קרוב. וטעמו, שאף לדעת רבי שמעון יש לחלק בין כשגדול הבית בבית לכשאינו בבית, ועל כן יש מקום ספק בציור שהלך גדול הבית לבית הקברות [שאז נחשב כאין האיש בביתו], אם אף על פי כן יצטרף עמהם, הואיל והלך להתעסק בצרכי המת. אבל הרא"ש מפרש, שהנידון הוא לענין אחר שבא ממקום קרוב, בתוך ז', שהצרכנו שיהיה גדול הבית בבית, כדי שיוכל להצטרף עמהם [אף לרבי שמעון], ובזה נסתפקנו האם כשהלך גדול לבית הקברות, נדון אותו כאילו הוא נמצא עמהם, הואיל והלך להתעסק בצרכי המת.

^[259] לפי פירוש רש"י ותוס' הנ"ל, החילוק הוא בין כששב הגדול בתוך ג', שאז מצטרף הוא עצמו עמם, לכששב לאחר ג'. ואף על פי שרבי שמעון אינו מחלק בין תוך ג' לאחר ג', זהו דוקא כשבא אחר להצטרף עמהם ויש גדול הבית בבית, אבל כשבא הגדול עצמו להצטרף [לפירוש הראב"ד הנ"ל], או כשבא ממקום רחוק [לפירוש התוס' הנ"ל], ובאנו לצרפו מפני שהליכתו היתה לצורך המת, בזה מודה רבי שמעון שיש לחלק בין תוך ג' לאחר ג'. ולפי פירוש הרא"ש החילוק הוא, בין כששב הגדול בתוך ג', שאז יכול האחר להצטרף עמם, אפילו כשבא אצלם לאחר ג', כיון שהגדול עצמו מצטרף עמהם, שוב נחשב כגדול הבית בבית, אבל כששב הגדול לאחר ג', אזי אפילו בא האחר תוך ג', אינו מצטרף עמהם, מאחר והגדול אינו מונה עמהם, והרי זה כאין גדול הבית בבית. כן ביאר הקרן אורה.

^[260] כתב הרמב"ן, שזהו דוקא כשהוא נקבר בעיר אחרת, שבאופן זה, מיד כשהם מחזירים את פניהם, הרי הם מסיחים דעתם מקבורתו, ולכן חלה עליהם אז אבילות, אבל כשהוא נקבר באותה העיר, שאינם מסיחין דעתם ממנו עד שיבואו ויאמרו להם שנקבר, אין האבילות חלה עליהם עד שיודיעום שנקבר. וע"ע בש"ך [שעה א] ובדגול מרבבה שם. וכתב הריטב"א, שכל זמן שהם עדיין חוץ לעיר, אף על פי שכבר החזירו פניהם וחלה עליהם אבילות, מכל מקום אינם מחוייבים לחלוץ מנעליהם, וכמו שלמדנו לעיל [טו] לענין תענית גשמים.

^[261] פירש השיטה, שרבי סובר כאבא שאול, שאומרים "מקצת היום ככולו" ביום ז', ולכן, כשבא אצלם לאחר שעמדו המנחמין, אינו מונה עמהן, שכבר נתבטל מהם גזירת ז'. אבל כל זמן שעדיין המנחמין אצלם, אף על פי שכבר נכנס מקצת היום, עדיין לא נתבטל מהם גזירת ז'. כן כתבו התוספות. וכן הוא לשון הגמרא לעיל, "כיון שעמדו מנחמין מאצלו, מותר ברחיצה". ועיין הערה 189. אולם הקרן אורה רוצה לפרש, שדין זה נכון לדעת הכל, שכדי להצטרף אליהם ולמנות עמהם יש צורך שיהיו שאר האבלים נוהגין בפועל בכל דיני אבילות, ומאחר שכבר עמדו המנחמין מאצלם, אף על פי שעדיין יש עליהם איסורי אבילות, שוב אינו מונה עמהם.

^[262] ביאר הנמוקי יוסף, שבשאר קרובים שאין הדרך להספידם הרבה, אם כן בזה שמשהה מיטתם יש להם בזיון בכך, מה שאין כן באביו ואמו, שהוא מחוייב לקונן ולהספידם הרבה, הרי הם מתכבדים על ידי שהייה זו. והביאו הראשונים, שכאשר משהה המיטה לכבוד המת, מותר לו אפילו להלינם, כמבואר בסנהדרין [מז].

הלך גדול הבית לבית הקברות לכבוד המת ושהה שם שלושה ימים ולא חזר לביתו מהו? האם כיון שלכבוד המת הלך הריהו נחשב כאילו הוא בביתו וכל הבא בתוך אותו זמן נגרר אחריו או לא?

ומשיבים: תא שמע [בא ושמע] ממה שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות — האבל שבא מונה עמהן. ותוהים: מונה ומסיים עמהן? והתניא [והרי שנינו בברייתא] מונה שבעה לעצמו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שמונה עמהם הרי זה באופן דאתא בגו תלתא [שבא גדול הבית בתוך שלושה ימים], והא [וזה] שמונה לעצמו דלא אתא בגו תלתא [שלא בא בתוך שלושה ימים]. כי הא [כמו זה] שאמר להו [להם] רב לבני הצלפוני כשהיו באבל: דאתו בגו תלתא [אלה שבאים בתוך שלושה ימים] — לימנו בהדייכו [שיימנו אתכם], דלא אתו בגו תלתא [שאינם באים בתוך שלושה] — לימנו לנפשיהו [שיימנו לעצמם].

אמר להו [להם] רבא לבני מחוזא: אתון דלא אזליתו בתר ערסא [אתם שאינכם הולכים אחר המיטה של המת לקוברו] (שהיו מוליכים את מתיהם להיקבר במקום רחוק, ולא הלכו רוב האבלים אחר המיטה עד לקבר), מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו [מזמן שאתם מחזירים את פניכם משער העיר לחזור הביתה התחילו למנות] ימי אבילות.

א שנינו במשנה, שר' שמעון אומר: אפילו בא אחד האבלים ביום השביעי ממקום קרוב — מונה עמהן. אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי: והוא שבא ומצא עדיין מנחמין אצלו בבית.

בעי [שאל] רב ענן: אם ננערו המנחמים לעמוד וללכת ועדיין לא עמדו, מהו? היש לראות זאת כאילו הלכו כבר המנחמים או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב מספרים: גמירי חבריה [למד חבירו] של ר' אבא בר חייא מר' אבא ושואלים: ומנו [ומי הוא] חבר זה — ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: חבריה [חבירו] של ר' זירא שלמד מר' זירא ומנו [ומי הוא זה] — ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא שאמר בשם ר' יוחנן: הלכה כר' שמעון בן גמליאל בטריפות, והלכה כר' שמעון באבל.

ומסבירים: כר' שמעון באבל — הא דאמרן [זה שאמרנו] לענין מי שבא ביום השביעי. כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות — דתנן [זה ששנינו במשנה]: בני מעים שניקבו (שנעשה בהם נקב) וליחה סותמתן כך שאין דבר יוצא דרך הנקב החוצה — הרי זו כשרה, ואין דינו כנקב במעיים שמטריף את הבהמה, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל.

לעצם ההלכה שואלים: מאי [מה פירוש] ליחה? אמר רב כהנא: שירקא דמעיא דנפיק [שומן המעיים שיוצא] מהם אגב דוחקא [דחיקתם ולחיצתם]. אמר מאן דהוא [מי שהוא] שלא נתפרש שמו: איזכי ואסיק ואגמרא לשמעתא מפומיה דמריה [אזכה ואעלה לארץ ישראל ואלמד את השמועה מפי בעליה],

כי סליק אשכחיה [כאשר עלה מצא אותו] את ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא. אמר ליה [לו]: האם אמר מר [אדוני] כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות? אמר ליה [לו]: אנא [אני] אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אמרי [אמרתי], להיפך ממה שאמרו בשמי, ולדעתי נקב כעין זה מטריף את הבהמה.

שאל אותו שוב: ומה שנמסר בשמך שהלכה כר' שמעון באבל, מאי [מה אכן כך הדין]? אמר ליה [לו]: פלוגתא נינהו [מחלוקות הן] דאיתמר [שנאמר] רב חסדא אמר: הלכה כר' שמעון, וכן אמר ר' יוחנן: הלכה. רב נחמן אמר: אין הלכה.

ומסכמים: ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות בענין זה, והלכה כר' שמעון באבל. ולפי הכלל שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

ג על כל המתים כולן אם מדחה מטתו (שממהר להוציא ולקבור את המת מיד) — הרי זה משובח, על אביו ועל אמו — הרי זה מגונה, שראוי שיאריך האבל באנינותו, אבל אם היה ערב שבת או ערב יום טוב, אם ממהר לקבור הרי זה משובח, לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו, שלא ישהו במשך השבת בלא קבורה.

על כל המתים כולן, אם רצה האבל — ממעט בעסקו משום האבל, רצה — אינו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the principal member of the household went with the remains of the deceased to the cemetery and did not return for several days, what is the halakha? If another mourner came to the house of mourning during his absence, does he follow the principal member of the household and count from the time of the burial, or does he count from the time that the funeral procession departed, like the other members of the household?

The Gemara answers: Come and hear that which Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Even if the principal member of the household went to the cemetery, the mourner who comes home during his absence counts with them, i.e., the other members of the household who did not go to the cemetery. The Gemara asks: Does he really count and complete his mourning with them? But isn’t it taught otherwise in a baraita, that he counts seven days on his own?

The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that he counts with them, is referring to a case where the principal member of the household came home within three days. And the other ruling, that he counts on his own, is referring to a case where he did not come home within three days. This conclusion is similar to what Rav said to the sons of Hatzleponi when they were in mourning: Those who come home within three days should count with you; whereas those who do not come home within three days should count on their own.

Rava said to the people of Meḥoza: Those of you who do not follow the coffin all the way to the place of interment should begin counting your days of mourning from when you turn your faces from the city gates to return home. Since the dead were commonly transported long distances and buried far away, most of the mourners did not accompany their deceased relatives to the actual site of burial.

§ The Gemara cites the baraita taught above: Rabbi Shimon says: Even if one of the mourners came on the seventh day from a nearby place, he counts with the other mourners and completes the seven-day period of mourning with them. Rabbi Ḥiyya bar Gamda said that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rabbi Yehuda HaNasi said: And this is the halakha, provided that he came and found consolers still present in the house.

§ Rav Anan asks: If the consolers had already stirred themselves to stand up and leave but did not yet actually stand up and leave, what is the halakha? Is it considered as if the consolers have already left or not? This question was not answered, and the dilemma stands unresolved.

The Gemara relates that a colleague of Rabbi Abba bar Ḥiyya learned the following principle as a tradition from Rabbi Abba. The Gemara asks: And who was this colleague? It was Rabbi Zeira. And some say a different version of this tradition: A colleague of Rabbi Zeira learned a tradition from Rabbi Zeira. The Gemara asks: And who is this colleague? It was Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba: Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to an animal that is unsuitable for human consumption because of severe organic disease or congenital defect, making it a tereifa, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to the halakhot of mourning.

The Gemara explains: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning, concerning that which we just said about a mourner who arrives on the seventh day. The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to defects in animals that render them tereifa concerning that which we learned in a baraita: If the animal’s intestines became perforated, but the hole was stopped up by mucus, so that nothing comes out of this hole, the animal is fit. Unlike an ordinary hole in the intestines, this hole does not render the animal a tereifa and make it unfit for consumption. This is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara asks: What is this mucus? Rav Kahana said: The fat [shirka] of the intestines that comes out under pressure. Someone whose name was not given said: May I merit to go up to Eretz Yisrael and learn this halakha from the mouth of its author.

When he went up from Babylonia to Eretz Yisrael, he found Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, and said to him: Did the Master say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to defects that render the animal a tereifa? He said to him: I said just the opposite, namely, that the halakha is not in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel, and therefore such a hole in the animal’s intestine makes it unfit for eating.

He asked him again: What about the other ruling reported in your name, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning? Is this accurate? He said to him: This issue is subject to dispute, as it was stated: Rav Ḥisda said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and similarly Rabbi Yoḥanan said: It is the halakha. But Rav Naḥman said: It is not the halakha.

The Gemara concludes: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to the aforementioned issue of tereifa, and the halakha is in accordance with Rabbi Shimon with regard to mourning, as Shmuel stated a principle: The halakha follows the opinion of the more lenient authority in matters relating to mourning.

§ It was taught in a baraita: With regard to all other deceased relatives, it is praiseworthy for one to be quick in taking the bier out for burial. But in the case of one’s father or mother, acting in this manner is condemnable, as one should draw out the period of acute mourning for his parent. If, however, it was Friday or the eve of a Festival, then one is praiseworthy for expediting his parent’s burial because he does this only out of respect for his father or mother, as he does not want them to remain unburied for the duration of Shabbat or the Festival.

With regard to all other dead, if the mourner wishes he may reduce his business due to mourning. If, however, he wishes not to do so, he need not

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שיש גדול הבית ואפילו הלך גדול הבית לבית הקברות ובא בתוך ג' מונה עמהן. בא לאחר ג' ומצא שהלך גדול הבית לפני הקברות מונה לעצמו כדאמר להו רב לבני הצלבוני דאתו בגו תלתא לימנן בהדייכו דאתו לבתר תלתא לימני לנפשיה. בא ממקום רחוק בתוך ג' מונה לעצמו מיכן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר' שמעון אומר אפילו בא ביום ז' ממקום קרוב מונה עמהם ואוקמה ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצל אבלים כלומר עדיין לא נסתלקו מן האבלות כדאמרינן מקצת היום ככולו. ואיבעיא להו ננערו האבלים לעמוד ובא ממקום קרוב ומצאן שעדיין לא עמדו מהו ועמדה בתיקו. אמר משמיה דר' יוחנן הלכה כר' שמעון באבל הא דאמרן דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל. הא דאמרינן בגררה בהדין אתרא הלכתא כרשב"ג בטריפות כבר פירשנוה בשחיטת חולין ופשוטה היא.

אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי הדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו למימני:
ירושלמי הרי שבא ומצא בתוך ביתו בשני ובשלישי מונה עמהן ברביעי מונה לעצמו ר"ש אומר אפילו בששי משלים עמהן אריב"ל הלכה כר' שמעון בשאין גדול משפחה אבל אם הוא גדול משפחה מונה לעצמו. כר' מנא שהורה לר' יעקב ארמניא מכיון שאתה גדול מנה לעצמך:

על כל המתים המדחה מטתו משובח על אביו ועל אמו מגונה. אלא אם היה ע"ש או עיו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו ועושה לכבוד אביו הרי גם זה משובח על כל המתים אם רצה שלא למעט בעסקו אלא אם רצה לישא וליתן בסחורתו כל היום הרשות בידו. אבל על אביו ועל אמו חייב למעט פי' בשאר מתים אינו ממעט על אביו ועל אמו ממעט בעסקו.

והא דאמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא. מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבילא אתחלו ומנו. נראה לי שלא נאמרו דברים אלו. אלא במוליכין אותו מעיר לעיר דכיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו. ויאוש כסתימת גולל. אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום אין נוהגין עליו אבילות עד שיחזרו הקרובים ויאמרו להם כבר נקבר. שהרי דעתם עליו, וכמונח לפניו דמי אינו אלא שנמסר לכתפים. ומותר לאכול בשר כדאמרן. וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"א מהלכות אבל) מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו. ואינן יודעין מתי יקבר. מעת שיחזירו פניהם מתחילין למנות שבעה ושלשים. ומתחילין להתאבל.
אבל דברי בעל הלכות מטין לומר שאפילו נקבר בעירו נמי כך דינו. שכך כתב בהלכותיו והיכא דמית במעלי יומא טבא. ודחילו דילמא לא מספקין למקבריה מקמי יום טוב ושקלוה ארמיים ואמטויה למקבריה כך נפיק ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל. חלה לה אבילות עליהם ובטלה ממנו גזירת שבעה.
כתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל מדאמרינן במעשה דרבי ורבי חייא. דאמר ליה דאבא ואימא אינן קיימין. וא"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ. שמעינן מינה דמי ששמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו נוהג עליהן אלא יום אחד. היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחד מונה לשניהם כאחד שבעה ושלשים. לזה היום ולזה למחר. מונה לשני מיום שמועה שלו שבעה ושלשים:

איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות פרש"י ז"ל כגון שהוליכו למת חוץ לעיר לקברו והלך גדול הבית עמו ונשארו האחרי' בכאן ואלו שבכאן מונין מדאהדרו אפייהו מונה אותו גדול עמה' כשחזר משם או לא אלא שמונה לעצמו משיסתם הגולל ואלו כשהלך שם הקטן ונשאר שם הגדול פשיטא לן שהוא מונה עם אלו שבכאן כיון שאזיל להתעסק בצרכי המת אבל בגדול הוא דמבעי לן כיון דגדול הוא מונה לעצמו או דילמ' כיון דאיהו פריש מינייהו להתעסק בצרכיו הלך מני בהדייהו ואע"ג דאינו נוהג אבלות עד שיסתם הגולל מ"מ עול' הוא במנינם כיון שהיה עמה' בשעת מיתה ואסיקנא שאם חזר לכאן עד יום ג' מונה עמהם ואפי' ממקום רחוק. ואם חזר לאחר ג' אינו נטפל להם ואפי' בא ממקום קרוב ואפי' לרבי שמעון דלא מפליג בין ג' ימים לאחר ג' לגבי הא מודה דאיכא לאיפלוגי בינייהו תדע דאנן ודאי אליבא דהלכתא הוא דאיבעיא לן ורב נמי לבני הוצל הלכתא למעשה הוא דאמר להם. דאלו רבי יוח' קא פסק כרבי שמעון ורב נמי סבר כותיה דהלכתא כדברי המקל באבל וכדאמר להו לבני הוצל לבוני דאפי' בגו תלתא יומין כו'. וכשהלך גדל הבית מיירי דאלו בקטנים אפי' באו לאחר ג' ונקט לה סתמא דהכי ארח' דמלת' דלא אזיל עם המת אלא גדול האבלות כך פירשו לפי שטת הפירושי' וכן פי' הראב"ד ז"ל ואיכא דקשי' ליה כיון שהולך עם המת ודומה כמי שמוטל לפניו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין וכן לשאר כל הדברים היאך נדון אותו כאבל לצורפו עמהם כלל ואפי' הוא קטן כ"ש גדול הבית ועוד מימרא דרב לבני הוצל לבוני היכי נקיט לה סתמ' כולי האי דהא ודאי שפיר משכחת לה שילכו שם הקטנים לפי שהגדולים זקנים וכ"ש דהתם מעשה הוא. ואם גדול הבית הלך שם היכי נקיט האי לישנא דאתי בגו תלתין יומין והלא גדול הבית אינו אלא א' מסתמ' או האב או האח הגדול. וריב"א ז"ל פי' לעול' כל שהלך עם המת בין גדול בין קטן עם סתימת הגולל הוא מונה שכבר נסתלק מאלו וחלק רשות לעצמו והכא אסוגיא דלעיל קיימא כגון שהוליכו המת לעיר אחרת והולך עמו גדול הבית וא' משאר האבלים הקטנים היה במקום קרוב ובא לכאן מי אמרי' כיון דבשעת מיתה היה כאן גדול הבית הרי נצטרף זה עם אלו שבכאן שהוא עיקר אבילות או דילמא כיון דבשעת מנין שמונין כאן לא היה בכאן גדול הבית אינו עושה צירוף עם אלו כ"ש שאינו מצטרף עם הגדול דההוא לגמרי נבדל מהם ומתעסקי' (עמהם) כמי שמתו מוטל לפניו ומונה זה הבא ממקו' קרו' לעצמו ואמרי' דאי אתא ג' מונה עמהם דבתר שעת מיתה אזלינן והרי זה כאלו לא היה גדול הבית בכאן וזה הפי' נראה נכון ועובדא דבני הצלבוני הכי הוה כי הגדול הלך לקבורת המת והאחרים בכאן וקצת מן הקרובים היו חוץ לעיר תוך מקום קרוב ואמר להו דאתו בגו תלתא יומין לימני בהדייהו ובפי' ההלכות הארכתי בעניני' אלו ולפי' אני מקצר ועולה:

מכי אהדריתו אפייכו מבי אבולא מנו לנפשייכו פי' משער החיצון של העיר ומגרשיה וי"א שאין זה אלא כשמוליכין אותו חוץ לעיר אבל לא בנקבר בעיר ממש וחוזרין לאלתר דכמונח לפניו דמי וכנמסר לכתפים אלא ממתין עד כדי שיעור או שיחזורו ואז נוהג אבלות והרמב"ן ז"ל כתב כן והרמב"ם ז"ל. ומי' מותר לאכול בשר ולשתות יין לאלתר בנמסר לכתפיים ואומר בתוספות דמנינא ודאי משעה שהחזירו פניהם מן המטה אם לווהו חוץ לעיר אלא שאין נוהגין אבלות עד שיכנסו מחומת העיר ומגרשיה ולפנים כדאמרי התם יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ וה"ה לשאר דיני אבלות בעטיפת הראש וכיוצא בו:

לפי שאינו עושה אלא בכבוד אביו ואמו פי' שאינו כבודם שיזלפו עליו גשמים או שישהה אותם בשבת או בי"ט הא להשהותם בחול להרבות בהספדם כבוד הוא לו ורשאי משום לא תלין ובכל אדם לפי (מקומו) כבודו כמו שמצינו ברבי' הקידוש ששהו כמה ימים לקוברו כדי שיתקבצו עליו כראוי:

רצה ממעט בעסקו. פי' לאחר ז':

ושאל עליה אם יש באבלות זו גדול הבית אלא שלא מצאו שם שהלך לבית הקברות לפקוד מקום הקבר ופירש בה שמכיון שלא יצא אלא לצרכי אבלות הרי הוא כמי שמצאו שם ואח"כ הקשה והתניא לעצמו ויראה לי שלא על זו של הלך לבית הקברות הוא שואלה אלא על עקר השמועה כלומר והא תניא שכל שבא ממקום אחר אפי' ממקום קרוב מונה לעצמו ומאחר שנשנית סתם אף בתוך שלשה הוא אומר כן ותירץ בה שסתמא כפירושה ולאחר שלשה היא אמורה וכדאמ' להו רבא לבני הצלבוני והוא שם משפחה ידועה אצלם דאתי בגו תלתא לימני בהדיהו לבתר תלתא לימני לנפשיה ואע"פ שלא הוזכר בה לא מקום קרוב ולא מקום רחוק על כרחך אתה מפרשה במקום קרוב אף זו אע"פ שמסתם נאמרה פירושה לאחר שלשה ולעולם אינו מונה עמהם לדעת חכמים אלא בבא ממקום קרוב ותוך שלשה ושיהא גדול הבית בבית או שיצא לצורך איזה דבר שמעניני אבלות:

ואח"כ היה בדעתו לשאת ולתת על דבריו של ר' שמעון אלא שעל ידי גלגול בני הצלבוני הפסיק בשמועה אחרת והוא שאמר אמ' להו רב לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפיכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו וענין זה הוא שבני מחוזא היו מוליכין מתיהם לארץ ישראל ולא היו כל הקרובים יכולין לילך אלא מלוין אותו מיל או יותר כפי רצונם וחוזרים ולמדם שאע"פ שלא יקבר המת עד זמן מרובה משעה שמחזירי' פניהם מן המת לשוב לבית יתחילו למנות אע"פ שהמלוים לא יתחילו למנות אלא משעת סתימת הגולל שבשעת קבורה ואפי' לא היתה שם סתימת ארון כגון שהוציאוהו במטה מונין משעת החזרת פניהם שהרי כל עצמו של ארון אין סתימתו נקראת סתימת הגולל עד שיהא בקבר:

ואח"כ חזר על דבריו של ר"ש במה שאמר אפי' בשביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם שכל שבעה לר"ש כשלשה לחכמים ואמר והוא שבא ומצא מנחמין אצלו כלומר שאם בא בשביעי אחר שכבר עבר מקצת היום ויצא האבל לחוץ והשלים אבלותו ודאי לעצמו הוא מונה הא כל שבא בשביעי אינו מונה עמהם אא"כ בא באותו מקצת היום שנוהג בו אבלות שענין האבל בביתו ומנחמים עדין אצלו ומ"מ אף לדעת ר' שמעון לגדול הבית הוא צריך שלא היה ר' שמעון מיקל בשביעי מה שלא הקלו חכמים תוך שלשה אלא מתוך שהשביעי מקצתו באבלות ומקצתו שלא באבלות היה מצריך לבא במקצת שבאבלות והוא ענין עמידת מנחמים אצלו שכל שבעה עד שיצא בא לחוץ בשביעי לא היו מנחמין זזים ממנו:

ושאל עוד בזו אם בא באותו רגע שבשביעי שזה רוצה לצאת וננערו המנחמי' לעמוד אלא שלא עמדו עדין אם נחשב אבלותו כנפסק אם לאו ונשארה בספק ולקולא ונמצא לדעתי שכל שבא בשביעי צריך שיהא גדול הבית בבית ושיהיו מנחמים אצלו וכל שיצא אפי' הלך לבית הקברות הואיל ונפסק אבלותו מונה לעצמו וכן אם הלך לבית הכנסת אע"פ שהמנחמים עתידין לחזור עמו לביתו שכל שיצא מביתו בשביעי נפסק אבלותו ואין עוד מלוין לנחם אלא לכבוד בעלמא הא קודם שביעי הלך לבית הקברות אינו הפקעת אבלות ומונה עמהן לדעת ר' שמעון ונפסקה הלכה כר' שמעון:

נמצא לפי מה שביארנו ששמועת והוא שיהיה גדול הבית בבית ושמועת הלך גדול הבית לבית הקברות אינו חוזר לדברי ר' שמעון ומפני זה נראה לי שלא הביאו גדולי הפוסקים בהלכותיהם וגדולי המחברים בחיבוריהם ענין גדול הבית והליכתו בבית הקברות והביאו שמועת בא ומצא מנחמי' אצלו ופירושו אצל גדול הבית ונמצא פסק הדברים כמו שכתבנוהו לגמרי:

נמצא לפי שיטתנו שר"ש לא חלק על דברי חכמים אלא בבא לאחר שלשה שכל תוך שבעה לר"ש כתוך שלשה לדברי חכמים אבל בענין גדול הבית והליכתו לבית הקברות מודה בהם ר' שמעון בכל תוך שבעה אא"כ בא בשביעי שאין הליכת בית הקברות מועלת כלום למנות עמהם הואיל ונפסק האבלות ולא הוצרכו גדולי הפוסקים להביא ענין גדול הבית שנכלל הוא במצא מנחמים אצלו וכן לא הביאו דין הלך לבית הקברות שהרי בשביעי אינו מועיל כלום אלא שאני חוזר ודן שהיה להם להביאו או ללמדנו בבא תוך ששה והליכתו לבית הקברות אינו מפקיע אבלותו שמונה עמהם ואם הלך לצרכי עצמו מונה לעצמו ובשביעי אף בהלך לבית הקברות מונה לעצמו:

ומתוך כך אני חוכך לומ' ולפרש שלר"ש בתוך ששה אף הלך לצרכי עצמו מונה עמהם לגדול הבית באבלות אנו צריכין ולא בביתו דוקא ואחר שכן לא הוצרכו דין הלך לבית הקברות שאפי' לצרכי עצמו כן ואף לחכמים אפשר לפרש כן וזה שתפשו לשון גדול הבית בבית אינו אלא שדברו בהוה או כלך לדרך זו שמא ר' שמעון אף בבא תוך ששה הוא מצריך מנחמים אצלו או שמא הלך לבית הקברות ודאי מנחמים אצלו והרי הוא נכלל במנחמים אצלו שאין דוקא מנחמים אצלו בבית ובאחת מאלו החלצנו גדולי הפוסקים ממה שהקשו עליהם רבים היאך לא הביא ענין גדול הבית בבית והליכתו לבית הקברות שאע"פ שלא נאמרו הדברים אלא לחכמים מדבריהם נשמע לר"ש שאחר שלשה לר' שמעון כתוך שלשה לחכמים כמו שפירשנו אלא שהם מתרצים שלא היה ר"ש מצריך גדול הבית כלל אלא מנחמים אצלו אף לקטן בהם וכן הלך במקום אחר אפי' לצרכו אין מפקיע את זה מלמנות עמהם ואומרים שכך הוא דעת גדולי הפוסקים שהדברים מתמיהים ליחס לר' שמעון קולא לאחר שלשה יותר ממה שהקלו חכמים בתוך שלשה וכן י"מ לר"ש שלא נאמר מנחמים אצלו דוקא אלא שעה הראויה למנחמים והוא קודם שעה שהאבלים רגילים לצאת בה בשביעי וא"כ הליכת האבל לבית הקברות לא מעלה ולא מוריד וכבר אתה מבין מתוך פירושין אלו מה שיצא לך לענין פסק כנגד מה שפסקנו:

כל מת שניתן לקבורה וקרוביו מלוין אותו התחלת מנין למי שמלוהו הוא משעת סתימת הגולל וכן אותם שנשארו בבית מונין למנין המלוין אפי' נשאר גדול הבית בבית מצד חולי או לאיזו סבה וי"א שאם נשאר גדול הבית בבית מונה הוא משהחזיר פניו וי"א שאף האחרים מונין עמו ואין דבריהם נראין:

היו מוליכין את המת ליקבר בעיר אחרת אותם ההולכים מונין משעת גמר קבורה והנשארין בבית מונין משעה שמחזירין פניהם מן המת ויש מי שאומ' שאף בנקבר בעיר אותם הנשארים מונין משיחזירו פניהם וכן יש חולקין בענין זה בדרכים אחרים כמו שנבאר בסמוך ומה שכתבנו נראה לנו כמו שהכרענו בפירושנו:

מי שידע כבר מיתת קרובו והוגדה לו במקומו ובא לו אח"כ למקום שמת קרובו להתאבל עם שאר האבלים הואיל ומתורת שמועה חל עליו אבלות קודם שיבא בכאן הרי הוא מונה לעצמו אפי' בא בתוך שלשה ויש חולקין בדבר ואין דבריהם נראין:

דברים אלו שרמזתי לך שיש בהם מחלקת אני צריך להעירך במה מחלקת זו תלויה כדי שתכריע על איזה שתרצה ומעתה אני צריך לחזור ולדון על מה שאמרו בסוגיא האמורה למעלה בהלך גדול הבית לבית הקברות שמצד בלבול הפירושין שבה יוצאין לנו הרבה דינין בהתחלת אבלות למי שהוא שם בשעת מיתה ודרך כלל הוי יודע תחלה שכל מת שניתן לקבורה וקרוביו מלוין אותו התחלת מנין למי שמלוהו הוא משעת סתימת הגולל ויש משתבשין לומר בסתימת הגולל זה שכל שמביאין אותו בארון סתימת הארון הוא סתימת הגולל ותמה על עצמך היאך יחול אבלות למי שטרוד בצרכי קבורה ומתוך כך צריך שתדע שאין סתימת הגולל אלא סתימה שבגמר קבורה והיא התחלת מנין אבלות לאותן שמלוין את המת אבל אותם שנשארו בבית י"א שמונין משיחזירו פניהם מן המת וי"א מסתימת הגולל שאחר המלוין הם נגררין אפי' נשאר גדול הבית בבית כמו שכתבנו וי"א שאף המלוין נגררין אחר הנשארים למנות עמהם אפי' לא נשאר שם גדול בבית ויש מודים לזו דוקא בשנשאר שם גדול הבית וכן נראה מתלמוד המערב ונמצא ענין זה סובב על חמשה דרכים הראשון שכלם מונין מסתימת ארון שבבית למי שמוליכין אותו בארון ומה שאמ' מכי מהדריתו אפיכו פירושו בהוציאוהו במטה וזה רחוק מבואר ההפסד כמו שכתבנו והשני הוא שכלם מונים מסתימת הגולל שבגמר קבורה על הדרך שפירשנו ענינה במסכת ברכות פרק שלישי כ"ט ב' והשלישי הוא שאותם שבבית מונים משיחזירו פניהם והמלוים משעת סתימת הגולל ואפי' נשאר גדול הבית בבית וזהו דעת גדולי הדורות שלפנינו והרביעי הוא שאותם שבבית מונים משיחזירו פניהם והמלוים אע"פ שלא חל עליהם אבלות עד סתימת הגולל חוזרים ומונין עם אותו שבבית אפי' לא נשאר שם גדול הבית ואפי' עם הנשים וזה רחוק אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר כן והחמישי הוא שמודים בכך ובלבד שבגדול הבית נשאר שם והוא דעת רוב גאונים ויראה לי לדעת זה שאפי' לא לוהו גדול הבית ואין אצלו החזרת פנים כגון שהיה חולה שמ"מ מונים הם עמו וראיות דרכים אלו תלויות בביאור הלך גדול הבית בבית הקברות שיש שכתב בביאור דבר זה הלך גדול הבית לבית הקברות שהתחיל ומנה בביתו מסתימת הגולל והלך לקבור את מתו ובא האחר כשחשיכה ועדין האבל בבית הקברות נמצא לדעת זה שאף המלוים מונים מסתימת ארון שבבית וי"מ הלך גדול הבית לבית הקברות אחר שבא מקבורתו והתחיל למנות בביתו חזר לפקוד את הקבר וי"מ בו הלך לבית הקברות ולא חל עליו אבלות עדין אם נגרר אחר הנשארים או שמא הואיל וגדול הבית הוא אינו מיטפל להם והעלה בה שמונה עמהם ומכאן אתה מבין לכל הדעות היאך הם מתפרשי' ועקר הדברים שכלם נגררין אחר המלוים הואיל ובעירו הוא נקבר כמו שכתבנו לדעת ראשון לדעת שלישית שכתבנו שאותם שבבית מונין משיחזירו פניהם והמלוים משעת סתימת הגולל ואפי' נשאר גדול הבית בבית בעלי שטה זו פי' הטעם מפני שלא אמרו מונה עמהם אלא במי שלא היה יודע כלום עד עכשו שבא ומצא גדול הבית בבית בשעה שחל עליו האבלות ולפיכך עולה במנינו אבל זה שהלך לקבור את המת שהיה יודע במיתת קרובו קודם שיבא בכאן ובדין חלה עליו אבלות בבית הקברות בסתימת הגולל האי כדיניה והאי כדיניה ומונה לעצמו הואיל ולא מצא גדול בשעה שחל עליו אבלות ומכת סברא זו ראינו לומר שלא נאמר דין מונה עמהם לבא ממקום קרוב ומוצא גדול בבית אלא למי שלא ידע עד שבא בבית שבשעה שחלה עליו אבלות מוצא גדול בבית אבל כל שהודיעוהו קודם שיבא לבית הואיל ולא מצאו בשעה שחל עליו אבלות מונה לעצמו ואם תמצא לומר הואיל וישנו בעיר באותה שעה כמצאו שם הוא מ"מ ידע בעיר אמרת והתחיל להתאבל והלך ביום שמעו או למחרתו לעיר שמת בה המת מונה לעצמו אע"פ שמצא גדול הבית בבית הואיל ולא היה אצל גדול הבית בשעה שחל עליו אבלות ויש חולקים אף לשטה זו לומ' שאע"פ שהמלוים אינם נגררים אחר הנשארים טעם הדבר מפני שסתימת הגולל עקר והחזרת פנים טפל ואין טפל בטל אצל העקר אבל השומע במקום אחר שאין שעת השמועה עקר הרי היא ראויה להיות טפלה לעקר האבלות הואיל ויש שם גדול הבית ובדברי גאונים מצינו שאם הוליכו את המת לבית הקברות ונשאר גדול הבית בבית ולא נסתם הגולל עד שחשכה הכל מונים עם הגדול שנשאר וא"כ כל שכן בשמע וחל עליו אבלות ואח"כ בא ומצא גדול הבית בבית ואע"פ שאף לסברא זו יש לומר שבשמועה הואיל וחל עליו אבלות שלא במקום גדול הבית אינו טפל לו שלא אמרוה אלא בהלך קטן לבית הקברות שהיה בבית בשעה שחל אבלות על הגדול ואלו התעכב כאן היה מונה עמו אבל שומע שלא היה עמו הואיל וחל עליו אבלות קודם שיבא בבית אינו טפל לו מ"מ בכל כיוצא בזה יש להקל אחר שמצא גדול הבית בבית:

וקצת מפרשים נסתפקו בהלך גדול הבית על דרך הפירושין שפירשנו תחלה ובא זה שלא ידע ולא מצא גדול הבית והתחיל להתאבל ותוך שלשה לביאתו הלך לו אצל גדול הבית במקום שהוא או שבא גדול הבית אצלו תוך שלשה לביאתו אם מונה לעצמו אם לאו וכן אם גדול ואחד מן האחים לא היו שם בשעת מיתה ונודע לגדול בשני ובא ונודע לאחר בשלישי ובא אם מונה עמו אם לאו ונראין דברים להקל בכלם:

מעיים שנקבו טרפה כמו שהתבאר במקומו ואפי' היתה ליחה סותמתן או אפי' שומן המעיין שעומד עליו בדוחק והוא הנקרא שירקא דמעינא אינה סתימה לענין זה וטרפה אע"פ שהחמירו חכמים בכל אבלות באבלות של אב ואם החמירו ביותר על כל המתים כלם אם רצה לדחוק את מטתו ר"ל למהר את הקבורה ושלא להרבות בהספד הרי זה משובח ובאב ואם הרי זה מגונה אא"כ היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו שכל כיוצא בזה אף על אביו ועל אמו הרי זה משובח אלא לכבוד אביו ואמו:

על כל המתים רצה ממעט בעסקיו ובסחורתו תוך שבעה רצה אינו ממעט שהרי עסק וסחורה אינם מלאכה על אביו ועל אמו ממעט אא"כ היה שם פסידא גדולה ולאחר שבעה אף לאב ואם אינו ממעט וי"א שאף לשאר מתים תוך ז' ממעט אבל על אב ואם לאחר ז' ממעט שלא ישכים ויעריב לחנותו כל ל' ובתלמוד המערב התבאר שאם היתה סחורתו גדולה שהוא צריך לצאת בה ממדינה למדינה אף על שאר מתים אסורה כל שלשים ובאב ואם עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך עמנו ואף באבל רבתי שנויה כן:

בד"ה הלך גדול כו' ולא ידענא מאי הוי דינא בגדול הבית שבא ממקום קרוב כו' עכ"ל ואנא לא ידענא מאי מספקא ליה בגדול הבית שבא ממקום קרוב דהא מדקאמר והוא שיש גדול הבית בבית מדיוקא אבל אם היה הגדול בדרך מונה לעצמו כפרש"י גם סיום דבריהם שכתבו דהואיל משום המת הלך כו' אינו מובן דמה שייך דמשום המת הלך בבא מן הדרך ממקום קרוב וצ"ע:

בד"ה דאתי בגו כו' ונראה מתוך ה"ג דאפילו לר"ש הוה חילוק כו' במקום רחוק שפירש הא כו' מונה עמהן ובסמוך פירש אפילו כו' עם הנשארים לרבנן כשבא גדול הבית תוך שלשה ימים ולר"ש אפילו ביום ז' וכך פירוש ר"י ז"ל כו' יסיים עמהם ודוקא כשיש גדול עמהם כו' לימנו בהדייכו כמו בגדול הבית בבית דבשאין גדול הבית כו' עצמו והוי דינא כרבנן עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מהדריתו אפייכו כו' כגון שגדול המשפחה כאן שאלו שבאו מונין כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ננערו לעמוד כו'. כה"ג בר"ה (ל):

גמ' שם גמירי חברי' כו'. עמש"כ בזה בביצה (כז) בס"ד:

גמ' שם דתניא בני מעיים כו'. כצ"ל:

גמ' שם רנ"א אין הלכה ואין הלכה כו'. כצ"ל:

גמ' שם ת"ר על כה"מ כולן מדחה כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

תד"ה הלך. ולא ידענא כו' בגדול הבית שבא ממקום קרוב אי מונה עמהם כו'. כצ"ל. עי' רש"א. ול"נ משום שיל"פ דהא דאריו"ח והוא שיש גדה"ב בבית לא קאי אלא על דברי ר"ש בבא ביום ז' וכמו דמסקי בס"ד הסמוך לקמן בשם הירושלמי:

בסה"ד דהואיל משום המת הלך ימנה עמהם. עי' רש"א. ולעד"נ דט"ס הוא וצ"ל ימנה לעצמו. וכוונת דבריהם הוא דבתחלה כתבו דכוונת האיבעי' היא דבהלך גדה"ב לבה"ק עדיף טפי מטעם שהוא טרוד כו' ויודע האבילות כמוהם. ולזה כתבו או להפך ר"ל דבהלך לבה"ק גרע טפי דהואיל משום המת הלך הוא עיקר לכן ימנה לעצמו (ולקמן בדבור הסמוך משמע מדבריהם דמשום דידע בתחלת האבילות גרע) אבל בא ממקום קרוב פשיטא ליה דמונה עמהם:

תד"ה דאתא. ומצאן יום או יומים יסיים עמהן כו'. כצ"ל:

בא"ד לרבנן כשבא תוך ג"י ולר"ש אפילו כו'. כצ"ל. ולמחוק תיבות גדול הבית ותיבות שפירש גדה"ב ג"י. וי"ל הגי' שלפנינו שכתבו כן להמסקנא דמשנינן הא דאתא בגו תלתא וזהו אפי' לר"ש. ומש"כ ולר"ש אפי' ביום הז' לא קאי אגה"ב אלא על הבא ממקום קרוב שבתחלת דבריהם:

בסה"ד ולפי זה א"ש כו' לימנו בהדייכו בגה"ב דכמו כשאין גה"ב בבית הלכתא כו' הוי דינא כרבנן. כ"נ דצ"ל:

תד"ה מהדריתו. לכן נל"פ כו' לכבודו מיד כשיצאו אפי' כו'. כצ"ל:

בסה"ד מדסלקת מלגבי אחיך כו'. כ"נ דצ"ל. ור"ל כשתצא מלפני אחיך עם המת ואחיך ישוב לביתו אז תתחיל גם אתה באבילות:

גמ' רצה ממעט בעסקו. עיין לקמן דף כז ע"א תוספות ד"ה אם יכול:

הלך גדול הבית לבית הקברות. אחר מטתו לקוברו ושהה שם ג' ימים: מהו. מי חשבינן ליה כמאן דהוי בביתיה הואיל ולצורך המת הלך אתו: מונה עמהן. דאבילות שלהם התחילה משחזרו פניהם מן המת ואבילות של גדול עד שיסתום הגולל: לבני הצלפוני. מקום: דלא אזליתו בתר ערסא. דמאן דאזיל בתר ערסא לא חיילא עליה אבילות עד שנסתם הגולל כשמוליכין המטה מבבל לא''י לקבור ואין כל הקרובים כולם יכולין לעלות עד א''י ומלוין המת פרסה או מיל וחוזרים: מכי אהדריתו אפייכו מבבא דאבולא. משער החיצון של העיר ומגרשיה דאתיתו לביתא: אתחילו מנו. ימי אבילות אע''ג דלא נקבר המת עד ימים רבים ואע''ג דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל לדידכו דלא מחזי חזרתכם כנסתם הגולל: ה''ג והוא שלא עמדו מנחמין מאצלו. שבא בשביעי שחרית עד שלא עמדו מנחמין אצל זה שבבית: ננערו לעמוד. מנענעים ורוצים לעמוד: אמר מאן דהוא. אדם אחד מאן דהוה: מפומיה דמריה. מר' אבא בריה דרבי חייא או רבי זירא: אין הלכה אמרי. כלומר אין הלכה כרבי שמעון: מדחה מטתו. ממהר להוציאו: ממעט בעסקו. כגון סחורה:

הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. פי' מי מונה לעצמו או לא דשמא כיון שהוא טרוד בעניני מת וכששמעו הם שמע גם הוא ימנה עמהן או שמא מונה לעצמו ולא ידענא מאי הוי דינא בגדול הבית שבא ממקום קרוב אי מונה עמהן הואיל והוא עיקר ויש ליתן טעם לומר שהוא מונה לבדו הואיל ואינו יודע האבילות או טעם להיפך דהואיל משום המת הלך ימנה עמהם: דאתא בגו תלתא יומין. כשאתא גדול הבית בתוך ג' ימים מונה הוא עמהן וכדאמרינן לעיל ג' ימים הראשונים מונה עמהם וקשיא לי דהא קיי''ל כר''ש דאפי' ביום ז' מונה עמהן כדאמרינן לקמן וא''כ מה לי תוך ג' מה לי לאחר ג' ונראה מתוך ה''ג דאפי' לר''ש (בר יוסי) הוי חילוק דתוך ג' ואחר ג' מקום רחוק שפי' הא דאתא בגו תלתא יומי מונה עמהן אפי' בא ממקום רחוק אתא לבתר תלתא יומי ממקום קרוב אפי' תוך ז' מונה עמהן ובסמוך פירש אפי' לר''ש אתיא הך מילתא ועוד יש לפרש דה''פ הלך גדול הבית לבית הקברות מהו דמיבעיא ליה אם אותו שבא מונה עם הנשארים וכך פי' ר' יצחק ז''ל והוא כשיש גדול הבית בבית אז מונה עמהן הבא אצלם ממקום קרוב ומצאם אבלים שאע''פ שאבלותם חל מקודם לשלו ומצאם יום או יומים יסיים עמהן. לרבנן כשבא גדול הבית תוך ג' ימים שפירש גדול הבית ג' ימים ולר''ש אפי' ביום השביעי ודוקא כשיש גדול הבית בבית כי אז בטל אצלם והכי פי' איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות פי' הלך ללות מת עד עיר אחרת וקברו שם מהו שיהא מונה עמהן אותו שבא אצל אבלים שבעיר שמת בה מונה עמהן אע''פ שאין גדול הבית עמהן שם [או לא] דהא דבעינן גדול הבית בבית למעוטי האי נמי קאתי אע''ג דידע בהאי אבילות ושייך בה או דלמא לא אתא למעוטי אלא היכא דאיתא גדול הבית בדוכתא אחריתי דלא ידע בהאי אבילות כלל אבל הלך לבית הקברות כיון דידע בהאי אבילות חשיב אבילות דידהו עיקר ובטל האורח גבייהו א''ל מונה עמהן והתניא מונה לעצמו לא קשיא הא דאתא גדול הבית בגו תלתא יומי מבית הקברות דאז הוא מונה עמהן וגם האורח מונה עמהן אם בא בתוך שלשה לרבנן או בתוך שבעה לרבי שמעון הא דלא אתא גדול הבית בגו תלתא יומי דלא חשיב אבילות דידהו עיקר דלימני הא דאתא מעלמא בהדייהו מאחר שאין גדול הבית מונה עמהן ולא מיבעיא לרבנן שאין גדול הבית מונה עמהן כי לא אתא בגו תלתא אלא אפי' לר''ש דאמר אפי' ביום ז' מונה עמהן ה''מ אחר דלא הוה ידע ביה בתחילה ובטל לגבייהו כיון דגדול הבית נמי מני בהדייהו והם תחילת האבילות ועיקרו יותר ממנו שלא ידע בתחילת האבילות אבל החוזר מבית הקברות שהיה בתחילת האבילות אינו מונה עמהן היכא דלא אתא בגו תלתא יומי בין אם יש גדול הבית בין אם אין גדול הבית כי הא דא''ל רב לבני הצלפוני דאתי בגו תלתא החוזר מבית הקברות בגו תלתא לימנו בהדייכו דלא אתו בגו תלתא יומי מימני לנפשיה עכ''ל ז''ל הירושלמי הרי שבא ומצא אבל בתוך ביתו בשני ובשלישי משלים עמהן ברביעי מונה לעצמו ר''ש אומר אפי' בז' משלים עמהם ריב''ל אומר הלכה כר''ש כשיש גדול המשפחה בבית אבל כשאין גדול המשפחה מונה לעצמו ולפי הירושלמי היה נ''ל דאינו פוסק כר''ש אלא כשיש גדול המשפחה בבית אבל אם אין גדול המשפחה הלכה כרבנן דבתוך ג' ימים מונה עמהם לאחר ג' מונה לעצמו ולפ''ז אתי שפיר אפי' אליבא דהלכתא דאתי בגו תלתא לימנו בהדייכו בגדול הבית בבית דכמו שאין גדול הבית הלכתא כרבנן כמו כן בגדול הבית עצמו והוי דינא כרבנן: מהדריתו אפייכו אתחילו מנו. אבל אותם ההולכים עם המת משיסתם הגולל בין גדול הבית בבית בין הולך לבית הקברות וכן המנהג ובירושלמי אינו כן דהכי תנן מת שהוליכו אותו ממקום למקום כגון אלו דקברין במקום אחר אית תניא תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משנסתם הגולל ואית תני הני והני משנסתם הגולל ורב סימון בשם ריב''ל הכל הולך אחר גדול המשפחה ר' יעקב בשם ר' יוסי לחומרין מהו לחומרין שאם היה גדול המשפחה כאן אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משנסתם הגולל וגדול המשפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל וקשיא מהו לחומרא הא זימנין אזלינן לקולא בתר גדול הבית כגון שגדול המשפחה כאן שכולם מונין משיצא המת מן הבית דהוה קולא לכן נראה לפרש שאם גדול המשפחה כאן מונין מיד ומתחילין להתאבל עמו לכבודו מיד כשישמעו אפי' שלא בפניו אבל עיקר אבילות יתחילו למנות משיסתום הגולל וכן איתא בהדיא ר''ג זוגה דמכת. אחתיה סליק אחיה עמה אמר ליה רבי מנא כיון שיש גדול הבית מסלקת גבי אחוך שלוף סנדלא ובתוספות הרב פירש שהש''ס אינו מחלק כך:

דף כב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד