מועד קטן כא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

ומשנינן: מצוה של הנחת תפילין שאני, שיש לקיימה ביום השני.

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אסור במלאכה. ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ^[245] . מכאן ואילך - עושה מלאכה בצינעא בתוך ביתו ^[246] .

והאשה כשהיא אבלה, מותר לה להיות טווה בפלך בתוך ביתה ^[247] .

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אינו הולך לבית האבל האחר כדי לנחמו. מכאן ואילך - הולך ^[248] . ואולם, אינו יושב במקום המנחמין, אלא במקום המתנחמין, בסמוך לאבלים האחרים שהוא בא לנחמם.

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אסור בשאילת בברכת שלום. משלשה ועד שבעה - משיב ברכת שלום למי ששואל בשלומו, ואינו שואל לשלומם של אחרים. מכאן ואילך - שואל ומשיב כדרכו ^[249] .

ותמהינן: וכי בשלשה ימים הראשונים אסור האבל בשאילת בברכת שלום?

והתניא: מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא. נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול.

בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול, ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו!

אפילו היו מתים לי שני בנים כשהם חתנים - הרי מנוחם הוא [רבי עקיבא] בשביל, מחמת, הכבוד הגדול שעשיתם לי בהספד הגדול עליהם.

ואם בשביל כבוד עקיבא כשלעצמו באתם, הרי כמה וכמה אנשים בשם עקיבא נמצאים בשוק, שלא הלכתם לעסוק בהספד בנם, ולא הלכתם לנחמם.

אלא, בשביל כבוד התורה שלמדתי באתם. לפי שכך אמרתם [תהלים לז] "תורת אלהיו בלבו", ולכן יש לכבד את תורתו.

וכל שכן ששכרכם כפול, על הניחום ועל כבוד התורה.

ועתה, לכו לבתיכם לשלום ^[250] .

ומוכח שבירכם בברכת שלום, למרות שהיה אבל!

ומשנינן: כבוד רבים שאני.

שנינו בברייתא: משלשה ועד שבעה - משיב ואינו שואל. מכאן ואילך - שואל ומשיב כדרכו.

ורמינהו מברייתא שמבואר בה שכל שלשים יום אינו שואל בשלום:

דתניא: המוצא את חבירו אבל, בתוך שלשים יום - מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר שלשים יום - שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין.

מתה אשתו, ונשא אשה אחרת [ומותר לו לשאת אשה כשאין לו בנים] ^[251] - אינו רשאי [אדם אחר] ליכנס לביתו של האבל לדבר עמו תנחומין, בגלל כבוד אשתו החדשה, שלא תחלש דעתה בראותה מנחמים את בעלה על מות אשתו הקודמת.

מצאו חבירו בשוק, לאחר שנשא אשה בתוך שלשים יום - אומר לו חבירו תנחומין בשפה רפה ובכובד ראש ^[252] .

ומוכח שאסור לשאול בשלום האבל בתוך שלשים, וכל שכן שלאבל עצמו אסור לשאול בשלום אדם אחר!?

ומשנינן: אמר רב אידי בר אבין: הברייתא הראשונה, האומרת ש"מכאן ואילך שואל", מתכוונת לומר שהוא שואל בשלום אחרים - לפי שאחרים שרויין בשלום.

ואילו כונת הברייתא השניה האומרת "בתוך שלשים אינו שואל בשלומו", היא לומר, שאחרים אין שואלין בשלומו של האבל כל שלשים - לפי שהוא אינו שרוי בשלום.

ופרכינן: והא מדקתני בברייתא הראשונה "משיב" לאחר שלשה - מכלל דגם אחרים שיילינן ליה בשלומו!

ומשנינן: זה שאמרה הברייתא שהוא משיב שלום מדובר שמשיב לאלו דלא ידעי שהוא אבל. אך אותם שיודעים מאבלותו אין להם לשאלו לשלום.

ופרכינן: אי הכי, שהעמדת באנשים שאינם יודעים שהוא אבל, התם נמי, בתוך שלשה ימים, אם שאלו בשלומו אנשים שאינם מכירים באבלו יש לו להשיב להם!? ^[253]

ומשנינן: התם, תוך שלשה ימים מודע להו שהוא אבל, ולא מהדר להו, ואינו משיב לבם שלום.

ואילו הכא, לאחר שלשה ימים, לא צריך לאודועינהו שהוא אבל, אלא יכול להשיב להם.

ורמינהו מברייתא אחרת: המוצא את חבירו אבל, בתוך שנים עשר חדש - מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו. לאחר שנים עשר חדש - שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין באופן ישיר. אבל מדבר עמו דברי תנחומין מן הצד, בצורה עקיפה ^[254].

אמר רבי מאיר: המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש, ומדבר עמו תנחומין, למה הוא דומה - לאדם שנשברה רגלו, וחיתה. מצאו רופא ואמר לו: כלך בוא עתה אצלי, שאני שוברה, וארפאנה, כדי שתדע שסממנין שלי יפין.

ומוכח מברייתא זו שאין לשאול אבל לשלום אפילו לאחר שלשים, עד שנים עשר חודש, וקשה על מה ששנינו בברייתא שמותר לאחר שלשים יום!? ומשנינן: לא קשיא.

הא שאסור לשאול בשלומו כל שנים עשר חודש, מדובר באבלות על אביו ואמו ^[255] .

הא שמותר לשאול בשלומו אחר שלשים, מדובר באבלות על שאר קרובים.

והוינן בה: התם נמי, באבלות על שאר קרובים, מדוע לאחר שלשים יום לא ידבר עמו דברי תנחומין כלל? ידבר עמו תנחומין מן הצד, כמו שמדבר מן הצד באביו ובאמו לאחר שנים עשר חודש?

ומשנינן: אין, הכי נמי, שבשאר קרובים לאחר שלשים מדבר מן הצד. ומאי "לאחר שלשים אינו מדבר עמו תנחומין" - כדרכו, כדרך ניחום. אבל מדבר עמו מן הצד.

תנו רבנן: אבל, שלא התחיל לנהוג אבלות שבעה עם שאר האבלים, אלא הגיע לאחר מכן, בתוך שלשה ימים הראשונים:

אם הוא בא ממקום קרוב - מונה עמהן, עם שאר האבלים, את מנין ימות השבעה, שהיות והוא בא ממקום קרוב, נחשב לו כאילו התחיל לישב עם שאר האבלים ^[256].

אבל אם בא ממקום רחוק - מונה שבעה לעצמו, מהיום שהחל לשבת.

מכאן ואילך, אם בא לאחר היום השלישי, אפילו בא ממקום קרוב - מונה לעצמו שבעה.

רבי שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב - מונה עמהן.

אמר מר: שלשה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב - מונה עמהן. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שיש "גדול הבית" בבית, שאז מצטרף האבל הצעיר למנינו של האבל הגדול ממנו. אבל אם גדול האבלים לא היה בבית, והגיע לאחר שהתיישבו הצעירים ממנו שבעה, אין מנינם עולה לו, והוא צריך למנות שבעה משעה שהתיישב ^[257].

הערות

^[245] הראב"ד כתב להוכיח מכאן, שלא התירו לאבל בג' ימים הראשונים לעשות במלאכת דבר האבד על ידי עצמו, אלא על ידי אחרים, וכדעת רבנן דרשב"ג [לעיל יא], שהרי אין לך אבידה יותר מאבידת גופו, ואף על פי כן לא התירו לו בימים אלו לעשות כדי להתפרנס. והרא"ש דחה, שהרי יכול לחזר על הפתחים, ואין בזה אבידת גופו.

^[246] מפרשים הראשונים, שזהו דוקא כשהוא מתפרנס מן הצדקה, או כשעושה במלאכת דבר האבד [אפילו לרבנן דרשב"ג הנ"ל], אבל בענין אחר, אסור. שאיסור מלאכה הנאמר באבל נוהג בכל ז' ימים. וע"ע בתוס'. ובירושלמי נחלקו, האם לאחר שנכנס מקצת יום הג' מותר לעני לעשות לפרנסתו, משום שמקצת היום ככולו, או דוקא לאחר ג' ימים שלמים. וביאר החכמת אדם [מצבת משה ד] דיעה זו, שאמנם למדנו לעיל לענין תפילין, שאומרים מקצת יום ג' ככולו, לרבי אליעזר, מכל מקום יש לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות. ובאמת הרמ"א [שצג א] התיר לאבל לצאת מביתו לילך לבית אבל אחר, לאחר מקצת יום ג'. ומשום שהוא גם כן דבר מצוה. ובירושלמי אמרו, תבוא מאירה לשכניו, שהניחוהו לבוא לידי כך, שיצטרך לעשות מלאכה בימי אבלו לפרנסתו.

^[247] הריטב"א מבאר, שזה גם כן נאמר דוקא באשה עניה העושה לצורך פרנסתה. ומה שנקט מלאכה זו, פירש הטור, שבא ללמדנו, שלכתחילה צריכה לחזר אחר מלאכת עראי, כטויה בפלך, אבל כשאי אפשר לה, הרי היא מותרת לעשות בכל מלאכה לצורך פרנסתה. והרדב"ז [אבל ה ח] מחדש, שהיתר הטויה לאשה נאמר אפילו בג' ימים הראשונים, ואפילו לאשה עשירה, וטעם ההיתר הוא כדי שלא תבוא לידי בטלה וכו'.

^[248] זהו דוקא לבית האבל, אבל לבית הכנסת, אסור. כן נפסק בשו"ע [שצג ג]

^[249] הקשה הרש"ש, הלא אפילו לאחר ג' ימים מותר לו להשיב, ולמה הוצרכה הברייתא לחזור על היתר זה לאחר ז'. ותירץ, על פי המבואר בשו"ע [יו"ד קמח י], שממדת דרך ארץ הוא, שכאשר אדם שואל בשלום חבירו, אזי כשחבירו משיב לו, הרי הוא מוסיף בדיבורו יתר על דברי הראשון, וכגון, כשהשואל אמר לו "שלום", המשיב צריך לכפול לו "שלום", ומעתה יש לפרש, שמג' ועד ז' מותר לו להשיב, אבל לא להוסיף, ולאחר ז' מותר לו אפילו להוסיף. ולכן ברישא נקט התנא "משיב", ובסיפא, לאחר ז', נקט "משיב כדרכו".

^[250] הב"ח [שפה] הוכיח מכאן, שאף אמירת "שלום עליך", וכדומה, נחשבת שאילת שלום. וכן הוכיח האבני נזר [תעד] מהמבואר בברכות [נד] וע"ע ברמ"א שם ובש"ך [ב]. עוד נפסק בשו"ע [ג], שאין לשלוח דורון לאבל.

^[251] כגון שלא היו לו עדיין בנים, או כגון שהיו לו בנים קטנים [הצריכים לאם], אבל בענין אחר אסור לו לישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים, כמבואר לקמן בגמרא. תוס'.

^[252] שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח. שיטה. [אבל ליכנס לתוך ביתו אסור בכל ענין, מפני חלישות דעתה של אשתו]. וכתב החתם סופר [שנה], כל שכן שאין לנחם את האשה על מות בעלה, כשניסת לאחר.

^[253] כלומר, מאחר ושאלו לו לשלום, ומי שאינו משיב שלום, הרי הוא כגזלן, כמבואר בברכות [ו], היה לנו להתיר לו להשיבם אף בג' ימים ראשונים.

^[254] שאינו מזכיר לו שם המת, אלא אומר לו "תתנחם". רש"י.

^[255] ואין הרגל מפסיק לענין זה, שהרי אין לך י"ב חודש בלא שלש רגלים. שיטה. ומבואר בש"ך [שצא ב], שדינים אלו תלוים בי"ב חודש, ולא בשנה. ונפקא מינה לשנת העיבור.

^[256] פירשו הגאונים שהוא בתוך עשר פרסאות למקום ישיבת האבלים. והטעם בשיעור זה, שמהלך אדם בינוני ביום הוא עשר פרסאות, ואם כן, כשקברו את המת סמוך לערב, יכולים למחרת לשלוח שליח שיבוא למקומו לעת ערב ולהודיעו, ולמחרת ילך הוא אצל האבלים ויבוא אליהם סמוך לערב, ונמצא שבשיעור מרחק זה הרי הוא יכול להצטרף עמהם בתוך ג' ימים הראשונים, ולכן נקבע לעולם שיעור זה כמקום קרוב, אף על פי שיתכן להודיעו אף ממרחק גדול יותר בציור שיוכל לבוא אצלם עוד בתוך ג' ימים ראשונים. [וכגון שנקבר המת בבוקר, שאז יכול השליח לצאת אליו בו ביום וכו']. וחידש הרא"ש, שאין יכול האחר להצטרף עמהן אלא כשלא שמע השמועה עד בואו אצלם, אבל כששמע והתחיל לנהוג מנהגי אבילות טרם בואו, הרי הוא מונה לעצמו בכל ענין. וטעמו, שבזה שהתחיל להתאבל בפני עצמו, כבר נקבע לו המנין של ימי האבילות בפני עצמו, ושוב אינו חוזר ומצטרף עמהם. [ומה שכתבו הגאונים, שבתוך שיעור עשר פרסאות יכול הוא לשמוע השמועה ולבוא אצלם בתוך ג' ימים ולהצטרף עמהם, אין זה אלא שיעור זמן בלבד, אבל אילו היה באמת שומע מכך ואח"כ בא אצלם, אינו מצטרף עמהם, וכנ"ל. כן כתב הרא"ש]. וכן דקדק הלחם משנה [אבל ז ד] מלשון הרמב"ם. אבל דעת הרמב"ן שלא לחלק בזה.

^[257] דין זה נאמר בגמרא על דברי תנא קמא. והביא הרמב"ן בשם הלכות גדולות, שחילוק זה אינו אלא לדעת תנא קמא, אבל לדעת רבי שמעון, אין לחלק בין גדול לקטן. אך בשם הראב"ד כתב, שחילוק זה נאמר אף לדעת רבי שמעון. וע"ע בהערה הבאה.

מצוה שאני [מצוה שונה] וכיון שמצוה להניח תפילין, אין מחמירים על האבל שלא יניח אפילו בימי הבכי.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה — לא יעשה מלאכה. מכאן ואילך אם זקוק לכך עושה בצינעא בתוך ביתו. וכן האשה כשהיא אבילה טווה בפלך בתוך ביתה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים לאבלו אינו הולך לבית האבל האחר לנחמו, מכאן ואילך הולך, אבל אינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין בין האבלים שבאותו בית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום כלל. משלשה ועד שבעה משיב שלום כשפונים אליו, ואינו שואל. מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו.

ומקשים: וכי שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה ומתו בניו של ר' עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול.

בשעת פטירתן (כשנפרדו ממנו) עמד ר' עקיבא על ספסל גדול, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו מתו עלי שני בנים חתנים — מנוחם הוא (כלומר אני הייתי מתנחם) בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק שאין כל ישראל באים לנחמם, אלא ודאי כך אמרתם "תורת אלהיו בלבו" (תהלים לז, לא) וכיבדתם את תורתו — וכל שכן ששכרכם כפול שנחמתם אבלים ועשיתם כבוד לתורה, לכו לבתיכם לשלום. משמע שאומרים שלום גם ביום הראשון של האבל!

ומשיבים: כבוד רבים שאני [שונה] שמפני כבודם התירו לו לשאול בשלום.

שנינו בברייתא שמשלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר: המוצא את חבירו אבל, בתוך שלשים יום למאורע — מדבר עמו עוד תנחומין ואינו שואל בשלומו, ואם מצאו לאחר שלשים יום — שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין עוד, שלא להזכיר לו שוב את צערו.

מתה אשתו ונשא אשה אחרת — אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, כדי שלא לפגוע באשה החדשה. אולם אם מצאו בשוק לבדו — אומר לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. הרי שיש איסור בשאילת שלום כל שלושים יום ולא שבעה בלבד!

אמר רב אידי בר אבין, כך יש להבין: בברייתא הראשונה מדובר באבל, שהוא שואל לאחר שבעה בשלום אחרים — שאחרים שרויין בשלום, ובברייתא השניה שאינו שואל כל שלושים מדובר באחרים, שאחרים אין שואלין בשלומו, כיון שהוא האבל אינו שרוי בשלום.

ומקשים: והא מדקתני [והרי ממה ששנינו] שהאבל אחר שלושה ימים משיב שלום, מכלל הדבר אתה למד דשיילינן ליה [ששואלים לו בשלום]? ומשיבים: מדובר בכאלה דלא ידעי [שאין יודעים] שאבל הוא ולכן שאלו בשלומו.

ומקשים: אי הכי [אם כן] ששאלו בשלומו בלא לדעת, התם נמי [שם גם כן] בשלושה ימים הראשונים יתכן שישאלו אותו ויהיה מותר לו להשיב! ומשיבים: התם [שם] בתוך שלושה מודע להו ולא מהדר להו [מודיע להם שהוא אבל ואינו מחזיר להם שלום], הכא לא צריך לאודועינהו [כאן לאחר שלושה אינו צריך להודיעם] אלא משיב שלום.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המוצא את חבירו אבל בתוך שנים עשר חדש — מדבר עמו תנחומין, ואינו שואל בשלומו. לאחר שנים עשר חדש — שואל בשלומו, ואינו מדבר עמו עוד תנחומין, אבל מדבר עמו מן הצד, שבדרך אגב יכול לומר "תתנחם" בלי לפרט שם המת.

ובענין זה אמר ר' מאיר: המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה — לאדם שנשברה רגלו וחיתה (והבריאה), מצאו רופא ואמר לו: כלך (בוא) אצלי שאני שוברה שנית וארפאנה, כדי שתדע שסממנין (תרופות) שלי יפין ומועילים לרפואה, כך המנחם את חבירו לאחר שכבר התנחם עם הזמן. ומכאן רואים שעד שנים עשר חודש עדיין אין שואלים בשלומו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] ששנינו שאין שואלים בשלומו כל שנים עשר חודש, הרי זה באבל על אביו ואמו, הא [זה] ששנינו ששואלים לאחר שבעה, הרי זה באבל על שאר קרובים.

ושואלים: התם נמי [שם גם כן] בשאר קרובים לאחר שלושים ידבר עמו תנחומין מן הצד ומדוע אמרה הברייתא שלאחר שלושים אינו מדבר עמו תנחומים כלל? ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן]. ומאי [ומה פירוש] אינו מדבר עמו תנחומין — יש להבין: אינו מדבר עמו כדרכו, אבל מדבר עמו מן הצד.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשנים אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן עם שאר האבלים את ימי האבילות מיום הקבורה ומסיים עימם, אף על פי שבסופו של דבר אינו יושב אלא חמישה או שישה ימים. בא ממקום רחוק — מונה לעצמו שבעה שלימים מיום השמועה. מכאן ואילך אחר שלושה ימים אפילו בא ממקום קרוב מונה שבעה לעצמו. ר' שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב — מונה ומסיים עמהן.

אמר מר [החכם]: שלשה ימים הראשונים, אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: והוא שיש גדול הבית בבית ולכן כל שאר הקרובים נגררים אחריו, אולם אם זה שבבית הוא הצעיר והבא ממקום רחוק הוא גדול הבית — ודאי שאינו נגרר אחרי הצעיר ומונה שבעה לעצמו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: A mitzva is different, and since it is a mitzva to put on phylacteries, the mourner is required to do so, even during the first three days.

§ The Sages taught the following baraita: During the first three days after his bereavement, a mourner is prohibited from working, even if he is a poor person who is supported by charity. From this point forward, he may do work privately in his own home if he needs to do so. And similarly a woman may spin thread on a spindle in her own home when she is mourning.

The Sages taught in another baraita: A mourner during the first three days after his bereavement may not go to another mourner’s house to console him. From this point forward, he may go, but he may not sit among the consolers, but rather in the place of those being consoled, i.e., with the mourners in that house.

§ The Sages taught in yet another baraita: A mourner, during the first three days after his bereavement, is prohibited from extending greetings to others. From the third day to the seventh day, he may respond when other people address him, but he may not extend greetings to them. From this point forward, he may extend greetings and respond in his usual manner.

The Gemara asks: Is he really prohibited from extending greetings during the first three days of mourning? But isn’t it taught in a baraita: There was an incident and the sons of Rabbi Akiva died, and all the Jews entered to eulogize them with a great eulogy.

When they were about to take leave, Rabbi Akiva stood on a large bench and said: Our brothers, the house of Israel, listen! Even had my two sons been bridegrooms, I would have been consoled on account of the honor you have shown them. If you came to console for the sake of Akiva, there are many Akivas in the marketplace whom the Jews do all not come to console. Rather, certainly this is what you said to yourselves: “The Torah of his God is in his heart” (Psalms 37:31), and you wished to show your respect for the Torah. All the more so is your reward doubled, for you have consoled mourners and shown respect for the Torah. Return now to your homes in peace. This indicates that a mourner may greet other people even on the first day of his mourning.

The Gemara answers: Showing respect for the public is different. Rabbi Akiva was permitted to greet them to demonstrate courtesy and respect.

§ It was taught in the aforementioned baraita: From the third day to the seventh day, he may respond when other people address him, but he may not extend greetings to them. From this point forward, he may extend greetings and respond in his usual manner.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita that states: One who finds another in mourning during the first thirty days of that person’s bereavement may still speak words of consolation to him, but he should not extend greetings toward him. If he finds him after thirty days, he may extend greetings toward him, but he should not speak words of consolation to him, so as not to remind him of his pain.

If it was the mourner’s wife who died and he married another woman within thirty days of his first wife’s death, one may not enter his house to speak words of consolation with him, so as not to offend his new wife. If, however, he finds him alone in the marketplace, he may speak to him with gentle words and in a serious manner. This indicates that the prohibition against extending greetings lasts for thirty days and not just seven.

Rav Idi bar Avin said: The two baraitot refer to different situations: The first baraita is referring to the mourner himself, who may extend greetings [shalom] to others after the completion of his seven days of mourning, as the others are at peace [shalom]. The second baraita, which speaks of a prohibition that lasts thirty days, is referring to other people, who may not extend greetings to him, as he, the mourner, is not at peace.

The Gemara challenges: But from the fact that it teaches in a baraita that after the third day of his bereavement, the mourner may respond when other people address him, by inference others may extend greetings to him. The Gemara answers: This is referring to a case where people did not know that he was in mourning and unknowingly extended greetings to him.

The Gemara asks: If so, if the baraita speaks of a case where the people who greeted him were unaware that he was in mourning, then there also, during the first three days of his bereavement, he should be permitted to respond when other people address him. The Gemara answers: There, during the first three days, he must inform them that he is in mourning and not respond to their greetings. Here, after the first three days, he need not inform them about his bereavement, but rather he may respond to their greetings.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita that states: One who finds another in mourning during his twelve months of bereavement may still speak words of consolation to him, but he should not extend greetings toward him. If he finds him after twelve months, he may extend greetings toward him, and he should not speak words of consolation to him. He may, however, speak to him indirectly, i.e., he may say to him: May you be consoled, without mentioning the name of the deceased.

Rabbi Meir said: One who finds another in mourning after twelve months and speaks to him words of consolation, to what may this situation be likened? To a person who broke his leg and it healed, and afterward a physician found him and said to him: Come to me, for I will break it a second time and then I will heal it, so that you may know how good my medicines are and how well they work. One who consoles his friend after so much time has passed acts in a similar fashion, stirring up an old wound and then trying to heal it. In any event, it appears that one must not extend greetings to a mourner during the entire twelve-month mourning period.

The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which says that one must not extend greetings to a mourner for twelve months, is referring to one who lost his father or mother. That baraita, which teaches that a mourner may be greeted after seven days, is referring to one who is in mourning over other relatives.

The Gemara asks: There too, in the case of other relatives after thirty days, let him speak words of consolation to him indirectly. Why does the baraita say that after thirty days he should not speak words of consolation to him at all? The Gemara answers: Yes, it is indeed so. And what is meant by the words: He should not speak words of consolation to him? This means that he may not console him in his usual manner, but he may speak to him indirectly.

§ The Sages taught the following baraita: If a mourner comes to the house of mourning from a nearby place during the first three days of mourning, he counts his days of mourning with the other mourners from the time of the burial and completes his mourning with them. This is the case even if he may end up observing mourning for only five or six days. But if he came from a distant place, he counts on his own seven complete days from the time that he was informed of his relative’s death. From this point forward, i.e., after the first three days of mourning, even if he came from a nearby place, he counts seven days on his own. Rabbi Shimon says: Even if he came on the seventh day from a nearby place, he counts and completes the seven-day period of mourning with the other mourners.

The Master said, citing the baraita: If a mourner comes to the house of mourning from a nearby place during the first three days of mourning, he counts his days of mourning with the other mourners and completes his mourning with them. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is in a case where the principal member of the household is in the house, and therefore all the other family members follow his mourning. If, however, it is the principal member of the family who comes home, he certainly does not follow the other members, but rather he counts seven days on his own.

A dilemma was raised before the scholars:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מיכן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה:
ירושלמי תבא מאירה לשכיניו שהצריכוהו לאבל לעשות ולאכול:
ת"ר ג' ימים הראשונים אסור לילך לבית האבל מיכן ואילך הולך כדרכו ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. ג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום. והא כשמתו בני ר"ע באו כל ישראל והספידום הספד גדול ובשעת פטירתן עמד ר' עקיבא על ספסל גדול ואמר אחינו בית ישראל שמעו אפילו בנים חתנים קבר מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם וכמה עקיבא בשוק אלא כך אמרתם תורת אלהיו בקרבו לא תמעד אשוריו וכ"ש ששכרכם כפול לכו לבתיכם לשלום.

ופרקינן כבוד רבים שאני. ומקשינן מיכן ואילך שואל ומשיב כדרכו והתניא המוצא חבירו אבל בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין מתה אשתו ונשא אשה אחרת כו' הנה אין שואלין אפילו לאחר ז' בשלומו ופריק רב אידי בר אבין אחרים אין שואלין בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום אבל הוא שואל בשלום אחיו שהן שרויין בשלום:

במלאכה כיצד. אבל ג' ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה. מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל. מה חג אסור בעשיית מלאכה. אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו כיון שאין לו מה יאכל. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. פירוש אין מתירין לה לכתחלה אלא מלאכה של צינעא ושל ארעי. להיות טווה בפלך בתוך ביתה. ואם אינה מספקת עושה אומנות שלה בצינעא בתוך ביתה. שכן במועד שכר פעולה שאין לו מה יאכל מותר. ירושלמי (ג,ה) אבל שאין לו [לאכול] בראשון ובשני לאכול אינו עושה מלאכה. ובשלישי עושה מלאכה בצינעא. אבל אמרו תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אמר אפילו ביום השלישי לא יעשה מלאכה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה דבר קפרא עביד אבל שלשה ימים. דאמר ר' אבא בריה דרב פפי ר' יהושיע דסכנין בשם ר' לוי תלתא יומין טייסא נפשה על גופה סברא דהיא חזרה גביה. כיון דאיהי חמייה דאישתני זיוהון דאפוי היא שבקה ואזלה לה לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי. ר' חגי בשם ר' יאשיה מייתי לה מן הדין. וזירתי פרש על פניכם ואפילו פרש חגיכם. באותה שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וגמרא דילן דקתני שלשה מתניתא דבר קפרא היא. וכן הילכתא.
וההיא דתניא באבל ביום ראשון וביום שני אינו עושה. ו[כן] לענין תפילין ושאר השנויים שם לשני ימים. לדעת בר קפרא שלשה תנינן. שעיקר אבלו שלשה ימים הן והלכה כדבריו:

ת"ר אבל ג"י הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמי' אלא במקו' המתנחמין. ובאבל תניא אבל שלשה ימים אינו יוצא אחר המטה משלשה ועד שבעה יוצא בשכונתו אבל לא בשכונה אחר' פירוש בשמת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות, והתם תנן (באבל פ"ו) אבל שלשה ימים הראשונים אין נכנס להר הבית מכאן ואילך נכנס ומקיף על שמאל, ואלו שמקיפין דרך שמאל אבל ומנודה ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ומי שאבדה לו אבידה מה לך מקיף על שמאל שאני אבל אומר לו השוכן בבית הזה ינחמך.
ודוקא להר הבית לפי שהיה מתנחם בנחמה מיד כדקתני בסיפא התם ושלשה ימים הראשונים אינו בדין שיבקש נחמה דשלשה לבכי. ויש מפרשין מפני תוקף אבליתו שמא יכנס לפנים מן המקום הראוי לו אבל לבית הכנסת תניא (באבל פ"י) אבל שבת הראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעי' הרי הוא כשאר כל אדם. פירוש שבת ראשונה שבת ממש ואינו יוצא לבית הכנסת קאמרי כדקתני שניה יוצא ואינו יושב במקומו דהיינו ישיבה בבית הכנסת וכך שנוי באבל [שם] אבל שבת ראשונה אינו נכנס לבית הכנסת וקתני עלה במה דברים אמורים בביהכ"נ אבל בבית המדרש נכנס אפילו שבת ראשונה ואין צריך לומר בחול כל שבעת ימי אבילות שאינו יוצא מפתח ביתו כלל ואפילו לבית הכנסת.
ורבינו האי אמר ולענין יוצא מפתח ביתו אפילו בשבת ראשונה הכל כמנהג המדינה, היכא דרגילים דמצלו בבית הכנסת מקדים ואתי מצפרא מקמי ציבורא לבית הכנסת והיכא דרגילים למיתב בביתיה יתיב ובבבל בכפרים כולי עלמ' נפקי לבית הכנסת ובכרכים ובמדינות גדולות רובא יושבים בבתיהן ורעיהם וגומלי חסד באין עליהן ומיעוט' עיילי לבי כנישתא יתבי במקום אבלים ומצלו, וגאון אחד אמר כיון שגזרו חכמים באבל לא יצא מפתח ביתו לא יצא כל עיקר לא לתפלה ולא לתלמוד תורה מפני ששמחה היא לו אלא אם כן רבים צריכין לו כדי לזכות את הרבים.
והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל הכריע כמנהג רבינו האי לצאת לבית הכנסת ולהתפלל וכך אמר, השתא לבית האבל הולך משלשה ימים ואילך ויושב במקום המתנחמין לבית התפלה לא כל שכן ושלשה ימים הראשונים לבית האבל אינו יוצא הא לבית תפלה יוצא, ובירושלמי אשכחן דפליגי תנאי ורבי שמעון אומר אבל בשבת הראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו והוא המיקל שבכולן והלכה כדברי המיקל באבל אלו דברי הרב ז"ל.
ואינן דברים של עיקר, דלבית האבל יוצא ששתיהן בתי אבילים הם ושם נמי מתנחם עמהן אבל לבית התפלה אינו יוצא וכבר אמרו שאפילו להר הבית אינו יוצא כל שלשה ומכאן ואילך להר הבית יוצא ולא לבית הכנסת ומה לנו ולדקדוקין הללו כיון ששנו (מ"ק כ"ג ע"א) מפו' בגמר' כבריי' שבת א' אינו יוצא מפתח ביתו ב' יוצא ואינו יושב במקומו להיכן קתני אי לימא לשוק מאי יושב במקומו איכא אלא לבית הכנסת קאמר וכמפורש בהך בריית' גופה באבל וכך מפורשת נמי בירושלמי ומה שהביא הרב ז"ל משום ר' שמעון אומר אבל שבת ראשונה יוצא לבית הכנסת לא יפה כיון שהיא סוף הברייתא השנוייה בגמרא שלנו וכך היא מתחלת שם אבל שבת הראשונה אינו יוצא לבית הכנסת שניה הולך ואינו יושב במקומו בשלישית יושב במקומו ואינו מדבר ברביעית הרי הוא ככל אדם, ושם פסקו ר' יהושע בן לוי אומר הלכה כמי שהוסיף הימים והדבר פשוט הוא דכיון דרבי שמעון דברייתא והירושלמי הזו פליג אתנא קמא דגמרא דידן ובדידן לא תנינן לה לדרבי שמעון כלל ליתה לרבי שמעון והלכה כדברי חכמים דגמרא דידן, וכל זה לשבור דברי הרב ר' יצחק שהוא מנהיג לאבילים לצאת לבית הכנסת בחול.
אבל תשובת רבינו האי שכתבנו למעלה איפשר שהיא עולה ולא אמר הגאון לצאת לבית הכנסת בחול אלא בשבת לפי שאין אבילות בשבת ויפרש הגאון שבת ראשונה שבוע של ימי אבילו' בחול וכן מפרש רש"י ז"ל ודקתני בדרבי יהודה שבת שניה אינו יוצא מפתח ביתו לבית הכנסת קאמר שאלו למלאכתו יוצא הוא וכן נהגו כדעת הזאת לצאת שם בשבת ולא בחול כל שבעה ויש להן על מה שיסמובו בדברי הגדה שכך מצינו בפירקי רבי אליעזר הגדול ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה כשבנה בית המקדש בנה שני שערי' א' לחתנים ואחד לאבלים ומנודין והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות והנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והם אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע לדברי חביריך ויקרבוך כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ומשחרב בית המקדש התקינו חכמים שיהו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין אתו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים. ע"כ דברי אגדה זו.
ולמדנו מזה שבשבת יוצא האבל בין נהר הבית בין לבית הכנסת ושפמו מכוסה ואף ע"פ שאין אבילות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר ועושין כן להכיר בינו ובין המנודה ויושב על הארץ ויושבין עמו ומברכין בסוף ברכה זו שאמרו נותן שכר טוב לגומלי חסדים והיא ברכה שלישית שברחבה שחותמים בה משלם הגמול כמו שהזכרנו למעלה בפרק בתולה נשאת וכבר הזכרנו שם מה שאמור במסכת סופרים בשבת שאין אבילות בפרהסיא כר' אליעזר בן הורקנוס דאמר ראה שלמה וכו'. הולך לבית הכנסת ומוצאים שם האבל וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה והיא ברכה זו שהזכרנו משלם הגמול ואחר כך אומרים קדיש וכפי מה שסדור למעלה הרי הארכנו בזה הענין אף על פי שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך:

ת"ר אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. ממקום רחוק מונה לעצמו ר' שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם. אמר מר שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. ת"ש דא"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן. והתניא מונה לעצמו לא קשיא הא דאתא בגו תלתא. הא דלא אתא בגו תלתא. כי הא דאמר להו רב לבני הצלפוני. דאתא בגו תלתא לימני בהדייכו. דלא אתא בגו תלתא לימני לנפשיה. וכדאמר להו רבא לבני מחוזא. כגון אתון דלא אזליתא בתר ערסא. מכי הדריתו אפיכו מבבא דאבילא התחלו ומנו. ר' שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן. אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. איבעיא להו ננערו לעמוד ולא עמדו מהו תיקו. והלכה כר"ש. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הדין הוא גמרא. והוו רבנן בפירושה ובפסקה בהלכות גדולו' אמור והלכה כר"ש דאמר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואע"ג דליכא גדול הבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבה"ק וכו'. אתא בגו תלתא יומי מונה עמהן. ואפילו בא ממקום רחוק. לבתר תלתא יומי ממקום רחוק מונה עמהן כר' שמעון.
והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב טובא מיערבב הדין פסקא. קשיא ליה ממקום רחוק מי הזכירו למנות עמהן. עד כאן לא נחלק רבי שמעון אלא ממקום קרוב. אבל רחוק מונה לעצמו לדברי הכל. ועוד אמר כיון דר"ש במקום קרוב בלבד הוא דפליג היכי מיתוקמא דר' יוחנן עלה. הלך גדול לבית הקברות ואתא בגו תלתא או לא אתא בגו תלתא אלא אליבא דת"ק.
ורב חננאל ז"ל כתב. אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואר"ח בר אבא אר"י והוא שיש גדול הבית בבית. ואפילו הלך לבה"ק ובא בתוך שלשה מונה עמהן. בא לאחר שלשה ומצא שהלך גדול הבית לביה"ק מונה לעצמו. כדאמר להו רב לבני הצלפוני וכו'. בא ממקום רחוק בתוך שלשה מונה לעצמו מכאן ואילך אפי' בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואוקמה ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצל האבלים. כלומר עדיין לא נסתלקה האבילות. וכתב הרב רבי יצחק והאי פיסקא דדייק טפי נראה שמסכימין לפרש. שהבא ממקום קרוב מונה עמהן. הוא שיהיה גדול הבית. ואפילו בא ביום שביעי ממקום קרוב כר' שמעון לא היה גדול הבית שם כלל ולא חלה עליו אבילות עמהן. זה שבא לכאן אינו מונה עמהן לא שנא בשני ול"ש בשביעי. ואם הלך גדול הבית בבית הקברות. ובא זה ממקום קרוב לכאן. רואין אם חוזר גדול הבית לבית בתוך שלשה ימים. מונה זה הבא עמהן. דהוה ליה כמי שמצאו אותו בבית נתעכב גדול הבית בבה"ק עד לאחר ג' ימים. זה הבא מונה לעצמו. ואפילו בא ביום שני ממקום קרוב. וכ"ש כשבא לאחר שלשה ועדיין גדול הבית שם בבה"ק. והטעם לזה לפי שהגדול ההולך לבה"ק עצמו כשחוזר בתוך שלשה מונה עמהן. ואפילו היה בבה"ק רחוק. לפי שכבר היה עמהן שם בשעה ראשונה וחזר אצלם. לפיכך זה הבא ממקום קרוב מונה עמהן ועם גדול הבית. ונמצאו כלן במנין אחד. חזר גדול הבית מביה"ק לאחר שלשה מונה לעצמו. ואפילו היה בבה"ק במקום קרוב. הלכך זה הבא ממקום אחר נמי אינו נגרר אחר הקטנים. נמצא גדול הבית מונה לעצמו. וזה שבא מונה לעצמו. ואבלים שבבית מונין לעצמן. כך נראה מסברת חכמים הללו ז"ל. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל והם אמרו דלאו דוקא בגדול הבית אלא אפילו בקטן הבית שהלך לבה"ק. בא בתוך שלשה מונה עמהן לאחר שלשה מונה לעצמו. בין לר"ש בין לרבנן. בין שהיה בבה"ק קרוב או רחוק. והיינו דאמר להו רב לבני הצלפוני דאתא בגו תלתא לימני לנפשיה.
והראב"ד ז"ל הלך בדרך זו הסברא שכתבנו. אלא שהוא מפרש הלך גדול הבית לבה"ק מהו במנין הגדול עצמו קאמר. ועליו אמרו הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו ג' ל"ש בבה"ק קרוב או רחוק. אבל הבא ממקו' אחר כל שלא מצא גדול הבית בבית ממש [בהגהו' הטור סי שע"ה נראה לו שצ"ל מונה לעצמו אפילו בגו שלשה ואם מצא גדול הבית בבית מונה עמהן אפילו ביום שביעי והוא שבא קרוב כו'. ועדיין צ"ע]. מונה לעצמו אפילו ביום שביעי והוא שבא [ממקום] קרוב. ואם בא מבית הקברות אפילו [ממקום] רחוק. ולשון הרב ז"ל ידחק בזו שאמר רב לבני הצלפוני. דאתא בגו תלתא לימני בהדיכו. ודאתא לבתר תלתא לימני לנפשי' שהוא ז"ל יפרש על הגדול שהלך לבה"ק. ולשון הגמרא משמעו על כל הבאים.
ורי"ף ז"ל פסק סתם כר"ש ממקום קרוב אפילו בשביעי מונה עמהן. והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. והשמיט מלכתוב דין גדול הבית שהלך לבית הקברות. לפי שהסוגייא כפשטא הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא כתנא קמא אתיא. והשיבו עליו שהיא סוגייתו של רבי יוחנן. ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר"ש.
ואנו כך דעתינו כדברי רבינו ז"ל. והיא הסברא המתחוורת בהלכה זו. דר"ש לא קפיד ביומיה ושביעי כשלישי דמי ליה ולא שנא גדול ול"ש קטן. אלא ר' יוחנן תירוצי הוא דמתרץ לה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר"ש ס"ל ביומי.
וכך פירוש השמועה: מדאמרינן והוא שיש גדול הבית בבית. הא גדול שבא ממקום אחר לכאן אינו נגרר אחר הקטנים. בעי בגמרא הלך זה הגדול לבית הקברות מהו נגרר הוא עמהן. או הן נגררין אחריו. ואין מונין עד שיסתם הגולל. ואמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן ומקשינן עלה ברייתא דקתני מונה לעצמו. ומתרץ לה ההיא כשבא לאחר שלשה כרבנן. דגדול שבא מבית הקברות אצל הקטנים. וקטן שבא ממקום אחר אצל גדול הבית שוין הן.ואין חילוק והפרש בין שיהי' ביה"ק קרוב או רחוק. שהרי במקום קרוב היה להם כשחלה להם אבלות. כדאמר להו רב לבני הצלפוני שהלכו מהם לביה"ק דאתא בגו תלתא לימני לנפשיה. אפילו קטן וממקום קרוב. ומיהו איהו ודאי אינו נוהג אבילות אלא לאחר שיסתם הגולל. אלא שמונה עמהן כשבא אצלם. לתנא קמא תוך שלשה. ולר"ש כל (שלשה.) דמשלשה לרבנן נשמע כל שבעה לר"ש דלית ליה קפידא ליומי. זהו הפירוש שנראה לנו. והענין מחוור אצלינו מכל מה שנאמר למעלה בהרבה פנים.
וכענין הזה הוזכרו הדברים בירוש' (ג,ה). וזו היא סוגי' האמורה שם. ריב"ל אמר הלכה כר' שמעון בשאינו גדול משפח' אבל אם הוא גדול משפח' מונה לעצמו. הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקברין בבית שריי. אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת. אלו ששם מונין משיסתם הגולל. ואית תניי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול משפחה. מהו אחר גדול משפחה ר' יעקב ב"ר אחא בשם ר' יוסה לחומרין. שאם הי' גדול משפחה שם. אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם אין שם גדול משפחה אלו שבכאן מונין משיצא המת. ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. וזו הסברא של בני הגמרא הזו חולקת עם דברי ר' יוחנן שאמר אפילו הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן. וסובר כדרך הבעי' שהכל הולך אחר גדול הבית. ומכל מקום ראיה היא לדברינו שהדברי' אמורים על ההולכים לביה"ק. מאימתי מונין. ולא על הבאים ממקום אחר לכאן ויווצאין גדול הבית בבה"ק ובין שיהיה פי' השמועה כדברינו. או כפירוש הלשונות שכתבנו. מ"מ נאמר שזו שאמרנו בגמ' הא דאת' בגו ג' הא דלא אתא בגו ג'. אליבא דרבנן איתמר. ולתרוצ' לבריי' לאוקמה בדידהו. אבל לר' שמעון לית ליה שלשה כלל. אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום שלישי. וזו סברתנו בלא ספקות היא שלא תמוט. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל אלא שהשמיט דין גדול הבית שהלך לבה"ק.
נמצאו כללי השמועה בקצרה. אבל הבא ממקום קרוב. ומצא גדול הבית בבית מונה עמהן אפילו בא ביום שביעי. והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. היה זה הבא לכאן גדול הבית או שהיה גדול הבית במקום אחר. וזה הבא לכאן קטן אצל קטנים הוא מונה לעצמו. הלכו מקצתן לביה"ק ומקצתן נשארו בבית. אלו שבכאן נוהגין אבילותן משהחזירו פניהם מן המת. ואלו שהולכין עמו אין נוהגין אבילותן עד שיסתם הגולל. חזרו ההולכים לביה"ק ובאו בתוך שלשה ימים מונין עם אלו שבכאן. חזרו לאחר שלשה מונין לעצמן בין שהיה קרוב או רחוק בין שהיה ההולך לשם גדול בית או קטן. הכל דין אחד הוא. בא אבל ממקום אחר והוא מקום קרוב ומצא קטנים בבית וגדול בבה"ק. אם הגדול מונה עמהן כגון שבא בתוך שלשה. הרי זה כמי שבא ומצא לגדול הבית בבית. ונגרר עם הגדול מונה עמהן. חזר הגדול לאחר שלשה כיון שהוא מונה לעצמו אין הבא לגרור אחר הקטנים אלא מונה לעצמו והגדול מונה לעצמו. וזה כדרך רבינו חננאל וחכמי הצרפתי' ז"ל.
אבל כפי סברתנו שתלינו אותה ברבינו הגדול ז"ל. ההולכים לבה"ק מונין עם אלו שבבית בין גדולים בין קטנים. בין שבה"ק קרוב או רחוק. בין באו בתוך שלשה בין ביום שביעי. והוא שבאו ומצאו מנחמין. וכן הבא ממקום אחר לשם. ומצא שהלך גדול הבית לביה"ק כיון שחזר גדול הבי' אצלם אפי' ביום ז' ומונ' עמה' אף זה נגרר עמו מונין מנין אחד. והוא שבא זה ממקום קרוב. וזהו הנכון והראוי לסמוך עליו.
לרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. ומאן גדול הבית ההוא דסמיך עליה וגרירי כולהו בתריה. לא שנא בן ול"ש אח קטן. לבעל הלכות. וכמה קרוב עשרה פרסי. סוגיא דחד יומא. כיון דאלו שמע ביומא קמא הוי מצי למיתי כמאן דאיתיה מעיקרא דמי. (והכהנים) [והגאונים] סמכו בזה.
ובתשובה לרב נטרונאי: מי שמת לו מת והיה במקום רחוק ולשני נכנס למקום קרוב ועיכב שם שלשה ימים או ארבעה ולאחר מיכן בא למקומו. כיון שנכנס במקום קרוב כמקום קרוב עבדינן ביה ומונה עמהן דהלכה כר"ש דמיקל באבל. ואני תמה לדבריו בא ממקום רחוק בתוך שלשה לרבנן היכי משכחת לה. הרי ודאי נכנס למקום קרוב בשני או בשלישי ועוד לר"ש דלא קפיד ביומי. מה לי נכנס למקום קרוב מה לי בשני או בשביעי. וא"כ ממקום רחוק לא משכחת לה לעולם. ואין הפרש בין ששמע על מתו באותו מקום שהיה שם מתחלה. ובין ששמע עליו באותו מקום קרוב שנכנס לשם. או שלא שמע עד שבא ומצא אבילים בביתו הכל דין אחד הוא. ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. כלומר שמצאן באבילות. בחליצת סנדל ובעטיפת הראש. והרבים מתעסקין עמהן כבתוך שבעה. לפי שמקצת יום שביעי ככולו. אם רצה נוהג כולו אבלות. או נוהג מן המקצת כמה שירצה. הילכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהן. הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם כבר בטלו מהן גזירת שבעה. וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו. ואפי' היו מנחמין עמו שאין מנחמין לאחר שבעה:

מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. פי' במתפרנס מן הצדקה קאי וכן האשה טווה בעניניה קאי וכן אמרו בירוש' מי שאין לו מה יאכל תבוא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך:

ואינו יושב אלא במקום המתנחמין. כלומר עם האבלים ואפשר היה לומר דבג' ימים הראשונים לבית האבל אסרו אבל לבית הקברו' מפני המצוה הולך אלא דתניא באבל ג' ימים הראשונים אינו יוצא אחר המטה וכן אמרו שם שאינו נכנס להר הבית ונראין דברים שהולך אחר המטה כשאין שם כל צרכו וכן אמרו במס' שמחות ואם אין שם כדי נושאי המטה וקובריה אפי' ביום ראשון מותר ע"כ ואין צריך לומר לצורך מת מצוה ולענין ללכת לבית הכנסת להתפלל לקמן נאריך בה בס"ד:

כבוד רבים שאני ושמעי' מהכא דאפי' כי האי לישנא בלחוד אסור באבל ולא סוף דבר לשאול בשלומו ממש כמו שהיו סבורים רבים:

דלא ידעי' פי' ומפני דרכי שלום משיב להם ואקשי' דאי בדלא ידעי מיירי אפי' בג' ימים ראוי להשיב מפני דרכי שלום ומהדרי' דמודה להו שהוא אבל ותו ליכא מפני דרכי שלום ולא מהדר להו משום חומר דאבל בג' ימים ראשונים ותמיהא מילתא תוך ז' היכי אפשר דלא ידעי והלא עניני אבלו מוכיחין עליו כגון עטיפת הראש וכיוצא בו וי"ל דזמנין דיתבי עראי בלא עטיפא א"נ כגון שמצאו בדרך סוגיא דשמעתא דג' ימים לא שואל ולא שואלין לו ומאן דלא ידע ושאיל ליה אומר לו אבל אני מג' ועד ז' אינו שואל ואין שואלין לו אלא משיב למאן דלא ידע ומז' ועד ל' שואל לאחרי' שהם שרוים בשלום ואין שואלין לו ומאן דלא ידע ושאיל ליה משיב ומנא תימרא דמג' ועד ז' כך דינו שאם אתה אומר כן אינו משיב כלל א"כ דינו בג' הראשונים לגמרי וליכא למימר משיב כדרכו דהא סיפא דל' דעלה פרכי' אוקי' בדלא ידעי' וכ"ש מג' ועד ז' ומה בין ג' לז' לבין ל' דבז' אינו שואל בשלום אחרים ומז' ואילך שואל כדרכו וה"מ על שאר מתים אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו אלא לאחר י"ב חודש ועכשיו נהגו העול' קולא בדברי' אלו. אמרי רבוותא ז"ל כיון שהאבל אסור בשאלת שלום כ"ש שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק ובאבל רבתי אמרו שלא יאחוז תינוק בידו כדי שלא יביאנו לידי שחוק:

ת"ר ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. פי' שהיה במקום קרוב בשעת הקבורה ופי' הגאונים ז"ל שהוא מהלך י' פרסאות דהוא סוגיא בינונית דחד יומא וכדאיתא בפסח שני דכיון שכן הרי הוא כאלו עמהם ופריש רבי יוחנן דה"מ שהיה בכאן גדול האבלות ותרתי בעי' מקום קרוב ושהיה בכאן גדול הבית ובהכי אפי' בא ביום ז' כרבי שמעון דהלכתא כותיה והוא שמצא מנחמין אצלם דאכתי לא פרח אבלות מינייהו ויש מבעלי התוספות ז"ל שכתבו דה"מ בשלא שמע עד שבא אבל אם שמע השמועה קודם לכן ודאי מונה עמהם ונראין דברים בשנהג קצת אבלות וכן נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל שכתב בטעמא דמקום קרוב דכיון דאלו שמע ביומא קמא הוה מצי למיתי כמאן דאיתיה מעיקרא דמי הא אע"ג דשמע כיון דלא מצי למיתי אינו מונה עמהם ונראה עוד מזה הלשון קצת שאם קברוהו עם חשכה בענין שלא הוה יכול לבוא אע"פ ששמע אינו מונה עמהם אבל זה איש דא"כ נתת דבריך לשיעורין ואפי' למקום א' ולב' בני אדם אלא לעולם כל שהוא למהלך יום א' ראוי להצטרף עמהם כיון שיש כאן גדול הבית. ואי זו גדול הבית פירשו גדול המשפח' כלומר גדול האבלים המתאבלים באבל זה וצ"ע אשה כגון האם או אחותן הגדולה אם היא חשובה גדול הבית ואין כל הדברים הללו אלא כשבא לכאן אבל עמד במקומו פשי' שהוא מונה לעצמו ואע"פ שהוא קרוב מאד:

אבל שאין לו מה יאכל כל שלשה ימים הראשונים שהם מיוחדין לבכי יתפרנס מן הצדקה ולא יעשה מלאכה משם ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו אחר שאין לו מה יאכל ומ"מ בתלמוד המערב אמרו תבא מארה לשכנים שהצריכוהו למעשה ידיו וקצת גאונים כתבו שלא נאסרה מלאכה באבל אלא ביום אבל בלילה מותר ואין הדברים נראין:

כל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל וכל שכן למקום אחר מכאן ואילך אע"פ שנמנעה הליכתו למקום אחר לבית האבל מיהא הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים ומכאן נהגו בקצת מקומות להיות אבלים יוצאין בתשעה באב לבית הכנסת שבית הכנסת בתשעה באב בית אבלים היא וכלם מתנחמים ויש מי שאומרי' שלא הוצרך היתר יציאה לאחר שלשה אלא לבית האבל שנראה כפורק עול אבלותו ומתעסק בשל אחרים אבל למקום אחר אפי' תוך שלשה רשאי לצאת ולמטה יתבאר:

אבל אסור בשאילת שלום על צדדים ידועים והוא שכל שלשה ימים הראשונים אינו נותן שלום ואינו מחזיר שלום למי שנתנו לו אלא מודיעו שהוא אבל משלשה ועד שבעה אינו נותן שלום אלא אם שאל בו אדם מחזירו בשפה רפה ואין צריך להודיעו באבלו ואחרים היודעים באבלותו אין שואלין בו כלל ולכבוד רבים אף תוך שלשה שואל מעשה ומתו בניו של ר' עקיבא ובאו כל ישראל והספידום הספד גדול בשעת פטירתן עמד ר' עקיבא על ספסל גדול ואמ' אחנא בית ישראל אפי' שני בני חתנים בקבר מנוחם אני בשביל כבוד שעשיתם ואם בשביל עקיבא באתם כמה עקיבא יש בשוק אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו וכל שכן ששכרכם כפול לכו לבתיכם לשלום:

משבעה ועד שלשים בחמשה מתים הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרויים בשלום ואין אחרים שואלי' בשלומו שאינו שרוי בשלום אלא שאם רצו מדברים עמו תנחומין לאחר שלשים אף אחרים שואלין בשלומו ואין מדברי' עמו תנחומין שכבר התנחם אבל אם רצה לדבר עמו מן הצד כלומר להתגלגל עמו בדברים עד שיהא מתגלגל לדברי תנחומין דרך כלל עושה:

על אביו ועל אמו משבעה ועד שנים עשר חדש הוא שואל בשלום אחרי' אבל אחרים אין שואלין בשלומו אלא שמדברים עמו תנחומין ואחר י"ב חדש אף אחרים שואלין בשלומו ואין מדברים עמו תנחומין אלא אם רצה מדבר עמו מן הצד וכל שמדבר תנחומין לאחר זמן המיועד להם הרי זה דומה לאדם שנשברה רגלו וחיתה ומצאו רופא בשוק ואמר לו כלך אצלי שאני שוברה ומרפאה שתדע סמנין שלי כמה יפים כך זה מעורר צרתו למי שכבר פרחה ממנו ומ"מ כל שאינו מדבר אלא מן הצד אינו בכלל זה:

ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו:

מי שמת לו קרוב ולא היה שם בשעת קבורתו ולא הוגדה לו מיתתו של זה במקום שהיה שם אלא שבא במקרה למקום שמת קרובו או למקום שהיו קרובי המת מתאבלי' לשם מפי השמועה אע"פ שלא מת המת לשם ומצא שאר קרוביו מתאבלין אם בא ממקום קרוב ופי' הגאונים מהלך יום אחד שהם עשרה פרסאות בינוניות הואיל והוא היה באותו מקום בשעת מיתת המת באותו המקום הקרוב לו בשיעור הנזכר או למקום שהגיעה השמועה ושהיו קרוביו מתאבלים לשם הואיל ואלו ידע בתחלת היום היה אפשר לו לבא ביום ראשון של אבלות הרי הוא כמי שהיה שם ומונה עמהם אפי' בא ביום השביעי ובלבד שיהיה גדול הבית בבית כגון בן במקום אחים או גדול אחים במקום אחיו וכן שיבא בשחרית בעוד שהוא נוהג אבלות והוא בעוד שהמנחמים אצלו עדין ולא יצא עדין האבל בחוץ ואפי' ננערו המנחמים לעמוד הואיל ולא עמדו עדין מונה עמהן אבל אם לא מצא מנחמים אצלו וכבר יצאו האבלים מביתם אפי' הלכו לבית הקברות לפקוד מקום המת שנמצאו עדין מתעסקים באבלות הואיל ומ"מ נשלם אבלותו או אם לא היה שם גדול באבלות עליו אע"פ שמצא המנחמים אצלו מונה לעצמו:

בא לו קודם שביעי ויצא גדול הבית לחוץ ולא מתורת הפקעת אבלות אלא מתורת אבלות כגון שהלך לבית הקברות אע"פ שלא מצאו בבית הואיל ולא מתורת הפקעת אבלות יצא הרי הוא כמי שמצאו בבית ומונה עמהן ואם בא לו ממקום רחוק יותר מעשרה פרסאות אפי' בא בשני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא:

דברים אלו שכתבנו בסוגיא זו יש בקצת דברים שכתבנו בהם מחלקת גדולה מצד ביאור הסוגיא המתחלף בין המפרשי' והריני צריך להעירך במה שדעתי לבאר בה ומה שביאר בו זולתי כדי שתעמוד על בירור מה שהביאני לפסוק על הדרך שכתבתי וכך היא הצעה של שמועה לדעתנו אבל כל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם שעקר המרירות תוך שלשה הוא והרי הוא כאילו היה עמהם תחלה הואיל ובמקום קרוב היה להם והוא מהלך יום אחד ממקום רחוק מונה לעצמו שאין הדבר נחשב כאילו היה שם מכאן ואילך אפי' בא ממקום קרוב מונה לעצמו שמאחר שלא בא אצלם בתוך עקר מרירותם אין מנין שלהם פוטרו ורש"א אפי' ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם שהמרירות מצוי בהם כל שבעה ומ"מ במקום רחוק אף ר' שמעון מודה שמונה לעצמו:

ואמרו אח"כ על דברי חכמים שלא אמרו בשלשה ימים הראשונים שאם בא ממקום קרוב מונה עמהם אלא בשיש גדול הבית בבית וזה שבא הוא מן הטפלים אצלו לאבלות אבל אם לא היה גדול הבית בבית כגון שמת גדול הבית וכלם במדרגה אחת לאבלות ואם תמצא לומר שיהא הגדול שבנשארים גדול הבית אתה מפרשה כגון שגדול הבית בעיר אחרת וכל שכן אם זה שבא הוא הגדול מונה לעצמו:

בפרש"י בד"ה התם מודע כו' כל שלשה ימים כו' ובד"ה שיש גדול כו' וזה שבא הוא כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מכאן ואילך כו' מצינו למידין שחושב ט"ב כמו לאחר שלשה כו' עכ"ל אין ראייתם מבוררת אלא דאבל מיום שלשה ואילך מותר לילך לבהכ"נ בט"ב וכ"ה בפיסקי תוס' אבל שיהיה ט"ב כמו לאחר שלשה אין כאן ראיה ויש ליישב בדוחק שבתוספות הרב כתבו סתם שהאבל יבא לבהכ"נ בט"ב אפילו ביום ראשון ואם כן כשיבא האבל בתחילה לבהכ"נ מיקרי שם בית האבל ואי חשבינן ט"ב כלאחר שלשה שפיר יבואו גם שאר הקהל לבהכ"נ דאבל מיום ג' ואילך הולך לבית האבל אבל אי חשבינן להו בט"ב כמו קודם ג' אם כן הוה אסור להם לילך לבית האבל שהוא עתה בבהכ"נ ודו"ק:

בד"ה מדבר עמו כו' וקשיא למאי דאמר כו' כצ"ל:

בד"ה אפי' בא ביום ז' כו' והא מקצת היום ככולו כו' ויש לומר כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דמשמע בא ביום ז' ממש וא"כ תיחשב הלילה כמקצת היום וכבר כלה ימי אבלותם ותרצו די"ל כגון שלא עמדו עדיין המנחמים ומש"ה לא כלה עדיין אבלותם דמסתמא ביאת המנחמין הוא ביום ממש ויש נמי בפ"ק כו' דברכת אבלים נמי מסתמא ביום וא"כ לא כלה האבלות בלילה וק"ל:

גמרא מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו כו'. לכאורה ומשיב הוא ללא צורך דהשתא שואל משיב מבעיא וכדפריך בברכות (ס"ד יג). ועוד כבר השמיענו דאפי' מג' ועד ז' משיב משם ואילך לא כש"כ. ונ"ל משום דקי"ל ביו"ד סי' קמ"ח ס"י וסי' רמ"ב סי"ו דהמשיב צריך להוסיף קצת. והכא מג' עד ז' משיב אבל שלא בהוספה. אך מז' ואילך קאמר דמשיב כדרכו ור"ל בהוספה ונכון בעז"ה:

מצוה אני. כלומר הואיל ומצוה להניח תפילין מצי להניח לאלתר בשני: אשה. אבילה טווה בפלך: אלא במקום המתנחמין. סמוך לאבלים: אפילו ב' בנים חתנים. קברתי מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי: ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא בשוק. שלא הלכתם לנחמן: כ''ש ששכרכם כפול. שלכבוד התורה באתם: לכו לבתיכם לשלום. הרי שאל בשלומן: ורמינהו. דבתוך ל' יום אינו שואל: ונשא אשה. בתוך שלשים יום כגון שאין לו בנים כדלקמן: אינו רשאי ליכנס לביתו. לנחמו משום חלישת דעת דאשה אחרונה קתני מיהת בתוך ל' יום אינו שואל בשלומו כ''ש שהאבל עצמו אינו שואל בשלומו של זה ולעיל קתני משבעה ואילך משיב ושואל כדרכו: אמר רב אידי הוא שואל בשלום אחרים. כלומר תריץ הא דתני מכאן ואילך שואל כדרכו בתוך שלשים יום דהוא שואל בשלום אחרים שהן שרויין בשלום והא דקתני בתוך ל' יום אינו שואל בשלומו אין אחרים שואלין בשלומו: מכלל דשיילי. בתוך ל' יום וקשיא למאן דתני בתוך ל' יום אינו שואל: דלא ידעי. כלומר הא דתני דמשיב להני דשאלי ליה ולא ידעי דאבל הוא אבל מאן דידע דאבל הוא לא שאיל ליה בתוך ל' יום: אי הכי. דאוקמת לה בלא ידעי אפילו ג' ימים נמי משיב (למאן דשאיל ליה ואמר דאבל הוא) למאן דלא ידע ושאיל ליה בתוך ג' ימים: התם מודע להו. הא דקתני כל ג' ימים אסור בשאילת שלום אבל מודע להו דאבל הוא ולא מהדר להו: הכא. לאחר ג' לא צריך לאודועינהו למאן דלא ידעי דאבל הוא אלא משיב: ורמינהו בתוך י''ב חדש אינו שואל בשלומו. וקשה להך דתני לאחר שלשים יום שואל בשלומו: מן הצד. שאומר לו תתנחם ואינו מזכיר שם המת: הא באבל על אביו ועל אמו. אינו שואל בשלומו עד י''ב חדש: הא בשאר קרובים. שואל בשלומו לאחר ל' יום: התם נמי. שלשים דמוקמת ליה בשאר קרובים: ידבר עמו תנחומין מן הצד. לאחר ל' כי היכי דבאביו ואמו מדבר עמו תנחומין מן הצד לאחר י''ב חדש ואמאי קתני לאחר ל' אינו מדבר עמו תנחומים כלל: ה''נ. ומאי לאחר ל' אינו מדבר עמו תנחומים כדרכו: מונה עמהן. עם האבלים שבאותו מקום הואיל דבמקום קרוב הוה ויכול לבא בתחלת האבילות חשבינן ליה כמו דאתא דאינו מונה אלא ה' ימים עם שאר אבלים: מונה לעצמו. שבעה שלימין: שיש גדול הבית בבית. שבא ומצא גדול הבית בבית מונה עמהן עם אבילי הבית וזה שבא הוא הצעיר ממנו אבל אם היה גדול בדרך ובא בתוך שלשה ימים אפי' ממקום קרוב מונה לעצמו דלא חשיב אבילות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה:

מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו. פי' בתוספת הרב ... במתפרנס מן הצדקה קאי והכי משמע לעיל דקאמר לעיל (ד' יט:) הקובר מתו ב' ימים קודם הרגל מונה ה' ימים אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע''י אחרים משמע דהאבל אסור כל ז' והתם נמי לא שרינן לעצמו שיהא עושה מלאכה וה''נ תניא במסכת שמחות (פ''ה) אבל כל ז' ימים אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו כשם שהוא אסור לעשות לו כך אחרים אסורים לעשות לו פי' חוץ מזיתיו הפוכים ומלאכת האבד מיום ג' ואילך עושה מלאכה דוקא במי שמתפרנס מן הצדקה ובצינעא אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו כו' בר קפרא אומר אף בשלישי לא יעשה כך הביא בתוס' הרב ולכאורה נראה דכיון דילפינן (לעיל דף כ.) מוהפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' לענין מלאכה איירי וגם הר''א מסופק דלמא אעני דוקא קאי אבל בשם רבינו שמואל אמר בכל אבלים קאי מדלא קתני מכאן ואילך עושה עני בצינעא ולא כדפרישית: מכאן ואילך הולך. פי' בתוספת הרב ועל זה סומכים שבאים בבהכ''נ בט' באב ואיני יודע אם הוא מנהג טוב ומדבריו מצינו למדין שחושב ט' באב כמו לאחר שלשה ונפקא מינה לענין תפילין כדפי' לעיל: מדבר עמו תנחומין ואינו שואל. וקשיא למ''ד מכאן ואילך שואל ומשיב: מתה אשתו ונשא אשה אחרת. משמע בתוך ל' יום דאי לאחר ל' יום היכי קאמר אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין הא בשאר מתים נמי אמרו אינו מדבר עמו תנחומין וצריך לאוקמי באין לו בנים לפי' ר''ת שמתיר לישא אשה אחר שבעה א''נ בהניחה לו בנים קטנים שמותר לישא מיד ולבעול אחר ל' יום לפירוש רבינו יצחק והאריך בתוספות פרק קמא דכתובות (דף ד. ושם בד''ה אבל איפכא) ובליקוטין כתוב בתשובה: מקום קרוב. פירשו בהלכות גדולות דהיינו י' פרסאות: אפילו בא ביום שביעי ממקום קרוב. וא''ת והא מקצת היום ככולו וי''ל כגון שלא עמדו עדיין מנחמין מאצלן ויש נמי בפ''ק דכתובות (דף ח:) ברכת אבלים בעשרה כל ז' ומסתמא היינו ביום א''נ י''ל מקצת היום ככולו לא הוי בלילה לענין שום דבר כדאמרינן במגילה בפ''ב (דף כ.) דשימור לילה לאו שימור הוא לענין שבעה נקיים:

דף כא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד