דף טז - א
זו עשירית האיפה שלו, שמביא הכהן ההדיוט כשבא להתחנך בעבודה בפעם הראשונה.
וצריך להביאה רק כשהוא טהור, ואינו יכול לשלח את עשירית האיפה כשהוא טמא. דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: יש ללמוד זאת מדברי הכתוב בספר יחזקאל [פרק מד] "בבאו - יקריב". בזמן שראוי לביאה הוא ראוי להקרבה. אבל בזמן שאינו ראוי לביאה - אינו ראוי להקרבה [72] .
ומטומאת מת נלמד לטומאת מצורע, שאינו יכול לשלח את קרבנו בעודו טמא בטומאת מצורע.
וכיון שעסקה הגמרא בענין מנודה, מבארת הגמרא עתה את השלבים המביאים את האדם לידי נידוי.
אמר רבא: מנלן דקבעינן דוכתא [הב"ח], שקובעים מקום לדיון בתביעת התובע, ומשדרין ושולחים שליחא דבי דינא אל הנתבע שיבוא לדין?
דכתיב [במדבר טז] "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב".
ומנלן דמזמנינן את הנתבע לדינא?
דכתיב [במדבר טז] "ויאמר משה אל קרח: אתה וכל עדתך".
ומשה שלוחו של הקב"ה היה לקרוא את קורח ואנשיו לדין.
ומנלן ששולחים בית דין שליח לזמנו לדון לקמי לפני גברא רבה?
דכתיב [במדבר טז] "לפני ה"'.
ומנין שמזמינים את ופלניא, לשניים שיבואו כאחד? [73]
דכתיב "אתה, והם, ואהרן".
ומנין דקבעינן זימנא לדיון?
דכתיב "מחר".
ומנין שקובעים זימנא בתר זימנא אם לא בא הנתבע בהזמנה הראשונה?
דכתיב [ירמיהו מו] "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון, העביר המועד".
ומנלן דאי מתפקר חירף הנתבע ופגע בכבודו של שליחא דבי דינא, ואתי וחזר ובא השליח ואמר לבית דין שהנתבע חירפו, שמותר לבית דין לקבל את דברי השליח, ולא מיתחזי ולא נראה הדבר כקבלת לישנא בישא על ידי הבית דין? [74]
דכתיב [במדבר טז] שאמרו דתן ואבירם לשליחו של משה: "העיני האנשים ההם תנקר". ואם לא היה רשאי משה לשמוע את השליח כיון שזה לשון הרע, כיצד ידע משה שהם אמרו זאת? [75]
ומנלן דמשמתינן את מי שאינו בא לדין או את מי שאינו מציית לפסק הדין? דכתיב [שופטים ה] "אורו מרוז", על שלא באו לקריאת ברק בן אבינועם לצאת למלחמה, וברק היה שופט של ישראל [76].
ומנלן שצריך לומר למי שמשמתים אותו שהוא מנודה מחמת דהכי היא סברא דגברא רבה, שיש לנדותו, ואומרים לו מי הוא החכם הסובר שיש לנדותו?
דכתיב "אמר מלאך ה"'.
ומנלן דמחרמינן שמכריזים עליו "ארור"? דכתיב אודות מרוז, שלא באו להשתתף במלחמה "אורו ארור" [77].
ומנין שמחרימים גם את מי דאכיל ושתי בהדיה, ביחד עם המנודה, וקאי ומי שעומד בארבע אמות דידיה - דכתיב "אורו ארור ישביה" [78].
ומנלן דפרטינן חטאיה שמפרטים ומודיעים את חטאו של המנודה בציבורא? 78* דכתיב [שופטים ה] "כי לא באו לעזרת ה"'. 78*. הקהלות יעקב מצדד לומר, שאין זה מעכב בחלות הנידוי, אלא שלכתחילה יש לנו לעשות כן, כדי לאיים עליו.
ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שופרות שמתיה ברק למרוז.
איכא דאמרי: מרוז לא היתה עיר, אלא גברא רבה בשם "מרוז" הוה.
ואיכא דאמרי: מרוז - כוכבא הוה, והוא היה כוכב מזלו של סיסרא. שנאמר [שופטים ה] "מן שמים נלחמו הכוכבים", שהיתה מלחמת כוכבים נגד כוכב מזלו של סיסרא, הנקרא מרוז.
ומנלן דמפקרינן נכסיה של המסרב לציית להוראת חכמים?
דכתיב [עזרא י] "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים - יחרם כל רכושו. והוא יבדל מקהל הגולה".
ומנלן דנצינן, שנלחמים ומכים, ולייטינן, ומקללים, ומחינן, ומוחים, ותלשינן שיער, ותולשים שיער, ומשבעינן, ומטילים חומר של שבועה, כדי לאלץ אדם לציית להוראת חכמים או להוראת בית דין?
דכתיב בספר נחמיה, כאשר לחם נחמיה באנשים שנשאו נשים נכריות, ודרש מהם לגרשן [פרק יג] "ואריב עמם, ואקללם. ואכה מהם אנשים, ואמרטם, ואשביעם" [79].
ומנלן דכפתינן את ידיו ורגליו, ואסרינן שקושרים אותו לעמוד כדי להלקותו, ועבדינן "הרדפה" [יתבאר להלן]?
דכתיב [עזרא ז] "הן למות, הן לשרושי, הן לענש נכסין, ולאסורין".
מאי "לשרושי"?
אמר אדא מרי אמר נחמיה בר ברוך אמר רב חייא בר אבין אמר רב יהודה: הרדפה.
מאי "הרדפה"?
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: שמנדין אותו לאלתר.
ושונין לנדותו פעם נוספת לאחר שלשים יום, ומחרימין אותו ב"ארור" לאחר ששים יום, אם עמד במריו 79* . 79*. הב"י כתב בביאור דברי הרמב"ם, שזהו דוקא באפקירותא, שבזה מבואר לקמן שאין צריך להתרותו תחילה, ולכן יש לנדותו שתי פעמים קודם שיחרימוהו, שהנידוי הראשון חשוב כמו התראה, אבל בדיני ממון, שהוא צריך התראה תחילה, כמבואר לקמן, אזי מיד לאחר שלשים יום מחרימין אותו.
אמר ליה רב הונא בר חיננא: הכי אמר רב חסדא, מתרין ביה לציית לדינא, שלש פעמים, בימי שני וחמישי ושני.
והני מילי שמתרים בו שלש פעמים - לענין ממונא, לשלם את חובו. אבל לאפקירותא, כשהוא מבזה תלמידי חכמים - לאלתר מנדים אותו [80].
ההוא טבחא, בעל איטליז, דאיתפקר ברב טובי בר מתנה, שזילזל בכבודו, ולא רצה לציית לפסק דינו שהוא חייב לשלם לתובע אותו.
אימנו נמנו עליה אביי ורבא, ושמתוהו.
לסוף אזל הטבח ופייסיה לבעל דיניה.
אמר אביי שהיה בין המנדים אותו: היכי ליעביד?
לישרי ליה, להתיר לו את נידויו אי אפשר, היות ועדיין לא חל שמתא עליה תלתין יומין, ואין נידוי בפחות משלשים יום!?
לא לישרי ליה - קא בעו רבנן למיעל לגביו, שהיו צריכים לקנות אצלו בשר.
אמר ליה אביי לרב אידי בר אבין: מידי, האם שמיע לך משהו בהא דינא?
אמר ליה: הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: טוט, השופר שהכריזו בו את הנידוי, אסר אותו, וטוט, ואותו השופר שרי, גם יתיר אותו! והיינו, בכח מי שאסר את נידויו יש את הסמכות להתירו גם אם לא עברו שלשים יום [81].
אמר ליה אביי: הני מילי שאפשר להתיר נידוי תוך שלשים יום, אם הוטל הנידוי ביחס לממונא.
אבל נידוי לאפקירותא אי אפשר להתירו עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין, וכאן הטלנו עליו נידוי כתוצאה מאפקירותא [82].
ומדייקת הגמרא מכך שאביי עצמו טרח לברר אם הוא יכול להתירו, שרק המנדה יכול להתיר ולא אדם אחר:
אלמא, קסבר אביי שהני בי תלתא דשמיתו - לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה.
דאיבעיא להו: הני בי תלתא דשמיתו, שלשה שנידו אדם - מהו למיתי תלתא אחריני, האם אפשר שיבואו שלשה אחרים, ושרו ליה, ויתירו לו נידויו, או שמא צריכים להתירו דוקא אותם שלשה הראשונים אשר נידוהו?
תא שמע: מנודה לרב, שנידו אותו על שפגע בכבוד הרב, הרי הוא מנודה גם לתלמיד, והיינו, שהכל חייבים לנהוג בו כמנודה.
אבל אם היה מנודה לתלמיד, שהתחייב נידוי על פגיעה בכבוד התלמיד, אינו מנודה לרב, שאין הרב חייב לנהוג בו כמנודה, ומותר לרב להתקרב אליו [83].
מנודה לעירו, שנידוהו בני עירו, הרי הוא מנודה גמור, והוא מנודה אף לעיר אחרת.
אבל מי שלא נידוהו בני עירו, אלא שהיה מנודה לעיר אחרת - אינו מנודה לעירו. מנודה לנשיא, על פגיעה בכבודו - מנודה לכל ישראל.
מנודה לכל ישראל - אינו מנודה לנשיא.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה לכבודו יחד עם עוד תלמידים שנידו עמו על פגיעה בכבודם, ומת - חלקו של התלמיד המת אינו מופר, וצריך לנהוג בו נידוי.
שמע מינה תלת:
שמע מינה: תלמיד שנידה לכבודו - נידויו נידוי [84] .
ושמע מינה: כל אחד ואחד מהמנדים צריך להיות מיפר חלקו [85] .
ושמע מינה: הני בי תלתא דשמיתו - לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה. אמר אמימר: הלכתא, הני בי תלתא דשמיתו - אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה [86] .
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר.
ומדייק רב אשי: מאי לאו - אינו מופר כלל! והיינו, שאין לו הפרה משום שצריך המנדה להתיר, ועתה הוא מת.
אמר ליה אמימר: לא כך הוא. אלא אינו מופר עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה [87] . תנו רבנן: אין נידוי פחות משלשים יום [88] , ואין נזיפה פחות משבעה ימים [89] .
ואף על פי שאין ראיה לדבר - יש זכר לדבר: שנאמר [במדבר יב] "ואביה ירק ירק בפניה [שהוא כעין נזיפה] - הלא תכלם שבעת ימים!"
אמר רב חסדא: נידוי שלנו, של בני בבל, הוא כנזיפה שלהן, של בני ארץ ישראל. וכיון שנתבאר שהנזיפה היא שבעה ימים, כמו במעשה מרים, אם כן, הנידוי בבבל הוא שבעה ימים [90].
ופרכינן: וכי נזיפה דידהו, של בני ארץ ישראל, היא רק שבעה ימים בלבד, ותו לא.?
והא רבי שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי, קשיא להו שמעתא.
אמר ליה רבי שמעון בנו של רבי לבר קפרא: דבר זה צריך רבי. צריכים אנו להגיע לרבי [אביו של רבי שמעון], כדי שיבאר ויפתור לנו את הקושי שבסוגיא.
אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה!? והיינו, אין רבי בעולם שיכול להסביר לנו ענין זה.
אזל רבי שמעון בר רבי, ואמר ליה לאבוה את דברי בר קפרא. ואמר זאת לתומו, ולא כהולך רכיל [רש"י] [91].
איקפד רבי על הזלזול בכבודו.
אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה. בא בר קפרא לבקר את רבי, שהיה חולה.
אמר ליה רבי: בר קפרא, איני מכירך מעולם! ובכך רמז לו על הקפדתו, ושאינו רוצה שישאר במחיצתו אלא יעזוב את המקום [92].
ידע בר קפרא דנקט רבי מילתא בדעתיה, שמקפיד עליו בדעתו, ולכן, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין.
ושוב אירע מעשה בהקפדה של רבי, שהביא לקבלת נזיפה:
פעם אחת, גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק בפומבי, אלא רק בצנעא.
מאי דרש?
דרש את הפסוק בשיר השירים [פרק ז] "חמוקי ירכיך - כמו חלאים".
מה ירך צריכה להמצא בסתר, שחייבים לכסותה בבגד,
הערות
[72] רש"י מפרש, שדין זה נוהג בין בטומאת מת ובין בטומאת מצורע. אבל התוס' כתבו, שדוקא במצורע החמרנו שלא ישלח קרבנותיו, מה שאין כן בשאר טמאים. וגדר הדבר מפורש בתוס' רי"ד ובתוס' הרא"ש, שדין זה שאינו משלח, אינו מדיני הטומאה שעליו, אלא מדיני אבילות, וכמו שמצאנו שהוא טעון פריעה ופרימה וכו'. ובזכר יצחק [א מג] כתב לחדש לפי זה, שדוקא במצורע נאמר דין זה, אבל מצורעת, משלחת קרבנותיה, וכמו שמצאנו שאין נוהגין בה דיני אבילות דמצורע, לענין פריעה ופרימה, ולענין היתר תשמיש, יעויין סוטה כג וכריתות ח. והתוס' כתבו בפירוש, שאף בימי ספירו אינו משלח קרבנותיו. וטעמם, שהרי משמעות הדרשה היא, להצריכו לספור ז' ימים כדין מצורע, ורק אח"כ יביא חטאתו. אבל האחרונים דקדקו מלשון הרמב"ם שם, שדוקא בימי חלוטו, אבל בימי ספירו יכול לשלח. שהרמב"ם תלה הדבר בביאתו למחנה, ודין זה אינו נוהג בימי ספירו, שאז אינו משתלח אלא ממחנה לויה. ועיין מנחת ברוך [כג] שהאריך. עוד הביאו התוס' שיש מחלקים בין טומאה היוצאה מגופו, לטומאת מגע, שמשלח קרבנותיו. והרמב"ם [שם יב] חילק בין טומאת מת ומצורע, לטומאת מגע שרץ וחביריו. וכתב בזכר יצחק [א סט] שמקור דבריו הוא מסוגיתנו. וע"ע בכסף משנה. והקשו התוס', הלא אינו יכול לסמוך על הקרבן מפני טומאתו, ואמנם אין הסמיכה מעכבת, אבל איך נתיר לו לכתחילה להביא קרבן ולבטל מצות סמיכה, ומדוע הוצרכנו לימוד מיוחד לדין זה שאינו משלח. ותירץ השיטה, כיון שאין הדבר ידוע אימתי יתרפא מצרעתו, ויתכן שלא יתרפא לעולם, לכן, כדי שלא לבטל לגמרי את מצות הקרבן, התרנו לו להביאו בלא סמיכה, ולבטל חלק מחלקי המצוה. ובאמת, בשאר טמאים לא נתיר להם לכתחילה להביא [אותם קרבנות הטעונים סמיכה], שהרי יכולים הם להמתין לטהרתם. וכל זה הוא לפירוש רש"י ותוס' בסוגיין. אבל התוס' במנחות [סב] פירשו להיפך, שדוקא בעשירית האיפה, הבאה לחינוך הכהונה, הצריך רבי שמעון שיטהר מקודם, שאין ראוי להתחנך לעבודה, בימי טומאתו, אבל בשאר קרבנות יכול אף המצורע להביא קרבנותיו. וכתב החזו"א, שלפי דבריהם מיושב, מדוע נזכר דין זה דמצורע אינו משלח קרבנו, בכהן.
[73] הש"ך [חו"מ יא א] כתב בשם הבאר שבע, שאין צריך להודיעו על איזה תביעה הוא קרוא לבית דין, ודי בזה שמודיעים לו מי התובעו. אבל דעת הש"ך אינה כן. ועיין ריטב"א.
[74] רש"י מפרש, שחירף את השליח. וכתב הרש"ש, שלכאורה לשון זה, לאו דוקא, שהרי במעשה דדתן ואבירם, שממנו הוכיחה הגמרא דין זה, חירפו הם את משה רבינו, ולא את השליח, וכמו שנאמר שם, "המעט כי העליתנו וגו"'. וכן הוא באמת לשון הרא"ש ונמוקי יוסף. וע"ע בהערה הבאה.
[75] החפץ חיים [א במ"ח א] הוכיח מכאן, שאין לדבר לשון הרע אפילו כשהוא אמת. שהרי לפי פירוש רש"י, שחירפו את השליח, היה בזה משום לשון הרע, ולולא שהיה שליח בית דין, היה אסור עליו לספר הענין, אף על פי שהשליח עצמו יודע שהדבר אמת. והוא הדין ברכילות, שאין לאמרה אפילו על אמת. וכמו שמוכח לפי פירוש הרא"ש ונמוק"י. וכמו כן הוכיח מכאן, שאסור לספר לשון הרע, אפילו כשאומרו בפני שלשה אנשים, ואף על פי שעל ידי זה יהיה בא הדבר לאזני מי שמספר עליו. שהרי מעשה זה היה בפני בית דינו של משה, ואף על פי כן לא הותר אלא משום שהוא שליח בית דין. ועיי"ש [ב במ"ח א]. והרש"ש הקשה, הרי אפילו מגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש, וכמו שהוכיחו במסכת מגילה [ז] ממה שנאמר "ויאמר המן בלבו", וכמו כן יש לפרש כאן, שזהו מדברי נותן התורה, אבל באמת יתכן שהשליח לא סיפר למשה רבינו כלום, מפני איסור לשון הרע שבדבר. ובמלא הרועים הקשה, ממה שאמרו בירושלמי, שמותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת, ואם כן נאמר, שמפני זה הותר לשליח לספר עליהם לשון הרע, ולא משום שהוא שליח בית דין. והחפץ חיים [ח יז] כתב ליישב זאת בשם גליון הש"ס לירושלמי, שהיתר זה אינו אלא כשעל ידי הסיפור יהיה אפשר להשקיט המחלוקת, מה שאין כן בעניננו, שלא היה בזה כדי להשבית המחלוקת.
[76] נחלקו הרמב"ם והראב"ד בעיקר דין נידוי. שלדעת הרמב"ם [ת"ת ז ב], כשאינו מציית לבית דין [וכפי שיבואר לקמן בגמרא האם יש צורך בהתראה קודם הנידוי, ובאיזה אופנים], מכריזים עליו נידוי, והוא שמתא, וכמשמעות הלשון כאן בגמרא "משמתינן". ולקמן בגמרא נלמד, שלשון שמתא יש בו ענין קללה. וכן יש להוכיח מהדרשה ד"אורו מרוז", שהוא לשון ארור. ומכל מקום אינו כמו מוחרם, שהוא חמור יותר, הואיל ולשון הקללה מפורשת בו. אבל דעת הראב"ד [טויו"ד שלד], שלשון נידוי לחוד ולשון שמתא לחוד, שנידוי ענינו ריחוק מבני אדם, ככל הפרטים שלמדנו בסוגיא לעיל, אבל אין בו ענין קללה כלל, מה שאין כן שמתא, שהוא קללה. וכשאינו מציית לבית דין, אין צורך לשמתו, אלא לנדותו בלבד, ורק כשנראה לבית דין לפי הענין להחמיר עליו יותר, אז משמתין אותו. והמוחרם יש בו חומרא נוספת, שהוא אסור בהנאה מבני אדם, ורק בכדי חייו התירו לו להשתכר. ולדעתו, צריך לפרש לשון הגמרא כאן "משמתינן", כשנראה לנו להחמיר עליו ולשמתו. כן כתב הב"ח.
[77] כתב הדרישה, שמכאן יש רמז למה שמבואר לקמן בגמרא, שקודם שמחרימין אותו, יש לנו לנדותו שתי פעמים, ועל כן אמר הנביא "אורו מרוז, אורו ארור", שטרם שיחרימוהו בארור, שהוא החרם, ינדוהו שתי פעמים, והוא לשון "אורו", שאינו לשון קללה מפורשת כארור.
[78] הריטב"א מבאר, שאין הכונה בזה, שמנדים לכל מי שישב בד' אמותיו, אלא הוא מלשון האיסור, שלא יאכלו וישתו עמו, ולא ישבו בד' אמותיו. אבל יכולים הבית דין לנדות לכל מי שישב אצלו, כשנראה להם לפי צורך הענין.
[79] הרמב"ן במשפט החרם מבאר, שזהו מכחו של החרם, להטיל שבועה על אחר, מה שלא מצאנו במקום אחר, שלעולם אי אפשר להשביע לאחר, אלא אם כן אמר אמן. ועיי"ש שפירש בזה כמה מקראות מן התורה ומכתבי הקודש. והקהלות יעקב מבאר דבריו, שבחרם ישנם שני חלקים. א] יש בכח הבית דין להעניש ולקלל את הראוי לכך, לפי הצורך. ב] יש כח בידם לאסור עשית פעולה מסויימת. וכדוגמא לדבר ציין לחרם דרבינו גרשום, שאסר לגרש אשה בעל כרחה, ושלא לישא שתי נשים, ושלא לקרוא כתב חבירו בלא רשותו, ובכל דברים אלו, יש איסור מלכתחילה שלא לעשותם. והנודע ביהודה [א אהע"ז עה] הביא בשם הרשב"א, שדין זה מן התורה.
[80] רש"י מפרש, כשביזה תלמידי חכמים. והטור הוסיף, כשעבר על דבר איסור.
[81] רש"י מבאר מלשון שופר. וכתב הריטב"א, שלשון הגמרא "וטוט שרי" הוא לאו דוקא, שאמנם בנידוי צריך לתקוע בשופר, וכמו שמפרשת הגמרא לקמן הטעם, אבל בהתרה לא שמענו מעולם שיהיה צריך בו תקיעת שופר. עוד הביא הריטב"א בשם רש"י, שאם עשו נידוי לזמן מסויים, ועבר זמן זה, יש צורך בהתרה, ואינו נעשה מותר מאליו. אבל דעת הריטב"א שאינו צריך התרה [על כל פנים כשחזר בו]. אולם זהו דוקא כשהנידוי היה לזמן מסויים, אבל כשנידו בסתם, צריך התרה. ולפי דעתו, על כרחנו להעמיד נידון הגמרא כאן כשנידו בסתם, ולכן, אף על פי שסתם נידוי הוא ל' יום, וכמו שכתב הש"ך [כד], מכל מקום אינו כמו שקבעו הזמן בפירוש, ולכן היה צריך התרה אף לאחר שיכלו ל' יום [וכמו שמוכח לפי גירסת הרי"ף "בעו רבנן למיפטר"]. ויעויין תוס' ביצה ה.
[82] הר"ן והתוס' [נדרים ז] ביארו, שזהו דוקא כשהוא מרשיע ומפקיר עצמו לדבר איסור, אבל כשנכשל ועשה איסור, פעם אחת, אפשר להתיר לו מיד.
[83] הוא הדין שאינו מנודה לחכמים הגדולים ממנו, כן כתב הריטב"א. והב"י דן, האם הוא מנודה לשאר החכמים השוים לו בחכמה והפחותים ממנו, או שאינו מנודה אלא לשאר המון העם. וע"ע שיטה. והריטב"א הביא שנחלקו הראשונים, האם כשאינו מנודה לכל אדם, מחוייב הוא בעצמו בכל מנהגי המנודה שנתבארו לעיל בגמרא, כתספורת וכיבוס, או שכל מה ששנינו שם אינו אלא כשמנודה לכל. עוד מבואר לקמן בגמרא, שזהו דוקא כשנידהו לכבוד עצמו, אבל כשנידהו על שעבר איסור, הרי הוא מנודה לכל אדם. ולשון הרמב"ם [ת"ת ז יד] הוא, "אפילו נידהו קטון שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי".
[84] החזו"א [יו"ד רה] מבאר הטעם, כדי שתהיה כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו לזלזל בכבוד החכמים.
[85] ביארו הראשונים, שאינם צריכים לישב יחד כשבאים להתירו, אלא כיון שבסופו של דבר התירו לו אותם חכמים שנידוהו, הרי זו התרה.
[86] כתב הריטב"א, דוקא כשהמתירים שוים בחכמה לאותם שנידוהו, אבל כשהם פחותים מהם, אינם יכולים להתיר הנידוי. והוכיח כן מסוגיא דלקמן. אבל לדעת הרמב"ם [ת"ת ז ט], אפילו שלשה הדיוטות יכולים להתירו. וביאר הלחם משנה, שזהו דוקא כשאנו יודעים שחזר בו המנודה ממעשיו הרעים, אבל כשאיננו יודעים אם חזר בו, או כשנידוהו לכבוד תלמיד חכם, אין יכולים להתירו אלא אם כן הם שוים בחכמה למנדים. והוסיף השיטה, שכמו כן צריך שיהיו שוים להם במנין, שאם המנדים היו חמשה, צריך שהמתירים גם כן יהיו חמשה.
[87] ביאר הריטב"א, שאף על פי שרוב המנדים התירוהו, אינו מותר עד שיתירוהו כולם, ולכן צריך עוד חכם שיתיר לו.
[88] כתב הריטב"א, לדעת אביי לעיל, שבאפקירותא אין מתירין קודם שיעבור ל' יום, מתפרשת הברייתא כפשוטה. אבל לדעת רב אידי בר אבין, שיכולים להתיר קודם לכן, צריך לפרש, שמתחילה כשבאים לנדותו, מגבילים הנידוי לשלשים יום. וכונתו, שאף אם לא התירו לו הנידוי, נפקע הנידוי מאליו כשעבר הזמן [על כל פנים כשחזר בו], וכמו שהבאנו לעיל בשם הריטב"א. עוד פירש בכונת הברייתא, שאם לא חזר בו, אין מנדין אותו שנית, וכמו כן אין מחרימין אותו אחר הנידוי השני, עד שיעבור ל' יום. והראב"ד פירש, שאם לא חזר בו, ובא לבית דין לבקש התרה, יכולים הבית דין להתיר לו לאחר ל' יום, אם ירצו. וכתב הש"ך, שדין זה נוהג דוקא בעניני ממון, אבל לא כשעבר עבירה.
[89] הראב"ד פירש ענין הנזיפה, שהוא יושב בביתו, וממעט מלישא וליתן עם בני אדם, אבל אין נוהגים בו דיני מנודה המבוארים לעיל, וכמו כן אינו צריך התרה או פיוס. אבל הש"ך [כז] כתב בשם הקונדריסין, שאין לו לגלח. ועיין הערה 50.
[90] כתבו הגהות מיימוניות [ת"ת ז ב], שזהו דוקא כשנידוהו על שנהג שלא כשורה כלפי החכם, אבל כשביזהו וחירפו, אף נידוי שלנו הוא שלשים יום.
[91] החפץ חיים [ז יח ובהגה"ה] הקשה, איך הותר לו לספר הדבר, והלא יש בזה משום רכילות. וכתב בזה שני ביאורים: א. בעת הסיפור לא עלתה על דעתו של רבי שמעון שיש בזה משום רכילות. וכן נראה שפירש רש"י. ב. בר קפרא אמר דבריו בפני שלשה, ובאופן זה, אין איסור לספר הדבר לפי תומו.
[92] החפץ חיים שם ביאר, שאמנם רבי לא האמין למה ששמע מרבי שמעון, מצד איסור קבלת רכילות, ומכל מקום אמר לו כן, כדי שיראה מה שישיב לו, ועל פי זה ידע אם אמת נכון הדבר מה ששמע אודותיו.
ענין הנדוי וחרם הנמשך עמו יש בענינו חלק אחד שהוא בא על תביעת ממון לפני ב"ד כגון שמזלזל בב"ד ואונס את חברו אחר גמר דינם והתראתם ופרטים שבדבר זה כך הם כבר ידעת שיש כח ביד ב"ד להזמין לפניהם לדין על ידי שלוחם איזה אדם שחברו קובל עליו שיבא לפניהם לדין וצריך שיאמר השליח הרי אני מזמינך לדין לפני ב"ד פלוני וצריך שיודיעו מי הוא הקובל עליו כלומר הריני מזמינך לדין על תביעת פלוני שקובל עליך ושתבאו לפני פלוני הדיין אתה והוא וקובע לו זמן לא שיהא מבהילו לבא לאלתר ואם לא בא לזמן ראשון אין מנדין אותו מיד אלא שמזמינין אותו פעם אחרת לזמן אחר ואם העיז נתבע זה פניו לפני השליח ונתפקר באותו הבית דין רשאי השליח להודיע לב"ד ואין כאן משום לשון הרע הזמינוהו יום אחר יום שני פעמים ולא בא מנדין אותו סתם נדוי שהוא שלשים יום ושליח הבא לנדותו מזכיר לו בשם המנדה כלומר פלוני הדיין רואה בדעתו שאתה צריך נדוי על דבר זה והרי אתה מנודה מכחו נתפייס לחברו תוך שלשים ובא לב"ד להתירו מתירין לו מיד אבל אם נתפייס לחברו תוך שלשים ולא בא לב"ד להתירו משלים שלשים של נדוי וניתר מאליו הגיעו שלשים ולא נתפייס לחברו מנדין אותו פעם אחרת וכמו שאמרו בסוגיא זו מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום וזה שאמרו לאלתר פי' אחר והגיע זמן השני ולא בא ושונין לאחר השלשים ודין אלו כדין הראשונים עברו אלו ולא נתפייס מחרימין אותו ואינו יוצא ממנו לעולם עד שיתפייס ויבא לפני ב"ד ויתירוהו בא לב"ד לזמן המיועד לו אלא שאינו רוצה לקבל את הדין אין מחרימין אותו אלא נותנין לו שני וחמשי ושני וכותבין עליו פתיחה והוא שטר נדוי ואחר תשעים יום יורדין לנכסיו כך כתבוה גדולי המפרשים בקצת שמועות שבפרק הגוזל אבל גאוני הראשונים כתבו בזה שמנדין אותו לאלתר שזהו כאפקירותא אבל באמ' אתינא או לא אתינא הוא שנותנין לו שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו פתיחה ויורדין לנכסיו לאחר תשעים וזו של פרק הגוזל בענין זה היא שנויה ושם יתבאר:
יש בענין הנדוי חלק אחר והוא בענין אפקרותא כגון שמתפקר ברבים בתלמידי חכמים שהם עמודי הדת אפי' לאחר מיתה או שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשם מסור לב"ד כגון שיחלוק על דברי חכמים במה שאין ראוי לו וכן בכל הדברים שיראה לב"ד או לקהל שהוא מעיז ומתריס וגורם תקלה בכל אלו ובכל כיוצא בזה מנדין אותו ואם רוצים להפליג בדבר ולהחרימו לפי מה שיראו מענינו הרשות בידם וכן התלמיד מנדה לכבודו על דרך זה ויש תחת חלק זה נדוי אחר קל והוא נקרא נזיפה והוא נאמ' במי שמזלזל לכבוד תלמיד חכם לפי תומו ושלא בכונת הקנטה וכן שמחלל את השם בדבר שיש בו נדנוד עברה ולא עברה מפורסמת כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכיוצא בה ודינין אלו בפרט כך הם:
מי שנתפקר בתלמיד חכם אין צריך התראה אלא מנדין אותו מיד סתם נדוי ואם נתפייס לו ובא לב"ד להתירו מתירין לו מיד לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים וכן אם נתפייס לו ולא בא לב"ד להתירו ודבר זה כך הוא לדעתנו אלא שיש עלינו חולקין לומר שאם לא בא לב"ד להתירו אין נדויו ניתר מאליו אף לאחר שלשים אע"פ שנתפייס ושאפי' נתפייס ובא לב"ד אין מתירין אותו עד שלשים ואם לא נתפייס אין מתירין לו אפי' בבא לב"ד וכ"ש שאם ניתר מאליו ואם היה פיקור זה שלא בחיי החכם מתירין אותו המנדין לכשיחזור מפיקורו לפי ראות עיניהם היה הפיקור בחיי החכם ומת באים שלשה ומתירים לו לכשיחזור לפי ראות עיניהם וחלק זה אין בו חרם בסתם ודיו בנדוי ומ"מ אם ראו בענינו שהוא ראוי להחרימו רשאין להחרימו ויש פוסקין שמחרימין בחלק זה:
דברים אלו שרמזנו עליהם הרבה דברים שהם במחלקת כלם תלויים במה שנאמר בשמועה זו דההוא טבחא דאיתפקר ברב טוביה אימנו אביי ורבא ושמתוה פי' נדוהו וי"מ שהחרימוהו ועל דרך האמת מלה זו ר"ל שמתא אתה מוצאה על שניהם ר"ל על חרם ועל נדוי פעמים בזו ופעמים בזו וכמו שאמרו בראש השמועה על הנדוי מנלן דמשמתינן וכן מה שאמרו למעלה ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ובסוף השמועה נאמר לשון שמתא על החרם והוא שאמרו שמתיה ברק למרוז וכן ההוא דשמתיה ההוא מרבנן ופקע כדא ומת וכן מאי שמתא שם מיתה ואין הכרעה בפירושו אלא לפי הענין ומתוך כך אירע מחלוקת בפירושו בכאן י"מ שהחרימוהו והוא שאמרו לסוף אזל ופייסיה ואמרו היכי ליעבד לישרי ליה לא חיילא שמתא עליה תלתין יומין ואם היה נדוי לא היה צריך שיחול עליו שלשים אלא אף מאפקרותא כל שנתפייס מתירין לו לאלתר ובשמתא הוא שאין מתירין עד שתחול שלשים וי"מ שלא היה כאן אלא נדוי שהרי לאלתר היה והיאך היו מחרימין לאלתר אלא נדוי היה ואף בנדוי צריך שיחול שלשים כל שהוא לאפקרותא וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו ופוסקים כדעת האומר טוט אסר וטוט שרי כלומר בשופר נתפרסם נדויו ובשופר יתפרסם היתרו ואין לחוש אם נתירהו לאלתר שיבא ענין נדוי לידי זלזול שהשופר מפרסם ומ"מ אם ימתין שלשים אינו צריך שופר אבל תוך שלשים בשופר מיהא מתירין ואין צריך שלשים הואיל ולא נתנדה בפי' לשלשים ולא כאביי שאמ' שלא נאמ' כן אלא בממון אבל באפקרותא צריך שלשים אלא אף באפקרותא כן שכל שאנו מתירים לו לאלתר אנו רשאים להתירו ולא נאמרו שלשים אלא להתיר מאליו והביאו ראיה לדבריהם ממעשה של רב הונא שאמרו עליו דשמע לההיא אתתא דאפקה שם שמים לבטלה שמתה ושרייה לאלתר ואמרו עליו שמע מינה אין בין נדוי להפרה כלום וא"כ מה שאמרו אין נדוי פחות משלשים פירושה בשלא נתפייס או שנתפייס ולא בא לב"ד להתירו אבל כל שנתפייס ובא לב"ד מתירין לו מיד וכשיטה שכתבנו אלא שלדעת מעשה של רב הונא אינה ראיה גמורה שלא אפקרותא גמורה היתה אלא דבר שיש בו נדנוד עברה ולא נאמרה דרך פיקור אלא באשגר לישן וכן כל כיוצא בזה:
יש בחלק זה דרך אחרת והוא שהתלמיד שנדה לכבודו לעם הארץ שהתפקר בו ולא הסכימו עמו אחרים נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל מי שהמנדה גדול מהם והיתרו תלוי בו רצה להתירו מיד רשאי לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים ויש אומרים לעולם עד שיתפייס ויתירהו ולכתחלה אין לו לעשות כן אלא יהא מן העלובים ולא עולבים ואם התפקר בו בפרהסיא ראוי לו לנדותו ואסור לו למחול על כבודו ולהחרים לכבודו אינו רשאי אם החרים ראיתי לקצת מפרשים שאין כאן חרם שלא הרשוהו בכך אלא לנדוי והרב אינו חייב לנהוג בנדוי זה ולא כל מי שהוא גדול מן המנדה אבל הרב שנדה לכבודו הרי הוא כמו שנתמנו כלם והרי הוא מנודה לכל התלמידים ואם רצה להחרים הרשות בידו ומ"מ תלמיד שנדה לעברה או לאיסור או שיצאו עליו קולות הנמשכים בעברות ובדברים המכוערים הרי הוא מנודה אף לרב אפי' נדהו קטן שבישראל ואפי' חזר בו אין מתירין לו עד שלשים חזר בו והגיעו שלשים רשאין להתירו אבל אין נדויו ניתר מאליו והרשות ביד מי שנדהו לעכב את היתרו עד שנתברר לו תשובתו אע"פ שפסק הקול וחלק זה אם רצה להחרים רשאי אלא שאין להם לנדות ולהחרים לקול שאינו נמשך עד שיתברר להם מה שעשה אם ראוי לכך אם לאו וכמו שאמרו במסכת יבמות קכ"א א' ההוא דטבע באגמא דסמקיה ואנסבא רב שילא לאיתתיה אמ' ליה רב לשמואל זיל שמתיה ואמ' ליה נישלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה הדור שלחו ליה אגמא דסמקיה מים שאין להם סוף או שיש להם סוף שלח להו שאין להם סוף שלחו ליה ומר מאי טעמא עבד הכי שלח להו מטעא טעאיי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כיש להם סוף הוה קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ומ"מ כל שקולו נמשך בעברות אין צריכי' לבירור והרי הוה סאנו שימעניה ומנדין אותו כמו שכתבנו כל שאין שם אויבים ובעלי לשון הרע קלא דלא פסיק בכדי לא קאי וגדולי המפרשים כתבו בזה דוקא שנדהו שלא בפני רבו אבל אם נדהו בפני רבו הרי זה עשה מעשה של אפקרותא והוא עצמו צריך נדוי אא"כ רבו נוהג לו כבוד כמו שיתבאר למטה במנדה לכבודו:
סתם נזיפה אינה אלא שבעה ונזיפת נשיא שלשים יום כנדוי עצמו וענין נזיפה הוא שהרב גוער את הנזוף ואומר דברים המראין שאין דעתו להתקרב עמו נדוי שלהם אף במי שהיה מנדה לכבוד עצמו שיעורו בשלשים יום כמו שיתבאר אבל נדוי שלנו במי שמנדה לכבוד עצמו אינו אלא שבעה ונזיפה שלנו יום אחד ואם רוצה להתירה לאלתר רשאי ולסוף היום או לסוף שבעה לדורות הראשוני' הותרה מאליה ואינה צריכה לא התר ולא פיוס ושאר חלקי הנדוי אין בהם הפרש אלא שלנו כשלהם ומ"מ דוקא בנתנדה לכבודו אבל כל שלעברה או שנתמנו הקהל לנדותו צריך שלשים:
שמתא אינו ענין מחדש אלא פעמי' שהיא נזכרת בתלמוד בענין נדוי ופעמים שהיא נזכרת שם בענין חרם ומ"מ הרי היא או בכלל חרם או בכלל נדוי על הצדדין שביארנו:
מי שנתנדה לאיזו סבה ומת המנדה או הלך למדינת הים באין שלשה חשובים כמותו ומתירין אותו נתנדה במנין שלשה או יותר ומתו או הלכו למדינת הים באים אחרים כמנין הראשונים וחשובין כמותן ומתירין ואין צריכין להתקבץ אלא הולך אצל כל אחד ומתירין זה שלא בפני זה כך כתבוה רוב מפרשים ממה שאמרו שמע מינה כל אחד מיפר חלקו והם מפרשים ממה שאמרו במת אחד מן התלמידים חלקו אינו מופר ולא אמר כן בהלך לעיר אחרת אלמא אין כל המנדין צריכין להתקבץ בהיתרו אלא מתיר לו כל אחד במקום שהוא:
מת אחד מן המנדין ממנין אחר במקומו חשוב כמותו ויש שמצריכין שלשה במקומו ואם לא מצאו חשובים כמותם צריכים לילך אצל הנשיא או גדול הדור ויחיד מומחה מתיר במקום שלשה ואף בכל אלו אין מתירין אלא בדבר שאפשר שאלו היה המנדה חי אף הוא היה מתיר אבל אם נתברר להם שהמנדה היה מחמיר עדין בנדויו אלו היה חי אף הן אין רשאין להקל בנדויו עד שתתברר להם תשובתו של זה כל כך שאלו היה המנדה רואה בה אף הוא היה מתירו וזו היא שאמרו בההוא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה שכשמת רב יהודה והלך לו אצל הנשיא וכשחשב להתירו עמד שמואל על רגליו ואמ' ומה שפחה של בית ר' לא נהגו בה חכמים קלות ראש בנדויה וכו' כלומ' אחר שנתברר להם שאין היא מסכמת בכך רב יהודה לא כל שכן כלומר שהרי הואיל ואותו צורבא מרבנן הלך לבקרו בחליו ולא רצה להתירו לא נסכם הוא בהיתרו והיתר שלשה או נשיא אינו אלא מצד שאנו דנין מן הסתם שאילו היה זה חי היה מתירו:
נתן המנדה רשות לחבריו או לאחד במקומו פירשו באבל רבתי שהוא מתיר במקומו ויראה לי בנדוי הקהל שמן הסתם כל אחד מניח חלקו לפרנסים שבדור בכל עניני צבור ורשאין להתיר אע"פ שאין חשובין כמותם ומי שנדה לכבודו יכול להתיר לבדו אפי' במקום רבו:
מי שנדה שלא כדין נדויו נדוי וצריך היתר או שינהג נדויו שלשים ואם אמ' לו האחר אדרבה עלך יחול אף עם הארץ לתלמיד חכם נדויו של שני נדוי ושל ראשון אינו נדוי וצריך הראשון היתר או מן המנדה או משכנגדו ואם אינו יודע מי הוא ילך אצל נשיא אבל מי שנדה מן הדין הן לסבה הן לכבודו ואמר לו האחר אדרבה אין נדויו של שני חל כלל אם כן ראוי לשאול בסוגיא זו על ריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא ונדה אותו שהיה אוכל את התאנים הרי האחר גזלן היה ואמרו למטה שתלמיד שנתברר לו שחברו גוזלו רשאי לנדותו ואם כן בדין נדהו ונראה שהיה לו להתרעם ולתבעו בתשלומין:
סתם מנודה אין יושבין עמו תוך ארבע אמות ולא מתעכבין אף מעומד ויש חולקין להקל בעכבה מעומד מדכתי' יושביה ומ"מ מצינו לשון ישיבה שהוא לשון עכבה ואף לשון הגמרא מעיד כן שאמ' דקאי בארבע אמות דיליה ולא אמר דיתיב וכן יש חוככין לומ' שאין יושביה מוסב אלא על המוחרם וכדקאמ' מנלן דמשמתינן דכתי' אורו מרוז דמחרמינן דכתי' אורו ארור ועלה כתי' יושביה ומ"מ אינו כלום דיושביה אכלהו קאי ובכמה מקומות מצינו שהמנדה מרחיקין ממנו ארבע אמות ואחד מהן בפרק הזהב במעשה של ר' אליעזר שנאמר שם על ר' עקיבא שישב לפניו ברחוק ארבע אמות וכבר ביארנו לשיטתנו שנדוי לבד היה ואף לדעת האחרים שמבורך היה הרי מ"מ מצינו בראשון של נדרים ו' א' נדינא מינך דלא יתיבנא בארבע אמות דילך אלמא לשון נדוי כולל הרחקת ארבע אמות ואף לשון נדוי בעצמו ענין ריחוק וכל שבתוך ארבע אמות אינו ריחוק ומ"מ אינו חייב להתרחק ממנו דרך הלוכו אלא שלא ישב או שלא יתעכב בתוך ארבע אמות שלו וכן אין אוכלין ושותין עמו אף ברחוק ארבע אמות ואם עשה כן עומד באיסור אבל אינו מנדה כמוהו ושונה ושונין לו ונשכר ונשכרין לו והכל ברחוק ארבע אמות ובא לבית הכנסת ויושב במקומו ואין צריך לשנות את מקומו אלא שמרחיקי' ממנו ויש מצריכין אותו בשנוי מקום ממה שאמרו במסכת מדות פ"ב מ"ב מה לך מקיף לשמאל שאני מנדה ואין זה הכרח שלא היה דבר זה אלא בביאתו והליכתו וכדי שיכירו ויתרחקו ממנו ורשאין לדבר עמו ואסור בנעילת הסנדל ויש מי שמתיר בנעילת הסנדל כמו שהתבאר ואסור באותם הדברים שהזכרנו בדינו למעלה ובמקום אחר התבאר שאין מזמנין עליו ואין כוללין אותו בעשרה לשום דבר הצריך עשרה:
מוסף עליו מוחרם שלא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו חוץ מבני ביתו אבל לדבר עמו מותר וכמו שאמרו למטה בההוא דהוו סנו שומעניה דאמ' ליה אפי' לגברא דכותך לא חניפית והעובר להקל במה שאסור לו עם המוחרם פירשו מקצת גאונים שאף הוא מוחרם כמוהו ונזיפה בזמנה דינה כנדוי ודברים הללו אינם אלא בסתם אבל אם פירשו המנדים או המחרימי' אריכות זמן או תוספת איסור הן לו הן לנטפלים עמו או לנדות בשופרות ובמטה או לפחות ולהקל בנדויו באיזה דבר עושין הכל לפי ראות עיניהם ולעולם יש למנדה או למנדים להודיע הסבה שהם מנדים עליה ויש ביד ב"ד להפקיר נכסי המסרב על מצותם או המתפקר לפרוץ על גדריהם ולכעוס עמו ולקללו ולהכותו ולחבשו ולנגשו בכל מיני נגישות כפי ראות עיניהם וכמו שנ' בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו וכתי' ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים וכתי' הן למות הן לשרושי ודרשו בו מאי לשרושי הרדפה מאי הרדפה נתבא דקני כלומר שהיו עוקרים שרש אחד של קנים שיש בשרש אחד כמה קנים וחובשין אותו בתוכו שלא יהא יכול להתהפך מצד לצד וקושרים אותו מלמעלה ומעמידין אותו שם בדוחק:
כל מה שכתבנו בדיני הנדויין והחרמות לא סוף דבר במי שנדוהו או החרימוהו בפרט אלא אף כל שהחרימו הקהל או בתי דינין שבהם על כל מי שיעשה כך או שלא יעשה כך ועבר הרי זה מנודה או מוחרם כפי מה שהתנו ונוהגין בו נדוי או חרם כפי הדינין שהזכרנו עד שיגיע זמנו ויתירוהו שהרי אותו של עזרא דרך כלל היה וכל אשר לא יבא וכו' יחרם וכו' והוא יבדל וכו' ואם היתה הסכמתם שיהא בנדוי או בחרם עד שיעשה כך לכשיהא עושה כן ניתר מאליו ומ"מ נראה לי שכל שלא החרימו פלוני בפרט או שלא החרימו דרך כלל לאפקירותא אלא לגדריהם ולתקנותיהם העשויות לשמירת גופם וממונם ועבר אחד עליהם שכל שנתפייס להם ושב לפי ראות עיניהם שמתירין לו מיד אע"פ שלא חל עליו שלשים:
מנודה לרב לכבודו מנודה לכל התלמידים ובכללם כל מי שהוא גדול מהם אבל תלמיד שנדה לכבודו אינו מנודה לרב כמו שביארנו וצריך להזהר התלמיד שלא ינדהו בפני הרב אא"כ רבו חולק לו כבוד בכך ואם עשה כן הרי התפקר הוא ברבו וצריך נדוי:
מנודה לעירו שנדוהו לכבודן או לכבוד חכם שבה מנודה לכל העיירות אבל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו ומ"מ כתבו גדולי המפרשי' שמנדה הוא לשאר העיירות השוות לאותה שנדוהו בתוכה אלא שאינו מנודה לגדולות ממנה ויש חולקים בזה:
מנודה לנשיא לכבודו מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל לכבודם אינו מנודה לנשיא אא"כ לאיסור או לעבירה כמו שביארנו בתלמוד ודברים אלו בנשיא המיוחד והמוחזק בפרנס הדור:
תלמיד שנתברר לו על חבירו שגוזל או מעכב את שלו שלא כדין עושה דין לעצמו לנדותו לכבודו ואין צריך לילך לב"ד אלא שהעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו ומ"מ צריך להתרותו תחלה כמה התראות ולהודיעו את ענשו ויש מי שפירש שרשאי הוא למשכנו ואין הדבר כן:
תלמיד חכם המיוחד בעירו והגדול שבו שסרח אין מנדין אותו בהדיא אלא אומרין לו דברים שיכיר בהן מעצמו שחבריו מרוחקים ממנו כגון הכבד ושב בביתיך וכיוצא בזה ואם הגיע סרחונו להחטיא אחרים מנדין אותו בפרהסיא ותלמיד חכם אחר שסרח אין קופצין לנדותו מיד אלא מודיעין אותו ואם לא חזר בו מנדין אותו בצנעה:
לשון הנדוי הוא שאומרין לו הרי אתה בנדוי או בשמתא ואם הוא שלא בפניו אומר הרי פלוני בנדוי או בשמתא וכן בהיתרו אומרין פלוני שנתנדה לסבה זו חזר בו ונתפייס והסכימו להתירו והרי שרוי לו מחול לו ואם בפניו אומרין לו שרוי לך מחול לך ולשון החרם הוא שאומרין פלוני מוחרם על הדרכים שהזכרנו בנדוי:
במסכת נדרים ז' ב' התבאר שנדוי אפי' על תנאי צריך הפרה ושהמנדה את עצמו צריך הפרה אלא שהוא מפר לעצמו ואפי' נדה עצמו על דעת אחרים ואפי' על דבר שחייב בו נדוי ושם התבאר גם כן על מי שנתנדה מתוך החלום שצריך לחוש לעצמו ואפי' הבחין בדמיונו מי נדהו צריך עשרה שוני הלכות להתירו לא מצאם במקומו טורח בהם עד פרסה לא מצאם דיו בעשרה ששונין משנה לא מצאם מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה לא מצאן מתירין לו עשרה מכל מקום לא מצאם במקומו מתירין לו ואפי' שלשה ומי שנדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אבל נדוהו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו וכן התבאר שם שאין בין נדוי להפרה כלום באותם הנדויים התלויים בפיוס אלא כל שחזר בו מתירין לו אף בתוך שעה לנדויו:
מי שנתנדה ועומד בנדויו יכול הוא לנדות אחרים אם הוא תלמיד חכם שהרי אמרו משמת נפשיה והדר משמת לדידיה אבל אם הוא מנודה אינו יכול להתיר אחרים מנדויים שהרי אמרו שארי לנפשיה והדר שארי לדידיה ומ"מ יש גורסי' שרי לדידיה והדר שרי לנפשיה ולדעת זה אף המנודה יכול להתיר אלא שיש מפקפקין בדבר לומר שלא נאמרה כן אלא בנדוי כזה שהרי נדה עצמו אבל מנודה מצד אחרים ומצד עברה שבידו אינו יכול לנדות ולא להתיר:
זהו מה שראינו לבאר בעניני נדוי ושמתא דרך כלל ויש חולקים עלינו בקצת דברים ואנו כתבנו מה שנראה לנו כמו שהכרענו בפירושנו:
218ימים לסיום הש״ס