מועד קטן י ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

אבל לחמרא דריחיא העומד לטחון בריחים, לא הותר ליטול צפרניו, דכל ההיתר לטחון רק לצורך המועד, וטחינה מועטת יכול לטחון בחמור אפילו שלא נטלו צפרניו.

רב יהודה שרי:

למישקל טופריה צפרנים לחמרא דריחיא.

ולאוקמי ריחיא, להעמידם אבן על גבי אבן כדרכם.

ולמיבני ריחיא, היינו לעשותם מתחילה.

ולמיבני אמת ריחיא, העץ שהריחים בנוי עליו.

ולמיבני אוריא, רפת בקר ^[200].

רב, שרא:

לסרוקי סוסיא, לסרק הסוסים במסרק של ברזל [ועיין תוד"ה ואין] כדי לייפותם. ומותר מפני צורך המועד, דחשיב כצרכי רכיבה ^[201].

ולמיבני אקרפיטא, אבוס להניח בו תבואה לפני הסוסים.

ולמבני איצטבא, ספסל לישב או לשכב עליו ^[202].

רבא שרא למישקל דמא להקיז דם לבהמה בחולא דמועדא ^[203] .

אמר ליה אביי: תניא ברייתא דמסייע לך: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד. ואפילו שצריך לרפואתה לעשות מלאכה דאורייתא.

רבא שרא לכסכוסי לגהץ קירמי בגדים דקים כקרום.

מאי טעמא? היות ומעשה הדיוט הוא.

[והרמב"ם והשו"ע פירשו, שמותר למעך בגדי פשתן אחר כביסה כדי לרככן] ^[204].

אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא: קיטורי בירי, לעשות בגיהוץ קמטים קבועים, כצווארון, אסור בחול המועד ^[205].

מאי טעמא? היות דמעשה אומן הוא.

אמר רבא: מאן דמתקיל תיקלא ^[206] , הנוטל תל אדמה ליישר את הקרקע, אם עושה כן אדעתא דבי דרי, לצורך העמדת הגורן לחבוט שם חיטים לצורך המועד, שרי.

אבל אם עושה זאת אדעתא דארעא, שחופר שדהו לצורך זריעה - אסור.

ומבארינן: היכי דמי? היכי ידעינן לשם מה נטל את התל משדהו?

אם נטל מוליא תל, ממקום אחד, והניחו במוליא אחר, או שהשפיל תל, על ידי שמילא בעפר שנטל ממנו, סביבותיו, וישרו.

וכמו כן אם חפר בנצא במקום נמוך, כעין גומא, והניח בנצא אחרת, או שגרר שפתי הגומא לאמצעיתא והחליקה.

הרי מוכיחין מעשיו שאדעתא דבי דרי נטל את העפר ממקום למקום, שהרי לא יישר את כל השדה, אלא רק במקום הרצוי לגורן, ומותר לעשות כן לצורך המועד.

אבל, אם שקל מוליא ושדא בנצא שממלא את השקעים בעפר שניטל מהתל, הרי מוכיחין מעשיו דאדעתא דארעא עושה ליישרה לזריעה, ואסור ^[207].

ואמר רבא: האי מאן דזכי זיכי שמלקט עצים מקרקעו, [והר"ן פירש שתולשן], אם עושה כן אדעתא דציבי, שצריך עצים להסיק בהן, שרי.

אך אדעתא דארעא, שרוצה לזרוע בה, ומנקה אותה לחרישה, אסור. ומבארינן: היכי דמי, איזה ליקוט עושין להסקה, ואיזה לחרישה?

אם שקיל נוטל רק רברבי את הגדולים ושביק זוטרי, ומשאיר בשדה את הקטנים, הרי אדעתא דציבי, על דעת ליטול את העצים להסקה הוא עושה, שהרי מסיקין רק בגדולין, ומותר.

אולם, אם שקיל הכל, רברבי וזוטרי, נראה הדבר דאדעתא דניקוי ארעא מלקט, ואסור.

ואמר רבא: האי מאן דפתח מיא לארעיה, שעושה גומא בין הנהר לשדהו, [והר"ן פירש, שפתח בגדר השדה ללא גומא] ולה שתי פתחים, ואם רוצה לצוד דגים פותח שניהם, ונכנסים מהנהר ונשארים בגומא, והמים יוצאים.

אך אם רוצה להשקות השדה אינו פותח אלא לצד הנהר, והמים מתמלאים בגומא ועולים על גדותיה ומשקין השדה.

ולכן לפתחה בחול המועד, רק אדעתא דכוורי דגים - שרי, מותר.

אך אדעתיה דארעא להשקותה אסור.

ומפרשינן: היכי דמי. איך נדע אי פתח את הגומא לצוד דגים או להשקות שדהו?

אם פתח תרי בבי, שני פתחים בבריכה, חד פתח מעילאי, להכניס המים מלמעלה, וחד מתתאי, להוציא את המים בחזרה, ניכר ממעשיו דאדעתא דכוורי פותח את הפתחים, ומותר ^[208].

אך אם פתח רק חד בבא, והמים מתמלאים בגומא ועולים על גדותיה, ניכר בזה דאדעתא דארעא פתח, ואסור במועד.

ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא, הזומר ענפי הדקל, אם עושה זאת אדעתא דחיותא, לתת מאכל לחיות ובהמות, שרי.

אבל אדעתא דדיקלא, להשביחו בנטילת הענפים היבשים בלבד, אסור.

ומפרשינן: היכי דמי?

אם שקיל כוליה הענפים, בין לחין ובין יבשים, ונטלם רק מחד גיסא, מצד אחד שבדקל - אדעתא דחיותא לקטן.

שהכל ראוי לבהמה, ומותר.

אך אם לוקח רק ענפים יבשים מהאי גיסא ומהאי גיסא, משני צידי הדקל, ניכר הדבר שאדעתא דדיקלא עושה, ואסיר בחול המועד.

ואמר רבא: הני תמרי תוחלני שלא התבשלו כל צרכם, מיגזרינהו לחתכן לשנים ביו"ט לצורך אכילתן ביו"ט, שרי ^[209] .

אך מייצינהו, לכובשן להוציא ליחתן אסור.

דמכבישתן אינם ראוין לאכילה במועד. אלא מכוון לעשותם צמוקין כדי לאכול בעתיד ביום חול, וזה אסור, כי הוא מתקן מאכל מחול המועד לחול.

רב פפא אמר: כיון דמתלעי, מעלים תולעים אם לא כובשים אותם - כפרקמטיא האבד דמי, ושרי, דהוי כסחורה המותרת לעשותה בחול המועד, באופן שאם לא יסחור יפסיד. וגם התמרים עומדים להפסד אם יהיו מתולעים.

ואמר רבא: פרקמטיא לעשות מסחר בחול המועד ^[210], אפילו כל שהוא, אסור, דטירחא היא ^[211].

אמר רבי יוסי בר אבין: כל האיסור בפרקמטיא שאין בה הפסד. ואולם בדבר האבד, שאם לא יסחור בה יהיה לו הפסד, מותר לסחור במועד ^[212].

רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי אם היה מוכרה בחול המועד.

אך מפני איסור פרקמטיא במועד שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא, ולא היה לו בזה פסידא, כי הקונים נשארו במקומו עד אחר המועד, וזכה ואחר המועד זבניה בתריסר אלפי. רבינא הוה מסיק זוזי, היה מלוה מעות, והיו נותנים לו סחורה בפרעון, והיה משתכר בה. והיו לו בעלי חובות בבני המקום היושב על אקרא דשנואתא שפת נהר שנוואתא, שהיו בביתם בחול המועד, ורצה לגבות מהם.

אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה, ושאלו: מהו למיזל האידנא במועד עלייהו?

אמר ליה רב אשי: כיון דהאידנא הוא דמשכחת להו, וביומי אחריני לא משכחת להו - כפרקמטיא האבד, דמי שהותרה במקום הפסד, ושרי ^[213] . תניא נמי גבי עבודה זרה, כי האי גוונא, שהתירו פרקמטיא בדבר האבד. אף במקום שפרקמטיא סתם נאסרה.

הערות

^[200] הרמב"ם [יו"ט ח טו] ושאר ראשונים מפרשים, שהתירו לבנות אבוס לצורך אכילת הבהמה. וכתב הרמב"ן, שלא הותר לעשותו אלא במעשה הדיוט. והוסיף, שאף על פי שרב יהודה כרכו עם דין בנית הריחים, שהותר אפילו במעשה אומן, מאחר והוא מכשירי אוכל נפש, וכמו שנתבאר לעיל, מכל מקום בזה אין דינם שוה. אבל רש"י פירש, שהוא רפת בקר, וכן הביא הבית יוסף בשם רבינו ירוחם, וביאר, שכאשר הבהמה אינה שוכבת יפה, יש לה היזק מכך.

^[201] כתב הב"ח [תקלו ב] בשם המרדכי, שאף על פי שעל ידי סירוק הסוס, יהיו נתלשים שערותיו בהכרח, ובאמת מפני טעם זה אסור לעשות כן ביום טוב, מכל מקום במועד התירו. ויש לדון, האם נוכל להוכיח מכאן, שלא נאסר בחול המועד עשית פסיק רישיה, כגרירת מטה כסא וספסל במקום שיהיה נעשה חריץ בקרקע על ידי זה, או שטעם ההיתר כאן הוא מפני צורך הרכיבה, שאמנם אין לו צורך כלל בתלישת שערות אלו, וכל רצונו הוא רק בסירוקו לצורך הרכיבה, מכל מקום מאחר שהיא תוצאה הנלוית לעיקר עשיתו ורצונו, והלא בעבור מטרה זו [של הרכיבה] הותרה לו עשית מלאכה במועד [וכמו שלמדנו לעיל לענין גזיזת צפרניו], לכן אין לאסור הסירוק, הגם שנלוה אליה תוצאה זו של השרת השערות. [וכמו שלמדנו בביצה כג, שהתירו ביו"ט צלית בשר לאכילה, אף על פי שנעשה על ידי זה כיבוי הגחלים]. והמאירי אמנם מפרש כמו האופן השני. אבל מדברי הטור [תקלז ח] מבואר, שבכל ענין לא אסרו במועד עשית פסיק רישיה. ויש מבארים הסברא בזה, כיון שיסוד איסור מלאכה במועד, משום טירחא הוא, וכשעושה פעולת היתר, הנלווה אליו תוצאה מוכרחת של איסור, אין לו טורח על ידי האיסור יותר, על כן אין לאסור דבר זה במועד.

^[202] התוס' מפרשים, שקרפיטא ואיצטבא הם שני סוגי ספסלים. ומהרמב"ם [שם ח ז] נראה שהוא מפרש, שקרפיטא הוא ספסל העשוי לשכיבה, ואיצטבא הוא העשוי לישיבה. כן כתב המרכבת המשנה. וכתב הרמב"ן, שלא הותרה עשיתו אלא במעשה הדיוט, כשאר צרכי המועד. ויעויין בטור [תקמ], שנחלקו הראשונים, האם הותרה הבניה באיצטבא של עץ דוקא, אבל בשל אבן, הרי עשיתו נחשבת כמעשה אומן, או אפילו באיצטבא של אבן, כשעושהו מעשה הדיוט.

^[203] כתב הריטב"א, אף על פי שהקזת דם נחשבת מעשה אומן, התירוה משום דבר האבד. והקרן אורה יצא לחדש, שכל מלאכה הנעשית למניעת צער בעלי חיים, התירו במועד. וכתב המאירי, שמכאן יש ללמוד להתיר לעשות כל רפואה במועד, ואפילו על ידי מלאכה גמורה, שאם התירו רפואה לבהמה, כל שכן שיתירו לאדם. וכן נפסק בשו"ע [תקלב ב]. והוסיף המאירי, שאפילו אינו חולה, אלא עושה דברים המועילים לחיזוק מזגו, מותר. ועיין עוד בביאור הלכה [תקלא ח] שהצריך דוקא חולה שאין בו סכנה. ולכאורה עיקר ההיתר דרפואה, פשוט הוא מצד הסברא, שהרי נתבאר בראשונים, שכל דבר שהוא לקישוט ותיקון הגוף, כגילוח, דינו כצרכי אוכל נפש [יעויין ריטב"א לקמן יד], וכל שכן דבר הנעשה לרפואה. אולם המור וקציעה [תקלב] כתב, שהיה מקום לאסור, מפני הצער והעינוי שיש לאדם על ידי עשית הרפואה. [וכמו שנזכר סברא זו לעיל ט לענין תיקון הסיד במועד].

^[204] הרמב"ם [יו"ט ח יד] מפרש, שממעך את הבגד בידיו. וכן פסק המחבר [תקמא ג], ופירש שעושים כן כדי ללבן הבגד ולרככו. והוסיף הרמ"א, שכמו כן מותר להחליק הבגדים, ואפילו על ידי כלי. [והוא הדין למעך הבגד על ידי כלי. משנ"ב]. ובכל אלו לא הותר אלא לצורך המועד.

^[205] המשנה ברורה [שם ח] מפרש, שזהו דוקא כאשר עושה בבגד קמט חזק, שאינו עתיד להתפשט בשעת הלבישה, אבל אם לאחר שלובשו אין ניכר הקמט, מותר. וכתב במקור חיים [להחוות יאיר], שמכל מקום מותר במועד לקפל בגדים על קיפולם הראשון, אף על פי שבשבת אסור.

^[206] הנודע ביהודה [ב או"ח קב] מפרש, שנוטל הצרורות והאבנים מן הקרקע, כדי להשוותה.

^[207] כתב המגיד משנה [יו"ט ח יב], שלא הותר להשוות הקרקע אלא כשיש שתי המעלות יחד: א. שבאמת כונתו לצורך דישה, ולא לצורך זריעה. ב. שאינו נראה לאחרים כחורש לצורך זריעה. וטעם האיסור כשנראה שחורש לצורך זריעה, פירש הריטב"א, מפני מראית העין. והראשונים הביאו שתי גירסאות בגמרא, ולפי גירסת רש"י נמצא, שכאשר נוטל מגבוה ונותן לנמוך, נראה שכונתו לדישה, ולא לזריעה, ומשום שלצורך דישה יש הכרח להשוות היטב את פני הקרקע, מה שאין כן לזריעה, שאין בזה כל כך צורך. ולגירסת הרי"ף הוא להיפך, שכאשר משוה לגמרי את הקרקע, נראה שעושה לצורך זריעה. וביאר הנודע ביהודה, שגם דיעה זו מסכימה, שלצורך דישה יש הכרח להשוות היטב את פני הקרקע, יותר מהנצרך לזריעה, אלא שלדעתם, כשבאים להכשיר הקרקע לדישה, יש צורך לפזר עפר על פני כולה, לאחר נטילת האבנים והצרורות ממנה, כדי שתהיה שוה וחלקה לגמרי, ולכן, כשנוטל ממקום גבוה ונותן לנמוך בשעת נטילת הצרורות, אינו נראה כמכשיר לדישה, שהרי על כרחו יהיה צריך אח"כ לפזר עפר על פני כולה, ואם כן אין לו שום תועלת עתה בפעולה זו, ומשום כך נראית פעולתו כעושה לצורך זריעה, שבעבורה אינו נצרך אח"כ לפזר עפר על פניה. וכתב המשנה ברורה [תקלז לג], שלענין הלכה אנו תופשים להחמיר כשני הפירושים, ובכל ענין אין להשוות הקרקע. ויעויין קרן אורה ונודע ביהודה שדנו בסתירת דברי השו"ע באו"ח ובחו"מ בענין שתי הגירסאות הנ"ל. והבית יוסף שם הביא מהגהות מימוניות, שמותר להסיר גבשושית שבבית במועד, ואין בזה משום חורש, הואיל ואין קרקע הבית עומד לזריעה. והקשה הב"י, הרי מכל מקום יש לאסור משום בונה [יעויין שבת עג ב]. ותירץ, מאחר ואין בפעולה זו טורח כלל, מותר. ועיין בהערה 21 מה שהבאנו בפרט זה. ועל כל פנים קושיתו צ"ע, שהרי אין דבר זה נחשב למעשה אומן, ואם כן אין לנו לאסור אפילו כשעושה כדרכו, מאחר שהוא לצורך המועד.

^[208] כתב הטור, שאמנם על ידי פתיחת הנקב, בהכרח יהיו המים משקים את השדה [ויש לו תועלת מכך], מכל מקום מאחר שאינו מתכוון לזה, מותר. ולמדנו מדבריו, שלא נאסר במועד אפילו פסיק רישיה דניחא ליה, אף על פי שלענין שבת דבר זה אסור מן התורה לדעת הכל. ומחדש הבית מאיר, שאפילו כשאינו נצרך לכל הכמות של הדגים, ודי לו בחלקם, הואיל ויש צורך המועד בפעולה זו של פתיחת הנקב, הרי היא מותרת. [וכמו שהותר ביום טוב להרבות בשיעורים. יעויין ביצה יז ובר"ן שם].

^[209] רש"י מפרש, שמחתך התמרים לשנים כדי לאוכלם. והקשה החזון איש [או"ח קלה], הלא אין בזה כל מלאכה, ומה חידש לנו רבא בזה. וצריך לומר, שהיה מקום לאסור מפני הטירחא שבדבר, וכמו שנתבאר לעיל, שאסרו במועד טורח גדול, אפילו כשאין בו מלאכה כלל. אבל הרא"ש מפרש, שרבא התיר לחתכם מהאילן לצורך אכילתם במועד. וכשנותרו לו לאחר אכילתו, ואינו צריך להם עוד במועד, התיר רב פפא לסחטם כדי לשמרם לאחר המועד, ומשום דבר האבד. ועיין נימוקי יוסף.

^[210] הרא"ש מפרש שיסוד האיסור במקח וממכר במועד הוא מפני הטורח. אולם הנימוקי יוסף כתב, שטעם האיסור הוא כמו ביום טוב, שמא יבוא על ידי כן לכתוב. ועיין הערה הבאה.

^[211] דעת רבינו תם, שהלואה בריבית [לנכרי], אינה נחשבת כפרקמטיא, ומותרת היא במועד. והרא"ש מפרש טעמו, שדוקא כשמוכר או לוקח סחורה עבור מעות, שצריך לדקדק ולאמוד את שיווי דמי המקח, בזה אסרו מפני הטורח, וכמו כן, לפעמים יהיה לו צער מעסקיו, שלקח סחורה ביוקר מדאי, או שמכרה בזול, וימנע משמחת יום טוב, מה שאין כן בהלואה בריבית, שהוא דמים תמורת דמים [או פירות תמורת פירות], ואין בזה טורח וצער כלל. אבל רשב"ם אחיו היה ירא להקל בדבר. ולהלכה, אנו חוששים להחמיר בזה, אם לא בתנאים מסויימים, כמבואר בשו"ע [תקלט יג]. וכל זה בהלואה בריבית, אבל בהלואה בלא ריבית, רצה הרא"ש להוכיח להיתר, ממה שנלמד לקמן [יח] במשנה, שאין כותבין שטרי חוב במועד, הרי שעצם ההלואה מותרת היא, שאינה נחשבת כפרקמטיא. וכן נפסק בשו"ע [יעויין שם ז]. ועיין הגהות אשר"י. וכתבו התוס', שכל זה דוקא כשמלוה בדרך מקרה, אבל להעמיד שולחנות בקביעות להלואה וחילוף מטבעות [בלשונינו "בנק"], אסור, שזהו ודאי דרך מקח וממכר.

^[212] בנידון דבר האבד לענין פרקמטיא יש שתי שיטות בראשונים. א] דעת הרמב"ן, שדוקא כאשר יש לו הפסד מן הקרן, אז נחשב הוא כדבר האבד, וביאר הריטב"א, כגון שיש לו סחורה הנמכרת במועד בעשר, ולאחר המועד תוזל ותימכר בשמונה, אף על פי שבאמת לא הוציא עליו עשר, מכל מקום מאחר שעתה נמכרת היא במחיר זה, נחשב שיש לו הפסד מהקרן, הואיל וזהו שויה היום, [והוא הדין כשטרח בה, ואם לא ימכרנה במועד, יהיה הטורח לריק, נחשב גם כן כדבר האבד, כן כתב הריטב"א, ועיי"ש], אבל כשאינו עומד להפסיד מהקרן, אלא שעל ידי כן יהיה נמנע ממנו ריוח, אף על פי שלא ישוב לעולם, לא הותר במועד, וכגון שנמכרת עתה סחורה בזול, ולאחר המועד ודאי תתיקר, אסור לו לקנותה במועד, שאין זה דבר האבד, אלא העברת ריוח בלבד. אולם כל זה, כשאינו צריך לקנות סחורה זו לצורך עצמו, אלא למטרת ריוח, אבל כשיש לו צורך בה לתשמישיו, ואם לא יקנה אותה עתה, יהיה צריך לקנותה לאחר המועד, ואז יתייקר השער, וכנ"ל, הרי זה דבר האבד משום איבוד מעותיו. ועיין תוס' [ד"ה ובדבר] בשם רבינו יוסף וקרן אורה בפרט זה. ב] דעת הרא"ש, שאם ריוח זה, בודאי אינו עתיד לחזור בקרוב, אלא לאחר זמן רב, הרי זה דבר האבד, וכגון שמתקיים יריד לעתים רחוקות, ויוכל עתה לקנות סחורה בזול, הותר לו לקנותה במועד, אבל אם יריד זה מתקיים בכל שבוע, ויתכן שיוכל לקנותו לאחר המועד במחיר זה, אף על פי שיש גם כן אפשרות שיפסיד ריוח זה, אין זה נידון כדבר האבד. אבל כשישנה אפשרות שיפסיד מהקרן עצמו, מותר. עוד הביא הרא"ש מהירושלמי, שאם לוקח ממעות הריוח לצורך שמחת המועד [ובלא ריוח זה, לא היה מוציא כל כך על המועד], מותר לו בכל ענין. [והרא"ש כתב לענין הלואה לנכרי בריבית, שאף על פי שיש להחמיר כדעת הרשב"ם הנ"ל, מכל מקום, אם רגיל להלוות לנכרי, וכשלא ילוונו, יש חשש שילך אצל אדם אחר שילווה לו, ועל ידי כן יהיה רגיל לילך אצלו לעולם, הרי זה כדבר האבד, ומותר. ולכאורה יש להתבונן, לפי מה שנתבאר בדעת הרא"ש, שכל ריוח שודאי אינו חוזר, נחשב כדבר האבד, אם כן גם בלא הטעם שיהיה רגיל לילך אצל אחר, יש להתיר, מפני ההפסד של הלואה זו, שילוה אצל אחר. ויש לפרש, שכל ההיתר של דבר האבד בפרקמטיא הוא דוקא כשיש לו הפסד מרובה, אבל הפסד מועט אינו מתיר, וכמו שכתב הב"ח [שם ט], ולכן, משום הלואה זו לא היינו מתירים, שהוא הפסד מועט. ועיין עוד חוה"מ כהלכתו עמ' שמו]. ולהלכה אנו נוקטים להקל כהרא"ש כמבואר בשו"ע [תקלט ד-ה]. והביא הנימוקי יוסף להקשות בשם הראב"ד, ממה שלמדנו לעיל [ב], שלא הותרה השקאה בשדה בית הבעל, הואיל ואין הפסד ממניעת ההשקאה, אף על פי שבודאי בכך יהיה נמנע ממנו ריוח, ומדוע התרנו פרקמטיא בעבור מניעת ריוח ודאי. ותירץ, שיש לחלק בין השקאה שהיא מן המלאכות האסורות [בשבת], ויש בה גם כן טורח, ולכן אינה מותרת אלא במקום הפסד הקרן, מה שאין כן במקח וממכר, שאינה מן המלאכות האסורות, ולא אסרוה אלא מפני שיש בה טורח מעט, על כן התירו אותה במקום מניעת ריוח. כן ביאר הביה"ל [תקלט ה ד"ה אינו] בדברי הראב"ד. ועיין עוד חזון איש [קלה]. ועיין לקמן בהערה 225 בענין זה.

^[213] הראשונים הקשו מכאן על דעת רבינו תם הנ"ל, שהתיר הלואה בריבית במועד, שהרי רב אשי לא התיר לו לילך ולתובעם, אלא מפני דבר האבד, אבל לולא זאת היה אוסר משום פרקמטיא. ותירצו, שלא היה שם הלואה גמורה, אלא שנתחייבו ליתן לו יין תמורת הדמים [יעויין ב"מ עג], וזהו ודאי מקח וממכר. ועל כל פנים נמצאנו למדים, שאף על פי שתחילת המקח, שהוא נתינת הדמים, כבר נעשה קודם הרגל, מכל מקום סיום המקח גם כן נאסר במועד. וכתב הביאור הלכה [שם א], שזהו דוקא כשלא משך הלוקח את היין קודם המועד, אבל כשמשך, אין זה מקח וממכר כלל, ורק משום טורח ההעברה ממקום למקום יש לדון אם אסור. עיין סי' תקלח ג. ודעת הט"ז, שכל האיסור האמור כאן בגמרא הוא, כשיש לו טורח בהליכה ממקום למקום לגבות חובו [וכלשון הגמרא "מהו למיזל האידנא עלייהו"], או כשצריך לתובעם בדין, אבל כשהם עמו בעיר, ואין צריך לתובעם לדין, אין בזה איסור כלל. וכנראה שטעמו, שפעולה זו אינה חשובה כמקח וממכר ממש, שהרי אינו אלא סיום המקח, וכנ"ל, ואינו אסור אלא משום הטורח שכרוך בדבר. אולם הגרע"ק איגר הוכיח מקושית הראשונים הנ"ל [על ר"ת], שאינם מחלקים בזה, ועי"ש בביאור הלכה.

אבל חמרא דריחיא [החמור שמסובב בריחיים] — לא ואסור ליישר פרסותיו, לפי שאין זה לצורך המועד, שהרי אין טוחנים טחינה רבה במועד.

בכל זאת נמסר כי רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא [התיר ליטול את הצפורנים לחמור של ריחיים], ולאוקומי ריחיא [ולהעמיד אבני ריחיים במקומן], ולמיבני ריחיא [ולבנות את בסיס הריחיים], ולמיבני [ולבנות] את אמת ריחיא [הריחיים], אמת המים שבה זורמים המים המניעים את הריחיים, ולמיבני אוריא [ולבנות אורווה לבהמות]. רבא שרא לסרוקי סוסיא [התיר לסרק סוס] ולמיבני אקרפיטא [ולבנות מעקה] ולמיבני איצטבא [ולבנות ספסל].

רבא שרא למישקל דמא [התיר להקיז דם] לבהמה בחולא דמועדא [בחול המועד] כדי לרפאה. אמר ליה [לו] אביי: תניא דמסייע לך [שנוייה ברייתא שמסייעת לך], ששנינו: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד.

רבא שרא לכסכוסי קירמי [התיר לשפשף בגדים] בתהליך כיבוסם, מאי טעמא [ומה טעם] — מעשה הדיוט הוא שאין זו מלאכת אומן האסורה במועד. אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא: קיטורי בירי [קישור קפלים בשרוולים] — אסיר [אסור], מאי טעמא [מה טעם] — מעשה אומן הוא, ומלאכת אומנות גמורה לא התירו במועד.

א אמר רבא: מאן דמתקיל ארעא [מי שמסקל קרקע] אם עשה זאת אדעתא דבי דרי [על דעת לפנות הקרקע לעשות מקום גורן] — שרי [מותר] הדבר, אדעתא דארעא [על דעת קרקע] אם לצורך זריעה — אסיר [אסור].

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק הדבר] כיצד יודעים מה כוונתו? — אם הוא זורק מוליא במוליא ונצא בנצא [לוקח רגב גבוה ושם על רגב גבוה אחר או שלוקח מחריץ ממקום נמוך ומחזיר לחריץ אחר] מוכח שעושה זאת אדעתא דבי דרי [על דעת לעשות גורן], שכוונתו רק לפנות שטח ישר באמצע ואיננו מעונין באדמה שמסביב, אולם אם הוא שקל מוליא ושדא בנצא [לוקח ממקום גבוה וזורק בחריץ, במקום נמוך] — מן הסתם אדעתא דארעא [על דעת קרקע], והריהו כחורש.

ואמר רבא: האי מאן דזכי זיכי [מי שמקושש עצים], אם עושה כן אדעתא דציבי [על דעת ליטול את העצים לשימושו] — שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דארעא [על דעת לתקן הקרקע] — אסיר [אסור], שדומה לחורש ומכשיר את הקרקע לזריעה ביום טוב. היכי דמי [כיצד בדיוק] מבחינים? שקיל רברבי ושביק זוטרי [נוטל עצים גדולים ומניח קטנים] — אדעתא דציבי [משמע שעל דעת העצים], אולם אם שקל רברבי וזוטרי [נוטל גדולים וקטנים] — מן הסתם אדעתא דארעא [על דעת, לשם תיקון הקרקע] הוא עושה כן ואסור.

ואמר רבא: האי מאן דפתח מיא לארעיה [מי שפותח את אמת המים לאדמתו], אם עושה כן אדעתא דכוורי [על דעת לצוד דגים] הבאים עם המים — שרי [מותר], ואם עושה כן אדעתא דארעא [על דעת להשקות את האדמה] — אסיר [אסור].

היכי דמי [כיצד זה בדיוק] ההבחנה בכך? אם פתח תרי בבי [שני שערים, פתחים] באמת המים, חד מעילאי וחד מתתאי [אחד מלמעלה ואחד מלמטה] שיכנסו המים ויצאו ממנה, הריהו מוכיח בזה כי אדעתא דכוורי [על דעת לצוד דגים] הוא עושה כן, שהמים זורמים החוצה, ורק הדגים נשארים בשדהו, אולם אם פתח חד בבא [שער, פתח, אחד] בלבד — ודאי אדעתא דארעא [על דעת הקרקע] הוא עושה, שרצונו שתתמלא האמה ויעלו המים על גדותיה וישקו את השדה.

ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא [מי שמחתך את ענפי הדקל] אם עושה כן אדעתא דחיותא [על דעת להאכיל את הבהמות] — שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דדיקלא [על דעת לתקן את הדקל] — אסיר [אסור]. היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מבחינים בהבדל? אם שקיל כוליה מחד גיסא [לוקח, קוצץ, הכל מצד אחד] — ודאי אדעתא דחיותא [על דעת האכלת הבהמות] הוא עושה כן, שהרי רואים שאינו מקפיד אם יפסיד את הדקל, אולם אם הוא קוצץ מהאי גיסא ומהאי גיסא [מצד זה ומצד זה] — ודאי אדעתא דדיקלא [על דעת הדקל] הוא עושה כן ואסיר [ואסור].

ואמר רבא: הני תמרי תוחלני [תמרים אלה שהם עדיין בוסר] — מיגזרינהו [לחתוך אותם] כדי להכשירם לאכילה — שרי [מותר], אולם מייצינהו [לכבוש אותם] — אסיר [אסור], לפי שאין כוונתו לאוכלם במועד אלא להכשירם לשימוש לאחר החג. רב פפא אמר: כיון דמתלעי [שמתליעים] אם לא יטפלו בהם — הרי כפרקמטיא (מסחר) האבד דמי, ושרי [נחשבים, ומותר], ככל מלאכה אחרת שהיא בבחינת דבר האבד שמותר לעשותה בחול המועד.

ב ואמר רבא: פרקמטיא כל שהוא, אסור בחול המועד. אמר ר' יוסי בר אבין: ובדבר האבד אם לא יעשנו במועד — מותר. אף מסופר: רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי [היה לו עסק שותפות שהיה נמכר, היה שוה למוכרו בששת אלפים דינרים], שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא וזבניה בתריסר אלפי [שהה מלמוכרו עד לאחר חול המועד ומכרו בשנים עשר אלפים].

מסופר: רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא [היה נושה זוזים, כספים בבני מבצר שנוואתא], אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי אמר ליה [לו]: מהו למיזל האידנא עלייהו [ללכת עכשיו, בחול המועד, עליהם] לגבות את החוב? אמר ליה [לו] רב אשי: כיון דהאידנא [שעכשיו] הוא דמשכחת להו [שאתה מוצא אותם], ואילו ביומי אחריני לא משכחת להו [בימים אחרים אין אתה מוצא אותם], שהיו אנשים אלה נודדים במשך השנה למסחרם — הרי זה כפרקמטיא האבד דמי, ושרי [נחשב, ומותר].

ומעירים: תניא נמי גבי [שנויה ברייתא גם כן לענין] עבודה זרה כי האי גוונא [כגון זה], ששנינו: הולכין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, with regard to the hooves of a donkey that turns the millstones, no, they may not be trimmed. This is unnecessary on the intermediate days of a Festival, as one may only grind grain that one needs to use on the Festival itself, and the donkey can perform this task even if its hooves are not trimmed.

Rav Yehuda permits one to trim the hooves of the donkey that turns a mill, to set the stones of a mill in their place, to build the base of a mill, to construct a water channel to carry water that drives a mill, and to build a stable for horses on the intermediate days of a Festival. Rava permitted one to groom a horse, to build a trough, and to build a bench on the intermediate days of a Festival.

Rava also permitted one to let the blood of an animal for medical purposes on the intermediate days of a Festival. Abaye said to him: A baraita is taught that supports you: One may let blood from an animal, and one does not withhold any medical treatment from an animal on the intermediate days of a Festival.

Rava further permitted one to scrub garments as part of the laundry process. What is the reason? It is the work of a layman and not the work of a craftsman, which is prohibited on the intermediate days of a Festival. Rav Yitzḥak bar Ami said that Rav Ḥisda said: Tying sleeves to create pleats is prohibited. What is the reason? It is the work of a craftsman and is consequently prohibited on the intermediate days of a Festival.

§ Rava said: With regard to one who clears the ground on the intermediate days of a Festival, the following distinction applies: If his intention is to prepare a threshing floor, it is permitted, but if his intention is to prepare the ground for planting, it is prohibited.

The Gemara asks: What are the circumstances of each case? The Gemara explains: If he casts earth from one mound [mulya] onto another mound, or from one furrow into another furrow [natza], it is clear that he is doing this with the intention of preparing a threshing floor, as his sole interest is the level area in the middle and not the ground that surrounds it. However, if he takes earth from a mound and casts it into a furrow, he is presumably doing this with the intention of preparing the ground for planting, which is prohibited on the intermediate days of a Festival due to its similarity to the prohibited labor of plowing.

And Rava said: With regard to one who clears his field from twigs on the intermediate days of a Festival, the following distinction applies: If his intention is to use the twigs it is permitted, but if his intention is to prepare the ground for planting, it is prohibited. The Gemara asks: What are the circumstances of each case? The Gemara explains: If he takes the large twigs and leaves the small ones, it is clear that he is doing this with the intention of using the twigs. But if he takes both the large twigs and the small ones, it appears as though that he is doing so with the intention of preparing the ground, and it is prohibited.

And Rava further said: With regard to one who opens the gates of a water channel running through his land on the intermediate days of a Festival, the following distinction applies: If his intention is to catch the fish that come along with the water, it is permitted, but if his intention is to water the ground, it is prohibited.

The Gemara asks: What are the circumstances of each case? The Gemara explains: If he opens two gates in the water channel, one above his field and one below, so the water that flows in also flows out, it is clear that he is doing this with the intention of catching fish, as the water will flow out and only the fish will remain in the indentations in his field. But if he opens only one gate, he is presumably doing this with the intention of watering the ground, as it is evident that he wants the channel to fill and the water to overflow into the field.

And Rava also said: With regard to one who cuts the branches of his date palm on the intermediate days of a Festival, the following distinction applies: If he does this with the intention of feeding his animals, it is permitted, but if he does it with the intention of enhancing the growth of his date palm, it is prohibited. The Gemara asks: What are the circumstances of each case? The Gemara explains: If he takes all of the branches from one side of the tree, he is doing this with the intention of feeding the branches to his animals, as it is evident that he is not concerned with the damage to the date palm. However, if he takes the branches from this side of the tree and also from the other side, it appears as though he is doing so with the intention of enhancing the growth of the date palm, and it is prohibited.

And Rava further said: With regard to these unripe dates, cutting them into pieces in order to render them fit for eating is permitted on the intermediate days of a Festival, but preserving them is prohibited, as they will not be ready for use until after the Festival. Rav Pappa said: Since they are likely to become infested with worms if they are not properly attended to, they are treated like merchandise that will be lost, and it is permitted to preserve them on the intermediate days of a Festival.

§ And Rava also said: Any commerce is prohibited on the intermediate days of a Festival. Rabbi Yosei bar Avin said: But with regard to a matter that, if left unattended, will result in significant loss, it is permitted. The Gemara relates that Ravina once had a joint business venture that could have been sold for six thousand dinars, but he delayed selling it until after the intermediate days of a Festival, and he sold it then for twelve thousand dinars.

It is further related that Ravina had lent money to the residents of the fortress of Shanvata. He came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha with regard to going to them now, on the intermediate days of the Festival, to collect my debt? Rav Ashi said to him: Since it is now that you will find them, whereas on other days you will not find them, as during the year these people would travel from place to place to earn their livelihood, this is treated like merchandise that will be lost, and it is therefore permitted.

The Gemara adds: So too, it is taught in a baraita with regard to idol worship like this case: One may go

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל חמור הטוחן בריחים לא ר' יהודה שרא ליטול צפרנים של חמור הטוחן בריחים ולאוקמי ריחיא ולמבני ריחיא ולמיבני אמת הריחים ולמיבני אוריא פי' אוריות סוסים רבא שרא לסרוקי סוסיא ולמיבני אקרפיטיא ואיצטבא.

רבא שרא למשקל דמא תניא נמי הכי מקיזין דם לבהמה. ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד.

רבא שרא לכסכוסי קירמי. ופירשו הגאונים תרטיב ר' אמתענה ותליינא אמר רב חסדא קיטורא בידא אסור מעשה אומן הוא במס' יו"ט פ"ב (דף כג) אמר רבא מאן דתקיל תיקלא פי' אזלח וגה אל ארץ וגעל הא מועתר אל אי שקיל ויהיב מוליא במוליא ונצא בנצא והעפר הרך נותן ברך והקשה בקשה אדעתא דבי דרי עביד ושרי פי' מוליא בנצא הרך בקשה אדעתא דארעא ואסיר.

וכן מאן דזכי זכיא. פי' מסקל ומנקה הקרקע שקיל רברבי פי' העצים הגדולים נוטל ומניח הקיסמין קטנים אדעתא דציבי ושרי שקיל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא עביד ואסיר.

וכן מאן דפתח מיא בארעיה דעיילי מהאי גיסא ודנפקי מהאי גיסא אדעתא למיצד כוורי הוא ושרי מחד גיסא אסיר.

וכן מאן דפשח דיקלא מחד גיסא אדעתא דחיותא שרי מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא ואסיר והני תוחלני שרי למגזרינהו מייצינהו אסור. בחגיגה בפרק אין דורשין אומר שם משל אי משכחת תוחלא אכול כו' והם התמרים הרכים הנקראים בטיית שודאך רטב והדקל אשר בו אלו התמרים עליו דיבר בכאן והתיר לחותכם מן הדקל ולא התיר לדורכן בנרתק שלהן לעשותן כמו אלו הנקראים בטיית אל לוג. ורב פפא התיר את זאת מפני שמתליעין.

רב פפא אמר כיון דמתלען כפרקמטיא האבד דמי ושרי.

ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור. א"ר אסי בר אבין ובדבר האבד מותר. רבינא הוה ליה עיסקא דהוה מזדבנא בשיתא אלפי שהייה לבתר מועדא וזבניה בי"ב אלפי.

רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומי אחריתי לא משכחת להו כפרקמטיא האבוד דמי ושרי.

אבל חמרא דריחייא לא. פי' כי מפני דבר מועט שיש לו לטחון לצורך המועד אינו צריך ליטול צפרנו ומסתבר' כי הכל לפי מה שהוא שיש שם דבר האבד ובתוספות אמרו שלא התירו ליטול צפרני בהמה לרכוב אלא בשרוצה לרכוב חוץ לעיר כי ללכת בעיר אין בו דבר האבד וגם בזה הכל לפי מה שהוא הבהמ'

לסדוקי סוסיא. פי' אפי' בקטנים דאסירי בי"ט:

למשקל דמא מבהמה. פי' מפני דבר האבד:

לבסבוסי קרמי פי' לשפשף היריעות היטב ואפי' לאולודי איורא דאלו לרכובי אפי' בשבת שרי כדאית' פ' ר' אליעזר דתולין:

קיטורין בייר פי' משום דסגייא ליה לאשה בלאו הכי ואין זה דומה לעושה אשה תכשיטיה במועד שהוא קשוט שבגופה ממש:

אדעתא דארעא אסיר היכי דמי פי' היאך ראוי לעשות שלא יהא חשש מראית העין דבלאו הכי אפי' היה בדעתו לבי דידי אסור מפני חשש הרואין ומיהו בדיעבד אע"פ ששינה לא קנסי' ליה אם הוא אומר שדעתו להתייר וכן אתה מפ' בכל אלו וכן פרשו בתוספות:

ממנינהו אסור. פי' כשאינן ראויין לצורך הרגל דאי לא שני בכבשי' שיכול לאכול במועד:

בפרקמטיא האבד ושרי איכא למידק מה צורך לתפוש זה הלשון והלא כל מלאכה בדבר האבד בגופו מותר ולא הוזכר דבר האבד לענין פרקמטיא אלא במכירתה וי"ל דנקט לה מפני שפסידתם מועטת ואפי' הכי שרי דפרקמטיא נמי להרוחה אסור אפי' כל שהוא ובדבר האבד מותר כדמפ' ואזיל ולאפוקי ממאן דסבר לקמן דבעי' פסיד' קצת כדאמרי' זופתין חביתא ואין זופתין בו זיתא:

ובדבר האבד מותר פי' שאם ישהה למוכרה במועד השלול לאחר המועד ואומרי' בתוספות דדוקא שיפסיד מן הקרן שלו ומשכר עמלו אבל מפני שיפסיד מן הריוח אינו דבר האבד וכן נר' בירוש' וי"א דכיון שהוא ברשותו והגיע לו מקום הריוח דבר האבד הוא אם ההפסד כנגד הריוח וראיה גמורה לדבר נראה מעובד' דברייתא דלכלבי כוורי והתירו לממלחינהו ומשום דבר האבד והתם אין שם קרן כי מן ההפקר זכו בהם ובמה שיוכלו עכשיו יש כדי טרחם אלא ודאי כדאמרן ואש"ס דילן סמכי' ומ"מ לקנות פרקמטיא שהוא בזול כדי להרויח אין זה אלא הרוחה ולא דבר האבד דא"כ נתיר לעשות כל מלאכה במועד וראיה גמורה דפומבדיתא שלא התירו למיזל ולמיצד ולממלחינהו ולא תשיב דבר האבד אלא כשצדו אותם לצורך אכילה ואחר שהיו ברשותם היו נפסדין וליכא למימר דהתם הוא דאיכא טרח' מה שאין כן בפרקמטיא דהא זמנין דפרקמטיא איכא טרח' טובא טפי לשקול ולמדוד ולהוליך אלא ודאי כדאמרן:

ומעמידין את הריחים והוא מה שאמרו לאוקומי ריחיא ובונין מקום למושבם והוא ענין מיבני ריחיא וממשיכין לה אמת המים וחופרין מקום להמשכתה והוא ענין מיבני אמתא דריחיא וגדולי הרבנים מתירין אף לפסול הרחים מן ההר שכל זה צורך המועד הוא והם מפרשים מיבני ריחיא כן ופירשו במיבני אמתא דריחיא תקון מקום מושבם וכן הלשון מוכיח אלא שראוי להחמיר:

ובונין אבוס לבהמה לתקן בו מקום לאכילתה ומשוין את הקרקע לצורך שכיבתה וסורקין אף שער שבצוארו כדי ליפותו אע"פ שיש כאן תלישת שער בודאי ואין צריך לומר שמקרדין או מקרצפין שהרי אף ביום טוב מותר כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שכל מלאכה שלא במקום פסידא אסורה אף בזו כל שאינו נסרק כראוי אינו חשוב כל כך לבני אדם:

ובונין סטיו או אצטיבא מפני שהן מעשה הדיוט וזהו שאמרו למיבני קרפיטא ולמיבני איצטיבא ולענין ביאור מיהא אין בידנו מה בין קרפיטא לאיצטיבא ואע"פ שגדולי הרבנים מפרשים איצטיבא כגון של אבנים וקרפיטא ספסל של עץ אינו נראה שהרי באחרון של קדושין אמרו ליתיב מר ארקרפיטא ואמ' ליה מי סני איצטיבא דאמרי רבנן או ספסל דקרו אינשי אלמא דקרפיטא ואיצטיבא חדא היא ולא היה תופשו אלא על שהיה מחזר אחר לשונות זרים ואיפשר שאיזו תכונה יש ביניהם אלא שרוב בני אדם קורין לכלם איצטיבא או ספסל:

מקיזין דם לבהמה במועד ואין מונעין ממנה רפואה מפני שהם מלאכת האבד ואפי' רפואה שיש בה מלאכה מותרת ואין צריך לומר באדם ואע"פ שאינו חולה אלא שעושה כן לשמור בריאותו ואפי' בדברים שאין ראויין לאכילה לבריא:

מרככין את הבגדים בידים במועד והוא הנקרא כאן לדעת גדולי המחברים כסכוסי קירמי ולדעתי יש לפרש בה שמחליקין אותן על ידי שן החלקה הנקראת בלשון לעוזות לישקאר שאף זה אינו אלא מעשה הדיוט ומפרשי ההלכות פי' בכסכוס זה כבוס ואינו נראה שהרי קירמי פירשו יריעות דקות של פשתן מלשון עטרה בקרמין ומתוך שהם דקות כקרום הם קרויות כן ואחר שכן מה הוצרך לבא בהיתרן מטעם מעשה הדיוט תיפוק לי דכל כלי פשתן מותר לכבסן במועד אע"פ שנתכבסו מערב יום טוב מפני שהם צריכים כבוס תמיד ועוד שהכבוס אינו מעשה הדיוט שהרי בכלי צמר אסור כל שהיה אפשר לו לכבס מערב יום טוב אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו ומ"מ כווץ הקמטים הנעשה בבגדי' הדקים ובמחט והוא הנקרא כאן קטורי בי ידי ר"ל קשורי בתי הזרועות והוא הנקרא בלשון לעוזות פרונזי"ר מעשה אומן הוא ואסור:

המשנה פני שדהו אם עושה כן על דעת שיעשה שם גורן מותר ואע"פ שאין דשין במועד הרי מ"מ לצורך המועד מותר כמו שיתבאר ואם עושה כן על דעת שתהא הארץ נוחה לחרוש ולא תתעכב המחרישה בגבשושית ובגרמות אסור וכן מי שמנקה את שדהו ומקושש עצים והוא הנקרא כאן זכי זכיא אם על דעת צורך העצים הותר ואם על דעת הקרקע ר"ל על דעת שלא יכשל בהם החורש לאחר המועד אסור וכן מי שפותח נקב בכותל הסמוך לשדהו להכניס לתוך שדהו אמת המים שחוצה לו דרך חורו אם על דעת שיכנסו הדגים וישארו על קרקע שדהו מותר ואם על דעת השקאת השדה אסור אם הוא בית הבעל וכן הקוצץ חריות של דקל אם על דעת שיאכילם לבהמתו מותר ואם על דעת שישביח את הדקל כעין זומר אסור ודברים אלו מתוך תכונת מעשה שלו אנו מכירים לאיזה דבר הוא מכוין והוא שבראשונה אם רואין אותו מכוין שיהא הגבשושית מוליא ניתן בתוך החריץ והוא הנקרא נצא עד שיהיו פני קרקע שוות לגמרי זהו על דעת גורן ומותר וכל שכן שמותר להשוות פני קרקע של ביתו שלא יהא נתקל בגבשושית ובגומות וכן כתבוה גדולי הרבנים ואם אינו מכוין מלאכתו כל כך אלא חופר את הגבשושית ומניח את העפר בקרוב הימנו ר"ל שמפזרו אילך ואילך ולא שיכוין למלא ממנו החריץ וכן חופר בחריץ ובסביבותיו עד שלא יהיו דפני החריץ ישרות מכל וכל אלא מפשטן מעט שלא יעכבו את המחרישה ואינו משוה את החריץ מכל וכל עם שטח השדה זהו על דעת חרישה והוא הנקרא מוליא במוליא ונצא בנצא אלא שגדולי המפרשים גורסין בהפך ומפרשין אותה בדרך אחרת וזו עקר וכן בשניה כל המניח את העצים הדקים ונוטל את הגדולים הרי זה דעתו לעצים ואם נוטל את כלם דעתו לחרישה וכן בשלישית אם לא פתח אלא נקב אחד ולא פתח נקב אחר כנגדו לצאת המים דרך שם דעתו להשקאה ואם פתח כנגדו דעתו לדגים וכן ברביעית אם נוטל את כלם מצד אחד זהו על דעת בהמתו ואם מכאן ומכאן זהו על דעת השבחת האילן ומ"מ מכירין או אין מכירין יתירא ממי שאינו צריך היכר ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך וכל שעושה בדרך שהזכרנו להיתר בכונת אסור אין צריך לומר שאסור אלא אף מי שעשה בדרך שהזכרנו לאיסור בכונת היתר אסור מפני מראית העין:

תמרים לחים וקשים שאין דרכן להתבשל באילן בכדי שיהיו ראויים לאכילה אלא על ידי הדחק והם נקראים בלשון תלמוד תוחלני ודרכם היה בהם שאחר לקיטה מכבשין אותן במכבש לחממן ולבשלן ומשהין אותן זמן ארוך עד שיצא אותו לחות מהם אם הוא ליקטם על דעת שיאכלם במועד אכילה שעל ידי הדחק מותר והוא שאמרו מיגזרינהו שרי כלומר לקיטתם מותרת ופירשו גדולי המפרשים שמתוך שהיה דרכם ללקטם עם עוקציהם הוא מזכיר לקיטתם בלשון גזרה ר"ל חתיכה ולי נראה מיגזרינהו כמו מיגדרינהו שלקיטת התמרים נקראת גדירה ומ"מ לקיטתם על דעת הכבוש אסורה שהרי לא יהיו ראויות לאכי' במועד שכבישתם ממאיסתם עד שיתמצו מכל וכל וייבשו וזהו שאמרו מימצינהו אסור ר"ל הנחתם במכבש עד שיתמצו ומ"מ אם לקטם על דעת אכילה שעל ידי הדחק הן לעצמו ונמלך אח"כ שלא לאכלם אכילה שאינה ראויה הן למכור לאחרים ולא מצא לכבשם מאחר ואם אינם מניחם במכבש הם מתליעים סחורה של אבד הוא וכן כל כיוצא בזה ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

אין עושין סחורה במועד לא לקנות ולא למכור ואפי' סחורה מועטת שאין בה טורח יתר והוא שאמרו פרקמטיא כל שהוא אסור ומ"מ אם היה דבר האבד כגון שאין סוחרים מצויים תמיד בכאן ובאו עכשו או למכור או לקנות או ספינה או שיירא שאין ביאתן מצוייה תמיד יותר ואין צריך לומר אם היה מתירא שמא יחמיץ יינו או תתקלקל סחורתו שמותר למוכרה אף לבני עירו ויש חולקים שלא להתיר אלא המכירה אבל לא הקנייה שהרי אין כאן פסידא אלא עבורי רווחא ומחמירין עלינו מפני זה שלא להלוות ברבית ונראין הדברים שאף הקנייה הותרה לענין זה שפרקמטיא מלה כוללת היא למכירה ולקנייה ומתוך שאינה מלאכה לא חששו בה בין פסידא לעבורי רווחא וכל שכן לענין ריבית שכל סחורה שאין בה אלא דבור לבד ומעשה מועט אין בו פקפוק ובתלמוד המערב אמרו בפירוש הדין שייראתא שרי למיזבן מנייהו בחלא דמועדא דאי מטי רווחא שתי קונדיטון ואכיל פסימין ומוקיר ליה למועדא שפיר וכן נראה לי טעם לדבר שהמעות לסחורה הן עומדין וכשהסחורה מצויה אם אין לוקחין אותה היא פסידא דלא הדר ומכל מקום בסחורה המצויה לאחר המועד על אותו השער ראוי להחמיר:

מי שידע בבני אדם שחייבין לו שבאו למקום אחד ואין ביאתם מצויה מותר לו לילך למקום שהם ולתבעם ואם היה חושש לחובו אפי' היתה ביאתם מצויה מותר:

בד"ה איצטבא כו' הם חלוקים כדאמרינן בריש פרק י' יוחסין כו' עכ"ל אין זה ראיה אהא שאמרו שהם חלוקים אלא אמה שאמרו שעניני ספסל הם וק"ל:

בד"ה ואין מונעין כו' דלסרוקי סוסים שפי' כו' ענין אחר הוא הס"ד ואח"כ מ"ה כסכוסי כו' כצ"ל וזה לפי דרכם דלסרוקי סוסים נמי לא איירי בכה"ג שפרש"י דהא אפי' בשבת וי"ט שרי וק"ל:

בד"ה קיטורי בירי כו' ולא בידי בדל"ת כו' ובד"ה מוליא כו' וי"א כדי לעשות דיר של בהמה כו' עכ"ל ור"ל דבי דרי מלשון דיר ולפי זה יש לקיים גירסת ר"ג וק"ל:

בד"ה פרקמטיא כו' והא דאמר רבינא כו' טפי כופיתא אבל כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ולמיבני ריחייא. ברי"ף ורא"ש ליתא ועי' לעיל (ע"א) בתד"ה ה"ג רי"א ובהגהות הב"ח שם דמוכח נמי דל"ג לה:

גמ' שם שקיל רברבי כו'. ראיה מבוררת לזה מרפ"ד דשביעית ע"ש:

רש"י ד"ה קיטורי בירי. שהיו נוטלין כלים חלקים. כ"נ דצ"ל:

שם בא"ד והיו מחליקין עליהן בית יד כו' ל"א כו' שאדם עושה בבית יד כו'. נראה מזה דגירסתו היתה קיטורי בי ידי:

תד"ה למישקל. ומשום שאין ברזלים בימי חכמים כו'. מצינו במשנה פי"ד דכלים מ"ה הובאה בשבת (נט) סנדלי בהמה של מתכות. וצ"ל דכוונתם בימי חכמי האמוראים ורובן היו בבבל שנקראת מצולה. או דשם איירי בסוסי מלחמה ע"ש בשבת:

תד"ה פרקמטיא (בסופו). אבל הלואה כו' נראה דחשיב פרקמטיא. וכן העתיק הב"י ופסק כן בשולחנו ססי' תקל"ט ודלא כהגהת הב"ח:

תוס' ד"ה ואין מונעין וכו' אין נ"ל דהא קי"ל. עיין ברא"ש דהגירסא הכא רב. ולפ"ז לק"מ דרב לשיטתיה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. ואסור קרצוף בי"ט:

(יו"ד ב תוספות) ד"ה מוליא וכו' יותר קרקע שוה צריך לחרוש וכו'.—כן מוכח בשבת (עג ב) ובמדרש רות רבה ספ"ה, שדרך הגורן לעשות במקום נמוך, וכך יפה לו.

אבל חמרא דריחיא. שכך עושין שהיו טוחנים אגב חמורים לא מצי למישקל לההוא חמרא צפרניו דלא מצי למטחן במועד אלא לצורך מועד כדמפרש לקמן פרק מי שהפך (דף יב:) הלכך טחינה מועטת יכול לטחון בחמור ולא מרעי ליה גידול צפרניו: לאוקומי ריחיא. להעמיד להשים הריחים זו על גב זו: אמת ריחיא. העץ שהריחים בנוי עליו: ולמיבני אוריא. רפת בקר: לסרוקי סוסיא. להסריק סוסים במסרק של ברזל: למיבני אקורפיטא. מה שמשימין התבואה לתוכו לפני הסוסים שקורין מנייטור''ה בלע''ז: איצטבא. בנין אבנים: למישקל דמא. להקיז: לכסכוסי. גיהוץ שקורין קובילו''ר: קרמין. בגדים: מעשה הדיוט. דמותר לעשותו בחולו של מועד דלאו מעשה אומן הוא: קיטורי בירי אסיר. למיעבד במועד שכך היו עושין שהיו נוטלין כלים חלוקין והיו מחליקין עליהן בית יד של חלוקיהם מעשה אומן הוא ואסור ל''א לכויץ קמטין שאדם עושה בבית יד שממלאים אותה בקנה של שבלים חלקים ומקמטין פרוונצי''א בלע''ז: דמתקיל תיקלא. שחופר משם האדמה לצורך הגורן לחבוט שם חטין לצורך המועד היינו אדעתא דבי דרי ושרי: אדעתא דארעא. שחופר שדהו לצורך זריעה אסור משום דדמי כחורש בי''ט: מוליא במוליא. שנוטל הקרקע ממקום גבוה ומניחו שם על גבי מקום גבוה היינו מוליא במוליא: או נצא בנצא. שחופר במקום נמוך ומניחו במקום נמוך דהיינו אדעתא דארעא ואסור דזה דרכו של חורש שדהו שאינו משגיח באיזה מקום שירד המחרישה בקרקע אפילו במקום נמוך חורש והיינו דומיא דחרישה ואסור: אבל שקל מוליא. שנוטל הקרקע ממקום גבוה: ושדא בנצא. במקום נמוך היינו אדעתא דבי דרי אדעתא דגורן שכך דרכו של גורן שמשוה הגרנות וזה מותר: דזכי זיכיא. שמכבד את הקרקע מעצים קטנים שעליה שנוטלם: אדעתא דציבי. אם ליקטן אדעתא דעצים להסיקן דנקט רברבי ושבק זוטרי: אדעתא דארעא. דלהכי ליקטן שרוצה לזרוע הקרקע שלוקט גדולים וקטנים אסור: אדעתא דכוורי. שעושין המים שיוצאין מן הגומא של ביבר לחוץ אם לצורך שיצאו המים וישתיירו הדגים מותר: כגון דפתח תרי בבי. חד שבו נכנסין המים לגומא ונכנסין אף הדגים לגומא וחד שהמים יוצאין חוץ לגומא והדגים משתיירים בתוכה ולוקחים אותם שרי דהיינו אדעתא דכוורי: דארעא. דפתח חד בבא שבו נכנסים המים לגומא ואידך פתח שבו יוצאין המים לחוץ לא פתח: אדעתא דארעא. שכשהגומא מליאה מים יוצאין המים למעלה ומשקין כל השדה וכי האי גוונא אסור: דפשח דיקלא. שזומר הדקל מן הענפים שבו: אדעתא דחיותא. דראויין למאכל בהמה דנקט מן הענפים דמחד גיסא בין לחין בין יבשין לצורך מאכל בהמה היינו דחיותא ושרי: דנקיט מהאי גיסא. דדיקלא ומהאי גיסא ענפים יבישין שבו היינו אדעתא דדיקלא ואסור: הני תמרי תוחלני. תמרים שלא נתבשלו כל צרכן: מיגזרינהו. לחותכן לשנים ולאוכלן הכי בי''ט שרי דלצורך יום טוב קעביד: מייצינהו אסור. לכובשן במשוי ומוציא ליחה שבהן לחוץ היינו אסור שעכשיו אינן נתלעים אלא לעשות מהן צימוקים לאכלן בחול הוא מכוין ואסור לתקן ביום טוב מאכל דחול: כיון דמתלעי. אי לאו דמייצינהו: כדבר האבד. כלומר כסחורה שאדם יכול לעשותה במועד כדי שלא יפסיד בה אם לא עשאה הכי נמי מצי למייצינהו דאי לא עביד הכי מיתלעי ושרי: פרקמטיא כל שהוא. לעשות סחורה בחולו של מועד: ובדבר האבד מותר. שאם יש לו הפסד אם לא יעשנה לאותה סחורה מותר לעשותה אבל בחנם שלא להרויח אסור: הוה מסיק זוזי. שהיו חייבין לו מעות באותו מקום:

למישקל טופרי. פירש בתוספתא דה''ה לדידן שמותר לתקן ברזלים דקרקע קשה ומתקלקל ומשום שאין ברזלים בימי חכמים שאין צריך רק למשקל טופריה שהיה הקרקע מטוננת כמו ברוסי''א היה אסור: איצטבא ואקרופיטא. עניני ספסל וקצת הם חלוקים כדאמרינן בריש פרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע.) ליתיב מר אקרופיטא אמר ליה מי סני ספסל כדאמרי רבנן או איצטבא כדאמרי אינשי: ואין מונעין רפואה מבהמה דברפואה דבהמה שיש בה מלאכה איירי אבל רפואה שאין בה איסור מלאכה רק גזירה משום שחיקת סממנין אפילו בשבת איכא מאן דשרי והלכה כמאן דשרי כדאי' בפ' במה בהמה (שבת דף נג:) דרש רבא הלכה כרבי יאשיה דלית ליה גזירה משום שחיקת סממנין ברפואה דבהמה פי' דלסרוקי סוסיא שפירש בקונטרס אושטלי''ר בלעז אין נראה לי דהא קי''ל דבין קירוד ובין קירצוף שרי כדאי' סוף פרק שני דביצה (דף כג.) לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כוותיה אלא ענין אחר הוא: כסכוסי. פי' בקונטרס אנפשיי''ר בלע''ז ויש מפרשים . ליקיי''ר ולשון כסכוס משמע כן כדאי' פ' תולין (שבת דף קמא. ושם) מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ גבי טיט: קיטורי בירי גרסינן . ברי''ש ולא בידי בדלי''ת והוי מענין בירית טהורה בפ' במה אשה יוצאה (שם דף סג.) (ובפרק חזקת הבתים) (ב''ב דף נד): מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי שקל מוליא ושדי בנצא אדעתא דארעא. וכן גרס רבינו גרשון ורב אלפס גרס בהפך מוליא במוליא ונצא בנצא . אדעתא דארעא מוליא בנצא אדעתא דבי דרי משמע שיותר . קרקע שוה צריך לחרוש מלידוש ואיפכא מסתברא טפי דלדידן צריך קרקע שוה לידוש יותר מלחרוש ושמא לפי שהיו דשין במוריגין אין צריך קרקע שוה ויש מפרשים כדי לעשות דיר של בהמה.: פרקמטיא כל שהוא. פי' רבינו יצחק בתשובתו כי רבינו יעקב לא היה חושב הלואת רבית פרקמטיא והא דאמר רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא משמע דחשיב פרקמטיא ולא שרי אלא משום דבר האבד היה אומר רבינו יעקב דסחורת יין היתה כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ עג:) רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנואתא ושפכי ליה טפי כופייתא אבל הלואה דשולחנות בקביעות וחילוף נראה דחשיב פרקמטיא: ובדבר האבד מותר. פירוש בדבר שאם לא ימכרנה עתה שמא לא ימכרנה יפה פעם אחרת ויפסיד מן הקרן אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שלא ירויח כל כך אין זה חשוב דבר האבד וכל שכן לקנות סחורה שמא תהיה יותר ביוקר אחר המועד אבל לקנות יין כשר בתוך המועד מותר והר''ר יוסף פירש דיש לאסור דאף על פי שלא ימצא בזול הרי ימצא ביוקר ואין זה דבר האבד:

דף י - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד