מועד קטן יט ע"א

דף יט - א

וטווה אדם את חוטי הציצית בשינוי מהדרך שטווה בחול. שאינו טווה אותם בידו, בין אצבעותיו ובעזרת הפלך, אלא טווה על יריכו את חוטי התכלת לצורך עשיית ציציתו ^[176] .

גמרא:

תנו רבנן: כותב אדם במועד תפילין ומזוזות לעצמו. וטווה אדם על יריכו חוטי תכלת לציציתו.

ועושה כך אפילו לצורך אנשים אחרים, בטובה, שמכירים לו על כך טובה. אבל לא יעשה זאת עברם תמורת שכר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מערים אדם במשך כל ימי חול המועד, וכותב בהם תפילין לעצמו, ומוכר את שלו, ואחר שמכר את שלו, חוזר שוב וכותב לעצמו ^[177] .

רבי יוסי אומר: כותב אדם תפילין במועד, ומוכר כדרכו - כדי פרנסתו, בהרווחה.

ומותר לעשות כך אפילו למי שיש לו מה לאכול במועד ^[178].

אורי הורה ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה הורה לרב חננאל:

הלכה: כותב אדם תפילין ומוכר כדרכו, כדי פרנסתו, בהרווחה, ואפילו יש לו מה לאכול.

וטווה על יריכו תכלת.

תנו רבנן: טווה אדם על יריכו תכלת לציציתו. אבל לא יטווה באמצעות אבן, שלא יתלה אבן בחוט כדי שיהיה החוט מתוח, ותהיה שזירת החוט יפה, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: טווה אף באמצעות אבן.

רבי יהודה אומר משמו: טווה באבן, אבל לא בפלך.

וחכמים אומרים: יכול הוא לטוות בין באבן בין בפלך ^[179] .

אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה, טווה בין באבן בין בפלך. והלכה: כותב תפילין כדרכו, ומוכר כדי פרנסתו בהרווחה.

מתניתין:

הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל ^[180]

- בטלה הימנו גזרת אבלות של שבעה ימים. היות ועיקר האבילות היא שלשה ימים. ואינו צריך להשלים את מנין שבעת הימים לאחר הרגל ^[181].

ואם קבר את מתו שמונה ימים לפני הרגל, שכבר נהג יום אחד משלשים ימי האבלות לפני הרגל - בטלו הימנו גזרת שלשים.

מפני שאמרו חכמים: דוקא שבת עולה למנין שבעת ימי האבלות ואינה מפסקת את שבעת ימי האבלות, אלא ממשיך ומונה את שבעת ימי האבלות לאחריה.

אבל רגלים - מפסיקין את שבעת ימי האבלות, אם חלו תוך שבעה, ואת מנין השלושים אם חלו תוך שלשים [לאחר שבעה], ולא צריך להמשיך למנותם לאחר המועד.

וכמו כן אינן עולין הרגלים למנין שבעה אם קבר את מתו ברגל. אלא, מתחיל המנין רק לאחר הרגל ^[182].

רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש - יום עצרת [חג השבועות] הוא נחשב כשבת.

היות ועתה אין מקריבים קרבנות תשלומים בששת הימים שאחר עצרת, הרי דינה של עצרת הוא כמו יום השבת, שהוא עולה למנין שבעה, אך אינו מפסיק, לפי שהוא רק יום אחד ^[183].

רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים - הרי הם כרגלים, שמפסיקים, ואינם עולים ^[184].

וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה. לא כרבי אליעזר ולא כרבן גמליאל. אלא:

עצרת דינה - כרגלים, כמו בזמן הבית, והיא מפסקת את אבלות שבעה כמו שהיה בזמן הבית, כשהיו לעצרת תשלומים כל שבעה.

ואילו ראש השנה ויום הכפורים דינם - כשבת, שאינם מפסיקים, לפי שתמיד הם אינם אלא יום אחד ^[185].

גמרא:

שנינו במשנה שהקובר את מתו שמונה ימים לפני הרגל בטלו ממנו גזירת שלשים.

ואמר על כך רב: רק "גזרת שלשים" בטלו, אבל ה"ימים" עצמם לא בטלו, אלא הרי הם תלויים ועומדים, וכפי שיבואר מיד.

וכן אמר רב הונא: גזרת שלשים - בטלו, אבל ימים - לא בטלו.

ואילו רב ששת אמר: אפילו ימים - נמי בטלו.

ומבארת הגמרא את טעמם של רב ורב הונא:

מאי טעמא, מה היא המשמעות ש"ימים לא בטלו"?

שאם לאחר שבטלה ממנו גזירת שלשים, ויכול היה להתגלח בערב הרגל, בכל זאת לא גילח ערב הרגל - אסור לו לגלח אחר הרגל עד שיכלו שלשים יום ^[186].

ת"ר כותבין תפילין ומזוזות לעצמן ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מערים ומוכר וחוזר וכותב לעצמו ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

אירי ליה רב לרב חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו:

וטווה אדם על יריבו תכלת לציציתו אסיקנא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן טווה אדם בין באבן בין בפלך.

והלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו:

מתני' הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה. קברו קודם לרגל שמונה ימים בטלה הימנו גזירת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת.

רגלים מפסיקין ואינן עולין כו'.

אמר רב גזרת בטלו. ימים לא בטלו. פי' גזרת בטלו נדחו גזירת האבילות גבי הרגל שיש לו לגלח וזולתי זה מגזירת האבילות.

ואם לא גילח ערב הרגל אסור לו לגלח אחר הרגל.

הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שלשים מפני שאמרו השבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין רבי אליעזר מדמי ליה לאחר שבעה ומר לא מדמי ליה. ומסתברא דהלכתא כרבי מני דאמר אינו קורע ממעשה דרבי חייא דאמר ליה לרב אבא קיים ואימא קיימת ואמר ליה לא ואמר ליה חלוץ לי מנעלי ואלו קריעה לא אשכחן דעבד כלל זהו תורף דברי הרב ז"ל.
וסוגיא משובשת היא בפירוש זה. חדא דהוה לן למימר קורע על אביו ועל אמו או אינו קורע. מדקאמר סתם שמע מינה בשמועה רחוקה דכולהו קרובים פליגי ועוד דקאמרי כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו. ואנן נמי בכבוד אביו ואמו קא אמרינן דכל שכן זה שעכשיו שמע ובשעת חימום אינו קורע שאינו נוהג בהן כבוד. והא דקאמר רבי חייא לא קרע על אביו ועל אמו לאו מילתא היא. דרבי חייא על אחיו ועל אחותו היה כדאמרינן בתחלת מעשה רב בר אחוה דרבי חייא דהוא בר אחתיה דרבי חייא לומר שהיה חייב להתאבל על אביו ואמו של רב. ואם אביו ואמו של רבי חייא מתו אין מקום לקורבתו של רב עם רבי חייא בכאן ולא ליחוסם. וכך אנו גורסין בנוסחאות מדוייקות איבו קיים והוא שם אביו של רב כדאיתמר (בסנהדרין ה' ע"א) איבו חנא ומרת' ורבי חיי' כולהו אחי הוו והנוסחאות שגורסין בהן אבא אין להם קפידא בין לאיבו לאבא וכן רב כן היה שמו אבא אריכא או שקרא שניהם אבא ואימא על שם כבודן:

ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן גמליאל אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים ואין צריך לומר עצרת וכו'.כדפרישית במתניתין (כ"ד ע"א) אמר רב גידול בר מנשיא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דראש השנה ויום הכפורים כרגלים וכל שכן עצרת איכא דמתני לה להא דגידול בר מנשיא אההיא דתניא תינוק כל שלשים יום וכו':

וטווה על ירכו תכלת לציציתו. דמאי דאפשר לשנויי משנינן אבל בכתיב' תפלין אין לשנות:

יט ת"ר כותב אדם תפלין וכו' כבר נחלקו רבותינו בעלי התוספות זכרונם לברכה אם מניחן תפילין במועד ויש אומרים שאינו זמן תפילין בימים טובים מפני שיש בהם אות גם כן בפסח אות של חמץ ובסוכות אות של סוכות ולולב והיינו דאסרי' הכא לכתוב תפלין לאחרים במועד לאחרים משום דלא צריכי ליה למועד ומזוזה דומיא דתפלין ומיהו לגרמיה שרי' ליה כדי שיהיו מזומנין לו לאחר המועד וזה דעת רבי' יצחק ז"ל אבל רבי' שמשון ורבי' יהודה ז"ל כתבו דמועד זמן תפלין דעיקר האות היינו בימים טובים שיש בהן עיקר המצות והן אסורי' בעשיית מלאכה והביאו ראיה מן הירוש' שאמרו על שמועתינו חד בר נש דאובד תפיליו אתא לספרא קמי' דרבה בר בר חנה א"ל זיל הב ליה תפילך וכתוב לעצמך דתניא כותב אדם תפלין לעצמו אתא לקמיה דרב א"ל זיל כתוב ליה להדיא ואמרי' מתניתא פליגא עליה דרב ואמרי' פתר ליה להניח פי' פתר לה רב למתניית' בעוש' להניח עד לאח' המועד אבל בז' שאבד תפליו וצריך להם במועד כותבין לו לגמ' והא דפסקין ותני סתמ' משו' דפשי' ליה לתנא דלצורך המועד לכ"ע שרי ואע"פ שלא לצורך המועד התירו לעצמו כדי שיהו מזומני' לו ולאחרי' אסרו בשכר שלא יהא נראה כעושה משום הרוחת שכר כדפרש"י ז"ל ומזה הטעם התירו כדי פרנסתו פי' כשיוציא השכר בצרכי המועד ואע"פ שיש לו מה יאכל דאי בשאין לו מה יאכל כל מידי נמי שרי כדאי' בפ' שני ונראי' דברי רבי' שמשון ז"ל דכל היכא דאמרי' בש"ס שבתות וימים טובים היינו ימים טובים ממש כדאי' במס' ברכות גבי טעה ולא הזכיר של י"ט בברכת המזון וגבי ברך על היין שלפני המזון ולא עוד אלא דבימים טובים לא כתב בהו אות אלא דאתקוש לשבת כדכתיב אלה מועדי יי' ומדכתיב נמי את שבתותי תשמורו כי אות היא ואלו הן ימים טובים שהם ג"כ מקודשין ומברכין בהם ברכת קדוש כעין זכות דשבת וזה נרא' ברור ויש מחמירין לחוש לדברי שניהם ולהניח במועד בלא ברכה ואין כאן משום בל תוסיף:

רבי יהודה אומר משמו פרש"י ז"ל משמו של רבי אלעזר וחולק על ת"ק דברייתא בדברי רבי אלעזר כמו שחולק עליו בדברי חכמים והלכתא טווה ומוכר כדרכו כדי פרנסתו כלומר אפי' יש לו מה יאכל וכדפרישו בתוספתא:

הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ז'. פי' דס"ל להאי תנא שאין רגל מפסיק אבלות ז' אלא א"כ נהג בו קודם הרגל ג' ימים ושיערו חכמים לפי שעיקר אבלות ג' ימים לענין שאלת שלום ולענין אסור מלאכה לעני כדלקמן ומשום דאמרי' לקמן ג' לבכי ז' להספד ונקט הקובר לפי שאין אבלות חלה אלא לאחר קבורה שנסתם הגולל ולית הלכתא כותיה אלא כיון שקבר אותו קודם הרגל אפי' שעה א' בטלה ממנו גזרת ז' כדאי' בש"ס:

ח' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ל' וגם בזו אין הלכה כמותו דז' ימים קודם הרגל סגי דיום ז' עולה לכאן ולכאן:

מפני שאמרו השבת עולה ואינו מפסקת והרגלים מפסיקים ואינן עולין. וצ"ע דמשמע דלא אתי למתן טעמא להפסקת רגלים. וקשה מה נתינת טעם יש בזו דהא היינו רישא ולא תוסיף שום טעם בדבר אלא א"כ נאמר דמלתא בעלמא קאמר דהאדינא דרבנן בעלמא הוא משום דאבלות דרבנן הוא והם אמרו דאלו הוי אבלות דאורייתא אין טעם לומר כן. והא דאמרי' רגלים מפסיקים ואינן עולין. ה"ק רגלים מפסיקים בג' ימים ואם קברו שני ימים מפסיקי' וגם אינ' עולין. ומונה ה' אחר הרגל ואליבא דשאול אינם עולין אם קברו בתוך הרגל ובש"ס אסיק דארישא קאי ולמנין ז' אינם עולין אבל למנין ל' עולין ומה ששנינו השבת עולה ואינה מפסקת כלומר שאם קברו קודם השבת ואפי' ו' ימים אינה מפסקת אבלו' כלל ועולה למנינו לעולם בין שהיא באמצע אבלות ובין שהיא בסוף או שהיא בתחלה כמו שאמרנו בירוש' על הא דאמרי' לעיל כיון שחל ח' שלו בשבת ושאלו עליה בירוש' והיאך יש שמיני בשבת ופריקו תפטר כגון ששמע בשבת שמועה קרוב' א"נ שנתייאשו בשבת מלקוברו א"ל שהיה ע"ש ולא היה להם פנאי לסתום קברו ובאו עובדי כוכבים ומזלות וסתמו הגולל בשבת דבהכיחיילא אבלות עליה בשבת ועולה לו למנין ז'. ודן רבינו יצחק הזקן ז"ל על מי שבאה לו שמועה קרובה בשבת ערב הרגל דכיון שעולה לו בחול שהרגל מפסיק לו אבלות דכיום קבורה דמי. ויש לשאול לרבי' שמשון ז"ל וחביריו ז"ל שהם אומר שדברי' שבצנעא נוהגין ברגל כמו בשבת מפני מה יש הפרש הזה בין שבת לרגלים ובירוש' פי' הטעם דאי אמרת שבת מפסקת לא משכחת אבלות ז' ואי אמרת שבת אינו עולה לא משכחת ז' רצופין דומיא דחג:

גזירות בטלו ימים טובים לא בטלו ושיילינן כיון דגזרות בטלו למאי הלכתא לא בטלו ימים טובים ואמרי' דה"ק דגזירות למד ליבטלי לגמרי אם בטלם מעליו שגלח קודם הרגל אבל אם הגזר' עומד' במקומ' שלא גלח בערב הרגל ימי למד במקומן עומדין שאין רגל מפסיק ומונה מנדו אלא שהרגל עולה לו למנין דטעמא מאי אמור רבנן שיהא הרגל מפסיק כדי שלא יהא ברגל מנוול וזה מנוול היא כיון שלא גלח מערב י"ט כי גם במועד אסור לגלח מדין מועד ואידך סבר כי ימים בטלו לגמרי ואע"פ שהיה יכול לגלח ערב הרגל ולא גלח מגלח לאחר הרגל וכן הלכה:

וטווה על ירכו תכלת לציציתו כלומר על ירכו דוקא שלא בפלך ובכישור:

זהו ביאור המשנה ופסק הדברים שכותב ספרים תפלין ומזוזות לעצמו בלא שנוי וכל שכן להגיה וטווה תכלת לבגדו אף בפלך ובכישור ונראה מתלמוד המערב אף להניח לאחר המועד אבל אינו כותב וטווה לאחרים ויראה גם כן מתלמוד המערב דוקא להניח אבל לצורך המועד מותר ואי אתה לומד ממנה חובת תפילין במועד שדברי תלמוד המערב בציצית נאמרו אלא שאנו מדמין אותן זה לזה:

ואם אין לו מה יאכל כותב וטווה לאחרים בכדי פרנסתו אף להניח ולאחרים בחנם מותר ויש פוסקים שאף בשיש לו מה יאכל כותב לאחרים כדי פרנסתו ברגל הואיל וטורח בדבר מצוה הוא שאם תאמר בשאין לו מה יאכל אף בשאר מלאכות כן:

כשתתבונן בהיתר הלכות מועד ואסורן אתה מוצא סבות ההיתר מרובות והם מלאכת האבד הגמור או אבד בקצת או חשש אבד וכן מלאכת הדיוט או אומן בהדיוטות וכן צורך המועד וכן צרכי הרבים וכן לדעתנו הרוחה בלא שום טורח וכן המצאת שכר לפועל שאין לו מה יאכל וכן גלוח וכבוס למי שלא היה אפשר לו מערב יום טוב כאלו השנויים במשנתנו וסבות האיסורין טורח יתר אף במלאכת האבד וכוון מלאכה שבו במועד וכן איסור פרקמטיא וכללי הדברים בענינים הללו נראה לי בהם שכך הם כל שהוא צורך המועד בדבר שהוא אוכל נפש או מכשירין שבו מותר בלא שום איסור ר"ל אפי' כדרכו ואפי' בפרהסיא ואפי' היה אפשר לו מבערב ואפי' בטורח יתר ואף בכיון מלאכה ואף באומנות גמורה כגון הדלאת מים לירקות לצורך אכילה וקצירה ועמור ודישה וזריה וברירה וטחינה אף בריחים של יד וקציצת עצים ומדידת תבלין ומכירתן בשוק וכן הושבת תנור וכירים והוא הדין לעשיית שפודין ואסכלאות וסכינין ודומיהם משאר כלי המאכל ואף חפירת בורות למי שאין לו מה ישתה שלא נאסרו אלא למי שאפשר לו לשתות מן הנהר או ממקום אחר וקשוט הנשים אף הוא בדין אוכל ומכשיריו ודברים אלו כלם דוקא כשהדבר נכר שהוא לצורך המועד אבל מה שקרוב לחשוב שאינו לצורך המועד אלא לאחריו אע"פ שהוא עושהו לצורך המועד צריך שיעשהו בצנעה כגון ציידים ודשושות ודומיהם וכל שכן למי שמלאכתו בכך כל השנה ודומה כעושה מלאכתו להשתכר וכשאר הימים כמו שנבאר בסמוך וכן כל שאין בו אבד אלא שהותר מחשש אבד כגון הכנסת פירות מפני גנבים וכן הבאת כלים מבית האומן בשאין מאמינו וכן בכל אומן במה שאומנתו בכל השנה בכך ואפי' לצורך אוכל נפש וכמו שאמרו בתלמוד המערב לא יצא ללקוט עשבים וימכור בשוק והקשה ואין דרכן ליאכל במועד ותירץ אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד וכן בגלוח וכבוס אמרו בתוספתא שלא יעשה כן ברשות הרבים אלא בצנעה בתוך ביתו ומה שאמרו לדידי חזי ימא דטבריא דמקפא משכלי דמיא בזו כל אחת היתה מכבסת בשלה ולא כובס אומן היה או שמא ימא דטבריא מקום צנעה היה כל שהוא צורך המועד ואינו אוכל נפש ולא אבד אסור במלאכת אומן אפי' לא כיון מלאכתו כגון כסות וכלים ומותר במלאכת הדיוט ובלבד בשלא יכוין מלאכתו ועשיית מעקה וקרפיטא ואיצטיבא ודומיהם כלם בכלל מלאכת הדיוט הם והוא שהתרנו בסירוג המטה ואסרנו גדילתו מן המטוה כל שהוא אבד אע"פ שאינו צורך המועד מותר כדרכו אף באומן ובלבד בשלא יכוין מלאכתו ושלא יהא שם טורח יתר אלא שלפי ענין המלאכה אתה דן את הטורח אם הוא יתר מכדי הראוי אם לאו כל שיש בו המצאת שכר לפועל שאין לו מה יאכל מותר אף בשאינו אבד ואף בשאינו צורך המועד ואף במלאכת אומן ואף בכדרכו ובכוון מלאכה וכן כל צרכי רבים נעשין בכל ענין אף בכוון מלאכה ובטורח יתר ובאומנות מפני שצרכי רבים אין נגמרין יפה אלא בשעת הפנאי כמו שהתבאר במשנה ראשונה וכל מעשה הדיוט מותר בהם אף כשאין הרבים צריכין להם עכשו ויש דברים שנאסרה עשייתם אף שלא מחשש מלאכה אלא מצדדים אחרים כנשואי אשה ופרקמטיא ודומיהם:

וכשתתבונן בכל פרטי השמועות אתה יכול לישבן ולהסכימן לאחד מהכללים אלו שהזכרנו כל אחד בראוי לו:

המשנה הרביעית הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שבעה שמנה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואינן עולים אמר הר"ם פסק ההלכה הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה וענין עולה ואינה מפסקת שיחשבו מכלל שלשים ועולין למנין ואינו מפסיק האבלות כי העקר אצלנו דברים שבצנעה נוהג כמו תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש כי כל זה אסור על האבל ואפי' בשבת אבל לרגל מפסיק על כל פנים ואין נוהגין בו דבר מאבלות ואינן עולין לפי שנשלמו ימי האבלות וחל הרגל אחר כך בטלה גזרת שלשים כמו שנזכר ולא נאמר כי מן הרגל בלבד תעלה למנין שלשים וכמו כן רגל אינו עולה למנין שבעה אבל נאמר שתבטל גזרת שבעה לגמרי כמו שיתבאר רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן שמעון בן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים וראש השנה ויום הכפורים כשבת הלכה כחכמים באמרם עצרת כרגלים וכרבן גמליאל באמרו ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וכשקובר האדם את מתו אפי' שעה אחת קודם חג המצות בטלה ממנו גזרת שבעה ושבעה ימי החג נחשבים ויחשוב אחר הרגל ששה עשר יום להשלים שלשים יום וכן אם קבר מתו אפי' שעה אחת לפני עצרת או לפני יום הכפורים וראש השנה יחשוב אחריהם ששה עשר יום לפי שהם כרגלים ולפיכך כשנקבר לפניהם שבעה ימים בטלה ממנו גזרת שלשים אבל מי שקבר מתו אפי' שעה אחת קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזרת שבעה כדין כל רגל ושבעה ימי החג ושמיני של חג יעלו לו לשבעה ימים אחרים כי העקר אצלנו שמיני של חג רגל בפני עצמו ולא ישארו אחר שמיני של חג אלא תשעה ימים מכל השלשים יום והקובר מתו ברגל אינו חייב באבלות עד יום האחרון של חג ר"ל יום טוב שני של שמיני עצרת ויתחיל למנות ממנו ואחריו ששה ימים ויתחייב באותן הששה גזרת שבעה ואחר כך ימנה שלשים יום מיום שמת המת בו ויתחייב באותן שאר הדברים אחר המועד בגזרת שלשים וגזרת שבעה היא מה שאגיד לך והוא כי כל שבעת הימים חייב בכפיית המטה והוא שלא יהיה בבית אלא מטה כפויה ואסור בתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ובעשיית מלאכה בגלוי ובשאלת שלום וברחיצה בחמין אפי' מקצת גופו וברחיצת כל גופו בצונן ואסור בסיכה ולקרות בתורה ובמשנה ובתלמוד וחייב בעטיפת הראש ר"ל שיכסה ראשו ויעטה על שפם ואסור לשלול את הקרע ואסור ליטול צפרניו בכלי וליטול שפמו ואפי' מעכב עליו בשעת האכילה ואינו רשאי לכבס בגדיו כל אלו הדברים הם חובה על האבל כל שבעה וממה שאתה צריך לדעת כי יום ראשון אסור לו להניח תפלין ולאכול קדשים כמו שביארנו בפסחים וחייב לישב על המטה כפויה על הארץ ואינו אוכל משלו ובשלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי' בסתר ואם נתנו לו שלום אינו מחזירו אלא שיאמר להם אבל הוא וגזרת שלשים הם ששה דברים והם שלא יגלח שערו ולא ילבש בגד חדש לבן מגוהץ ומוחלק ואינו מאחה הקרע שקרע על המת ואינו הולך בסחורה וכן אמרו בירושלמי על כל המתים אסור ללכת בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמו שנים עזר חדש ואסור לישא אשה שניה ולשמש מטתו עמה והוא אמרם כל שלשים יום לנישואין ויש בגזרת שבעה אחד עשר דבר ובגזרת שלשים ששה:

אמר המאירי הקובר את מתו וכו' כונת המשנה עם כל המשניות הבאות אחריה עד סוף הפרק לבאר עניני אבלות והוא שאחר שביאר דין כיבוס ותגלחת במועד והיה ידוע לכל שדין זה שוה לדין זמן אבלות ר"ל שכל שהותר לגלח במועד הותר לגלח בימי אבלו וכן שהוצרך לבאר אם אבלות חל במועד אם לאו ועל איזה צד רגל מפסיק אבלות נמשך מתוך זה לבאר כל עניני אבלות בארוכה והתחיל במשנה זו לבאר שאם קבר את מתו שלשה ימים קודם הרגל מכיון שנהג אבלות שלשה ימים שהרי עקר אבלות רגל הבא אחריו יפסיק את האבלות לגמרי לכל גזרת שבעה אבל אינו מפקיע גזרת ל' שהרי לא התחילו עדיין באבלות שלשים ואין רגל מפסיק אלא אותו אבלות שהוא פוגעו בתוכו אלא ששלשה אלו עולין לשבעה ומשלים כ"ג ימים לאבלות שלשים ואם קברו שמנה ימים קודם הרגל שכבר נהג יום אחד מדין שלשים רגל מפקיע אבלות שלשים מפני שאמרו השבת שפוגע את האבל בתוך ימי אבלותו עולה למנין שבעה אע"פ שאין בו אבלות אלא לדברים שבצינעה אבל אינה מפקעת את האבלות אלא שהוא חוזר בה למוצאי שבת הואיל והשבת עונג נאמר בו ולא שמחה אבל הרגלים מפסיקין את האבלות לגמרי ר"ל אותו אבלות שהם פוגעים אותו בתוכו כמו שביארנו הואיל ונאמרה שמחה בהם ואינן עולין למנין שבעה אא"כ פגע בהן אחר שלשה אבל לא תוך שלשה:

ודברים אלו אינן עולים לענין פסק אלא סוף הענין בדברים אלו לפי מה שנפסק בגמ' שאפי' קברו שעה אחת קודם הרגל רגל מפסיק אבלות שבעה לבד ומשלים כ"ג לשלשים יום ואם קברו קודם הרגל שבעה הרי יום שביעי עולה לסוף שבעה ולתחילת ל' והרי רגל פוגעו בתחלת ל' ומפקיע אבלות ל' לגמרי ורשאי לגלח מערב יום טוב כמו שביארנו ואם נקבר בתוך המועד אין אבלות חלה עליו כלל עד שיעבור הרגל:

וסוף המשנה רא"א משחרב בית המקדש עצרת כשבת כלומר שבזמן שבית המקדש קיים היה לעצרת תשלומין כל שבעה לענין חגיגה כמו שביארנו במסכת חגיגה והיה ראוי לקרותו חג שאין חג אלא שבעה ועכשיו שאין תשלומין ואין עצרת אלא יום אחד אין דינו אלא כשבת לעלות ושלא להפסיק:

ורג"א ראש שנה ויום הכפורים כרגלים להפסיק וחכ"א עצרת כרגלים ראש שנה ויום הכפורים כשבת ואין הלכה כדברי אחד מהם אלא כחכמים בעצרת וכרבן גמליאל בראש שנה ויום הכפורים ונמצא לענין פסק ששלשה רגלים וראש שנה ויום הכפורים שוים להפסיק אלא שבקצת דברים אנו מפרישין בענין זה ראש שנה ויום הכפורים מדין ג' הרגלים לדעת קצת המפרשים כמו שיתבאר:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מה שביארנו במשנה על רגל שהוא מפסיק אבלות ל' כל זמן שקברו שבעה קודם הרגל הואיל ורגל פוגעו באבלות ל' ורשאי לגלח מערב יו"ט כמו שביארנו אין צריך לומר שאם גלח ערב יום טוב שרשאי לחזור ולגלח אחר יום טוב כל זמן שירצה אלא אפי' לא גלח ערב יו"ט שהיה לנו לומר הואיל ולא נשתמש בהפסק זה לכבוד הרגל לא ישתמש בו אחר הרגל אעפ"כ מותר לגלח שמ"מ כבר פסק אבלות לגמרי ואין הלכה כדברי האומר גזרות בטלו ימים לא בטלו כלומר גזרת תספורת וכבוס בטלו לכל מי שהרגל מפסיקו מאבלות ל' אם גלח או כבס ערב הרגל אבל הימים לא בטלו לגמרי שאם לא נשתמש בהיתר זה לכבוד הרגל הרי הוא נשאר באיסורו אלא פקע אבלות לכלם בין נשתמש בהיתר זה קודם הרגל בין שלא נשתמש:

בפרש"י בד"ה מערים כו' ימות החג הס"ד ואח"כ מ"ה כדי כו' כצ"ל:

בד"ה שמונה ימים כו' לאלתר בתכבוסת בגיהוץ כו' עכ"ל נ"ל בתכבוסת טעות הוא דאינו מגזירת שלשים אלא מגזירת שבעה ועוד נראה דיש לקיימו דכצ"ל בתכבוסת גיהוץ כו' ור"ל תכבוסת של גיהוץ גם לפריב"א לקמן דגרס שלשים לכיבוס ותספורת נמי יש לקיימו וק"ל:

תוס' בד"ה ר' יהודה כו' ובתוספות פירשו כו' כצ"ל:

בד"ה ר' יוסי כו' והשתא מתני' אתיא כר' מאיר ויש כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים לי דיותר נראה דהשתא מתני' אתיא כר' יוסי דאינו מתיר אלא כדי פרנסתו דהיינו באין לו מה יאכל ודקתני במתני' אין כותבין ספרים תפילין איירי ביש לו מה יאכל וכמו שכתבו לקמן בשם הר"ר יונה אבל כר' מאיר לא מצי אתיא דהא קתני בריש מלתא דר' מאיר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ותנא קמא דמתני' לית ליה הכי מדפליג ר' יהודה במתני' וקאמר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וק"ל:

בא"ד ויש מפרשים דכדי כו' דאין לו מה יאכל אלא כדי פרנסתו היינו בהרווחה שרי דהואיל כו' ומתניתין פירשו בתוס' הרב כו' עכ"ל כצ"ל נראה לי ורצה לומר דלפי זה שרי לר' יוסי אף ביש לו מה יאכל וא"כ מתני' פליגא אכולהו שריותא דהני תנאי דברייתא וק"ל:

בא"ד והר"ר יונה פירש דאתיא כתנא קמא וה"פ כו' או כדי להניחם עכ"ל כתנא קמא היינו ריש מילתא דר' מאיר דלא אסרה מתני' לכתוב אפילו לעצמו אלא כדי להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד שרי לעצמו או בטובה אפילו לאחרים כר' מאיר ובמתניתין דפליג ר' יוסי היינו דמתיר לכתוב לעצמו אפי' להניחם אחר המועד והיינו כרב דאמר הכי בירושלמי כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בד"ה שאם לא גילח כו' מכל מקום פי' אמת כו' עכ"ל נראה לי דמן מ"מ כו' עד סוף דיבור הוא מיותר וק"ל:

תד"ה ר' יוסי. דר' יהודה קשה נמי קצת דהל"ל כו' כדי פרנסתו לאחרים או כו'. כצ"ל:

בא"ד והשתא מתניתין אתיא כר"מ. עי' רש"א. ונראה דט"ס הוא וצ"ל כר' יוסי:

בא"ד אבל ריב"א היה מביא מן הירושלמי להתיר כו'. לפמש"כ לעיל דרב ורבה בב"ח מצו סברי דשבת ז"ת א"כ מהירושלמי אין ראיה. ועי' תוס' מנחות (לו ב):

בסה"ד אין אות ומימים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שמונה ימים. מותר לאלתר בתכבוסת. עי' בגה"ש. ונראה דאישתמיטתיה דברי המהרש"א בכאן:

רש"י ד"ה ואין עולין. דכי קבר מתו בתוך הרגל כו'. ובכגון זה משמע דשבת עולה (עי' לעיל יז ב תד"ה כשחל) וא"כ מוכח דלא כדעת הררי"ח שהבאתיו שם דאין שבת עולה בתחלת המנין:

בא"ד ואני אומר כי ט"ס הוא כו'. הגה"ש הניחו בצ"ע והב"ח תלהו בתלמיד טועה. ואולי י"ל דהוה ק"ל קושיית התוס' לקמן (כ) ד"ה אריו"ח. וניחא ליה למימר דס"ל לריו"ח דהמשנה לאו בדוקא נקטה ג"י ודלא כרבא. ובזה מדוייק הא דא"ר הלכה כתנא דידן דאמר שלשה דלכאורה תיבות דאמר שלשה אך למותר. דל"ל דאתי לאפוקי הא דשמונה ימים קודם הרגל דל"ה כתנא דידן אלא כא"ש דאמר ז' דהלא רבא גופיה אמר שם לעיל דא"ה כא"ש ביום ז'. אלא ע"כ בא לומר דאמר שלשה דוקא ודלא כריו"ח:

רש"י ד"ה כשבת. דינו כשבת כו'. כצ"ל:

בהרע"ב מ"ה. ומונה אחר הרגל למ"ד יום עם הג' שעברו כבר מן השלשים. תמוה חדא דהא רגל עולה למנין שלשים אף אם קברו ברגל כדמסקינן לקמן וכמש"כ בעצמו לקמן. שנית דהג' ימים שקודם הרגל נחשבין לז"י מן השלשים כיון דחשיבי כשבעה ימי אבילות כדלקמן (כד ב) וכמש"כ בעצמו במ"ו:

תד"ה שאם. ונ"ל דה"ה כו' לא יכבס אחר הרגל. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד הא שני ימים לא בטלו גזירת א"נ הא ימים כו'. כ"נ דצ"ל. והרש"א מחק לגמרי מן מ"מ פירש אמת כו' עד סופו:

רש"י ד"ה שמונה ימים וכו' מותר לאלתר בתכבוסת. עי' יבמות דף מג ע"א ברש"י ד"ה מקום שמותר ועיין לקמן דף כג ע"א תוס' ד"ה כל שלשים:

ד"ה ואין עולין וכו' ג"י לאו דוקא. קשה לי הא בהדיא מבואר לקמן דף כ ע"א דלתנא דמתני' דהכא ג"י דוקא כדאמרי' שם הלכה כתנא דידן דאמר שלשה וצ"ע:

תוס' ד"ה וטווה וכו' אפי' טירחא דלאו מלאכה. עי' לעיל דף יב ע"ב תוס' ד"ה מכניס:

מתני' רגלים מפסיקין ואינם עולים.
כתב הרא"ש בסוף פרקין (סימן קמג) דקטן שמת לו אביו, וקודם שעברו שלשים יום נעשה גדול דאינו חייב להתאבל, ואינו דומה זה לרגלים שאינם עולים כשמת לו מת ברגל, וחייב לנהוג ז' אחרי כן משום דאין דיחוי אצל מצות דחילוק יש בין שהמצוה נדחית לבין שהאדם היה דחוי, וכתב ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי, ואם דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם לבטל הדיחוי.
ותמוה לי, דא"כ למאי הוצרך הש"ס בפ"ג דסוכה (דף לג ע"א) לומר דר"פ גופא מספקא ליה, [אב"ה שם בגמרא בעי ר' ירמיה נקטם ראשו (של הדס) מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא, ותפשוט לי' מהא דתנן כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות, ואר"י ל"ש אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות, הואיל ואדחי אדחי, אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ודחי דר"פ גופיה מבעיא ליה מפשיט פשיט ליה (לר"פ) דאין דיחוי, או דלמא ספוקי מספקא ליה, לחומרא (לחייבו כיסוי) אמרינן לקולא (להכשיר ההדס) לא אמרינן] הא יש חילוק דבכיסוי הוי בידו.
וגם להיפוך למאי הוצרך הרא"ש לחילוקו, הא בלא"ה כפי דקאמר הש"ס דר"פ גופא מספקא ליה א"כ חייב בכיסוי רק מספיקא, וממילא באבילות הוי ספק דרבנן ולקולא, דהא באמת גם לחלוקו דהרא"ש הא מ"מ גם במידי דלאו בידו הוא הוי איבעי' דלא אפשטא בעלתה בו תמרה אם יש דיחוי, אע"כ דמטעם ספק אבילות מקילין, א"כ בלאו חלוקו הוה מצי ליתן טעם זה, וצ"ע [אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו נ"י בתשובה סי' נג]:

(יט א משנה) ר"ג אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים.—לקמן (כד א) פסק שמואל כר"ג. וראיתי בנמוקי יוסף על משנתנו כאן שכתב: "והלכה כר"ג, דכ"מ ששנה ר"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה". ושגגה היא דבסנהדרין אמרו כן על רשב"ג. ומלבד זה אין צורך לכלל זה, שהרי פסק שמואל כמותו כמו שכתבנו. ואולי הגה"ה היא בנמוקי יוסף מאיזה תלמיד טועה.

וטווה על יריכו. החוטין אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך חול: גמ' לאחרים בטובה. ולא בשכר: מערים ומוכר שלו. כן עושה כל ימות החג: כדי פרנסתו. בהרווחה ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל: אבל לא באבן. שתולה בחוט כדי שיוכל לשוזרו יפה: מתני' הקובר מתו שלשה ימים קודם הרגל. הואיל ועיקר אבילות אינו אלא שלשה ימים: בטלה ממנו גזרת שבעה. דלאחר הרגל אינו צריך למנות יותר: שמונה ימים. קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דהואיל והתחיל יום אחד מן השלשים אינו צריך לשמור כלום לאחר הרגל דין שלשים אלא מותר לאלתר בתכבוסת בגיהוץ ותספורת: שבת עולה. אירע שבת בימי אבלו עולה למנין שבעה: ואינה מפסקת. דלאחר שבת צריך להשלים שבעה ימי אבלות עם השבת: והרגלים מפסיקין. דכי קבר מתו שלשה ימים קודם הרגל מפסיק האבילות לגמרי ולאחר הרגל אין משלים כלום: ואין עולין. דכי קבר מתו בתוך הרגל דלא בטלה ממנו גזרת ז' אין ימי הרגל עולין למנין ז' ימי אבילות אלא לאחר הרגל צריך לישב ז' ימי אבילות זו היא סברתי אבל בהעתק מצאתי ואין עולין דכי קבר את מתו שני ימים לפני הרגל דלא בטלה ממנו גזרת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין שבעת ימי אבלו אלא לאחר הרגל צריך לישב ה' ימי אבלות להשלים לשני ימים שנהג לפני הרגל ואני אומר כי טעות סופר הוא דמה שנזכר שלשה ימים לפני הרגל לאו דוקא ואפילו שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה דהרגל מפסיק: משחרב בית המקדש. שאין לעצרת תשלומין כל ז' ואינו אלא יום אחד: כשבת. ודינו כשבת דעולה ואינה מפסקת: ראש השנה כשבת. הואיל ואינו אלא יום אחד: גמ' גזרת. שלשים בטלו אבל ימים לא בטלו שלשים יום לא בטלו דעדיין תלויין ועומדים: מאי טעמא ימים לא בטלו. כלומר באיזה ענין לא בטלו ימים: שאם לא גילח ערב הרגל. דכי בטלו גזרת שלשים ואיבעי ליה לגלוחי ערב הרגל ולא גילח: אסור לגלח אחר הרגל. כל שלשים יום:

וטווה על יריכו תכלת לציציתו. פירוש ע''י שינוי אבל בתפילין אי אפשר בשינוי שצריך כתיבה תמה ובעשיית תפילין וציצית לא איירי במתני' ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטוייה ומה שנהגו לכתוב בעוגל לא מצינו היתר וכן פירש בתוספות הרב בשם רבו ואפילו על ידי הדחק על יהודי אחד שתפוס היה התירו בדוחק גם על ידי היפוך שהוא נקרא מצד אחר לא היו מתירין וגם אי לא אסור משום מלאכה הא אסרינן אפילו טירחא דלאו מלאכה בפרק קמא (דף ד.) מיהו נהגו לומר דמתני' לא איירי על ידי היפוך ויש כותבין על ידי חילוק האות וכך היה עושה רבי זקני והיו''ד שאי אפשר היה כותב בכתב הפוך: רבי יהודה אומר מערים. לכאורה מחמיר יותר מרבי מאיר שהתיר לאחרים ובתוספות פירשו דרבי מאיר אינו מתיר אלא בהערמה ולא הבנתי: רבי יוסי אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו. דשרי לגמרי לאחרים בשכר ודוקא כדי פרנסתו ולכאורה מיקל מכולהו וכן פי' הר''א עוד פי' דכולהו הוי שרי כדי פרנסתו דאין לו מה יאכל ולא איירי אלא כשיש לו מה יאכל ומחמיר רבי יוסי יותר מכולהו ולישנא לא משמע הכי דהוה ליה למימר אינו כותב אלא כדי פרנסתו מיהו במילתא דרבי יהודה קשה נמי קצת דהוה ליה למימר אינו כותב אלא כדי פרנסתו על ידי אחרים או על ידי הערמה והשתא מתני' אתיא כרבי מאיר ויש מפרשים דכדי פרנסתו נמי לא משמע דאין לו מה יאכל שרי דהואיל דצורך מצוה מותר להשתכר בה דבחנם לא ירצה לעשות כן ומתניתין פירש בתוספות הרב דפליגא אכולהו ותנא אחר הוא וה''ר יונה פירש דאתיא כתנא קמא והכי פירושו אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות כדי למוכרם או כדי להניחם ועוד פי' דאתיא כרבי יוסי לפי מה שפירש שרבי יוסי מחמיר ואין ראיה מכאן שמותר להניח תפילין דדלמא רבי מאיר ורבי יהודה לטעמייהו דסבירא להו פרק המוצא תפילין (עירובין דף צו: ושם) שבת זמן תפילין [ורב] ורבה בר בר חנה נמי הכי מצי סברי ואע''ג דכולהו אמוראי דפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו: ושם) משמע דאית להו שבת לאו זמן תפילין הוא אבל ר' יצחק בן אברהם היה מביא מן הירושלמי להתיר להניח דאמר בירושלמי חד בר נש אובד תפילוי בחולא דמועדא אתא לקמיה דרב חננאל פי' שיכתוב לו לפי שהיה סופר כדאיתא במגילה (דף יח:) שלחיה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה זיל הב ליה תפיליך ואת כתב לך דתנן כותב אדם תפילין לעצמו אתא לקמיה דרב אמר ליה כתוב ליה פירוש בלא הערמה מתני' פליגא על רב כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר לא רב פתר לה בכותב להניח פירוש רב מעמיד המשנה להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד שרי ובהלכות גדולות פסק דאסור להניח תפילין בחולו של מועד ולטעם שממעט שבתות וימים טובים מימים ימימה מסתבר שפיר דממעט חולו של מועד ולמאן דדריש (מנחות דף לו:) מלך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן בעצמן אות יש לומר לפי שאין עושין מלאכה כי אם בדבר האבד אבל קשיא למאי דפרישית לעיל (דף ב. ד''ה משקין) דמלאכה דחול המועד מדרבנן היכי ממעט להו יש לומר הואיל ואוכל מצה ויושב בסוכה אין צריך אות ואם הוא אמת דבחול המועד חייב בתפילין יש לומר הואיל ועושין מלאכה בו אין אות ומימים ימימה נמי לא ממעט אלא יום טוב דחלוק משאר ימים: הקובר את מתו. להכי נקט קובר דאבילות מתחלת משעת סתימת הגולל כדאמרינן לקמן (דף כז.): שלשה ימים. כך הוא עיקר אבילות לכמה מילי ואמרינן לקמן (שם:) שלשה ימים לבכי: מאי טעמא לא בטלו. הכא הוה ניחא טפי לגרוס ימים לענין מאי לא בטלו ואין צריך להגיה דהיא היא: שאם לא גילח ערב הרגל כו'. ונראה לי דה''ה לא כיבס ולא רחץ ערב הרגל אם מותר לרחוץ ולכבס מבערב יו''ט ולא כיבס ולא רחץ לא יכבס ברגל והשתא ניחא הא דקתני גזרת שבעה בטלו הא ימים לא בטלו ומיהו קשיא לן דקאמר בסמוך שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה אפילו לתנא קמא דמבטלת אפילו ימים שמביא אבא שאול ראיה למצות שלשים שבטלו לגמרי אפילו ימים והרי''ן פי' דדוקא לא גילח אבל לא כיבס לא דמותר לכבס אפילו לא כיבס שהוא צורך גדול יותר ואין נראה לי טעמו דאם הוא צורך גדול כ''ש שיש לנו לקנסו בשלא עשה קודם הרגל ונכנס ברגל ולפירוש הקונטרס דמפרש לקמן שאם חל שלישי להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב זהו עד שחשכה אם כן לא שייך לקנסו במה שלא רחץ ולא כבס וא''כ ימים לענין מאי לא בטלו גבי שבעה מיהו יש לומר דאם לא רחץ ברגל אסור לרחוץ אחר הרגל ועוד יש לומר אגב דנקט סיפא גזרת נקט ברישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה''פ שלשה ימים בטלה גזרת שבעה הא שני ימים לא בטלה גזרת מ''מ פי' אמת מדקאמר בסמוך שכשם שגזרת שלשה מבטלת גזרת ז' כו' משמע שזה פשוט אפילו לת''ק והשתא תימה לי דכי משני שאם לא גילח בו תינח סיפא אבל ברישא דקאמר בטלה הימנו גזרת ז' אמאי נקט גזרת ולענין מאי קאמר ימים לא בטלו וי''ל דאגב דנקט סיפא גזרת תנא נמי רישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה''פ שלשה ימים בטלה גזרת ז' הא שני ימים בטלו גזרת הא ימים לא בטלו לענין דנוהג דברים שבצינעא: