סוכה כט ע"ב

דף כט - ב

פרק שלישי - לולב הגזול

נאמר בתורה לגבי מצות לולב [ויקרא כג מ]:

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם".

בפרק שלפנינו מתבאר כיצד לומדים מפסוק זה את כל דיני ארבעת המינים, פרטיהם ודקדוקיהם.

מתניתין:

משנתנו דנה בדיני הלולב, ובמשניות הבאות יבוארו דיני שאר המינים [אתרוג הדס וערבה] בפני עצמם, מהם דינים השוים בכל ארבעת המינים, ומהם המיוחדים לכל מין ומין לבדו.

לולב הגזול, וכן לולב היבש, ^[1] פסול.

וטעם פסול לולב הגזול, משום דכתיב: "ולקחתם לכם", ודרשו חכמים: "לכם" - שיהיה הלולב משלכם, כמבואר להלן בגמרא.

ואילו טעם פסול לולב היבש, הוא משום שאינו נאה, והוא על פי מה שדרשו חכמים מן הפסוק [שמות טו ב] "זה אלי ואנוהו", ["אנוהו" לשון נוי ויופי], שיש להדר ולקיים מצוות ה' באופן היותר נאה ומהודר, ועל כן יש לחזר אחר לולב נאה, שופר נאה וכדומה, ומשום כך פסלו לולב יבש. ^[2]

וכן לולב של אשירה, לולב של אילן שעובדין אותו עבודה זרה, ולולב של עיר הנדחת, פסול. טעם פסול לולב של עיר הנידחת, הוא משום שהעיר וכל רכושה עומדים לשריפה, שנאמר [דברים יג יז]: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה, ושרפת באש". והרי לולב צריך שיהיה בו שיעור ארבעה טפחים, כמבואר בגמרא להלן [לב ב], ולולב זה כיון שעומד לשריפה, "כתותי מכתת שיעורא". ש, רואין אותו כשרוף וכאילו אין שיעורו קיים.

וכמו כן לולב של אשירה פסול, משום ד"כתותי מכתת שיעורא". ולהלן לא ב יתפרש, שמדובר בעצי אשירה שמצאו בני ישראל בזמן כיבוש הארץ שדינם בשריפה, שנאמר [דברים יב ג]: "ואשריהם תשרפון באש".

לולב שנקטם ראשו, ^[3] וכן לולב שנפרצו עליו, שנפרדו לגמרי מן השדרה ^[4] וחזר וחיברם אליה על ידי אגד [כעין מטאטא קש], פסול.

וטעם הדבר, משום שאינם הדר.

אבל אם רק נפרדו עליו, ש, שהעלים מחוברים בתחתיתם לשדרה, אלא שנפרדים ממנה למעלה כמו ענפי אילן [שכן דרך ענפי הדקל בעת גדילתם], הרי הוא כשר.

רבי יהודה אומר: אם נפרדו עלי הלולב בראשם מן השדרה, יאגדנו מלמעלה, כדי שעל ידי אגידתו יהיו עלי הלולב עולין עם השדרה כשאר לולבים.

ציני [דקלים] הר הברזל, לולבים שעליהם מועטים וקטנים, ומרוחקים הרבה זה מזה שאין מגיע ראשו של עלה זה לעיקרו של העלה שעליו, ונמצאת השדרה מגולה בחלקה ^[5], כשירות.

עד עתה פירשה המשנה איזה לולב כשר לקיום המצוה, עתה מבארת המשנה מהו השיעור הנצרך בלולב:

לולב שיש בו בשדרתו שלשה טפחים כנגד אורכו של הדס, כיון שעליו עולין מן השדרה טפח נוסף שהוא השיעור הנצרך כדי לנענע בו, כשר. להלן לז ב אמרו בגמרא, שצריך לנענע את הלולב לארבע רוחות השמים, כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ונחלקו בגמרא, האם צריך שיצא שדרו של הלולב מן ההדס טפח, או שדי בכך שהעלים עצמם עולים טפח.

גמרא:

קא פסיק התנא במשנה, ושנה דבריו סתמא, ותני: "לולב הגזול והיבש פסול". ומשמע, כי לא שנא ביום טוב ראשון של חג שחיובו מן התורה, כדכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", ולא שנא ביום טוב שני. כלומר, בשאר ימי החג, שחיובו במדינה הוא רק מדרבנן, שתקנו לנוטלו זכר למקדש, כמבואר להלן מא א, ^[6] בשניהם לולב הגזול והיבש פסול.

ולכאורה, בשלמא לולב היבש, יש להבין שהוא פסול בין ביום הראשון בין בשאר ימי החג, משום ד"הדר" בעינן, וליכא. ^[7] כלומר, היות ותיקנו חכמים ליטול לולב אף בשאר ימים זכר למקדש, ודאי צריך גם בשאר ימי החג שתתקיים המצוה בהידור.

אלא גזול, בשלמא ביום טוב ראשון של חג, דכתיב "ולקחתם לכם", שמשמעו, משלכם יהא, לכך פסלו לולב גזול, אלא ביום טוב שני, אמאי לא יצא ידי חובתו בלולב גזול, הרי גם במקדש שחיובו כל שבעה מדאורייתא לא נתפרש בפסוק שיהיה הלולב "משלכם", שהרי דין "לכם" נאמר בפסוק לגבי יום הראשון בלבד, ואילו חיוב לולב בשאר ימים נלמד מהמשכו של הפסוק, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים"?!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

ועל מגדלי בהמה גסה. ועל קוצצי אילנות טובות. ועל ד' דברים ממון בעלי בתים יורד לטמיון על עושקי שכר שכיר.

ועל כובש שכר שכיר. ועל פורק עול מצוארו ונותנו בצואר חבירו וגסות הרוח כנגד כולן. ופשוטין הן:

הדרן עלך הישן.

לולב הגזול והיבש כו'. ואוקימנא היבש משום דבעינן הדר וליכא. גזול נמי ביו"ט ראשון כתיב לכם והאי לאו שלכם. ובשאר הימים נמי לפני יאוש דהא אינו שלכם.

פרק ג לולב הגזול
לולב הגזול והיבש פסול. פירוש ד׳‎ מינין שבלולב הם במקדש ז׳‎ ימים כדכתי׳‎ ושמחתם לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת ימים והיינו לשמוח לפני השם במקדש כל ז׳‎ ימי החג בד׳‎ מינין הכתובים בראש הפסוק ובשאר מקומות בין בגבולין בין בח״ל אינם אלא יום א׳‎ מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ושאר ימים מצותן מד״ס כדתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז׳‎ ובמדינה יום אחד התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל במדינה ז׳‎ זכר למקדש ולפי שאמר הכ׳‎ ולקחתם לכם דחז״ל למעוטא לולב שאינו שלו ומ״מ אין זה נוהג אלא יום ראשון ואפילו במקדש כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והאי לכם אינו אלא ביום הראשון ואכולה קרא קאי ואפילו במקדש. ולפי שאמר הכתוב באתרוג פרי עץ הדר כי ריגוג לשון חמדה והדר הוא כדכתיב ונחמד העץ להשכיל ומתרגמי׳‎ ומרגג אילנא והוציאו הכתוב בלשון הדר ללמד בשם העצם על האתרוג כמו שאמרנו וללמד בשם התואר שיהא מין זה נאה והדר למראה ודרחז״ל דמקשי׳‎ שאר מינין לאתרוג שיהיו הדר דאע״ג דכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים היינו לענין שלא יהו ארבעתן באגודה אחת כדאיתא לקמן הא לענין הדר כלם שוין וכל שאינו הדר פסול מן התורה ופסולו נוהג בזמן שמצותן מן התורה דהיינו בגבולין יום א׳‎ ובמקדש ז׳‎ דאכלהו ד׳‎ מינין כתיב ושמחתם לומר לשמוח לפני ה׳‎ בכל ארבעה מינין כמו שכתובין ומטעם זה פסלו לולב היבש ונקטם ראשו ונסדק ונפרצו עליו וכיוצא בהם בארבעה המינין ואין פסולין בזמן הזה אלא ביום ראשון שהוא מן התורה והא דאמרי׳‎ דלא בעינן לכם משלכם אפי׳‎ במקדש אלא יום ראשון כדאיתא בגמרא לאו משום דקרא דכתיב לכם ודרש לפניו דהיינו ביום הראשון ולא לאחריו דהא ולקחתם שהוא לפניו דדרשינן מיניה לקיחה תמה ולקיחה לכל אחד ואחד והוא נוהג בכל הימים שהם ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה כל שבעה במקדש ובזמן הזה מדבריהם אלא שמצות לכם אינו חומר בגופן של ארבע׳‎ מינין אלא שהחמיר הכתוב ביום הראשון כמו שהחמיר בציצית ובסוכה דכתב ועשו להם משלהם תעשה לך משלך לא למדו ממנו לשאר ימים שהרי היום הראשון חמור משאר ימים שהוא נוהג בגבולין מן התורה ולפי׳‎ אין לנו להחמיר בענין זה שאמר לכם ביום הראשון שיהא נוהג בשאר ימים כמו ביום הראשון אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכלם מן התורה בימים של תורה ועל זה אמרו בירושלמי כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון ופירוש כל שהן פסולין מפני שאינם הדר אינן נוהגין בגבולין אלא יום ראשון שהוא מן התורה עוד יש עכוב אחר בד׳‎ המינין והוא כל שאין שמו עליו שהקפיד בו שאין בו כשיעור וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות שאלו אין עליהם שם לולב וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו והדס שוטה ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו וצפצפה שאינה ערבי נחל שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו לפיכך אין נוהגין בכל ז׳‎ ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק ובכלל זה כל שפסולו מחמת שעומד לשריפה כגון של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ערלה ושל תרומה טמאה דפיסולא דידהו משום דקיימי לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי וכאלו אין כאן אלא אפרו וזהו שאמרו דכתותי מיכתת שיעוריה ואלו ודאי בכלל מה שאמרנו שפסולים כל שבעה אפילו בגבולין עוד יש פסול אחר שהוא נוהג כל שבעה אפילו בגבולין והוא כל שנפסל מפני מצוה הבאה בעבירה שהכתוב אומר שונא גזל בעולה וזה דין הוא שינהוג אף בשל דבריהם שלא יהא מזכיר עון להתפש והרי הכתו׳‎ או׳‎ ובוצע ברך נאץ ה׳‎ ומצינו למדין שיש פסול שאינו נוהג אלא יום א׳‎ ואפי׳‎ במקדש וזהו הגזול והשאול וכל שאינו שלו ויש שפסולו כל ז׳‎ במקדש ובמדינה יום א׳‎ וזהו כל שפיסולו מחמת שאינו הדר כיבש ונקטם ועלתה חזזית ונקב וחביריהם שגופם ושמם קיים עליהם ויש שהוא פסול כל שבעה ואפילו בגבולין והוא כל שפסולו מפני שאין שמו עליו ואין שיעורו קיים או שעומד לשריפה או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה וכל שאמרנו שפסולו ביום הראשון בלבד דעת גדולי רבותינו ז״ל שהוא נוהג בזמן הזה ב׳‎ ימים שכשם שנוהגין בהם קדושה בשאר ענינים נוהגים בהם חומר במצות הנוהגות בהם ואע״ג דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ויום הראשון הוא ודאי כיון שאנו עושין יום שני בתקנת חכמים משום מנהג אבותינו שהיו עושין אותו מספק ככל חומרי יום ראשון הרי אנו כאלו אין אנו יודעים בקביעא דירחא בכל ענייניו שהרי אינו דוחה שבת כמו שהיה נוהג בזמן שבית המקדש קיים באתרי דידעי בקביעא דירחא כדאיתא לקמן במכלתין וכדבעי׳‎ לפרושי התם בס״ד ולא עוד אלא שאם אתה מכשירו לעשותו ביום ב׳‎ יבא לזלזל בקדושתו ולפיכך החמירו בו חכמים כמו ביום ראשון שהוא מן התורה וכן דעת מורי נר״ו אבל מורי הרב רבי׳‎ שלמה נר״ו אמר לי שדעתו נוטה שאין פסולין אלו הנוהגין ביום ראשון בלבד נוהגין ביום שני בזמן הזה דכיון דידעי׳‎ בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו כדאי׳‎ בפ״ק דביצה אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שהרי אם לא מצא הדר יושב ובטל ממצוה של דבריהם וכיון שאין לנו ראיה מכרעת לפטור אין לנו להפטר מזה ונקטינן לישנא דתלמודא כפשטי׳‎ כאן בי״ט שני אבל בתוספת כתבו כלשון הראשון וכ״ד הגאון ז״ל וקבלתם תורה ויש במה שכתבנו כמה בלבולים ודעת הראשונים ז״ל ומה שכתבנו סלת נקיה ומרגלית מנמוקי רבינו הגדול הרמב״ן זכרונו לברכה מפי רבינו נר״ו. והדרינן לפרושי מתני׳‎ דבגמרא אוקימנא דאיתא בין ביום ראשון בין ביום שני וכיון שכן ע״כ מתני׳‎ במקדש הוא דהא קתני יבש ונקטם ראשו וחביריהם שאין פסולין בגבולין אלא ביום ראשון והגזול יש בו הרבה פסולין הא׳‎ לפי שאינו שלו ולא קרינ׳‎ ביה לכם והב׳‎ לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה ואלו מן הטעם הראשון אינו נפסל אלא ביום הראשון ואפילו במקדש כדכתיבנא מש״ה אצטריכו בגמרא למיפסליה מטעם מצוה הבאה בעבירה שהוא כל שבעה במקדש לד״ה ולדידן אפי׳‎ בגבולין מיהו אינו נפסל לא מדין לכם ולא מדין מצוה הבאה בעבירה אלא בשגזלו ונטלו עד שלא קנאו כגון שלא היה אלא יאוש שאינו קונה אבל כל שקנאו לגופו קודם נטילת מצוה בין ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה וכיוצא בו שאינו חייב אלא דמיו הרי הוא כשר לכתחלה דאי משום לכם הרי הוא שלו ואע״פ שלא פרע דמיו הרי זה כלוקח ולא פרע דמים שהדבר הנקנה הוא שלו לגמרי לכל דבר ואין הדמים עליו אלא חוב וכן הדין בזה. ואי משום מצוה ה״ב לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייע בעבירה שבקדושת המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה וכשהקדישו במצותו הרי הוא כאלו מכרו דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט והו״ל השתא ע״י המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה ולפיכך אין לרצון לשם אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינה מוציאתו מרשות הנגזל אינו נפסל לקרבן ולא למצוה שאע״פ שיש בידו של זה עבירה שגזלו הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאלו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים אע״פ שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מצוה הבאה בעבירה ובהכי רהטא כולה שמעתין לקמן ומפרקי לן כמה שמעתתא בפ״ק דגטין ושאר דוכתי וכדכתיבנא במסכת גיטין וראיה גמורה לדבר הא דאמרינן בפרק מרובה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה ל״ש לפני יאוש ול״ש לאחר יאוש וקשיא להו לרבנן ז״ל מה ראיה יש לעולא מן הכתוב הזה שאין יאוש לבדו קונה דלמא יאוש קונה ואע״פ כן פסול לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה והוצרכו לדחוק בזה ולפי פירושנו אתי שפיר דהיינו ראיה דיליה שאלו היה יאוש כדי קונה כיון שהיה שם יאוש קודם שהקדישו הרי קנאו קודם הקדש ואין ההקדש מסייע בעבירה ושוב אין בו מצוה הבאה בעבירה ומדפסליה רחמנא לקרבן שמעינן דלא קנייה ביאוש כדי אלא ההקדש קנאו בשינוי רשות ואף על גב דקרינא ביה קרבנו מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה ואין צורך להאריך יותר:

והיבש.‎ פי׳‎ ‎פסולו לפי שאינו הדר כדאיתא בהדיא בגמרא בכמה דוכתי ומ״ש בירושלמי משום לא המתים יהללו יה לשון צחות כדרך שאמרו גבי שופר שהפכו ותקע בו משום שנאמר מן המצר קראתי יה והטעם מפרש בגמרא שהוא נפסל משום דבעי׳‎ דרך העברתו אלא דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינן של תורה וזה פסול במקדש כל שבעה ומתני׳‎ במקדש היא כדכתיבנא:

והיבש הוא כל שיבשו רוב עליו ורוב כל עלה ועלה ואם עליו הם לחים אף על פי שאין שדרו לח הרי הוא הדר אבל אם העלים יבשים אע״פ ששדרו לח אינו הדר ופסול ואית דאמרי דלא מפסיל עד שתייבש השדרה ברובה ורוב העלין והראשון נראה נכון אע״פ שאינו מצוי שיה׳‎ שדרו יבש והעליון לחין וסימן יבשותו י״א שהוא כל שעברו עליו י״ב חדש אבל תוך זמן זה אינו יבש והביאו ראיה ממה שאמרו לענין חרצנין וזגין של עכו״ם לחין כל י״ב חדש והא בורכא כי מה ענין זה אצל זה דהתם כיון דכל תוך י״ב איכא שם לחלוחית יין הרי זה אסור אבל הכא תוך י״ב חדש הוא מתייבש ובטל הדרו וגם אין לי לדון כאן להיות נפרך בצפורן שאין לידון כן בעץ ובשר שהרי יהיה יבש מכמה שנים ולא יהיה נפרך בצפורן ונראין דברי האומרים שפיסולו כשאין בו לחלוחית והוא כעץ יבש וסימנו כשנשתנה מראהו והפך לבן וכן דעת מורי נר״ו בשם רבותיו:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה אוקים בגמרא באשרה דמשה. פי׳‎ אשרה שזכה בה ישראל שאין לה ביטול עולמית שעומדת לשריפה וכל העומד לשרף כשרוף דמי וכאלו אפרו מונח וצבור כאן והיינו דאמרינן דכתותי מכתת שיעוריה. וקרי ליה אשרה דמשה לפי שבדורו של משה נתאוו לאלוהות כדאיתא במסכת ע״ז ומפני זה נאסרו ע״ז ומשמשי ע״ז שזכו בהן ישראל אע״פ שלא עבדן כדכתיבנא התם ומש״ה נקראין על שמו ודוקא באשרה דמשה בין שהוא של ע״ז עצמה או משמשי ע״ז דמשמשין כעבודה זרה עצמה בכל דבר ולא עוד אלא דאשרה מסתמא משמשין היא כדתנן איזו היא אשרה כל שיש תחתיה עבודה זרה ואפילו הכי אמר הכתוב ואשריהם תשרפון באש ואפילו לדברי האומרים דאשרה היא עצמה ע״ז כדכתיב התם הא ודאי מזבח ומצבה משמשין הן ואמר בהם הכתוב ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ללמדך שהמשמשין ג״כ אסורים איסור עולם מדין ע״ז של ישראל אבל לולב אשרה של עכו״ם אמרו בגמרא שאם נטל כשר דהא אית ליה בטול וכיון דלא קיימא לשריפה לא מכתת שיעורא ותימא והלא כיון שבא ליד ישראל וזכה בה הויא לה אשרה דמשה שאין לה בטול וכ״ת שנטלה בשאלה ושלא לזכות בה א״כ לא קרינ׳‎ בי׳‎ לכם משלכם תי׳‎ הראב״ד דאשרה משמשין היא ומיירי שהע״ז ביד עכו״ם וכיון שכן לא קיימי משמשין לשריפה דקי״ל עכו״ם שביטל ע״ז שלו בטלו משמשיה ונמצא שאפשר למשמשין לבא לכלל היתר ולא מחוור דדלמא כי אמרינן עכו״ם שביטל ע״ז שלו בטלו משמשיה דוקא כשמשמשין ברשותו אבל משמשין שזכה בהם ישראל אין להן בטול לעול׳‎ אח״כ אע״פ שביטל עכו״ם ע״ז שלו עוד פי׳‎ בו הרב דודאי לולב של אשרה דעכו״ם פסול ביום א׳‎ ואע״ג דלא מכתת שיעורא כדאמרן אלא כיון דהויא איסור הנאה לא קרינא ביה לכם וכמ״ש לפנינו בשל ערלה ושל תרומה טמאה אבל ביום שני דלא בעינן לכם כשר וכי אוקמה בגמר׳‎ למתני׳‎ באשרה דמשה משום יום שני הוא ול״נ דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות אע״פ שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא ביה וההיא דשל ערלה ושל תרומה אין פסולו משום לכם כדבעינן לפרושי בדוכתא אבל בתירוץ קושייתנו כך י״ל דכי אכשרינן של אשרה דעכו״ם היינו בשאול שלא זכה בו ישראל ויש לו בטול ולא מכתת שיעורא וביום שני עסקינן שהוא יוצא בשאול אבל ביום א׳‎ פסול ממ״נ דאי לא זכה בו ישראל הו״ל שאול ולא קרינא ביה לכם ואי זכה בו הו״ל אשרה דמשה וכתותי מכתת שיעוריה וכי אוקים מתני׳‎ באשרה דמשה היינו משום יום ב׳‎ דאלו באשרה דעכו״ם יוצא הוא בשאול: והוי יודע שגנות השרים והפרדסים וכיוצא בהם מבתי הכומרים אינם משמשי ע״ז ולא נויי ע״ז ופירותיהם וכל אשר בהם מותרים בהנאה ומותר ליטול משם לולב או שאר מינין למצוה וכן קבלנו מרבותינו ז״ל הלכה למעשה והא ברירנא לה במסכת ע״ז:

נקטם ראשו פסול.‎ פי׳‎ ‎הראב״ד דראשו של לולב הוא ראש שדרו לולב הוא השדרה והוא עיצומו הנקרא לולב ואין העלין אלא כעלי ההדס והערבה שאינו נפסל משום קטימת העליון דהא דתנן בהדס שאם נקטם ראשו פסול היינו גוף העץ מדקתני ואם עלתה בו תמרה כשר ואיזהו שעולה בו תמרה עץ עצמו. ועוד הביא ראיה ממה שאמרו ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק זה היינו בשדר׳‎ דאלו נסדק העלה העליון אפי׳‎ כ״ש פסול היינו נחלק התיומת שהוא פסול אלא ודאי דנסדק הכשר או הפסול היינו בשדרו. ואין זה נכון דודאי הלולב היינו שדרו עם העלין ובלאו עלין לא מיקרי לולב סתם. וראיה גמורה ממה שנחלקו לפנינו רבי יוחנן ושמואל בשיעורו של לולב דשמואל דאמר דשיעורו בהדי עלין קרי ליה לולב סתם ורבי יוחנן דמשער ליה לבד מעלין קאמר שדרו של לולב ארבעה ולא עוד אלא שאם אתה או׳‎ שאין העלין מכללו היאך נחלקו בו כלל אם העלין בכלל או לא והלא כיון שאין בעיצומו של לולב דבר פשוט שאינן נכללין בשיעורו כשם שאין עלי ההדס בכלל שיעורן אלא ודאי לפי שהעלין של לולב בכלל גופו ועיצומו היה סובר שמואל שהם בכלל שיעורו ור״י אמר שאע״פ שהם מכללו וא׳‎ מאיבריו אין משערין אלא מן השדרה שהוא בגופו של לולב. ומה שהביא ראיה מנסדק אינו כלום כדבעינן לפרושי קמן ונקטם ראשו של הדס אינו ראיה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה שזה ראשו העלה שהוא מגופו וזה אין ראשו העלה שאינו מגופו וי״א דנקטם ראשו ודאי אינו בגוף השדרה שאינו הדר כשנקטמו העליון שעל ראש השדרה אלא נקטם ראשו הוא שנקטמו רוב העלין שלו ורוב כל עלה ועלה. ומסתברא דכיון דלא תלי פסולא אלא בעלין ה״ל למתני נקטמו עליו כדקתני נפרצו עליו אלא דנקטם ראשו היינו שנקטם העליון האמצעי העולה על כלם שהוא ודאי ראש לולב אלא שהיה נר׳‎ שאינו נפסל אלא כשנקטם ראשו רובו של עלה וכן כתב הר״ר יונה ז״ל בשם רבותיו אבל מכיון דקתני סתמא נקטם ראשו יש לחוש אפי׳‎ בנקטם כל שהוא ואע״פ שאין כן בשאר פסולי הלולב עשו ראש הלולב כחוטמו של אתרוג שהוא במשהו וכן יראי מצוה חוששין וכן חושש מורי נר״ו:

וכל שיבש לגמרי חוששין לו כאלו נקטם וכן מ״ש בגמרא סדוק כפוף היינו ובעלה זה ובכל שהוא לפי שאינו הדר ואע״פ שאין הדרו מתמעט בכך במשהו כיון שאינו הדר במיעוטו ממש שוב אין לו שיעור להכשיר במשהו וכן הדין בכ״מ וכל מדות חכמים כך הם:

נפרצו עליו פסול.‎ פי׳‎ ‎רי״ף ז״ל שניתקו העלין ממקום חבורן בשדרה. ואינו נכון חדא דלא דמי לנפרדו דתני לה כשרה דמשמע דדמי להדדי ועוד דגבי הדס דקתני נפרצו ליכא לפרושי הכי שאם ניתקין העלין מן העץ מיד נושרין ואפשר דאיהו גריס התם נפרצו כלומר שנשרו וכן הא במקצת נוסחאות של מגיהי ספרים ואינו נכון כדבעי׳‎ למימר קמן והנכון כדפרישנא. והריאב״ד פי׳‎ דנפרצו עליו היינו שנחתכו העלין ונסדקו לארכן שדרך שחולקין אותה לג׳‎ וד׳‎ כשעושין מהן קופות ז״ש בגמרא דעבדינהו כי חופיא וכן מוכיח בפ״ק דבירושלמי כדבעינן למימר קמן ונראין דברים דכיון דתלי פסולא בעלין שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה וכן אמרו בתוספתא בפי׳‎ או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ובודאי שהמינין האלו שוין הם בפסולם כדקתני בכלה נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפסול שאין לו ענין במין האחר כגון באתרוג שעלתה בו חזזית ונטלה פטמתו וניקב כל שהוא ובהדס שהיו ענביו מרובין מעליו ובערבה הצפצפה פסולה הא לאו הכי כל הכשרי׳‎ דתנן בחד איתנהו באידך עד דפסיל ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיח בערבה טפי תני לי׳‎ בערבה וה״ה לאידך וכמו ששנו בה שהכמושה כשר׳‎ וה״ה לשאר מינין כדתני׳‎ וכלן כמושין כשרין ושנו אותה במשנה בערבה שהוא מצוי בה יותר. מעתה ה״ה לנשרו מקצת עלי לולב שהוא כשר ובלבד שיהא שיעורו מכוסה עלין דלא ליהוי כאופתא וכדבעינן בהדס שיהא כולו עבות ואם נשרו מקצת עלין פסול לפי שאין שמו עליו. ואין ללמוד מערבה ששמה עליה כשנשרו מקצת עליה וגם לא ללולב שכשנשארה שדרה מגולה כאופתא וכן כתבו בתוס׳‎ ונראין דברים דכל שנשרו רוב עלין או שנפרצו כמאן דליתנהו חשובי וכאלו הוי אופתא והרי הוא ככל הפסולין מגופן שאין שמן עליהן שפסולין כל שבעה אפי׳‎ בזמן הזה:

נפרדו עליו כשר דאע״ג דכתיב כפות ללמד שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותה מעכבת בו אבל חרות שאינו ראוי לכפותו כפיתה מעכבת בו וכדרבי זירא:

רבי יהודה או׳‎ יאגדנו מלמעלה דבעי כפות ממש ולאו היינו פלוגתא דלולב צריך אגד דהתם לאוגדו עם ההדס והערבה והכא שיהא עליו מחוברין ולא פרודין:

ציני הר הברזל כשרות מפרש בגמרא:

לולב שיש בו ג׳‎ טפחים וכדי לנענע בו בגמרא מפרש לה:

גמרא קא פסיק ותני ל״ש בי״ט ראשון ול״ש בי״ט שני. פי׳‎ מדקתני פסול סתמא וקתני של אשרה ושל עיר הנדחת דלא סגיא דלא ליפסיל לכל ז׳‎ דהא כתותי מכתת שיעורא:

בשלמא יבש הדר בעי׳‎ וליכא. איכא למידק דהכא משמע דכל שאינו הדר פסול כל שבעה ואלו לקמן אמרינן שאינו פסול אלא בי״ט ראשון דאמרינן אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר והא רב חנינא מטבל בה ונפיק ולר״ח קשיא מתני׳‎ דתנן חסר כל שהוא פסול ופרי׳‎ כאן בי״ט ראשון כאן ביו״ט ב׳‎ אלמא אתרוג חסר ביום ראשון פסול משום דלא הוי הדר ובי״ט שני כשר דלא בעינן הדר ותי׳‎ הראב״ד דסוגיא דהכא פליגי אסוגיא דהתם מיהו כסוגיא דהתם קי״ל דהיא עיקר ודיקא ואלו הכא לא דק בה תלמודא אלא דהמקשה הוא דקאמ׳‎ הכי לרווח׳‎ דמלתא דבשלמא יבש ל״ק ליה כולי האי דאפשר לומר דהדר בעינן כל שבעה דאע״ג דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דלמא מקר׳‎ נדרש לפניו ולא לאחריו ולכם הוא דקאי איום הראשון אבל הדר אכוליה קרא קאי שאין יום הא׳‎ נדרש לאחריו דהיינו הדר אלא גזול קשיא ליה ורבי יוחנן תירץ קושיא דגזול ולא חש ליבש משום דהמקשה לא קפיד בה ולא מקשי מינה בדוקא אבל לקמן בפרקין דקו בה ואמרי דהדר אינו פסול אלא ביום ראשון דביום הראשון נדרש הוא לפניו ולאחריו וכדאמרי׳‎ בירושלמי כל הפסולין אינן פסולים אלא ביום ראשון ול״נ כלל דהא ודאי תלמודא בדוקא מקשה דהא פסיק ותני ל״ש בי״ט ראשון ול״ש בי״ט שני ומהאי הכריחא ק״ל גזול ואצטריך רבי יוחנן לפרוקא משום מצוה הבאה בעביר׳‎ ואי יבש לא מיפסיל אלא ביום ראשון ודאי תנא לא טעי ביה וכי קתני יבש פסול ביום הראשון הוא וה״ה לגזול דהא כי הדדי תני לולב הגזול והיבש פסול וא״כ אמאי לא פריק הכי ומוקמינן טעות׳‎ במתני׳‎ דפסיל להו ביום הראשון ועוד דהא דר״י דגזול הלכתא היא דגזול פסול אפילו ביום שני וה״ה ליבש לתנא דמתני׳‎ דתני להו כי הדדי והכי אסיקנא בהדיא דאמרי׳‎ יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ותו דודאי הכא ליכא למימר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דהא ולקחתם דרישא דקרא נדרש לכוליה קרא כדכתיב לעיל הלכך הכא בדוקא מקשינן כפשטא דלישנא דבשלמא יבש הדר בעינן כל שבע׳‎ וליכא והדרא קושיין לדוכת'. עוד תירץ הרב ז״ל דסוגיא דהכא לא פליג אסוגיא דהתם דהתם ודאי לא בעינן הדר ביום שני כדאמרינן התם ואפ״ה יבש פסול מפני שהוא חשוב כמת וכמו שאינו דומה וכדאמרי׳‎ בירוש׳‎ לא המתים יהללו יה. והא ליתא כלל דהא בכולה סוגי׳‎ אמרינן דפיסולא דיבש מפני שאינו הדר ורבי יהודה דמכשיר אמרי׳‎ דלית ליה הדר ודריש הדר באילנו משנה לשנה ותו אע״ג דחשוב כמת אמאי חשוב כמאן דליתיה והלא משערין במת לכל דבר ועושין ממנו דופן לסוכה ולעולם לא פסלו אלא היכא דקאי לשריפה דהשתא כתותי מכתת שיעוריה כר״ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל זה שאינו עומד לשריפה והרי הוא חזק ועושין ממנו קופות למה יהיה כמי שאינו. והירושלמי כבר פירשנוהו למעלה דלאו בדוקא נקט ליה גם הראיה שהביא הרב ז״ל מן הראיה שהביא ר״י מבני כרכום שהיו מורישים לולביהם לבניהם לאו ראיה היא כדבעי׳‎ לפרושי בדוכתא אבל הנכון בפירוק קושייתנו דהני תרתי סוגי׳‎ לא פליגי כלל דהדר נוהג בכל שבעה מן התורה ומתני׳‎ דפסול יבש ושאר הפיסולים שאינם הדר כל ז׳‎ שהם מן התורה וסוגיא דלקמן דרבי חנינא בגבולין דלא בעינן הדר אלא יום ראשון שהוא מן התורה וכדאיתא בירוש׳‎ כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום הראשון וכדברירנא משמיה דמרן ז״ל והשתא מקשינן שפיר בשלמא יבש ל״ק דמוקמינן מתני׳‎ במקדש ובעינן הדר כל שבעה אלא גזול בשלמא י״ט הראשון בעינן לכם וליכא אבל ביום שני לא בעינן לכם ואפי׳‎ במקדש ופריק רבי יוחנן משום רשב״י דגזול פסול כל שבעה היינו משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית תקנתא ל״ש לפני יאוש ול״ש לאחר יאוש:

בשלמא לפני יאוש לכם כו'. ול״נ דההוא הא דרשינן ליה להוציא את המומר בפ״ק דחולין והנכון דגזול שהוא פסול בקרבן נפקא לן מדכתיב קרבנו ולא הגזול וכדאיתא פרק מרובה והכא לא דייקי למנקט קרא גופיה אלא דנקטי׳‎ לישנא בעלמא לכם משלכם כדנפקא לן מקרבנו ודכותה טובא בתלמודא:

לולב הגזול וכו' כבר ביארנו על החלק השני שבזאת המסכתא שבא לבאר עניני הלכות לולב על השלימות ובא זה הפרק בביאור אלו הענינים ועל זה יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בענין הלולב וכל מיניו ר"ל לולב הדס וערבה ואתרוג מה הוא כשר בהם ומהו פסול בהם השני באגד הלולב ובענין הנענוע וזמן נטילתו ויתגלגל בזה החלק קצת דינין מענין ההלל השלישי להודיע שלולב ואתרוג נוהג בו דין שביעית הרביעי להודיע כמה ימים היה ניטל במקדש וכמה ימים במדינה בזמן שבית המקדש קיים והאיך מחזירין אותו לשם בשבת ומה יתחדש בו להיתר ביום טוב ובמועד ומאימתי מחנכין את הקטן ליטול את הלולב זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר לולב הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה וציני הר הברזל כשרות כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר אמר הר"ם מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה ולפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול וזו האשרה היא שיהיה האילן זה נעבד ועוד יתבארו חלוקי אלו האשרות בעבודה זרה וכבר ידעת אמרו ית' לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואמר ית' פרי עץ הדר ובאה הקבלה כי כלם צריכים הדר לפיכך נפסל לולב יבש לפי שאין לו הדר נפרצו עליו הוא שיסתבכו עליו מגב הלולב שהן קבועות בו ויהיה כמו לולב שעליו הפוכים כזאת הצורה ונפרדו עליו הוא שיפרצו קצתן מקצתן כזאת הצורה ודעת ר' יהודה לומר צריך אגד כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קבוץ חזק ובמקום ידוע מארץ ישראל יש דקלים שבריית הלולבים לשם הם ראש עלה של זה בצד עקרו של זה ואינם מורכבות קצתם על קצתם כשאר הלולבים כזאת הצורה והם נקראים ציני הר הברזל ואמרו שלשה טפחים כדי לנענע אותן רוצה בו וכדי לנענע ענינו כדי שיאחזנו בידו והוא שיעור טפח ומן החיוב שלא יהיה הלולב פחות מארבעה טפחים ומן הטפחים שכל טפח מהם ארבע אצבעות בגודל שהוא הבהן והמדה תהיה מגב הלולב מתחת עקר שני עליו התאומים שהם בראש הלולב ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי לולב הגזול והיבש פסול פי' בגמ' בגזול שביום טוב ראשון פסול מן התורה מדכתיב לכם משלכם אבל שאר הימים פסול מדרבנן מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה וביבש פירשו בו הטעם משום דבעינן הדר וליכא ופיסולן של שניהם פוסל בכל הימים לפי שיטת משנה זו כמו שנבאר זה משום מצוה הבאה בעבירה וזה מפני שאין כאן הדר ושאר הפסולין יש בהם שפסולים דוקא ביום ראשון ויש מהם לכל הימים כמו שיתבאר ומ"מ יום טוב שני הרי הוא כיום טוב ראשון לכל דבר ומה שאמרו בגמ' קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני לאו דוקא דיום טוב שני כיום טוב ראשון הוא לכל דבר שהרי מספק ראשון הוא נעשה וכל חובת ראשון עליו אלא אין הכונה אלא לומר לא שנא יום ראשון ולא שנא שאר הימים וזה שתפש בלשונו יום טוב שני מפני שכל הימים לענין לולב יום טוב הם וגדולי המחברים שכתבו שיום טוב שני נידון כשאר הימים הביאם לומר כן מה שכתבנו שבסוגיא זו אמרו לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני ואין צורך בכך כמו שכתבנו וכן צריך שתדע שהלולב ושאר המינים שעמו אינם מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון אבל במקדש היו ניטלין כל שבעה מן התורה כדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים הא כיצד לפני ה' דהיינו במקדש כל שבעה במדינה יום אחד ומשנתנו לאחר חורבן נשנית וא"כ כל שאתה מזכיר בה שאר הימים לפסול או להכשר דוקא מדברי סופרים ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך וטעם הפסול שבהם בקצת פסולים הוא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

ונשוב לדברינו והוא שהגזול והיבש לפי שיטת משנה זו פסולים בכל הימים וטעם הגזול בכל הימים מדין מצוה הבאה בעבירה וממילא נמצאת למד שהשאול פסול בראשון מתורת לכם וכשר בשאר הימים ושהגזול פסול בכל הימים אלא שבראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ואם לאחר שקנאו ונתחייב בדמים לבד כגון לאחר יאוש ובאיזה שנוי אף ביום ראשון אין פסולו אלא משום מצוה הבאה בעבירה אע"פ שקנאו בשעה שנטלו שאלו לא קנאו לא הוצרכת לבא בו מתורת באה בעבירה אלא מדכתיב לכם ונמצאת אומר שאף במקום שקנאו שאין כאן עוד פסול משום לכם אתה פוסלו מדין באה בעבירה והוא שאמרו בגמ' קא פסיק ותני בגזול ויבש פסול סתמא לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא ראשון כתיב לכם משלכם אלא שני אמאי והשיב משום מצוה הבאה בעבירה דכתיב והבאתם גזול את הפסח מה פסח אין לו תקנה ר"ל לקרבן שהרי מום קבוע הוא אף גזול אין לו תקנה לקרבן בין לפני יאוש דלא קנייה בין לאחר יאוש דקנייה ולפני יאוש מיהא ניחא דכתיב כי יקריב מכם משלכם ואחר יאוש אמאי הא קני ליה אלא משום מצוה הבאה בעבירה ומאחר שכן אף לולב אתה אומר כן וודאי צריך אתה לפרש אחר יאוש הא קנייה שאם בקרבן הוא דוקא בצירוף ההקדש שהוא שינוי רשות דמעיקרא רשות הדיוט והשתא רשות גבוה או שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש שהיאוש בד' אינו קונה ואם בלולב כיוצא בו דוקא ביאוש עם שינוי השם דמעיקרא לולב וכשאגדו למצוה הוא קרוי הושענא ואע"פ שלמטה אמרו שאין זה שינוי השם דוקא בהדס דמעיקרא נמי הושענא קרי ליה על שם סופו מפני שההדס עיקר ההושענא ולמדת שאע"פ שקנאו פסול מדין מצוה הבאה בעבירה ומ"מ דוקא בכיוצא בזו שכתבנו שההקדש או אגד הלולב לצורך מצוה גומרת את הקנין ביד זה שגזלה אבל כל שהיה שם יאוש ושינוי רשות קודם הקדשו או מצותו כגון שגזל אחד בהמה ולקח הוא מן הגזלן ואח"כ הקדיש או גזל אחד לולב ולקחו הוא מן הגזלן הואיל וכשבא לידו קנאו בלא סיוע הקדשו או אגדו לצורך מצותו יצא ואין כאן עוד מצוה הבאה בעבירה שאין דין מצוה הבאה בעבירה נאמר אף לאחר שקנאה אלא למי שגזל וגמר קנינו בהקרבתו או במצותו אבל זה שלא גזל אע"פ שהגזלה בידו אין כאן מצוה הבאה בעבירה ואחר שקנאה יצא וכמו שיתבאר לך ממה שאמרו בסוגיא זו אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי ר"ל תגרים של דברים דקים כי זבניתו אסא מגוים לא תגזזו אתון אלא ליגזזו אינון וליתבו לכו מאי טעמא סתם גוים גוזלי שדות נינהו ושדה אינה נגזלת ושמא השדה מישראל והגזלה אינה אלא בשעת תלישה ואלו אתם גוזזים אותה נמצא שאתם הגזלנים אלא ליגזזו אינהו ותהא יאוש בעלים בידם ושינוי רשות ביד הלוקחים [ופריך סוף סוף כי גזזי אוונכרי להוי יאוש בעלים בידייהו ושינוי הרשות בידן] ותירץ אין הכי נמי אלא כי קאמר איהו למיפק אוונכרי גופייהו וכן נראה לי שאם הגזלן מכרה לאחר שנמצאת קנויה ביד הלוקח אם חזר הגזלן ולקחה הימנו שאין זו נקראת באה בעבירה אחר שקנאה בלא סיוע מצותו:

ולענין ביאור אף הם שאלו בה ליקנייה בשינוי מעשה ר"ל כשאוגדו למצוה ולשיטתנו זה קשה לפרש דודאי אוונכרי גופיהו הוא דקאמר דליפוק בשינוי מעשה דהא הוה ליה בידייהו יאוש ושינוי מעשה ולא עוד אלא שאף שינוי מעשה קונה בלא יאוש ולשיטתנו היה לו לתרץ שלאחר שנגמר קנינו בעסק המצוה הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ומה הוצרך לתרץ דהואיל ולולב אין צריך אגד אין כאן שינוי ואף לדעת האומר צריך שינוי החוזר לברייתו הוא וכן במה שהקשו וליקנייה בשינוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא מה הוצרך דמעיקרא נמי לאסא הושענא קרו לה דהא מצוה הבאה בעבירה היא ומתוך כך נראה לי דהאי דאוונכרי לאו גזלה גמורה היא שמא לא גזלה וא"ת גזלה שמא לא מישראל ואין לבא עליה מדין מצוה הבאה בעבירה אלא משום דלא קנו לה לגמרי או שמא המקשה לא ראה בדבריו של רב הונא שיהא פוסל אלא משום דלא קנו לה ולפיכך הוא מקשה דלקנייה בהכי ותירץ לו לרווחא דמילתא דלא קנו לה בהכי אפי' בדלא אתינן לה מטעם באה בעבירה ומ"מ אנו לא לזו הוצרכנו דכל היכא דעסקו במצוה גומר את הקנין מצוה הבאה בעבירה היא כמו שכתבנו ושמא תאמר לשיטתנו סוכה גזולה האיך הכשירוה בשלמא תקף חבירו והוציאו מסוכתו קרקע אינה נגזלת ואין כאן גזלה אלא גזל עצים וסיכך בהם הא מצוה הבאה בעבירה היא עד שראיתי לגדולי הדורות שהעמידוה שלא בגזלן עצמו אלא בלוקח מן הגזלן ואין נראה לי כן שהרי בהדיא אמרו גזל עצים וסיכך בהם אלמא בגזלן עצמו נאמרה אלא שנראה לי שהסוכה אינו יוצא בגופה ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו וכל שקנאה אין בה משום מצוה הבאה בעבירה אף בראשון אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצוה הבאה בעבירה וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב מה בין לולב לשופר לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל:

ואחר שביארנו דין הגזול עלינו לבאר דין היבש והוא שהיבש פסול ואף הוא פיסולו לכל הימים לשיטתנו וכן מוכח להדיא מה שאמרו בגמרא קא פסיק ותני לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול אמאי דהא כי כתיב לכם בראשון כתיב ותירץ משום מצוה הבאה בעבירה ומדברי סופרים אלמא שהיבש פסול לכל הימים אם במקדש מן התורה אם בגבולין ובראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ומטעם שאינו הדר ופירשו גדולי הרבנים בהדר זה שאינה מצוה מהודרת ואנן מצוה מהודרת בעינן מדכתיב זה אלי ואנוהו ובתוספות מוחים בפירוש זה דאי משום הא בדיעבד מיהא לא ליפסיל שהרי אמרו למטה מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר ונאמר שם מאי מצוה מצות זה אלי ואנוהו עד שפירשו בו דמהדר דקרא קאמר ואע"ג דהדר דקרא אראשון נמי כתיב כתבו גדולי המפרשים שהמקשה סבור שהמקרא נדרש לפניו וביום הראשון אלכם קאי ושבעה ימים נמי אדלקמיה קאי עד ביום הראשון ונמצא הדר מוסב על שבעת הימים ולי נראה דלכם אין לך צד להטילו אלא לראשון שהרי ביום הראשון מפסיק בינו לשאר הדברים אבל פרי עץ הדר וכל השאר אפשר להטילם או אראשון או אשבעת ימים ומטילין אותו על החמור ופוסלין את היבש לכל הימים ומ"מ קשה בעיני לפרשה על הדר האמור בתורה שהרי הדר האמור בתורה על אתרוג הוא נאמר ואף שמו מעיד עליו ר"ל אתרוג שהוא לשון חמדה מלשון דמרגג למיחזי שפיר ארג נכסין לא תירוג ומתוך כך אני חוזר לפרש כפירוש גדולי הרבנים ומשום זה אלי ואנוהו ואע"ג דבלא אגדו כשר בדיעבד לא כל המדות שוות בפסול שאינו הדר שהיבש כלה כל ליחלוחו וניטלה הדראתו כאדם שניטל חיותו וכמו שפסלוהו בתלמוד המערב על שם לא המתים יהללו יה אבל לא אגדו לא ניטל הדרו לגמרי ובדיעבד כשר ואע"פ שבסוגיא זו אמרו לולב היבש רבנן פוסלין ור' יהודה מכשיר והעמדנו מחלוקתם דרבנן מקשו לולב לאתרוג ור' יהודה לא מקיש אלמא דמהדר דקרא קאמר ומהיקשא דלולב ואתרוג מ"מ אותה סוגיא כבר בטל כחה שהרי נשארה בתיובתא דר' יהודה אף באתרוג יבש מכשיר ודריש בהדר דקרא הדר באילנו משנה לשנה ומדלר' יהודה לא קמה אף לרבנן לא קמה ולא דרשינן בה היקשא כלל ושמא תאמר אחר שאתה פוסל בשאינו הדר כל שבעת הימים הן לפירוש גדולי הרבנים הן לפירוש התוספות הרי נקטם ראשו ונפרצו עליו משום שאינו הדר איפסילו וא"כ יש לך לפסלם לכל הימים ומאי גזול ויבש תקנו ועוד אתרוג שנקבוהו עכברים האיך הוכשר בשאר הימים ועוד במה אמרו בתלמוד המערב כל הפסולים לא נפסלו אלא בראשון ואע"ג דשל אשרה ושל עיר הנדחת ודאי פסולים לכל הימים התם משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ואין כאן שיעור הא אידך כולהו בראשון לחוד הוא דאפסילו עד שמכח קושיות אלו כתבו רבים שהלכה כר' יצחק בר נחמני בשם שמואל דאמר לא שנו אלא ביום ראשון אבל בשני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ומדבטיל ליה פסול של גזול הכי נמי פסול של יבש דוקא בראשון וזהו דעת גדולי המחברים ורוב פוסקים ולשיטה זו כל שקנאו ונתחייב בדמיו יוצא אף בראשון ואין נראה לי שהרי ר' יצחק בר נחמני הוקשה מסתם משנתנו ואע"ג דתריץ לה שינויא דחיקא היא ולא סמכינן עליה ועוד דהא ר' נחמן בר יצחק אקשי ליה דאלמא כמתניתי' סבירא ליה וכן דר' יוחנן ור' שמעון בן יוחאי הכי סבירא להו ואע"ג דברייתא דר' יוחנן לא דייקא דהא יאוש כדי לא קני אף זו אינה יאוש כדי אלא שיש בה צירוף שינוי רשות או שינוי השם כמו שפרשנו ולא עוד אלא שסמכוה מן המקרא ר"ל שונא גזל בעולה וכן דר' אמי נמי קאמר לה הכי ואין לדחות כל אלו מאותה של ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל ואע"פ שבתלמוד המערב אמרוה אף היא בשם ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל נאמרה שם:

ובקושיות שהזכרנו יש לי לתרץ כעין מה שכתבנו למעלה דלא כל שאינו הדר בחדא מחתא ונקטם ראשו ונפרצו עליו ונקבוהו עכברים אע"פ שבכלל ענינם אינם הדר מ"מ מה שיש בהם הדר הוא וכל שכן נפרצו עליו שאפשר לאגדם אבל יבש שכלה לחלוחית שבו והרי הוא כמת אינו חשוב כלום וכמו שאמרו בתלמוד המערב עליו על שם לא המתים יהללו יה כמו שכתבנו וכבר מצאנו לקצת גדולי הדורות שלא מיעטו שאר הימים מכל הפסולי' אלא כשהיה שם לולב עליהם מתחלה ונתחדש בו פסול כגון נקטם ראשו ונפרצו עליו אבל כווץ וסדוק ועקום וחרות ודומה למגל ולולבא דסליק בחד גיסא שמעיקרם אין תורת לולב עליהם פסולים לכל הימים וכן ניטלו רוב עליו אע"פ שהיה שם לולב עליהם מעיקרו מ"מ אין שמו עליו וכן כל שנאכל רוב האתרוג שאין שמו על מיעוטו וכן כל שאין בו שיעור כגון לולב בפחות מארבעה ואתרוג בפחות בכביצה וכן הדס שוטה שמעיקרו לא בכלל הדס הוא. ואעפ"י שראיתי בהם שהם כוללים את היבש עם אותם שהיה שם לולב עליהם ונתחדש בו פסול להכשירו בשאר הימים אומר אני מכח דבריהם שהיבש הואיל וכלה כל לחלוחית שבו אבד שמו וכמו שאמרו בתלמוד המערב לא המתים יהללו יה:

ונמצינו למדים לשיטתנו שהגזול והיבש פסול לכל הימים ושאר הפסולים כשרים בשאר הימים כל שיש שם שיעור ושאין לומר בו כתותי מיכתת שיעוריה ושהיה שם לולב עליו מעיקרו ושיהא עדיין שמו עליו ויש מוסיפין בדין כתותי מיכתת שיעורייהו של ערלה ושל תרומה טמאה ושל כל איסורי הנאה ואף גדולי המפרשים הביאו ראיה בהלכות לולב שלהם לפסול את היבש בכל הימים בשם אחד מזקנינו הגדולים שבקרקשונה ממה שהיה ר' יהודה מביא ראיה להכשיר את היבש אף בראשון מבני כרקום שהיו מורישין לולביהם לבניהם ואם רבנן סוברים שהוא כשר בשאר הימים מה ראיה לר' יהודה מזו שמא מורישים היו לשאר הימים אם לא מצאו בראשון:

ומעתה ראוי לנו לברר מהו נקרא יבש לפסלו מצד יבשותו וי"מ בה לאחר שנים עשר חדש וכדין חרצנים של גוים שאמרו עליהם לחים אסורים יבשים מותרים ופירשו בה יבשים לאחר שנים עשר חדש ואין נראה כן שהרי בהדס אמרו יבשו רוב עליו ונשתיירו שלשה בדי עלין לחין ואם יבשות ההדס תלוי בשנים עשר חדש האיך ישתיירו שלשה בדי עלי לחין ומתוך כך פירשו רבים כל שהוא נפרך ביד ומדמיון אוזן בכור וזו ודאי אינה לענין לולב שאע"פ שלענין הדס אפשר לפרשה כן אבל הלולב החוש מעיד עליו שאינו בא לידי כך אלא כל דבר ראוי ליקרא יבש לפי ענינו הדס וערבה בפריכה אתרוג בצימוק יתר עד שאין בו שום לחלוחית ולולב קבלנו בו מאבותינו נ"ע כל שכופלין אותו העלה לשנים מצד ארכו והוא משתבר וגדולי המפרשים כתבו בו שהלך כל מראה ירוק והפך לבן שבשיעור זה כלה כל לחלוחו:

זו היא שיטה הנראית לנו בענין זה ויש חולקים בה הרבה מהם להכשיר את הגזול ואת היבש בשאר הימים ומפני שהם פוסקים כר' יצחק ואע"פ שר' [יצחק] לא דיבר אלא בגזול הוא הדין לדעתם ביבש ומהם להכשיר את הגזול בשאר הימים ולפסול את היבש בכל הימים ומטעם לא המתים יהללו יה ומצוה הבאה בעבירה לית להו ומהם להכשיר את היבש בשאר הימים דהדר בשאר ימים לית להו ולפסול את הגזול מטעם מצוה הבאה בעבירה ויבש זה שפסלנו כתבו בו גדולי המפרשים דביבש רוב השדרה נפסל ואם יבשו אפי' כל העלים כשר ובלבד שישתיירו מן הלחים בראשיהם ודוקא שתהא התיומת העליונה לחה:

ומעתה אנו חוזרים לביאור משנתינו והוא שאמרו של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ופירשוה בגמ' באשרה דמשה ר"ל אשרה שהיא עבודה זרה של ישראל שאין לה בטילא וקורא לה אשרה דמשה לדמיון אותם שהיו בימיו בארץ ישראל וזכו בהן וצוה עליהן ואשריהם תשרפון באש ושאלו בה במקומה אמאי בעי שריפה לימרו ליה לגוי למיבטלה ותירץ שבשעה שעבדו לעגל אוו אלוהות הרבה ונמצא שאף הגוים עבדו בשליחותם והרי אמרו ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה ונקראת ע"ז של ישראל וזהו דומיא דעיר הנדחת שהרי עומדת לשריפה כמוה וכתותי מיכתת שיעוריהו ומתוך כך פסולים בכל הימים ואף לדעת האומר במקומה שבגניזה סגיא מ"מ אין לה תקנה וכן אף לדעת האומר יש פדיון לעבודה זרה דוקא בנתערבה ולא סוף דבר באשרה הנעבדת שגופה עבודה זרה אלא אף בשאינה נעבדת ומתורת משמשיה כגון שנטעה לעמוד עבודה זרה תחתיה שאם לא נטעה מתחלה לכך אינה נאסרת הואיל ומחובר הלא וכן אשרה שמצניעין פירותיו לעבודה זרה שהיא אשרה כמו שיתבאר במקומו אבל אשרה של גוים הואיל ויש לה בטילא אע"פ שלא בטלה עדיין אפי' בראשון יצא שמ"מ הואיל ויש לה ביטול על ידי גוי לא מיכתת שיעוריה ואע"פ שמ"מ כל שלא נתבטל אסור הוא בהנאה הרי אין כאן הנאת הגוף ואי משום הנאת קיום המצוה כבר ביארנו שמצות לאו ליהנות ניתנו אלא שלכתחילה אין ראוי לעשות כן כמו שביארנו במסכת עבודה זרה ולא סוף דבר במשמשין אלא בעבודה זרה עצמה שהרי יש בטילא לכל ולגדולי הראשונים ראיתי שבראשון מיהא קודם ביטול לא יצא שאין כאן לכם ואע"פ שבאתרוג של דמאי אמרו הואיל ואי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדידיה דמי ונפיק ואף כאן ראוי לומר הואיל ויכול לבטלה על ידי גוי כ' לא מבטיל לה נמי כדידיה דמי אין זה כלום שהרי אין זה בידו שאם אין הגוי רוצה לבטלה אינו יכול לכופו ואע"פ שאם ביטלה הגוי אף על ידי אונס של ישראל בטלה היא מ"מ שמא לא יבטלנה בשבילו וכן באתרוג של מעשר שני שאמרו בו שבגבולין הואיל ובידו לפדותו לכם קרינא ביה הטעם גם כן מפני שהוא בידו אבל עבודה זרה אין בידו לבטלו כמו שכתבנו ומתוך כך לא יצא בראשון אלא לאחר ביטול ובשאר הימים אף קודם ביטול ושמא תאמר והואיל והלולב ביד ישראל ולא נתבטל האיך הוא יוצא והרי מאחר שבאה בידו עבודה זרה של ישראל הוא יראה לגדולי המפרשים שבגוף עבודה זרה ודאי הדין כן ודוקא לאחר ביטול הוא שיצא אבל במשמשיה הואיל והעבודה זרה של גוי והיא ביד גוי כל שיבטל הגוי עבודה זרה שלו בטלו משמשיה מאליהם בכל מקום שהם אפי' ביד ישראל ואע"פ שעבודה זרה של ישראל אין לה בטילא לא לה ולא למשמשיה מ"מ כשהעבודה זרה ומשמשיה ביד ישראל המשמשים נגררים אחר גוף העבודה זרה ונמצא שיש לה בטילא וכן שנתבטלו המשמשים מאליהם בביטול גוף העבודה זרה ומ"מ הרבה חולקים בזו לומר שכל שבא ביד ישראל אין לה בטילא וזו שבכאן פירשוה בשנטלה ישראל לצאת בו על דעת שיחזירנו לגוי שכל כיוצא בזה לאו דישראל היא ומ"מ בתקרובת עבודה זרה אף של גוי אין לו ביטול כמו שביארנו במסכת עבודה זרה והילכך הרי הוא פסול אף בשאר הימים אלא שדוקא בתלשה לתקרובת שהוא כעין זביחה שהרי אין תקרובת נאסר אלא כעין פנים:

נקטם ראשו פסול י"מ ראש העלה העליון והוא התיומת ויש אומרים ברוב העלה וי"מ דוקא שנקטמו שלשה עלין בראש הלולב ומ"מ לא נקטם ראש השדרה ואע"פ שבנקטם ראשו האמור בהדס יש מפרשים מן העץ ולא מן העלה שהרי אמרו שם עלתה בו תמרה מ"מ בלולב החמירו שאף בקטימת ראש עליו פנה זיוו פנה הדרו ומ"מ גדולי המפרשים פירשו דוקא שנקטם ראש השדרה והיא קולא יתירא:

נפרצו עליו פסול נפרדו כשר פי' בגמ' נפרצו דעביד כי קופיא נפרדו דאפריד אפרודי ופי' גדולי הרבנים בנפרצו שנתלשו לגמרי מן השדרה ואגדם עמה וזהו החופיא שמכבדין בה הבית ונפרדו שהוא כשר פירושו שהן מחוברות בשדרה מלמטה אלא שראשיהם נפרדים מלמעלה מכאן ומכאן כדרך שהם מתפרדים אחר שנתקשו והוא ענין חרותה וכן אפי' נשברו קצת מן השדרה הואיל ומעורות בה קצת כשר ויש לפקפק בפירוש זה ממה שבערבה חלקו במשנתנו בין נפרצו עליו לנשרו אלמא שלשון נפרצו הוא שעדיין מחוברים בה ולשון המשנה בזה נפרצו עליה פסולה כלומר הואיל וכל עליה נפרצו אע"פ שמחוברין בה ואין צריך לומר בנשרו כלן נשרו מקצת עליה כשרה אע"פ שנשרו לגמרי הואיל ונשארו שם מקצתן ואין צריך לומר בנפרצו מקצתן אלא שאפשר לפרש לדעתם נפרצו על ידי אדם נשרו מאליהן ואין בהם חלוק אלא בין כולם למקצתם ולעולם נפרצו פירושו ניתקו לגמרי ובהווה דבר שכל שעל ידי אדם הוא משיר את הכל וכל שמאליו נשר הוא מעט מעט ומ"מ גדולי הפוסקים מפרשים נפרצו שנחלקו העלים מן השדרה ועמדו מפורצות כענפי הדקל אלא שעדיין מעורות בשדרה וזהו עביד כי חופיא שאם נתקו לגמרי היה חופיא ממש נפרדו שנתפרדו כעין פתיחת החרות ולא ניתק אחד מחבירו וי"מ נפרצו שנחתכו ההוצין באמצען לרחבן כמו שחותכין אותם כשעושים מהן חופיא שעושים שתים מכל תיומת ותיומת אלא שהם מחוברים בשדרה ונפרדו כעין פרידת ענפי הדקל וזהו שאמרו בתלמוד המערב נפרצו נעשה כנחלקה התיומת כלומר שאין חלוק בין נחלק העלה לרחבו לנחלק גב ההוצא שמחבר שני דפני ההוצא ונפרצו עליו פירושו אפי' במקצתם שאם לא כן היה לו לומר נפרצו מקצתן כשר כמו שנשנית בערבה ומ"מ המפרשים כתבוה דוקא ברובן ואף בתוספתא אמרו לולב העשוי כמין חרות או נפרצו עליו פסול ר' יהודה אומר בנפרדו שאין מכשירין אותו אלא כשיאגדנו מלמעלה ויחברם עם השדרה ואין הלכה כדבריו:

ציני הר הברזל כשרות ר"ל לולבים הגדלים בהר קשה ואין העלים גדלים אלא מעט וכשרות ודוקא בשראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה אבל אם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסולות הואיל ואין מקום שדרה שביניהן מכוסית:

לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר פירשו בגמ' שלשה טפחים להתכסות בו בהדס וערבה ששיעורם שלשה ועוד כדי לנענע בו שהוא יוצא מן ההדס טפח ור"ל טפח משדרה ולמטה מלבד גובה העלים שמשדרה ולמעלה ואם היה שיעור ההדס והערבה מרובה כמה מ"מ צריך שיהא הלולב יוצא עליהם טפח שהרי אין ראוי לנענוע אלא מה שהוא יוצא מן הלולב למעלה מן ההדס והערבה וצריך שיהא מתחלת היוצא עד שדרו של לולב טפח:

תוס' בד"ה קפסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון כו' ותימה הא אמרינן לקמן ניקב כו' דר' חנינא מטביל ביה כו' עכ"ל אע"ג דשמואל דמכשיר בשמעתין גזול ביו"ט שני ע"כ לא חש להאי קפסיק ותני לא ניחא להו למימר דרבי חנינא נמי לא חש ליה כיון דסתמא דתלמודא קא דייק ליה ורבי יוחנן ור' אמי נמי הוצרכו מש"ה למימר טעם משום מצוה הבאה בעבירה ואין דומה להם דר' חנינא פליג עלייהו אלא בדוחק כמו שתירצו לחד תירוצא וק"ל:

:

ע"ב ואמר

על שהיה סיפק בידם למחות כו'. ובפ' במה בהמה אמר ביש בידו למחות כו' שהוא נתפס על כל העולם כולו. ואמר

פוסקי צדקה כו' הרי זה עובר בבל יחל דברו וגו'. ונראה לדקדק בכל זה דנקט בעלי בתים דהיינו עשירים ומנהיגים ואינן ת"ח ואין משהין שטרות פרועין לגבות בהן שנית דהא ידעי דגזל גמור הוא אבל משהין אותו שיש לו שום דין ודברים עם הלוה ורוצה לדוחקו בזה השטר לטעון מגו ודבר זה בעיני בעלי בתים לאו איסור הוא אבל אחז"ל בזה דאיסורא איכא משום אל תשכן באהלך וגו' שמא ימות ויפול שטר זה לפני יתומיו ויגבו בו שנית ומלוי ברבית דקאמר נמי על בעלי בתים שהם אינן יודעין להלות מעותיהן בהיתר בעיסקא או בדרך אחר של היתר:

ועל שהיה סיפק בידם למחות כו'. איירי נמי בבעלי בתים מנהיגים שיש בידם למחות ואינו ביד ת"ח:

ופוסקי צדקה ברבים. היינו שבעלי בתים מנהיגי הקהילה פוסקין צדקה מרובה ואינן נותנין כולה שאומרים שלא היה דעתן לכך אלא בשביל אחרים שיתנו נדבות כראוי ודו"ק:

בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון פי' בערוך לטמיון לאוצר המלך ע"ש ונראה דה"נ בבעלי בתים העשירים ומנהיגים ומשתררים ומתגאים על אחיהם כפרש"י והיינו דמסיק וגסות הרוח כנגד כולם כמ"ש לגבי המצות ותלמוד תורה כנגד כולם שהתלמוד מביא לידי מעשה ה"נ הכא הגסות הרוח מביא לאלו בעלי בתים להני דברים שהם כובשי שכר שכיר כפרש"י שמדחהו בלך ושוב שעובר בבל תשהה כדאמרינן פרק המקבל דמתוך גאותן דוחין השכירים בלך ושוב שאין לי פנאי להתעסק בך עתה:

ועושקי שכר שכיר. פרש"י גוזל שכרו עכ"ל והוא דחוק דא"כ ה"ל למימר גוזל אלא דלא תעשוק שכר שכיר מוקמינן לה התם לאינו משלם לשכיר בזמנו דהיינו שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום וזהו וודאי ג"כ בא להם מתוך גאוותן לדחות השכירים מלשלם להם בזמנם. ואמר

על שפורקין עול כו'. היינו ממש מתוך גאוותן סוברים בדעתן שאחיהם ישאו עליהם עול מנהיגים. ומסיים

אבל בענוים כתיב וענוים יירשו ארץ פסוק הוא בספר תהלים דלעיל מיניה כתיב אל תתחר במצליח דרכו וגו' היינו העשירים המתגאים על הציבור שלא לשם שמים. ואמר

ועוד מעט ואין רשע וגו'. דהיינו שנכסיו יורדין לטמיון אבל ענוים שאינן משתררין על הצבור ונזהרין בכל זה הם ירשו ארץ שנכסיהן מתקיימים ובכל נוסחא שלפנינו הרכיב בזה קרא אחרינא נצר מטעי מעשה ידי להתפאר והוא פסוק בישעיה ותחילת המקרא ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר וגו' ואין לו מקום כאן:

בתוס' ד"ה לולב היבש פסול וכו' עד דהא אמרי' לקמן גבי הדס יבש וכו' אלמא אין היבשות תלוי בי"ב חדש וכו' הוכיחו זה דאי תימא דפירושו של יבש הוא י"ב חדש א"כ ה"נ ע"כ מפרש גבי הדס יבשו רוב עליו היינו שרוב עליו הן בני י"ב חדש ופירושו של ג' בדין לחין היינו נמי שאינן בני י"ב חדש וזה א"א להיות שקצתו של ענף אחד יהיה י"ב חדש וקצתו אינו י"ב חדש וק"ל:

ד"ה נקטם דאשו וכו' עד דנקטם ראשו איירי ברוב העלין העליונים עיין באשר"י שכתב שראש כל עלה ועלה קאמר:

תד"ה נפרצו א"ר לא ליגוד אינש כו'. הגרי"פ הגיה ליגוז ונעלם מכ"ת גי' הרא"ש שם והוא מלשון גודו אילנא:

בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים יוֹרְדִין לְטִמְיוֹן; עַל כּוֹבְשֵׁי שְׂכַר שָׂכִיר, וְעַל עוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר. עיין פירוש רש"י ז"ל וקושית מהרש"א. [זה לשון המהרש״א: וְעוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר. פרש"י גוזל שכרו עכ"ל והוא דחוק דאם כן הוה ליה למימר 'גוזל'? אלא דלא תעשוק שכר שכיר מוקמינן לה התם לאינו משלם לשכיר בזמנו דהיינו שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום וזהו וודאי גם כן בא להם מתוך גאוותן לדחות השכירים מלשלם להם בזמנם].
ונראה לי בס"ד יש עשירים כשמביאין פועל לעסוק באיזה יום אצלם במלאכה אין פוסקים עמו שכרו אלא עוסק בסתם ואחר שיגמור העסק נותנים לו שכרו חצי הראוי לו או שני שלישין, ומה בידו לעשות כיון שכבר עסק והוא בא להוציא ובעל כרחו יקבל מה שיתנו לו. ואלו נקראים עוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, ויש עושין כן דאין פוסקין בתחלה ואחר כך הפועל אומר אני שכרי כך וכך, וזה יאמר המתן עד שאשאל מאחרים והוא אינו שואל במהרה ודוחהו בלך ושוב עד שישאל, ונמצא מעכב שכרו אצלו כמה ימים, ואלו נקראים כּוֹבְשֵׁי שְׂכַר שָׂכִיר, ועניינים אלו תהיה בין בפועלים בין באומנים של חייטים או צורפים וכיוצא.

אשר כשריון צדקה לובש. דל וחולי עוזר ומחבש. נושא עון וחטא כובש. יהיה בעזרתינו בחידושי פרק לולב הגזול והיבש:

לולב הגזול. פירש"י לולב כף תמר ולא כל האגוד וטעם דלא נקיט בקיצור כל המיני' בשם לולב ביאר רש"י לקמן במתני' דערבה ע"ש ואני עני אכתוב בזה לקמן אי"ה בחידושינו למ"ד ע"ב וע"ש מ"ש תוס' שם סוף ד"ה ולקניי' בשינוי השם ע"ש ובפני יהושע:

והיבש פירש"י משום ואנוהו דס"ל דמעכב וע' תוס' והנה בגטין כ' ע"א ס"ל לרב אחא בר יעקב דבהא פליגי ר' יהודה ורבנן דלר' יהודה כשר אפי' להעביר קולמוס על השם ולרבנן פסול אפילו בדיעבד וא"כ רבא לקמן ל"א ע"א דהמציא פלוגתא חדשה ר' יהודה לא מקיש לולב לאתרוג ורבנן מקיש וצריך נמי לדחוק דהדר הוא שם תואר שיהי' מהודר ולא שם העצם של אתרוג וכמו שהרגיש בחי' ריטב"א לא הי' צריך לזה הדוחק אלא לכ"ע הדר הוא שם העצם של אתרוג ור' יהודה ורבנן לטעמי' דלר' יהודה ואנוהו אינו מעכב בשום מצוה ולרבנן מעכב בכל המצות אלא ל"ל רבא ס"ל כר"ח התם בגטין דלא כר"א בר יעקב ע"כ נדחק דפליגי בהדר ורש"י ס"ל כמקצת פוסקים דפסקו התם לענין שנכתב שלא לשמו כראב"י ומשו"ה פי' כאן כהילכתא אלא דקשי' לר' אחא בר יעקב קו' תוס' מלולב מצוה לאגדו משום ואנוהו ואם לא אגדו כשר ש"מ ואנוהו אינו מעכב י"ל כבר רמז בס' כפו"ת דיש לחלק בין הפרקים אלא שלא ביאר ולפע"ד החילוק מבואר די"ל דהמצוה עצמה צריכא הידור הן בד' מיני' הן בכתיבת השם הקדוש ובכל המצות ומעכב נמי אבל מי שכבר קנה ד' מינים כולם מהודרי' בעצמותן אין עיכוב שיהדרהו מבחוץ לאגדו בגמוני' של זהב או לאגדו כלל כמו שמביאי קרבן יביא מובחר שבבהמותיו ואפי' שחט כחושה מצוה אפי' בשבת להביא אחרת שמינה משום הידור מצוה כמבואר במס' מנחות פ' ר' ישמעאל ע"ש ומ"מ אינו מעכב לחפות קרני השור בזהב כמו שעשו מביאי בכורי' להידור מצוה וה"נ דכוותי' ולק"מ קו' תוס' אך אי קשי' לי ממתני' פראד"מ ציצין שאינן מעכבי' המילה ומפורש שם בש"ס דאית בהו משום ואנוהו ומשו"ה הוה ס"ד שם דלחד מ"ד אפי' פירש יחזור עליהם בשבת משום ואנוהו דדוחה שבת ומ"מ אי לא חזר עליהם אינם מעכבי' המילה ש"מ ואנוהו אינו מעכב וקשי' על ר' אחא בר יעקב ודוחק לומר מתני' ר' יהודה היא וי"ל דאינו מעכב המילה היינו שהתינוק נמול לאכול תרומה ולעשו' פסח אבל האב המצווה למול בנו לא קיים מצותו דלא קיים ואנוהו וזה מעכב לעושי מצוה ולא במצוה גופי' כן נ"ל ומיושב שיטת רש"י וק' על תוס' וכי נעלם מהם ומכל הראשוני' סוגיא דגטין הנ"ל וצ"ל דס"ל התם מפרש קרא זה אלי דוקא ואנוהו פי' בקדושת אלי כתיבת השם בעי' נוה וכן הכא בד' מיני' מפורש הדר בעי' נאה לעיכוב אבל בשארי מצות אינו לעכב ועוד אפשר הוה זה אלי והדר ב' כתובים בקדושת השם ואתרוג בעי' הידור לעיכוב ולא בשארי מצות שאינו מעכב כן צ"ל:

ובחי' אגדה אמרתי דהתם בפראד"מ מייתי תנא דדרש ואנוהו אני והוא להתדמות בדרכיו של הקב"ה ואונקלוס תרגם ואנוהו אבנה לו מקדש ע"ש ובפירש"י פרש' בשלח דרש ואנוהו לשון נוה ודירה וצ"ל כולהי שמעי' מיני' ורש"י פי' בפ' תרומה בפסוק והאמה מזה והאמה מזה למדך תורה ד"א שיהיה אדם חס על היפה נמצא מדנבנה לו מקדש נלמוד שהקב"ה חס על היפה ומדמצוה להדמות בדרכיו כדדרשי' ממשמעו' אני והוא ממילא מובן שאנחנו גם כן צריכים לחוס על היפה בקיום מצותיו וא"כ כל ב' דרשו' א' הם ותלוי זה בזה:

והנה כ' תוס' דשיעור יבש כר' יוסי בן משולם נפרך בציפורן ולא ניחא להו למימר שיעורא שאפס ליחות היינו שיתלבן הלולב משום דלא שייך בהדס שלעולם לא יתלבן ע"כ שיעורא בנפרח בציפורן דשייך בכולהי ולראב"ד דיעה אחרת עיי' ר"ן ועיי' תמים דעים ולפע"ד לטעמא דהדר כל שנה איהו הדר אפי' נפרך בציפורן כל שלמראה עיני אדם נראה יפה ה"ל הדר כמו אתרוג סרוח מתוכו אבל משום זה אלי ואנוהו גם זה פסול ומכ"ש דאיכא משום הקריבהו נא לפחתך כמ"ש הרז"ה:

קא פסיק ותני. ע' תוס' שנתקשו איך יחלוקו ר' יוחנן דשמעתין עם ר' חנינא דמטביל בי' ותרוויי' הילכת' נינהו ולבסוף תירצו דלדינא קיי"ל כתרווייהו דחיישי' למצוה הב"ע ומכשרי' חסר מיום שני ואילך וחזזית פסול כל ז' מ"מ בדיוקא דמתני' פליגי נהי דר' חנינא מודה לדתנא מסברת חוץ דמהב"ע מילתא היא מ"מ בדיוקא דמתני' פליג וס"ל דאין הדינים צריכים להיות דומי' דאע"ג דחזזית פסול כל ז' מ"מ חסר כשר בשאר הימים ולתי' זה דהתוס' צ"ל ר' יוחנן דמדייק קפסיק ותני אה"נ דס"ל א' משניהם או חסר פסול כל ז' שאיננו הדר או חזזית כשר בשאר הימים כהירושלמי מיהו תוס' תי' עוד תי' אחר דוקא בריש פרקי' מדקדקי' ע"ש ולא צריכא להנ"ל הארכתי בזה מפני שראיתי בכפו"ת מפקפק על דברי תוס' אלו והדברי' כפשוטי' לפע"ד:

בעה"י מה שחנני הי"ת ר"פ לולב הגזול פק"ק פ"ב מעלי יומא דכיפורי' תקפ"ז לפ"ק:

קפסיק ותני. יש לעיין דלכאורה יש להבין מסידור המשנה דלא פסיל גזול ויבש ביט"ב מדפלגינהו ולא כייל להו עם אשרה ועיר הנדחת ש"מ לא שוו דפסולא דגזול אינו אלא ביט"א ונימא כן נמי ביבש והדר וכרב לקמן וירושלמי דחזזית וכן דעת כמה ראשונים דגם הדר לא פסיל מן התורה אפי' במקדש אלא ביט"א וא"כ אין כאן קפסיק ותני ומזה נ"ל ראי' לסברת ה"ה פ"ח מלולב דאשרה דמתני' היינו אפי' שכבר בטלה ורק הואיל ונטעה מתחלה לכך והואיל ונתגדל באיסור דין הוא ליפסול משום מהב"ע ומשמע בהא ליכא שום מחלוקות כל שתחלת גדולו באיסור אסור לכ"ע משום מהב"ע כאשר יבואר אי"ה. והנה לפי המבואר בב"מ ק"א ב' וכלישנא משום כחשא דארעא דהכי קי"ל וע"ש פרש"י ד"ה משום כחשא א"כ הנוטע אילן בקרקע גזולה הוה תחלת גדולו באיסור ואי הוה נקיט גזולה ואשרה בחדא בבא ה"א גזולה דומי' דאשרה שתחילת גדולו באיסור אבל גזול אחר לית בי' משום מהב"ע לכן נקיט לולב גזול בבא בפני עצמה ולעולם פסיק ותני לאסור אפי' בשארי ימים ומשום מהב"ע אפי' לא נטעה מתחלה לכך ולפ"ז י"ל אמוראי דפליגי שמואל ורבא לקמן ולא חשו לפסיק ותני היינו דס"ל דאשרה דמתני' אפי' בלא נטעה מתחלה אלא באשרה דמשה עסקי' דאין לה ביטול או בשל גוי קודם ביטול לכל מר כדס"ל בזה אבל לא מיירי משל גוי אחר ביטול ומשום דנטעה מתחלה מהא לא מיירי וא"כ הוה מצי למנקט לולב עם אשרה בחדא בבא ומדלא נקטינהי בחד בבא ש"מ גזול לא פסיל אלא ביט"א ונהי דהדין אמת דאשרה שנטעה מתחלה לכך אסורה אפי' אחר ביטול לכ"ע משום מהב"ע כמ"ש ה"ה דדין הוא שיפסול מסברא חצונה מ"מ מתני' לא מיירי מהכא לשמואל ורבא. והנה ה"ה כתב שהרמב"ם הי' לו הגי' כך באשרה משום מהב"ע וכ' הכ"מ שגי' זו לא נמצאה בשום מקום וי"ל דבאתרוג גרסי' יש ספרים כמ"ש תוד"ה משום כו' וזה הי' גי' רמב"ם דס"ל באתרוג דלא בעי שיעור אלא משום גמר פירי לא שייך פסול מיכתת שיעורא ועיר הנדחת משום דלית בי' דין ממון אבל של אשירה אפי' קודם ביטול שייך בי' דין ממון כיון דאפשר שתתבטל וכ"כ ר"ן פ' כל הצלמים (ודוחק לאוקמא בע"ז של ישראל דרמב"ם מפרש אשרה דמשה של גוי קודם ביטול אבל של ישראל לא שכיחא) וא"כ אתרוג של אשרה ע"כ מהב"ע וק' למ"ד לא חיישי' למהב"ע בשארי ימים ואשרה דומי' דעיר הנדחת דפסול בכל הימים וע"כ משום דנטעה מתחלה לכך דכ"ע מודים במהב"ע כי האי דנטעה מתחלה לכך ומ"מ לקמן ל"א ב' כדפריך ארבא דאמר לולב של ע"ז אם נטל כשרה לא הו"מ לשנויי משנתינו משום מהב"ע ובנטעה מתחלה לכך דא"כ אי הוה ס"ל לרבא אשרה דלולב נמי מיירי כמו אשרה דאתרוג א"כ הל"ל לולב הגזול פסול כל ז' כר"י מדפסיק ותני ואין לומר דא"כ ה"ל לכייל עם אשרה די"ל ה"א דומי' דאשרה דנטעה מתחלה לכך וכמ"ש לעיל לר"י אעכס"ל לרבא נהי באתרוג ע"כ מיירי בנטעה מתחלה לכך אבל אי לא נטעה מתחלה לכך לא שייך למיסרי' משום כתית שיעורא דלא בעי אתרוג שעור מ"מ בלולב מיירי אפי' בלא נטעה מתחלה ומשום מיכתת שיעורא בלי ביטול והו"מ למינקט לולב בחד בבא ומדלא נקטי' ש"מ לולב דוקא ביום א' פסול ואיידי דפלגינהי גזול מאשרה גבי לולב פלגינהי נמי גבי אתרוג אבל לעולם לרבא לא מיירי בלולב בנטעה לכך א"כ שפיר קשה ארבא עצמו דאמר לולב של ע"ז אם נטל כשר וצריך לשנוי' באשרה דמשה היינו קודם ביטול ורבא אחר ביטול עתו' שם ד"ה באשרה כנלע"ד ליישב פסק הרמב"ם עפ"י דרכו של ה"ה אעפ"י שה"ה בעצמו לא פי' כן עי' וק"ל:

משום דהוה מהב"ע. לעיל ט' א' הקשה תו' למ"ל גבי סוכה לך למעוטי גזולה ת"ל דה"ל מהב"ע ומסיק דהוה דרבנן והיינו כשמואל דשמעתין אבל לר' יוחנן נ"ל דס"ל להתו' דס"ל כהירושלמי דמייתי תוס' ורא"ש לעיל שם במתניתין דלכ"ע צריך לחדש בה טפח ע"ט ע"ש וס"ל דלכ"ע בעי' לשמה ובסברא בעלמא פליגי אי בעי' כולי' או סגי בטע"ט ולפום סוגיא דש"ס דילן דלא ס"ל כהירושלמי ומפיק מלך למעוטי גזולה הק' תוס' לעיל ותירצו דאותה סוגי' ס"ל מהב"ע לאו דאורייתא אבל ר' יוחנן דשמעתין דס"ל דאורייתא איהו סביר כהירושלמי הנ"ל וטע"ט דאורייתא וזה נראה דעת רמב"ם דלא מייתי הך דבעי' חידוש טע"ט היינו משום דס"ל דירושלמי מדאורייתא קאמר מקרא דלך ואנן קי"ל כסתמא דתלמודא דלעיל דלך למעוטי גזולה וכשמואל דמהב"ע ל"ד וא"כ הפוסקים כר' יוחנן דמהב"ע ס"ל כהירושלמי דבעי' טע"ט דאורייתא וזהו כהב"י ודלא כמג"א רסי' תרל"ו ע"ש והנה ק' זו דלך י"ל וכן מצאתי ממש בס' דברי ר"ש להגאון מה' שלום פיורדא זצ"ל כגון שלקח ב' אילנות בשל חבירו שיש ספק אם קנה קרקע ויש ספק אם העצים העולים מן השרשים הם שלו או של בעל הקרקע עי' מס' ב"ב פ"א א' במתני' וגמ' שם וקי"ל הממע"ה אמנם אם חזר אידך ותקפה איכא מ"ד אין מוציאין מידו כמבואר בב"מ ו' ב' ומבואר שם דזה לא מיקרי לכם כיון דאי יתקפנו אידך אין מוציאין מידו א"כ אע"ג דלא תקפה לא מיקרי שלו דהרי פריך התם פוטר עצמו בממונו של כהן ע"ש וא"כ אי סיכך בעצים הנ"ל לא הוה שלך ומ"מ לא הוה עבירה דהרי דינא הכי הממע"ה וא"כ מה שנדחקו תו' לעיל דמהב"ע לאו דאורייתא ולא תירצו כנ"ל היינו משום דלא קי"ל הכי וכמ"ש תו' ב"מ ו' ב' ד"ה פוטר ע"ש אבל מ"מ על ר"י דשמעתין לק"מ די"ל דס"ל כמ"ד תקפו אין מוציאין וכנ"ל ועד"ז י"ל ק' תו' במצה של טבל לקמן ל"ה א' ד"ה אתי' ובפסחים ל"ח א' ע"ש ולהנ"ל משכח"ל בספק כגון גר שנתגייר וספק אם נתמרחה התבואה קודם שטבל או אח"כ עי' ס"פ הזרוע דמספק איסורא חייב משום טבל ומפריש והוא שלו דהממע"ה והכא אפי' למ"ד תקפו אין מוציאין י"ל כמו שהק' תו' בב"מ ו' ב' הנ"ל הא הוה ממון שאין לו תובעין ומי יכול לתוקפו ותי' במכירי כהונה ע"ש והכא בגר שנתגייר לא שייך מכירי כהונה ובשלמא לעיל גבי קנה ב' אילנות בשל חבירו דבעל הקרקע יכול לתוקפו מבעל האילן או בהיפוך אבל הכא בטבל לא שייך אלא מכיריו דהיינו שרגיל בו מאז ליתן לו כל מתנותיו ונפקא מקרא איש מאת מכרו ופרש"י בפ' שופטים לבד ממכרו על האבות ע"ש וזה לא שייך בגר שנתגייר עכשיו וא"כ משום גזל ליכא ומשום כל שאינו בא לידי חמוץ איכא דספיקא איכא למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. ונקל לישב ק' תו' דשמעתין ממצה ש"ט תי"ל דה"ל מהב"ע דבלא"ה צריך להבין מאי מקשה תו' דלמא בטביל למעשר עני דלית ביה חיוב מיתה אלא לאו בעלמא ואתי עשה דאכילת מצה ודחי ל"ת דטבל וכמדומה לי שלזה נתכוון בכפות תמרים ע"ש וי"ל דק' תו' הא בלאה"נ נמי הוה מצה גזולה וליכא למימר כמ"ש תו' בפסחים ל"ח דמיירי בכהן עצמו האוכל טבל ולפי הנ"ל בטבול מעשר עני בעני עצמו ז"א דהא מוזהר העני על שלו ליתן לעני אחר ועכצ"ל כתי' קמא דתו' שם ולקמן ל"ה ב' בא"ד הנ"ל דמיירי שאוכל יותר מכשיעור ע"ש א"כ הרי היה יכול להפריש וליכא עשה דדחי ל"ת וא"כ ק' ת"ל משום מהב"ע כצ"ל כונת תו' אמנם לפי הנ"ל י"ל לעולם דלי"ל אלא שיעור וה"א אתי עשה ודחי ל"ת קמ"ל משום שאינו בב"ת חמץ ואי משום דה"ל מצה גזולה לזה י"ל כנ"ל בגר שנתגייר וק"ל ומיהו בלאה"נ הריטב"א לקמן ל"ה א' מישב שפיר קו' תוד"ה אתיא:

אר"י משום רשב"י משום דה"ל מהב"ע. בירוש' פ' ואלו קשרי' ומייתי לי' ב"י בטא"ח סי' קצ"ו באורך והתם מייתי לי' מדכתי' אלה המצות עשאן כמצותן הרי הן מצות ואם באו בעבירה אין מצות ע"ש נ"ל דרשב"י דמפיק לי' מוהבאתם לא פליג אדרשה דהירושלמי דבש"ס דילן פ"ק דמגלה דריש מאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה והשתא י"ל דמוהבאתם ה"א דברי קבלה הוא שחידשו נביאים ומדרבנן בעלמא הוא אלא שבודאי אין לומר שלסיג וגדר אסרו הנביא דלסיג יכול לחדש דז"א שהרי אדרבא הסיג הוא בהיפוך שאחז"ל שיכפר מפני תיקון מזבח שלא יהי' כהנים עצבים ומזבח בטל וע"כ לאו משום סיג אסרוהו אלא מעיקור הדין והשתא ממ"נ אי תאמר נביא רשאי לחדש מצוה א"כ ע"כ תדרוש אלה המצות לדירושלמי שאם עשאן בעבירה אינינו מצוה א"כ מהב"ע פסולה מן התורה ואי דרשת מיני' שאין הנביא רשאי לחדש א"כ ע"כ מה שחידש הנביא איסור להביא גזול ע"כ מדאורי' אסרו או מקרבנו ולא הגזול ובא הנביא ולימד שאין הפירוש דגזל קרבן דחברי' אלא גזל חולין והקדישו או הלמ"מ הוא ואסמכוה אקרא ועכ"פ מוכח דמהב"ע פסולה מדאורייתא. ולפ"ז יובן היטב פלוגתת עולא ור"י בגיטין נ"ה לסברת תו' דטעמא דעולא משום מהב"ע ור"י לי"ל והיינו עולא לטעמי' דס"ל סברת כהנים עצבים אך ר"י לטעמי' לי"ל הך סברא אדרבא יש לגדור משום מזבח אוכל גזילות א"כ שפיר י"ל דמהב"ע כשר דאלה המצות לומר שאין הנביא רשאי לחדש ולא לדירושלמי והבאתם את הגזול מדרבנן ודברי קבלה למיגדר מילתא בנודעה לרבים שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ויש להסביר זה בקרא דמלאכי שם באמרכם שולחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה ושוב קאמר והבאתם אה"ג כו' ע"ש בפנים היינו אי לא שהיו מדברים דופי על המזבח לא איכפת לן בגזול אך אומרים מגואל הוא ואוכל גזילות א"כ יש לאסור גזול ובדרוש הארכתי:

ואיידי אפרש כל דברי הירושלמי ס"פ אלו קשרים דמייתי הרב"י בטא"ח סי' קצ"ו דלא כהמפרש שמפרשו בדוחק דקאמר התם מצה גזולה אינו מברך בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב ואר"א אין עברה מצוה ור"י אמר אין מצוה עברה ושוב מפיק לי' מאלה המצות כנ"ל ואקדים דכבר כתבתי במק"א דלכזית בהמ"ז בעי' כזית גדול בתוך מעיו משא"כ לצאת י"ח מצוה סגי בכזית קטן שיהנה גרונו בכזית ועי' ההפרש ספג"ה ומכ"ש לר' יהודה בעי' לבהמ"ז שיעור ביצה ולצאת י"ח סגי בכזית לכ"ע נמצא האוכל כזית מצה מצומצם לא הי' צריך לברך בהמ"ז ושם כתבתי שבאמת כן הוא דעת הרוקח דמייתי הרב"י בטא"ח סי' קנ"ח ודלא כמג"א דמשוי לי' ט"ס ושם ביארתי מ"מ דשארי הפוסקים דלא הזכירו דין זה ס"ל דעל כזית מצה לכ"ע מברכי' בהמ"ז דמצותו אחשבי' אכילה ושיעור וכמו בסוכה בלילה הראשונה אע"ג דשיעור ברכת לישב בסוכה הוא בכביצה דוקא מ"מ בלילה הראשונה מברך על כזית דמצותו אחשבי' וה"נ ואין זה ראי' גמורה מ"מ כנ"ל דעת הפוסקים. עוד אקדים מ"ש מג"א סי' קצ"ו דמדלעסי' קנאו בשינוי דלא הדרה לברי' ע"ש וא"כ כשגזל מצה ולעסי' שוב יוצא י"ח מצה בשעת בליעה וליכא משום מצה גזולה שוב ראיתי שכן כ' להדיא הריטב"א בישוב ק' תו' לקמן ל"ה א' ד"ה אתי' כו' ונכון הוא אלא נהי דלענין קנין משום מצה גזולה ליכא מ"מ תלי' בפלוגתת ר"ת ור"י לר"ת אכתי איכא משום מהב"ע אעפ"י שכבר קנאה בשינוי מעשה ע"י לעיסה ולר"י דוקא כשהמצוה גורם הקנין כגון שינוי רשות דקרבן אבל כשאין המצוה גורם הקנין מכיון שקנאה בלעיסה שוב בשעת בליעה אין כאן מהב"ע וכבר כ' רמב"ן במלחמת ה' בשמעתין דבפלוגתא זו פליגו תנאי ואמוראי ר"פ הגוזל עצים וא"כ דברי הירושלמי כפתור ופרח דקאמר מצה גזולה אין מברכין עליה בתחלה דנהי אם כבר לעסה שוב יוצא ידי מצה בבליעה וליכא גזל מ"מ איך יברך אשר קדשנו והקב"ה לא צוה לקנות גזל ע"י לעיסה כדי לי"ח מצה אך אי עבר ולעסה ובלעה ויי"ח מצה שוב מברך בסוף בהמ"ז על כזית מצומצם דכיון דיי"ח מצה שוב אחשבי' מצותו לברך גם בהמ"ז ואתא ר' אילא ואמר דגם בסוף אין מברך דאין עברה מצוה נהי מטעם גזל הוה לכם מ"מ לא יי"ח דמהב"ע הוה אפי' אחר קנין וכשיטת ר"ת ואתא ר"י ופליג נהי דמהב"ע פסולה היינו אין מצוה עברה שלא תגרום המצוה את העברה שקונה ע"י המצוה וכשי' ר"י אבל אחר שכבר נעשית העברה וניקנית לו ע"י שינוי מעשה דלעיסה לית בי' משים מהב"ע ודכ"ע מיהת מהב"ע פסולה אלא הכא פליגי בשי' ר"ת ור"י ומסיק מנ"ל לתרוי' הך דינא בפשיטות ומייתי לי' מאלה המצות וכנ"ל. ודע דלשי' רש"י דשמעתין דפי' גבי אונכרי כר"ת דלאחר קנין יאוש נמי שייך מהב"ע ואפ"ה פריך ש"ס ולקנינהו בשינוי מעשה ושם עכצ"ל דס"ל לחלק דהקנין הבא ע"י שינוי אעפ"י שהבעלים לא נתייאשו ע"כ אין כאן שום הפקר ואפ"ה קונה ועכצ"ל דבר אחר הוא ופנים חדשות באו לכאן וא"כ שוב לא נעשה בו עברה ג"כ ולא מיקרי מהב"ע אלא אחר קנין יאוש ולא אחר קנין שינוי ועמג"א סי' תרס"ט סק"ב ובמחה"ש ויבואר לפנינו אי"ה וא"כ לפ"ז ליתא לפירושי בירושלמי הנ"ל מ"מ רמב"ן דמפרש פלוגתת אביי ורבא וראב"י ורבנן ר"פ הגוזל עצים בדר"ת ור"י ס"ל אפי' אחר שינוי מעשה שייך מהב"ע והא דאונכרי מישב שם ע"ש א"כ א"ש פי' הנ"ל בירושלמי. והנה מה שיש להק' לאביי ר"פ הגוזל בדראב"י אין זה מברך וקשה ממ"נ אי שינוי במקומו א"כ לא קנה העיסה ולא הוה עריסותיכם ואין כאן חלה ונשאר בטבלו והוה נמי ברכה לבטלה וכבר עמד בזה בש"א בהל' מצה דהרי הוא בעצמו ס"ל יאוש כדי לא קנה ב"ק ס"ו וא"כ במה קנה העיסה שיועיל הפרשת חלתו ולכאורה י"ל נהי דלראב"י שינוי מעשה אינו קונה אפי' כמה שינוי מעשים טחינה ולישה ואפיה ועוד שע"י המעשים נשתנה גם השם מחטין לקמח ולעיסה ולא קנה מ"מ אפשר ע"י שינוי שם חדש בקריאת שם חלה קונה עם צירוף כל הנ"ל ולא משכחת מיעוט עריסותיכם ולא הגזול אלא בגזל עיסה אבל גזל חטין דאיכא כל הני שינוים עם שינוי שם חלה קנה ופוטר העיסה אלא שא"א לקרוא שם בלי שיברך דא"כ כבר עבר מצותו ושוב לא יברך וע"כ הברכה היא בעצמה קריאת השם וקנין והברכה באה כא' והיינו ניאץ דאמר ראב"י אבל לעולם בעלמא מברך על איסורים וגזילות כיון שאין הברכה גורמת ואמנם רבא ס"ל לראב"י שינוי מעשה קונה ואפ"ה אמר כיצד מברך ש"מ שאינו מברך על שום איסור וגזל אפי' אחר קנין וכהרמב"ם ועי' היטב ב"י בטא"ח סי' קצ"ו הנ"ל ועי' השגת הראב"ד פ"ה מביכורים הי"א עמ"ש הרמב"ם דמברך להפריש חלה כ' בשם השאלתות שצ"ל ה"ז תרומה ובשאלתות ר"פ צו כ' אחר שברך להפריש תרומה אומר ה"ז חלה והרגיש בסתירת לשון זה בשאילת שלום סי' ע"ט ע"ש ותו הק' למה לא הביאו פוסקי' שצריך לקרות שם ולע"ד לא סגי בקורא שם תרומה לבד דלמא תרומת גורן קאמר אלא צ"ל או חלה ולמאן דאמר חלה אינו אלא עוגה בעלמא צ"ל תרומ' חלה ע"כ מי שנוסח ברכתו להפריש תרומה סגי שיאמר אח"כ ה"ז חלה ומי שנוסח ברכתו להפריש חלה יאמר אח"כ ה"ז תרומה ואנו שאומרי' להפריש תרומ' חלה כמ"ש ש"ך רסי' שכ"ח א"כ תו אי"צ לומר מידי דהברכה היא קריאת שם וא"ש ק' שאילת שלום ומ"מ נ"ל כל הנ"ל דוחק דלמ"ד שינוי במקומו משמע שאין שום שינוי מועיל לקנין ויבאר לקמן אי"ה:

דכתיב והבאתם אה"ג. ברמב"ם פ"ה מאי' מזבח גבי ערלה וכה"כ מבואר דמהב"ע נהי דלא הוה קרבן מ"מ הקדש פסול הוה ונ"ל דנפ"ל מהאי דמיון גופי' דומי' דפסח דלי"ל תקנתא להקרבה אבל לבדק הבית חזי' וה"נ דכותי' גזול וכל מהב"ע. ובזה נ"ל ליישב מה דמקשי' כיון דאית לי' לרשב"י קרא דאני ה' שונא גזל בעולה למ"ל קרא דגזול דומי' דפסח שאינו אלא דמיון בעלמא והקישא ומה צורך והכתיב צוח שונא גזל בעולה ועי' לשון רמב"ם פ"ה מאי' מזבח הנ"ל. והנה הרמב"ם והראב"ד תרוי' ס"ל דשינוי רשות אינו קונה לגמרי להרמב"ם הכלי קנה אבל חייב לו דמים והראב"ד ס"ל בהיפוך צריך להחזיר הכלי לבעלים אם יחזירו לו דמיו והכלי בידו לשיעבוד עי' לשונו בהשגות פ"ב מגניבה ויצא להם כן ממתני' דב"ק קי"ד לקחו חמורו ונתנו לו חמור אחר ה"ה שלו ובברייתא קתני יחזור לבעלים וס"ל דלא פליגי תרוי' ס"ל יאוש לא קני אלא שינוי רשות והרי הוא שלו היינו הכלי ויחזור לבעלים היינו הדמים וראב"ד מפרש בהיפוך ע"ש בשיטה מקובצת בשם רשב"א בב"ק קי"ד ועי' ב"י בטח"מ סי' שנ"ג מבואר מזה דלא ס"ל כר"ת שבתו' ב"ק ס"ז ב' בסוה"ד דשינוי רשות בע"כ לא הוה שינוי רשות מהא דנטלו מוכסי' ע"ש דלרמב"ם הוה שינוי רשות וזה ברור ונ"ל לפי מאי דס"ל לרמב"ם דיאוש כדי לא קנה וגם שינוי שם לא קנה מוכח ע"כ דשינוי רשות דע"כ מהני דאלת"ה תקשי מנ"ל לרשב"י להמציא שונא גזל בעולה משום מהב"ע דלמא משום דלא קנה לי' דיאוש כדי ושינוי השם לא קנה ורק שינוי רשות דגבוה וכיון דהקב"ה שונא גזל ואינו רוצה לקנות אע"ג דהגזבר או הכהן דלא ידע שהוא גזל מקבלו ממנו מ"מ הקב"ה שיודע שהוא גזל שונאו ואינו רוצה לקנות והוה שינוי רשות בע"כ ולא קנה והיא גופי' קמ"ל קרא שהקב"ה שונאו ולא קנה הקדש וממילא לא הוה של גזלן להקדישו כלל ונשאר חולין אבל בעלמא לית לן בה במצוה הב"ע אע"כ מדמפיק רשב"י מהכא מהב"ע ש"מ שינוי רשות בע"כ הוה שינוי ושפיר הוכיח רשב"י מכאן מהב"ע וממילא מוכח מנטלו מוכסי' את חמורו דשינוי רשות אינו קונה לגמרי כרמב"ם וראב"ד הנ"ל ועפ"י ר"פ הגוזל ומאכיל. ולפ"ז מיושב הנ"ל משונא גזל בעולה לחוד לא הו"מ להוכיח דאיכא למימר כנ"ל דלא קנה בע"כ ובאמת אינו קדוש כלל אבל השתא מוכח מגזול דומי' דפסח דעכ"פ הקדש פסול הוה אלא להקרבה פסול וכיון דעכ"פ נעשה הקדש מוכח או שינוי רשות בע"כ קונה או שינוי שם הקדש קונה או יאוש כדי קונה מ"מ שוב מוכח דשונא גזל בעולה מני הוא משום מהב"ע. ובזה מיושב ק' תו' מבריתא ר"פ לולב וערבה לכם למעוטי שאול וגזול דלכאורה נראה דב"ש דסובר שינוי במקומו עומד אפי' שינוי מעשה מ"מ שינוי שם ושינוי רשות וכבר רמזתי זה לעיל שכנלע"ד וא"כ לדדהו אין להוכיח מוהבאתם את הגזול דלי"ל תקנתא משום מהב"ע די"ל משום דשינויין אינן קונים ולי"ל תקנתא וכבר כתבנו דאי לא מוכח מקרא דוהבאתם ממילא לא מוכח נמי משונא גזל בעולה נמצא לב"ש בודאי ליכא למיחש למהב"ע לאביי אפי' בברכה דמנאץ לא חייש אלא משום דשינוי אינו קונה והנה הך ברייתא דלכם למעוטי שאול וגזול מוקי לקמן ר"פ לולב וערבה כר"א דס"ל מכשירין דוחה שבת והוא ר"א שמותי מתלמידי שמאי כמבואר רפא"ד ע"ש וא"כ בדין הוא דנקיט גזול דלי"ל מהב"ע אבל למאי דקי"ל שינוי קונה ואפ"ה קאמר גזול דומי' דפסח ש"מ חיישינן למהב"ע. ולפ"ז י"ל רבא לטעמיה דס"ל התם לב"ש נמי שינוי קונה ורק שאני אתנן דמאיס לגבוה א"כ אס"ד דקרא דוהבאתם מכריע דמהב"ע פסול א"כ גם לר"א שמותי כן הוא וקשה ק' תו' אס"ד דחיישינן מן התורה למהב"ע למ"ל למעט גזל מלכם ועוד מנ"ל למעט גזל מלכם כלל דלמא דווקא שאול אבל גזל קניא ביאוש וכדאמר רבא במתניתין אע"כ מוכח מזה דלא חיישי ברייתא למהב"ע או דלי"ל דמיון דגזול לפסח או דלמא קרבן שאני או דברי קבלה היא וכדרבנן דמי ולא מן התורה כלל וא"כ מוכח מהך ברייתא תרוויהו חדא דלא אמרינן סתם גזילה יאוש ויאוש קני לא אמרינן הכי דאל"ה מנ"ל למעוטי גזול מלכם ועוד מוכח דלא חיישינן למהב"ע ואע"ג דר"א שמותי מ"מ לא מצינו חולק עליו בזה דמדרשב"י אין ראיה דלמא קרבן שאני או דברי קבלה היא ודלא כר' יוחנן ועיין עוד בסמוך אי"ה:

מה פסח דלי"ל תקנתא. בב"ק ס"ז מייתי עולא האי ראי' ממש משמי' דנפשי' ולא קאמר לה משמי' דרשב"י שהרי רבו ר' יוחנן כבר אמרה לה משמי' דרשב"י ועוד דעולא שינה לשון ואמר לי"ל תקנתא כלל ובדברי רשב"י לא נאמר כלל והלא דבר הוא וגם יל"ד לעיל ב"ק ס"ז כדאמר רבה יאוש אמרו רבנן דניקני הקשו עליו מקרבנו ולא הגזול וזה יש לדחות ומאי טעמא לא מייתו ליה מהאי קרא ומדרשב"י כדמייתי עולא וי"ל בב"ק קי"ד פליגי ר"ש ורבנן לר"ש סתם גזילה יאוש בעלים משא"כ לרבנן ובדרבנן נמי פליגי עולא ורבה לעולא עכ"פ בשמענא דמיאש מודו רבנן משא"כ לרבה נמצא לרבה לק"מ מוהבאתם דלי"ל תקנתא דפשיטא דגזול לי"ל תקנתא אפי' שמענא דמיאש ומרשב"י אין ראי' דאיהו ס"ל סתם גזילה יאוש בעלים ואפ"ה לי"ל תקנתא ש"מ יאוש לא הועיל אבל לרבנן אין ראי' מש"ה הק' מקרבנו ולא הגזול ובודאי לאו דוקא גזול אלא קרבנו שלו ולא הגנוב וכ"כ פ"י שם ע"ש ועולא כשרצה להוכיח מהאי קרא לא הו"מ לאתוי' מרשב"י דרשב"י לטעמי' כנ"ל אבל לרבנן דסתם גזילה לאו יאוש בעלים שפיר דלי"ל תקנתא ע"כ אמר משמי' דנפשי' והוסיף תיבה א' לי"ל תקנתא כלל ואפי' במציאות רחוק ואס"ד יאוש מועיל א"כ עכ"פ איכא מציאות רחוק דשמענא דאייאש ומשמע דומי' דפסח דלי"ל תקנתא כלל וכלל וא"ש ועפ"ז י"ל דרבה דאמר יאוש אמר רבנן דניקני היינו בשמעתין דס"ל לרבה כר' יוחנן דמשנתינו משום מהב"ע שהוא דאורי' ואע"ג דלרבה לא מוכח מוהבאתם אפשר ס"ל כמ"ש ריטב"א בסוכה ט' דלטעמא דקרא בסוכה לך למעט גזולה אע"ג דשאול כשר משום מהב"ע וקשי' לי' לרבה א"כ מ"ט אמר קרא שונא גזל בעולה ובגזל לא שייך יאוש נימא רבותא שונא גניבה בעולה משום מהב"ע אע"כ בגניבה דהוה יאוש ויאוש כדי קנה ושוב לא הוי מצוה הב"ע לדעת ר"י שבתו' ומזה הי' הכרח לרבה דאמר רבנן יאוש קנה דממתני' דנטלו מוכסי' חמורו כו' ליכא ראי' לרמב"ם וראב"ד די"ל משום שינוי רשות ומר"ש ורבנן אע"ג דלרבה א"ל משום שינוי שם כמ"ש תו' מ"מ ברייתא היא אבל מגזל בעולה מוכח ממשנתינו. ובדברי הריטב"א הנ"ל דס"ל מסוכה מוכח מהב"ע אפי' במה דלא בא לרצות מובן מה הי' צורך לר"ש להמשיל משלים משל למלך ב"ו שעבר על בית המכס היינו משום דקשי' כיון דאפי' מצוה שאינו בא לרצות הקב"ה שונא מהב"ע מ"ש עולה דנקט קרא אע"כ משום דהוה סד"א עולה קיל משום דכ"ע דילי' הוא וכפרש"י ד"ה שונא גזל כו' קמ"ל אפי' בעולה שונא גזל ובזה הבנתי דברי תרגום יונתן בהאי קרא דמקרא קרי להאי קרא שונא גזל בעולה כמו עולתה וכבר הרגיש בזה הגאון מה' שמואל לאניידה בספרו כלי פז על ישעי' הנדפס אצל מקראו' גדולות דפוס אמשטרדם ולהנ"ל ניחא משום דהוה קשי' מ"ש עולה דנקט דהא אפי' בסוכה שלא בא לרצות פסול ועדיין לא אסיק אדעתי' הך משל דרשב"י תלמיד ר"ע שהי' תלמיד ר"א הגדול שהי' תלמיד ריב"ז חברו של יונתן ב"ע ויונתן עדיין לא אסיק אדעתי' הך ע"כ הוה מפרש לי' כמו עול ע"ש:

ובדרוש אמרתי מאי עניני' דשונא גזל בעולה בהאי פרשתא ע"ש שאין לו שום המשך וע"ד דרוש י"ל דלפני זה כתיב ואתם כהני ה' תקראו פי' רא"ע מה שתאכלו חיל גוים יהי' מהם לכם בתורת תרומה שנותנים לכהנים כי אתם לכללות האומות כמו כהנים לישראלים ע"ש ולכאורה מה צורך לזה הא כתי' שם שתמור' מה שלקחו ממנו יחזירו לנו ע"ש בפנים בקרא אלא משום דעכ"פ הוה כמו נטלו מוכסי' חמורו והחזירו חמור של חברו ה"נ דכוותי' וכי הגוים יחזירו לכל א' מה שנטל מאבותיו שלו דוקא וכיון דזה לא הוה שינוי רשות לר"ת א"כ ה"ל גזל ביד ישראל אמנם הקב"ה יקרא לישראל כהנים שלהם ויצוה לאו"ה שיתנו מנכסיהם תרומה למשרתי ה' כמו תרומת מלחמת מדין וכמו מעשר מכל שנתן אאע"ה למלכי צדק שאינינו דוקא בתבואה וא"כ ה"ל שינוי השם וגזלן תרומתו תרומה ולא הוה גזל ביד ישראל. ולבוא אל המכון אקדים עוד דלפע"ד י"ל דשינוי שם בהקדש לא שייך בבהמה דהרי כ' תו' דהדרא לברי' ע"י שאלה ותי' בב"ק ס"ז א' דלא שכיחא שישאל נ"ל היינו בדבר שאינו מצוי בשוק אבל בבהמה דקרבן אמרי' בעלמא דלעולם בעלים אבהמה דדהו משום כושרא דחיותא וא"כ נהי דכבר קני לי' גנב ואינו יכול לכופו להחזיר שלו אלא דמים בעלמא חייב לי' מ"מ אם ירצה לשוב בתשובה ישאל על נדרו ויחזור בהמה עצמה לבעליה לפייס חברו במצוה מן המובחר וכיון דליכא בעולה משום שנוי שם רק שנוי רשות והקב"ה שונא גזל מ"מ הוה שנוי רשות בע"כ ולא קני' לי' כלל והיינו דקאמר קרא מה שאני אומר כהני ה' תקראו שיהי' שינוי שם ולא סגי לי' בשינוי רשות משום דשינוי רשות בע"כ לא הוה שינוי רשות דהרי מש"ה אני ה' שו"ג בעולה אלא התם אפי' שינוי שם לא הוה דחוזר לבריתו אבל הכא מה שתקראו כהני ה' ויהי' הגזל תרומה זה אינו חוזר לבריתו שאין בידם לשאול על אותה תרומה כמובן. אמנם ע"ד הפשוט י"ל המשך הפרשה דרש"י פי' גבי עיר הנדחת כליל לה' אלקיך דהוה כאלו הקריב עולה לה' נמצא ישראל בשעת חרבן וגלות בודאי הי' חייבים וחלילה הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא וא"כ למה יענשו הגוים במה שהקריבו עולה לה' וע"ז בא כמתרץ כי אני ה' אוהב משפט אלו הי' כל אלו העונשים ע"י הסנהדרין במשפט הי' כקרבן עולה אבל אני שונא גזל בעולה שאו"ה לא באו לשם ה' אלא לגזול ולזכות מן ההפקר ונהי שהעולה כיפר לישראל כמי שגזל עולה של חברו והקריבו דחזרה קרן לבעלים והבעלים מתכפרים בו מ"מ וה"נ נתכפרו ישראל מ"מ הגזלן שנוי הוא אצל השי"ת והיינו דכתי' גזל בעולה ולא כתי' עולה בגזל כי אין העולה שנוי שהרי מתכפר עכ"פ אלא הגזל שנוי וזה פשוט בפרשה לע"ד אך רשב"י לא פי' כן אלא גזל חולין והקריב. ומש"ה אצטריך משל שלו:

ואיידי דאיירי בדברי דרושי' אסיק ואומר בב"ק ס"ו ב' מה דלא איפרי' עד דיתיב ר' יוסף ברישא משום דלכאור' שינוי שם יש לו שרש דהוה כמו שינוי מעשה מנשיא וכהן משיח עי' היטב כתובות מ"ה א' אשתני ולא אשתני תנאי היא ובתוד"ה תנאי מבואר שם שאינינו שינוי גוף אלא שינוי שם וכן יש להבין מדברי אגדה פ"ק דר"ה דשינוי שם משנה גז"ד של אדם כמו שינוי מעשי' אלא לכאורה י"ל האי שינוי שם היינו שינוי מעשה כמ"ש רמב"ם בהל' תשובה שישנה שמו כלומר אני איש אחר ולא אותו שעשה מעשים המכוערים וא"כ היינו שינוי מעשים וכן י"ל בנשיא ומשיח שממילא נשתנו מעשיו כי החל רוח ה' לפעמו כמו שמצינו בשאול ובכמה שופטים וא"כ היינו שינוי מעשה אך ר' יוסף שהי' מופלג בעניוות מש"ה מתחלה לא רצה לקבל הנשיאות ושוב אמרו אפי' אומנא לבית' לא קר ומפני רוב בקיאתו וגם ענותנותו קרי לי' סיני שרומז גם על ענוה ועי' שלהי הוריות וכשנתמנה בראש ולא מצא בעצמו לפי דעתו הענוה שום מעלה יתירה וקיים בעצמו אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח אם רוח הממשלה יעלה עליך מ"מ אל תנח מקום מדרגתך א"כ הבין מזה שאין לנשיא ומשיח אלא שינוי השם בלבד ומ"מ אישתני דינו ע"כ מוכח מזה דשה"ש קונה כמו שינוי מעשה דאפי' לרבנן דר"ש בכתובות התם לא פליגי אלא בחטא קודם שנתמנה אבל לאחר שנתמנה כ"ע אשתני. וי"ל עוד הא דהוה ס"ל אפי' שינוי החוזר לברייתו קונה כמ"ש תו' בשמעתין ד"ה ולקני' בש"ש י"ל דשה"ש דנשיא לכאורה אינו חוזר לברי' דבשום אופן אין מסלקי' אותו עי' ירושלמי פ' אלו מגלחי' ובהג"ה אשרי שם ברא"ש סוף סי' ס"ג ועכ"מ ספי"ז מסנהדרין מ"מ הוא בעצמו יכול לירד מגדולתו כדאשכחן בבני בתירא בפסחים ס"ו א' ובב"מ פ"ה ריש ע"א מבואר שזהו מחמת עניוות גדול ועי' סוף מנחות שנראה שהוא ממש מהנמנעות אך ר' יוסף הרגיש בעצמו מרוב נכה רוח שהי' דנקל בעיניו לעשות כבני בתירא א"כ שפיר חוזר לברי' ואפ"ה אשתני דינא מזה שפט דאפי' חוזר לברי' הוי כמו שינוי מעשה:

הא קני' ביאוש. עתו' שי' ר"ת ובב"ק ס"ז וגיטין נ"ה ומה שהק' תו' על שיטתו ור"ת נשמר מן הכל בס' הישר במס' גטין אלא שנדפס בשיבוש ע"כ אפרש דבריו ואבאר בעזה"י דס"ל מדאמרי' עולא ורבה בב"ק קי"ד יאוש כדי ולא עשו שום מזכרת משינוי שם מעיקרא משכא והשתא אברזא ש"מ דלי"ל שינוי שם כלל וברייתא דתרומתן תרומה מדרבנן ויחזור ויתרום והקדישן הקדש מדרבנן שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וס"ל נמי לר"ת דלא שייך שינוי רשות בהקדש גבוה כ"א בהקדש בדק הבית אבל בגבוה כי היכי דלא הוה מכירה לחייב עליו דו"ה ה"נ לא הוה שינוי רשות דמעיקרא והשתא תורא דראובן ולי"ל סברת תו' ב"ק ע"ט א' ועי' שי' רמב"ם פ"ב מגניבה בזה והשתא עולא בגטין ע"כ מטעם מהב"ע אתי עלה וכן בב"ק ס"ז ומוכח אע"ג דקני' ביאוש כבר מ"מ אכתי איכא משום מהב"ע ומש"ה כדפריך אדעולא מברייתא דשחטן בחוץ לא הומ"ל ממתני' גופי' הקדיש ואח"כ טבח איך נעשה הקדש כלל ועוד איך יתחייב על הטביחה הרי בין בפנים בין בחוץ הוה אינו ראוי י"ל מתני' מצי מיירי בבהמה בעלת מום ולבד"ה והוה שחיטה ראוי וגם יכול להקדיש לבד"ה דה"ל שינוי רשות והומ"ל ולטעמיך דבד"ה לחייב דו"ה על ההקדש גופי' אלא דהוה צריך לאתויי בריתא דב"ק ע"ט ע"כ ניחא לי' להקשות מבריתא דתני עלה שחטה בחוץ חייב ולמסקנא דחכמים אוקמוה ברשותי' ממש תו לק"מ גם במתני' מיירי מקדשי גבוה ומדרבנן. ומה שהק' תו' מאונכרי הא אחר שינוי רשות נמי הוה מהב"ע ע"ז כ' ר"ת דלית כאן עבירה דרוב שדות אינם נגזלים ומותר כל אדם לקנות מהגוים רק חיישי' שמא אחר זמן יתידע דקרקע זו היתה גזולה ולא הי' משלכם לכן לרווחא דמלתא לגזזינהו אינהו אבל עבירה לעולם לא הוה אפי' אי אתידע אח"כ דהרי שוגג הי' וצ"ל דאע"ג דמשמע מק' תו' ממצה של טבל דאפי' בשוגג הוה מהב"ע היינו אי האכילה הוא איסור כגון טבל ומכ"ש ערלה וכה"כ וכדומה אבל גזול שאין האיסור בהחפץ כ"א בגברא וכיון שהי' שוגג אין כאן עבירה ובזה י"ל ג"כ רוב קושי' מטעה בדבר מצוה ועשה דלא הוה מצוה הב"ע עי' בכל המקומות וק"ל. ובזה נתיישבו כל ק' תו' על ר"ת. אך מה שהק' בגטין וב"ק מלקמן כשורי דמטללתא בזה לא נמצא תי' בדברי רמב"ם אלא שדבריהם צריכי' ביאור חדא מה שכ' בסוכה לא בעי' שלכם דנראה כדעת הריטב"א הנ"ל דטעמא דקרא בסוכה משום מהב"ע וידוע דתו' לא ס"ל וכבר עמד בזה בשעה"מ ע"ש תו הק' פ"י מאי ק"ו הוא זו דאפי' קנין דרבנן כו' דלמא כי היכי דקנין דרבנן הם אמרו שיקנו אפי' שלא מן הדין ה"נ הם אמרו שלא יהיה מהב"ע אבל קנין אחר אינו מועיל גם יל"ד מ"ט מייתי תו' מדרבינא לקמן ולא ממעשה רב דהאי סבתא דאר"נ אין לה אלא דמי עצים ולא חשש למהב"ע עכנלע"ד דצע"ג לרבינא לקמן לא קנה אלא בשבא בתוך החג דמצותו חושבו ואלו היה ממתין עד אחר החג היה מחזיר לו עציו בעיניהו ועכשיו הואיל ובא בתוך החג מפסיד והיינו דאר"נ פעיתא היא דא אלו היתה שותקת הי' מחזירי' לה אחר החג עצים בעין ועכשיו אין לה אלא דמי עצים והפסידה בצווחתה אלא דקשה כיון דסוכה שאולה כשר מה הי' להם לחכמים להקנות לגזלן העצים בעצמם כיון שבא בתוך החג הלא די הי' להם לתקן שתהיה שאול להגזלן עד אחר החג ולעולם יהיה לו עציו בעין ועכצ"ל דעכ"פ מהב"ע דהוא מוכרח להשאילו בתקנתא דרבנן אבל עכ"פ עבירה הוה ומש"ה תיקנו שיהיה קנוי לו לגמרי ואין לו אלא דמי עצים וקשה אכתי הוה מהב"ע אע"כ מוכח מזה דלא שייך מהב"ע אפי' אחר קנין דרבנן כ"ש קנין דאורי' זה נ"ל כוונת תו' בזה. וליישב זה י"ל דהרי צריך להבין מה דאמרי' לקמן קרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה והא עכ"פ עובר על לאו דלא תגזל ומיהו מלשון רמב"ן במלחמת יש ללמוד דלא הוה מהב"ע אלא אם כל שעה בעומד והשב קאי א"כ ה"ל בכל רגע עבירה ומש"ה גזל גוי אפי' לר"ה דס"ל בב"ק קי"ג ב' גזל גוי דאורי' מ"מ מהב"ע לא הוה והיינו משום דעכ"פ לית בי' מצות השבה דוהשיב לא כתיב גבי נכרי ולא גרע מהפקעת הלואתו וגזל דעבר עבר כיון דלא בהשבה קאי והה"נ בקרקע אך לר"ת דס"ל אפי' אם כבר קנאה ביאוש ודמים חייב לי' מ"מ כיון בתחלה באיסור בא לידו ה"ל מהב"ע א"כ צ"ע לחלק בין קרקע שאינה נגזלת ובין מטלטלין הנגזלין וצ"ל בשלמא בקרקע דאע"ג דגזלה מ"מ ברשות הראשו' קימת ויכולי' להקדישה ולא עשה הגזלן שום פעולה להוציאה מרשות הבעלים והוה שאולה ולא גזולה ואפי' מהב"ע לא הוה דהרי כשם שחשב לגוזלה ה"נ הו"מ למיחשב להחזירה ואין המצוה באה בעבירה וזה רמז מג"א סי' תרל"ז ססק"ג במ"ש כיון שלא קנה כלל פי' אפי' להוציאה מרשות בעלים משא"כ מטלטלים דאפי' קודם יאוש מ"מ שניהם אינם יכולים להקדישו והועיל הגזלן שאין הבעלים יכולים להקדישו ולא הוה ברשות בעלים כלל לא מיקרי שאול כיון שאין לו בעלים וע"ש מג"א סק"ז וגם מהב"ע היא כצ"ל לר"ת ולפ"ז לר"ל וצנועי' דס"ל אפי' במטלטלים יכולים בעלים להקדישו לא משכחת גזולה בסוכה אפי' במטלטלים וצ"ל דמוקי לך בסוכה לשם חובך שצריך לחדש בה טע"ט כמ"ש לעיל בשם הירושלמי שבתו' לעיל ט' א'. נחזור לר"ת הנ"ל דהשתא לק"מ דהא דכשורא דמטללתא דלא הו"מ רבנן לתקוני דלהוי שאולה דכל שאין רשות בעלים הראשונים עליו לא שייך שאולה מה תאמר שיתקנו הרבנים שיהיה רשות בעלים עליו זה א"א שהרי מש"ה אינם יכולים להקדישו מפני שאינו יכול להוציאו בדיינים ואיך יכלו רבנן להקנותו שיהי' רשותו עליו אבל להקנותו להגזלן שהחפץ בידו זה יכלו רבנן וה"ל גזל ולא שאולה ולק"מ ק' תוס':

אר"ה להני אוונכרי. פירש"י מישראל עט"ז ססי' תרס"ד שתמה על הפוסקים שלא הביאו דין זה דר"ה ולכאורה דחיקא להו לאוקמי שגזל מישראל כק' שער אפרים דודאי ישראל הראשון ניחא לי' דליעבד מצוה בממונו וע"כ מטעם גזל גוי ור"ה לטעמי' דס"ל בב"ק גזל גוי דאורי' ואינהי ס"ל רק מטעם ח"ה וזה לא שייך הכא גבי אונכרי ומש"ה השמיטוהו ופשוט. אך רש"י כ' דוקא מישראל ולכאורה י"ל אע"ג דר"ה גופי' ס"ל גזל נכרי אסור מ"מ הא אמרי' פ' הנזיקין אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר ולא קביל אחולי אחיל ועפרש"י דלא כרמב"ם ור"ה בבבל הוה א"כ אין לחוש לכאורה לקרקע גזילה דכיון דלא קביל בבי דואר אחולי אחיל ואע"ג דאין יאוש בקרקע מ"מ מחילה מרצונו מועיל ושוב הראוני שכבר עמד בזה בחק יעקב סי' תנ"ד ע"ש וס"ל לרש"י דהיינו אם הוא הנגזל לפנינו וידענו דלא אזיל וקביל בדואר אחולי אחיל אבל כי ליכא בפנינו איכא למיחש דלמא קביל בבי דואר ולא עביד לי' דינא לישראל להוציא מיד חברו גוי מש"ה אר"ה גזלני ארעא וכל זה בנגזל ישראל אבל בנגזל גוי מהיכי תיתי נימא דקביל ולא עביד לי' דינא גוי כמוהו אע"כ לא קביל ואחולי אוחיל ולענין ק' שער אפרים י"ל בפשיטות אע"ג דניחא לי' מ"מ בזה לא קנה דלהוי לכם אבל לחד פרש"י דלר"ה יאוש קונה רק משום מצוה הב"ע קשה כיון דניחא לבעלים תו לא הוה מהב"ע עכנל"ד בטח רש"י לא נתכוון למהב"ע שזה ישראל גוזל מחברו ישראל אלא שמסייע ידי עובר עברה הנכרי הגוזל את ישראל הראשון והוא קוצץ ההדס בשליחותו של גזלן ונותן לו דמים אע"ג דלענין דינא אין שליח לד"ע מ"מ המשלח הנכרי הוא באמת הגזלן האמת ונענש ע"ז וזה הישראל הקוצץ וקונה ממנו הוה מסייע ידי עוברי עברה אע"ג דלפני עור דאורי' ליכא דהא לא קאי בתרי עברי נהרא והגוי גופי' יכול לקוצצו מ"מ מסייע ידי עוברי עברה. ובזה הבנתי דברי רבנו יואל דמייתי הרב"י סי' תרס"ד בשם מ"כ דלא יקוץ ישראל ערבה להוש"ר דגוים מצוי' על הגזל אפי' גוי מגוי וסתם גוים גוזלים זה מזה ועוד קי"ל ישראל מגוי נמי איסורא איכא ע"ש באורך וצ"ע חדא מ"ש דנקט להושענא ולא ללולב ובהג"א מייתי בשם ראב"י בנו של רבנו יואל ערבה ללולב ושכן שמע מאביו ובאמת אביו לא כ' אלא הושענא רבה ותו צע"ג דמשמע מתחלה קאמר אי ישראל מגוי שרי לגזול מ"מ אסור משום גוי מגוי וק' א"כ אדרבא לגזיזנהי ישר' ולא גוי וצ"ע וי"ל דרבנו יואל נמי לא קאמר אלא כיון דעיקור הגזלן הוא גוי מגוי והישראל בשליחותו קעביד נמצא גורם הישראל שגוי גוזל גוי ומסייע ידי עוברי עברה והוא איסור דרבנן עכ"פ ותו כ' דקיל דישראל מגוי נמי איסורא איכא מדרבנן מיהת וס"ל דעבירה דרבנן לא דחי מצוה דאורי' ע"כ מותר ללולב ודלא כר"ה דס"ל גזל גוי אסור מן התורה אבל לדידן מותר ללולב דאורי' ואסור להושענא רבא דהוה מצוה דרבנן הבאה בעברה דרבנן ואסור כנלע"ד כוונת רבינו יואל וראב"י בנו למד מזה מיהו לאסור גם ללולב דס"ל גזל גוי דאורי' וה"ל עברה דאורי'. ועד"ז י"ל ק' רשב"א אשיטת הראב"ד דס"ל דשינוי רשות צריך להחזיר גוף החפץ ובעלים יחזרו לו הדמים והחפץ רק משועבד כמשכון בעד הדמים והק' רשב"א מאונכרי מה מועיל שינוי רשות הא אכתי לא הוה גוף ההדס שלו עי' שיטה מקובצת ב"ק קי"ד ועב"י ח"מ סי' שנ"ז ולהנ"ל י"ל ס"ל כפרש"י דמגזילת ישראל חייש ר"ה דאלו מגזילת גוי אין אנפרות בבבל וס"ל דמשום לכם נמי ליכא למיחש דר"ה כרב רבי' ס"ל דיאוש כדי קונה ומשום מצוה הב"ע הא דאיכא ואמנם הואיל ובעלים ישראלים נינהו ניחא להו דליעבד מצוה בממוני' ובלב שלם רצונם שיהי' ביד ישראל השני רק שלא יסייע ידי עוברי עברה בקציצתו וכיון שקצצו הגוי תו לא איכפת לן. ולכל אלו הפרושים צ"ל מה דפריך ולקנינהו בשינוי מעשה ושינוי שם היינו כמ"ש לעיל דאע"ג דס"ל דיאוש לחוד אינו מוציאו מידי עברה שנעשה בו אבל שינוי מעשה ושם שוב אין זה אותו החפץ שנסייע בו עוברי עברה ופנים חדשות באו לכאן ושרי:

ארשום בקיצור משנלע"ד בדעת הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח דלטעמי' אזיל דס"ל בין יאוש קודם שינוי רשות ובין אח"כ לעולם קונה וס"ל בהקדש גבוה לחלק אם הקדישו קודם יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים דבמכרו להדיוט כה"ג קנאו מ"מ האי מאיס טפי לגבוה ואפי' תקנתא דרבנן לא יועיל שלא יהי' כהנים עצבים ולא תיקנו בכה"ג אך אם הקדישו אחר יאוש אז עכ"פ בלא נודעה לרבים מכפר משום תקנתא דעולא ומ"מ בנודעה לרבי' אינו מכפר משום מזבח אוכל גזילות וראיתי בנב"י תנינא שג"כ כ' דלרמב"ם ב' תקנות הוה ובחי' לסוגי' דיאוש כתבתי מ"ט לא אמר בש"ס הכי ע"ש:

ובמ"ש בטבל וחדש וערלה וכלאים הוה מצוה הב"ע ובש"ס מפיק לי' ממשקה ישראל ועוד הקשה מה עברה יש כאן כיון דמצות לאו ליהנות והוא שורף ערלה וכלאי' על המזבח ומכ"ש בטבל וחדש דליכא אי' הנאה ונ"ל דס"ל דהאי משקה ישראל ממותר לישראל ר"ל שיהיה מותר לישראל כיוצא דמזבח פי' ע"י עשיית מצוה ואם הי' אופן שמותר לישר' לאכול טבל וחדש לצורך מצוה כיוצא בו דמזבח הי' מותר גם למזבח אלא שזה א"א דהרי למצוה אסור לישראל משום מהב"ע א"כ לא היה מותר לישראל ואסור למזבח משום משקה ישראל. אלא לפ"ז משמע דאית לי' מהב"ע אפי' בשארי מצות דלאו קרבן ולא משמע כן בהלכות לולב מיהו כלאים י"ל כמ"ש ה"ה תחלת גדולו בעברה לכ"ע יש משום מהב"ע אפי' בלולב וערלה איתקש לכלאים בגז"ש כמ"ש תו' סוף תמורה אבל טבל וחדש קשה קצת לו' עכ"פ תחלת גדולו באיסור ולא הי' לו תחלת שעת הכושר לעולם אע"ג דליכא עברה מ"מ מיקרי גדולו באיסור עי' מנחות ו' א' ותוד"ה כ' רחמנא כו' עדיין צ"ע:

הירושלמי דמייתי תו' דמשמע דס"ל יש יאוש לקרקע ובפ' חזקת משמע בתו' דהכי ס"ל בדעת הירושלמי באמת ובחי' למס' ע"ז כתבתי פי' מרווח בהירושלמי וקיצורן של דברים דס"ל להירושלמי היכי דנשתקעה שם הבעלים והפירות הם של הגזלן נכרי שוב לא שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דנהי דבעלים לא נתיאשו מהקרקע שסופם ליטלה מהגזלן מ"מ כיון שכבר ארכו הימים וכבר נשתקע שמם והגזלן זורע וקוצר ומאסף כאדם העושה בשלו הויין הפירות כשלו לענין זה שיכול לאוסרם ולא מיקרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומעתה אומר אני אין שום מעלה לשקיעת שם בעלים לענין קנין אלא יאוש והפקר הוא קונה ועכשיו דינא הכי אי איכא יאוש וגם שיקוע שם הפירות מותרים משום דהוה קרקע של גוי ואין כלאים נוהג בשל גוי והה"נ אי ליכא לא יאוש ולא שיקוע אע"ג דהוה קרקע של ישראל מ"מ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומותר אך בחדא לטיבותא וחדא לריעותא יש חילוק אי לא נתיאשו וה"ל קרקע של ישראל שנוהג כלאים במה שנזרע בתוכו ואמנם כבר נשתקע שם בעלים ולא נכנס בגדר אין אדם אוסר דבר ש"ש שהפירות הם שלו של גזלן ונתגדלו בקרקע שנוהג בה דין כלאים דהרי הקרקע של ישראל היא הרי אלו אסורים הפירות מן התורה אך ביאוש ולא נשתקע הוה קרקע של גוי ע"י יאוש בעלים אך כיון דלגבי כ"ע לא נשתקע עדיין שם בעלים הראשונים ומחזי כאלו לא נתיאשו אסור מדרבנן דמיחלף באידך חדא לטיבותא לא נתיאשו ונשתקעו כנ"ל פי' הירושלמי נכון בעזה"י:

עובדא דסבתא כתבתי במק"א דהאי סבתא לא עלה על דעתה תקנת מריש אך סברה משום תקנת השבים שאין מקבלין מהגזלנים עי' היטב ב"ק צ"ד ב' ותוד"ה בימי רבי כו' ע"ש והתם בעי' דוקא כשהגזלן מחזיר מאליו אבל כשהלוה תובעו בב"ד צריך להחזיר וליכא תקנת השבים ועוד דוקא גזל הרבה שרוב עושרו בגזל אבל דבר מועט לא ונ"ל דנפ"ל אסמכתא ממשאחז"ל ס"פ כיסוי הדם קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו שהרי אאע"ה אמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים ע"ש הרי קמן דיש בכיוצא בזה תקנת השבים אך לפ"ז מינה דוקא גזל הרבה כמו שם באאע"ה שהי' מה שאכלו שי"ח עבדיו הנערים אבל דבר מועט לא והיינו דאמרה האי סבתא ב' טענות חדא דהוה לאאע"ה שי"ח עבדים והכא לא דמי להתם שהוא דבר מועט ותו דצווח' קמי' ולא אשג' וכיון שלא החזירו מעצמם עד שצוחה תו ליכא תקנת השבים ואר"נ שהיא טעתה דטעמא אחרינא משום תקנת מריש והיא מפסדת בצוחתה כמ"ש כבר לעיל כי אלו שתקה אז הי' מחזירין לה העצים בעין אחר סוכות אבל עכשיו דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים מיד וק"ל:

הרב"י סי' תרס"ד מייתי בשם מ"כ שרבינו יואל ציוה ערבה לה"ר יקוצו גוים משום גזל גוי מגוי אסור ועוד ישראל מגוי נמי אסור ע"ש וכבר כתבתי לעיל והנה מה שלא ציוה כן בערבה ללולב י"ל לכאורה דס"ל דמ"ש בש"ס מעיקרא נמי הושענא קרו לי' נשתנה הענין דבזמנינו אין קוראין ללולב הושענא וא"כ מעיקרא ערבה והשתא לולב כי קוראין להאגודה לולב והוה שינוי שם אך ערבה לה"ר מעיקרא ערבה והושענא והשתא נמי כן ע"כ ציוה שיקוץ כן י"ל. אלא שבהג"א מייתי ראב"י בשם אביו רבנו יואל שגם בערבה ללולב הדין כן וא"כ קשה על מ"כ שבב"י הנ"ל גם אין שחר למ"ש דגוי מגוי אסור לגזול מה ענין זה לכאן וכבר כתבתי בזה לעיל והנה ט"ז סס"י תרמ"ט הק' אהלבוש דכ' דאתרוג המורכב פסול דב"נ מצווה על הרכבת אילן ונעשה בו עבירה והק' מדאצטריך קרא בבהמת כלאים דאסורה לקרבן ש"מ דהאי שרי וכן הק' מג"א ועוד הק' הא כבר נשתנה ונעשה אתרוג ולא גרע מהשתחוה לפשתן נטוע דמאחר שכבר נשתנה מותר לציצית ותו א"כ מה הועל ר"ה באונכרי הא עכ"פ נעשה בו עברה שגוי גזל. ולכאורה לפמ"ש ה"ה בדעת הרמב"ם דכל שתחלת גדולו באיסור כ"ע חייש למצוה הב"ע א"כ יש לחלק בשלמא הרבעת כלאי בהמה אין איסור אלא מעשה ההרבעה אבל אם הבהמה רובעת אינה מינה אינו צריך להפריש כל שהוא אינו מכניס כמכחול בשפופרת ומכ"ש שאחר שכבר נרבעה אין צריך לעשות תחבולה להוציא הזרע ממעי הבהמה א"כ לא נתגדל באיסור ועברת ההרבעה שעבר כבר עבר מש"ה אי לאו קרא הי' מותר להקרבה משא"כ אילן המורכב שאסור לקיימו וכל שעה לוקה עליו א"כ כל גידולו באיסור שפיר הוה מהב"ע ומה שהק' שהרי נשתנה ונעשה ממנו אתרוג י"ל אדרבא עיקור הקפידא דכלאים משום הפרי שהרי מותר להרכיב ב' מיני אילני סרק כמבואר בשעי"ד אע"כ הקפידה משום ב' כחות המעורבים בהפרי וא"כ משעה שנעשה האיסור לא נשתנה דהפרי גופי' איסור הוא משא"כ בבהמה אין הטעם משום הולד שהרי אפי' עקר ועקרה אין להרביעם ש"מ דגוף ההרבעה נתעב ולא הולד א"כ שפיר הוה שינוי ומש"ה אצטריך קרא למיפסל בהמת כלאים מקרבן. ומה שהק' מאונכרי י"ל אה"נ אי הוה חיישי' שגוי גזל קרקע ונטע בו הדס ה"ל תחלת גדולו באיסור ולא יועיל שם תקנה אך עיקור חששא שגזל קרקע עם האילן כמו שהוא ולא הוה תחלת גדילתו באיסור ומהני קציצת גוי מה תאמר עכ"פ ניחוש שמא גזל ואח"כ נטע י"ל דזה ה"ל ס"ס שמא לא גזלו ואת"ל גזלו דלמא גם האילן גזל עמה וכל ספק מתיר יותר מחברו שאם לא גזלו כלל מותר אף לישראל לקוץ ואת"ל גזלו ואסור לישראל מ"מ שמא לא נטע האילן באיסור ומותר עכ"פ ע"י קציצת גוי דהיינו שנדון על ההדס הלז אולי אינו גזול הוא ואת"ל שהוא גזול שמא אין תחלת גדולו באיסור וא"ל שא"א להפכו ז"א דא"א להתחיל בתחלת גדולו באיסור דמה"ת לומר שגידולו באיסור תחלה צריכי' לדון אם נגזל דאע"ג דסתם גוים גזלני ארעתא נינהי אבל אין סתם שדותיהם גזולים וה"ל ספק אם נגזל ושוב איכא ספק אי תחלת גדולו באיסור או לא והבן זה. ובזה ניחא דאמר לאונכרי משמע דהוראה היה לצורך כ"ע הקונים מאונכרא ובאמת לא היה אלא לאונכרא גופי' והא"ש הכי קא"ל לאונכרי אם אתם בעצמם תקצצו ותסמכו עצמם דגזל גוי מותר או יאוש כדי קונה א"כ לא הוה ס"ס דשם אונס חד הוא כיון שאין ספק א' מתיר יותר מהב' וממילא אסור לכ"ע למיקני דספק שמא נטע האילן אח"כ ונתגדל באיסור אבל עכשיו שיקוץ הגוי גלי דעתכם דגזל גוי אסור א"כ ה"ל ס"ס ושרי לכ"ע למיקני מינייכו:

ואש"נ מאי דפריך וליקני בשינוי והק' מרש"א ומהר"ם הא עכ"פ אסור לברך משום בוצע ברך ולהנ"ל י"ל אה"נ הו"מ לשנוי הכי אלא אכתי תקשי עכ"פ כיון דקנאו בשינוי מעשה והשם א"כ תו לא הוה ס"ס דאין ס' א' מתיר יותר מן הב' אע"ג דלענין ברכה מתיר יותר מ"מ הא ברכה לאו דאורי' ומן התורה ליכא ס"ס ואיך יהי' מותר ניחוש לספק דלמה נטעה הגזלן אח"כ והאש"נ דמשני דחוזר לבריתו והק' תו' הא מדרבנן קונה ולהנ"ל א"ש דעכ"פ אסור משום בוצע ברך רק העיקור הקו' כיון דמדאורי' יוצא בו תו לא הוה ס"ס וע"ז יפה תי' דשפיר הוה ס"ס וממ"נ אי בתר דאורי' אזלת הוה שפיר ס"ס דשינוי כזה אינו קונה מן התורה ואי בתר דרבנן אזלת דקונה שינוי כזה א"כ הדר ה"ל בוצע ברך. ולפי האמור י"ל רבנו יואל בודאי ציוה כן גם בערבה דלולב אך בה"ר דקיל ה"א דיש לסמוך אהסוברים גזל גוי מותר לזה כ' ז"א דעכ"פ גוי מגוי אסור ואסור מספק שמא נטעה מתחלה באיסור בשלמא אי נקצץ ע"י גוי י"ל ס"ל גזל גוי אסור וה"ל ס"ס וכל א' מתיר יותר מחברו אבל אי יקצוץ ישראל משום גזל גוי מותר א"כ יש לחוש להנ"ל וק"ל. ובזה י"ל מ"ט אמר כן לאונכרי דהדס ולא למוכרי אתרוג בשלמא לולב וערבה הי' שכיחים בבבל תמרי' וערבות טובא אצל ישראל ולא היה לאונכרי מוכרים אבל מאתרוג ק' ולהנ"ל י"ל ליכא חשש שאפי' לא יהי' ס"ס ונחוש שנטעה גוי אח"כ מ"מ הפרי נשתנה וזה שייך באתרוג שהוא פרי אבל הדס לא נשתנה. ובקיצור י"ל הא דראב"ן בערבה דלולב דמברך עלי' הוה פשיטא לי' דלא יקוץ ישראל משום בוצע ברך אבל דה"ר דחביט חביט ולא מברך ה"א מותר קמ"ל וק"ל:

ובהאמור י"ל ק' תוד"ה עוף כו' סוכה ל"ד ב' ועי' מה שפי' דבריהם בס' כפות תמרים דהל"ל הדס בהדי' או אתרוג בהדי' ע"ש ולהנ"ל י"ל דס"ל לר' ישמעאל דהמקיים בכלאים אינו לוקה כרבנן דר"ע ובהא דמרכיב סרק בסרק נמי לא פשיטא כולי האי ועי' ב"י י"ד סי' רצ"ד וה"א אתרוג המורכב דנשתנה כשר כמו כלאי בהמה וכק' ט"ז מש"ה איצטריך למיכתב פרי עץ הדר וכמ"ש בת' מהר"ם אלשיך ז"ל דהמרכיב יחור אתרוג על עיקור אילן לימון אנינו פרי של עץ הדר אלא הוא פרי של עץ לימון דקי"ל ילדה בטלה בזקנה ע"ש ומש"ה הוצרך למיכתב ג' תיבות פרי עץ הדר ולעולם אתרוג א' אבל הדס דלא נשתנה ע"י גדולו אפי' אי לא הוה כתיב ג' תיבות ענף עץ עבות נמי הוה ידעי' דמורכב פסול משום תחלת גדולו באיסור ולא נשתנה וא"כ למה לא כתי' הדס להדיא אע"כ בעי' ג' ולפ"ז ר"ע לטעמי' דס"ל בעלמא המקיים כלאים לוקה וא"כ אתרוג נמי לא נשתנה ופסול מורכב מסברא ולא צריך פרי עץ הדר ואפ"ה כתב רחמנא ג' תיבות ומ"מ קי"ל מהלכה למ"מ דאינו אלא אתרוג א' ולא נחלק עליו אדם מעולם א"כ הה"נ הדס א'. ועתי"ט אהרמב"ם דפסק ערבי ב' להתיר של בעל ואפ"ה בעי' ב' ערבות נ"ל דיש לעיין אס"ד מערבי דרשי' מיעט ערבי ב' א"כ איך אר"ע כשם שלולב א' ואתרוג א' כו' ולכאורה הוצרך לתרוי' דמדסמיכי כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל בויו העיטוף לחוד לא סגי למילף מלולב שיהי' א' דדלמא שא"ה דגלי קרא ג' תיבות ענף עץ עבות מש"ה הוצרך לאתויי דגם באתרוג כתיבי ג' תיבות ואפ"ה סגי באחד הה"נ הדס א' אך תינח הדס אבל ערבי לשון רבים דלא מצינו דכוותי' באתרוג מנ"ל לר"ע דסגי בחד אע"כ לא מערבי מפיק דההוא איצטריך להתיר של בעל והכי דרשי' דענף קאי אתרוי' וה"ק קרא ענף של עץ עבות וענף של ערבי נחל וכתי' גבי הדס ג' וגבי ערבה ב' ענף ערבי נחל והשתא שפיר הוכיח ר"ע מאתרוג כשם דלא דרשי' מספר התיבות באתרוג ה"ה דלא דרשי' בהדס וערבה וק"ל. ואמנם לפמש"ל צריך ישוב לדינא דרמב"ם פסק מקיים כלאים לוקה כר"ע ואפ"ה פסק ג' הדסים וב' ערבות וי"ל דאנן קי"ל ליכא למילף מאתרוג דבעי' פרי לאפוקי אי לא גמר פרי והדר למעוטי יבש וצ"ע:

ועיין תשובת הריב"ש שמ"ו שכ' דמדאמרינן לך למעוטי גזולה ולא למעוטי שותפים מוכח דפשיטא לש"ס דסוכת שותפים כשרה אפי' לא מושלי אהדדי ברצונם משום דקי"ל כראב"י בנדרים ר"פ השותפים ועמ"ש בזה בחי' ריטב"א סוכה כ"ז ב' עש"ה בריב"ש ומבואר לפ"ז לרבנן דראב"י י"ל לך למעוטי שותפים רק סתמא דתלמודא סוכה ט' א' לא בעי למימר למעוטי שותפים כיון דהלכתא כראב"י מ"מ מיושב ק' מרש"א אהתו' דשמעתין דלא הו"מ להק' אדר"י ורשב"י מלך דסוכה די"ל אינהו ס"ל כרבנן דראב"י ואתי לך למעוטי שותפים ולגזול לא צריך קרא משום דה"ל מהב"ע ואש"נ לרש"י דס"ל דלא שייך סוכה גזולה כ"א בראש הספינה ועמ"ש תו' ל"א ד"ה אבל כו' ולכאורה קשה להנך דקיימי בשיטה סוכה דירת קבע בעי' ולא משכחת בראש הספינה ובראש עגלה וא"כ למ"ל למעוטי גזולה ובודאי לא יסבור כב"ש דבעי' סוכה לשמה או כר"א שמותי דפוסל שאולה ועי' לעיל ז' ב' תוד"ה העושה כו' י"ל זה קצת אבל לפמ"ש בסמוך א"ש בפשיטות דהני תנאי מצי סברי כרבנן דראב"י ואתי למעט שותפים. ועי' בתו' ל"א א' הנ"ל דכתבו איכא לאוקמי קרא בראובן שבנה בחצרו של שמעון מדעתו ומהרש"א הגי' שלא מדעתו וכ"כ בהג"א ואמנם בהגה' ש"ע לא כ' לא מדעתו ולא שלא מדעתו והרגיש עליו מג"א והנה הג"א לא ס"ל כמ"ש בשעח"מ סי' שי"ג אלא כדעת רש"י דמייתי סמ"ע שם דקרקע שאולה לאחרים מ"מ זוכה להשואל ולא להמשאיל וא"כ ע"כ לא מיירי מדעתו וכסברת מרש"א אלא שלא מדעתו וכדקיי"ל בב"מ ק"א ב' דמצי גזלן למימר עצי ואבני אני נוטל אמנם תו' לא הו"מ להק' אפרש"י דמשכחת לה בבנה שלא מדעת חברו דעכ"פ רש"י רצה לפרש לכ"ע לאמוראי דס"ל התם דלא מצ"ל עציי ואבני אני נוטל ושייך לבעל הקרק' ולא לבעל הבנין ע"כ הק' תו' דעכ"פ משכח"ל בבונה מדעת חברו והתו' לטעמי' דס"ל בב"מ כהרמב"ם שבש"ע סי' שי"ג הנ"ל דהקרקע זוכה להמשאיל ולא להשואל וא"ש דברי תו' בלי הגה' ואמנם לדינא קי"ל דמצי גזלן למימר עצי ואבני אני נוטל וגם קי"ל סי' שי"ג דקרקע זוכה להמשאיל ולא השואל א"כ בכל אופן שבנה סוכה בקרקע חברו בין מדעתו בין שלא מדעתו ובא זה והוציאו משם ה"ל לעולם קרקע גזולה ומש"ה סתם רמ"א בש"ע וק"ל:

בעי' הדר וליכא. פי' הראב"ד בתמים דעים דס"ל כמ"ד בר"ה ט' ע"ב מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו נמצא דווקא ביום הראשון ולא בשאר ימי' נדרש לפניו אלכם ולא לאחריו אהדר ומשו"ה הדר דין הוא שיפסול בשאר הימים להך מ"ד ולפ"ז לר' יהודה) דס"ל התם מקרא נדרש לפניו ולאחריו אה"נ דהדר אינו פסול אלא ביום ראשון וכן פסק רמב"ם וגם הראב"ד אינו משיג עליו מטעם הדר אלא מטעם דלולב לבן ה"ל כמת ולא המתים יהללוי' והקרבהו נא לפחתך ע"ש. ואמנם מה שהקשו תוס' מולקחתם בודאי להילכתא קשי' דאנן קיי"ל התם בר"ה ט' ע"ב כרבנן מקרא נדרש לפניו ולאחריו וגם לפני פניו אבל שמעתין אזלא כמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וכ"ש לא לפני פניו וא"כ לא קאי אולקחתם ומשו"ה בעי' לקיחה תמה בכל הימים היינו כל ד' מינים וגם מלקיחה לכל א' וא' לכל הימים במקדש נמי לק"מ בלא"ה דכי היכי דילפי' מדכתי' ולקחתם ולא ולקחת ש"מ לקיחה לכל א' וא' ה"נ ושמחתם לפני ה' אלקיכם ז' ימים דקאי אשמחת לקיחת המינים במקדש כל ז' נמי לא כתי' ושמחת אלא ושמחתם בעי' שמחה היינו לקיחה לכל א' ולק"מ קו' תוס' אלא מחסר שאינו פסול אלא יומא קמא משום שאין מקרא נדרש לפני פניו ובעי' לקיחת כל ד' מינים כל ז' וזה בודאי צ"ע ולקמן ל"ד ע"ב כתבתי ישוב נכון בעזה"י:

ודע מ"ש תוס' לקיחה לכל א' לאו לאפוקי שלא יהי' א' מוציא את חברו שזה לא עלה על הדעת מעולם אפי' אי כתי' ולקחת לשון יחיד א"א שיקח א' לולב ויוציא חברו כשם שאין א' יכול להוציא חברו בהנחת תפילין על זרועו וראשו במקום זרועו וראשו של חברו כי כל מצות הנעשות בגופו של אדם אין אדם יכול להוציא חברו וכמו שביאר תוס' רי"ד פ"ב דקידושי' וכפו"ת לקמן דף מ"א ע"ב ואפי' בק"ש ותפלה שאדם מוציא חברו היינו כששומע הברכה ושומע כעונה ומשו"ה בספירת עומר אע"ג דכתי' וספרתם ובעי' ספירה לכל א' וא' מ"מ יכול להוציא חברו ע"י שישמע הספירה מחברו ושומע כעונה וכן תקיעת שופר שאין התקיעה המצוה אלא שמיעת הקול והרי שומע אבל ספירת היובל דכתי' וספרת ולא וספרתם אין המצוה אלא על ב"ד הגדול העומדים בשליחות כל ישראל ולא שיוציאו רבים ידי חובתן שהרי אינם שומעים כלל אלא מצוה מעיקרא לא ניתנה אלא לב"ד הגדול וה"נ הוה בלולב אי הוה כתיב ולקחת ה"א שאין חיוב כלל על כל א' אלא ב"ד הגדול הנשיא שבהם יקח או כהן הגדול יקח ע"כ כתי' ולקחתם אבל השתא דכתי' ולקחתם אין שום סברא לא ביומא קמא ולא בשאר יומי שיקח הש"ץ ויוציא רבים י"ח וק' תוס' הי' להקל בשאר הימים שיקח רק ב"ד הגדול אבל לא ס"ד שיקח ש"ץ וראיתי מי שנשתבש בזה להלכה ולמעשה ולא חש לקימחי' ולא ידע דרך ש"ס (עי' ח"ס חא"ח סי' קפ"ב):

אר"י משום רשב"י משום דה"ל מצוה הב"ע. הנה כל מאי דיליף מקרא דמלאכי ה"נ הומ"ל מקרא תורה דכתי' קרבנו ולא הגזול וטעמו משום מצוה הב"ע כמ"ש תוס' בב"ק וביתר ביאור בגטין נ"ה ע"א וע"כ לא פליגי אלא ר"ת ס"ל דאע"ג דיאוש כדי קני מ"מ ה"ל מצוה הב"ע ור"י ס"ל דוקא אי יאוש כדי לא קני וע"י שינוי שם הקדש קני' לי' נמצא ההקדש מסייע לעבירה ע"ש ובתוס' דשמעתי' ד"ה הא קני' וכו' והא דמייתי קרא דמלאכי משום דקרא דתורה איכא למדחי דגזל קרבן דחבריו וכדדחי התם בב"ק ע"כ מייתי ממלאכי שע"כ קבלה היתה בידו פי' קרא דקרבנו משום מצוה הב"ע ולא חידש הנביא כלום:

והנה שם בגטין ובב"ק כ' תוס' דטעמא דקרא דכתי' לך גבי סוכה למעוטי גזולה אע"ג דשאולה כשרה ע"כ משום מצוה הב"ע וצ"ל דאפ"ה איצטריך קרא גבי קרבן דהוה סד"א נהי דלא עלו לבעלים לשם חובה ולא יצאו הבעלים י"ח ק"ו מסוכה מ"מ יהי' לרצון וריח ניחוח להקב"ה וסברא זו כ' רמב"ן במלחמות ה' ע"ש קמ"ל דומי' דפסח בעל מום שאינו לרצון כלל:

ואכתי ה"א ה"מ בקדשים הנאכלים לבעלים ולכהנים אבל עולה שכולו כליל והלא לה' הארץ ומלואה וה"א נהי להמקריב לא עלה לשם חובה מ"מ לרצון יהי' לפני ה' קמ"ל אני ה' שונא גזל אפילו בעולה מפני שאני אוהב משפט וילמדו ממנו בני לעשות משפט:

ונ"ל לעיל ט' ע"א דנדחקו תוס' דמהב"ע דרבנן דאלת"ה קרא גבי סוכה למה לי ע"ש היינו משום דבאותה סוגי' אמרי' כשם ששם שמים חל על החגיגה כך חל על הסוכה וכ' שם תוס' דרשא גמורה היא וא"כ אי ס"ד מהב"ע בקרבן דאורייתא היא הוה ילפי' סוכה מחגיגה ולא בעי לך זה נ"ל דעת תוס' לעיל ט' ע"א מ"מ אין זה מוכרח ובשארי דוכתא ס"ל גלי רחמנא בסוכה ובקרבן מטעם הנ"ל וילפי' כל התורה מיני' ובזה י"ל מ"ש תוס' בשמעתין מברייתא לכם למעוטי גזול ושאול דמשום שאול נקטי' זה דוחק אבל י"ל דהא הך ברייתא מוקמי' לקמן כר"א דס"ל מכשירי סוכה דוחה שבת ע"ש ולר"א סוכה שאולה פסולה ולא מוכח מסוכה מצוה הב"ע בחולין ע"כ איצטריך לכם בלולב לגזול ולשאול אבל למאי דקיי"ל לך למעוטי גזולה משום מהב"ע לא איצטריך קרא בלולב לגזולה דא"נ מקרבן לא ילפי' לחולין מ"מ מסוכה ילפי' מיהו לקמן מ"א ע"ב תני נמי ברייתא שאולה וגזולה ושם לא אתי' כר"א ואמנם משמע בראשונים דלולב דומה לקרבן דבא לרצות וכן ברכה דומה לקרבן שמברך ולא יבוא לנאץ ומצאתי בתוס' הרא"ש על פסחי' כתיבת יד שכ' ליישב קו' תוס' ממצה של טבל וז"ל דשאני לולב שמודים ומשבחים להקב"ה דומי' דקרבן דהא בסוכה איצטריך לך למעוטי גזולה ובציצי' אבל משום מהב"ע לא עכ"ל והנלע"ד כתבתי ולקמן אי"ה ל"א ע"ב יבואר יותר תי' על ק' מסוכה ע"ש היטב:

ומ"ש תוס' ממצה של טבל כ' בס' כפו"ת דטבל הטבול למעשר עני אין בו מיתה וה"א ליתי עשה ולדחי ל"ת קמ"ל ושמעתי מפה קדוש מ"ו הפלאה זצ"ל דעכ"פ עבירה בידו דהא אפשר לקיים שניהם ע"י הפרשה ויאכל גם אותו שהפריש דה"ל פחות מכשיעור ויי"ח מצה בכשיעור ומדלא עביד הכי ה"ל מצוה הב"ע אלא ש"ס פסחים אזיל לר"ש דס"ל כ"ש למלקו' וא"א לתקן כנ"ל ולא הוה מצוה הב"ע דאתי עשה ודחי ל"ת משו"ה איצטריך אבל לדינא י"ל כנ"ל ובזה מיושב פסק הרמב"ם דאינו יי"ח במצה של טבל אע"ג דלא קיי"ל כר"ש באיסור כולל עיי' וק"ל ודפח"ח ולא זכיתי להבין הא בטבל טבול למעשר עני דליכא מיתה אלא ל"ת בעלמא מיירי ואחר שהפריש מעשר עני תו לית בי' שום איסור לא בשיעור ולא בחצי שיעור אלא גזילת העני ואני מסופק הא בעה"ב העובר ממקום למקום ואין לו מותר ליקח מעשר עני וא"כ ה"נ דלית לי' כזית מצה מותר במעשר עני אחר הפרשה או אפשר דוקא במעשר עני של אחרי' הותר אבל לא בשל עצמו דמוציאי' ממנו לתנו לעני אחר:

ואולי י"ל אה"נ א"א לתקן בענין אחר וה"א אתי עשה ודחי ל"ת קמ"ל קרא לר"ש דאיי"ח במצה של טבל ומ"מ לפי מאי דקיי"ל פ"ג דגטין כר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ ה"נ עניים גופיהו ניחא להו למיעבד מצוה בממון עניים שהפרש זה ויי"ח מצה ועשו שאינו זוכה כזוכה וכאלו כבר יהיב לעניים וזכו בו. והדר יהבי לי' ליי"ח מצה ומדהוי מצי להפריש ולא עשה כן ה"ל מצוה הב"ע ולא יצא ידי חובתו וכפסק הרמב"ם וכן פירש"י בפסחים שם וכן הר"ן ע"ש וסוגי' דפסחי' אתי' לדין תורה דלא שייך עשו שאינו זוכה כזוכה ועוד הא פליגי רבנן אדר' יוסי ולא ס"ל עשו שאינו עושה כזוכה משו"ה איצטריך קרא ולדידן ה"ל מצוה הב"ע ועיי' ר"ת בס' הישר ס"ל בשוגג ליכא משום מהב"ע וא"כ לק"מ ממצה של טבל דאיצטריך קרא לשוגג א"נ לאנסוהו אך בירושלמי ס"פ האורג מבואר גם בשוגג והבי' חטאתו בשבת כיפר וצריך להביא חטאת אחר שם משמע אפי' בשוגג שייך מהב"ע ע"ש:

לולב הגזול פרק שלישי

לולב הגזול והיבש פסול. ויש לדקדק בהנך תלת בבי חלוקות דנקיט התנא בפסולי דלולב ואין טעם לסדר זה דמה ענין יבש אצל גזול וטפי הו"ל למינקט גזול בהדי אשירה ועיר הנדחת דבשלשתן אין הפסול מחמת הלולב עצמו אלא מחמת מעשה אדם וכעין מצוה הבאה בעבירה ולא קרינן בהו נמי לכם וביבש שייך למיתני בהדי נקטם ראשו ונפרצו עליו שהפסול הוא מצד הלולב עצמו ולא קרינן בהו הדר כמו שפירש"י והנלע"ד בזה שרבינו הקדוש שנה המשנה בלשון חכמה והיא גופא אתי לאשמעינן דגזול דומיא דיבש מה יבש לית ליה תקנתא הוא הדין גזול לית ליה תקנתא אפילו לאחר יאוש כדמסקינן בשמעתין דמייתי לה מקרא דגזול דומיא דפסח וחולה דלית להו תקנתא ואיכא למימר נמי דאתי לאשמעינן דכי היכי דיבש פסול אפילו בי"ט שני ה"ה גזול כדמסקינן בסמוך אליבא דרבי יוחנן. ובזה מדוקדק היטב הא דמקשה בגמ' בפשיטות וקאמר קא פסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני ופירש"י דקא פסיק ותני היינו בהא דקתני פסול ואפשר דרש"י גופא לכך נתכוין עכ"פ נתיישב' קושית הגמ' בפשיטות ממה שהקשו בתוספות בד"ה קא פסיק ותני ועוד אבאר בזה בלשון התוספות בסמוך:

בפירש"י בד"ה לולב הגזול לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא מה בא ללמדינו בזה. והנלע"ד דסדר לשון המשנה קשיתא ליה לרש"י בהא דנקט פסולי דלולב ברישא מקמי אתרוג שפתח בו הכתוב תחילה ומש"ה היה באפשר לומר דהאי לולב דקתני היינו כשכבר הוא אגוד עם ההדס וערבה דלפ"ז שפיר שייך להקדים לולב לאתרוג דהכא תלתא מיני והכא חד מינא כדאשכחן בכל דוכתא דמש"ה עיקר המצוה נקרא על שם הלולב:

זאת ועוד אחרת יש סברא לומר דגזול לא מיפסיל אלא בכה"ג שגזלה כשאגוד משא"כ כשגזל לולב גרידא אפשר דקניא ביאוש ושינוי מעשה או שינוי השם כדאיתא לקמן בשקלא וטריא דאוונכרא ועל זה כתב רש"י שפיר דאי אפשר לפרש כן כיון דהדר קתני הדס וערבה באפי נפשייהו וקתני בהו נמי הנך פסולי גופייהו וא"כ לולב נמי היינו באפי נפשיה והא דפתח בלולב תחילה היינו מה"ט גופא כדפרישית כיון דעיקר מצות ד' מינים נקראים על שם הלולב או שנאמר כיון דמפשטא דקרא לא שמעינן גזול ויבש ואינך פסולי אלא מדרשא דלכם והדר דכתיבא באתרוג מש"ה אקדמה להנך מקמי אתרוג כדאמרינן ברפ"ק דבימות ובכמה דוכתי דכל מידי דאתיא מדרשא חביבא ליה ושייך לאקדומי ועוד דלענין גזול ודאי איכא רבותא טפי בהנך ג' מינים דלא נימא דקנינהו בשינוי ע"י אגד כדמסקינן בשמעתין כן נראה לי:

בתוס' בד"ה לולב הגזול והיבש פסול מפרש בגמרא כו' ולא כמו שפי' בקונטרס כו' עס"ה. ולע"ד נראה בכוונת רש"י שבא ליישב בזה מה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה הא בעינן הדר דמאי שנא יבש דפשיטא ליה לתלמודא דמדינא יש לפוסלו אף בי"ט שני ומ"ש גזול דקשיא ליה אמאי פסול בי"ט שני ועל זה כתב רש"י שפיר דביבש כיון דאיכא נמי טעמא דבעינן הדר משום ואנוהו עכ"פ למצוה ומה"ט פשיטא דשייך אף בי"ט שני מש"ה פסלוהו חכמים אף בדיעבד שאם נאסור לכתחילה ונתיר בדיעבד אתי למיטעי לאכשורי בדיעבד אף בי"ט ראשון דפסול מדאורייתא כדאשכחן כה"ג טובא שלא חילקו חכמים ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה משא"כ בגזול מקשה הש"ס שפיר דיש לאכשורי אף לכתחלה בי"ט שני כיון דלא כתיב ביה לכם. והיכא דמותר לכתחלה לא שייך לגזור אטו י"ט ראשון כדאשכחן ברבי חנינא לענין חסר דמטביל ביה ונפיק ביה בי"ט שני כן נראה לי בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון רש"י לקמן דף ל"ו ע"ב בהא דרבי חנינא מטביל ביה ע"ש ויש לפרש עוד בדרך אחר שהוצרך רש"י לפרש כן מדפליג רבי יהודה בסיפא בנפרדו עליו אלמא דמודה בכל הנך פסולי דרישא אפילו ביבש ולקמן בברייתא אשכחן להדיא דר' יהודה מכשיר ביבש דלית ליה היקישא דלולב לאתרוג מש"ה הוצרך רש"י לפרש דאיכא טעמא אחרינא ביבש משום ואנוהו דלפ"ז אפילו ר"י מודה דפסול מיהא לכתחילה ומש"ה לא פליג ר"י ביבש דמתניתין דאי משום דיעבד הא אשכחן לקמן בברייתא דרבנן נמי מודו דבשעת הדחק כשר וא"כ דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן ביבש אינו אלא בדיעבד קצת שע"י טרחא אפשר למצוא לולב אחר מש"ה לא פסיקא ליה לחלוק ביבש. ועוד דבלא"ה אשכחן כמה פסולי דמתניתין דכשרין בדיעבד לשיטת הפוסקים כן נראה לי ודו"ק:

אחר זה הגיע לידי ספר כפות תמרים להגאון מהר"ם חביב ז"ל המחבר ספר גט פשוט ומצאתי שכתב ג"כ כפי' הראשון שכתבתי בכוונת רש"י והביא לשון מהר"א מזרחי ע"ש שהאריך בזה:

ולפי שראיתי שהחיבור הנזכר מלא וגדוש בסוגיות הש"ס בזה הפ' והרחיב הביאור בפרש"י והתוספות ושיטת הפוסקים ומפרשים לערך חמשים דפי' לכן אינו בדין שיניף המקצר על המאריך לכן קצרתי כי אם במקומות מיוחדים אשר יצאתי לידון בדבר החדש באיזה סוגיות הצריכים ביאור כאשר יורוני מן השמים:

בד"ה בעינן הדר וליכא משמע דפשיטא ליה כו' תימא מאי שנא זה מזה כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה ליישב דודאי פשיטא ליה לתלמודא דבכל מידי דפסול מדאורייתא בלולב אין לחלק בין י"ט ראשון לשני דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תקון לבר מניקב כמו שאבאר אלא דאפ"ה לענין גזול מקשה הש"ס כיון דודאי הא דקתני דגזול פסול היינו דלית ליה תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש וקס"ד דהיינו דס"ל יאוש כדי לא קנה אע"ג דכיון דאגדיה ללולב הוי יאוש ושינוי מעשה הא מסקינן לקמן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכתבו התוספות שם דאע"ג דבכה"ג קונה מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא לא קנה לא נפיק ביה. א"כ לפ"ז משמע ליה להמקשה דלא שייך הך סברא אלא לענין י"ט ראשון דוקא כיון די"ט ראשון הוי מדאורייתא וכיון דלאו לכם קרינן ביה מש"ה לא נפיק ביה דלא אתו רבנן לאפקועי איסורא דאורייתא משא"כ לענין י"ט שני דעיקר מצותו אינו אלא מדרבנן אין טעם לפוסלו לאחר יאוש עם שינוי מעשה החוזר כיון דמדרבנן קונה שפיר קרינן ביה לכם ועוד דאיכא מ"ד דאפילו יאוש כדי קונה מדרבנן כדאיתא במרובה וכמו שאבאר לקמן כן נראה לי נכון. לולי שהתוספות לא פירשו כן והיינו משום דבלא"ה נראה דעיקר דברי התוס' לאו לסברת המקשן קאי דהא ודאי מקשה שפיר דיש להכשיר גזול בי"ט שני כמו בשאול דמ"ש בשאול דכשר כדתנן בסוף פירקין כיון דתרווייהו מלכם נפקא אע"כ דעיקר דברי התוספות כאן משום דלפי האמת קשיא להו מ"ש יבש דפסול כל ז' ומ"ש ניקב דכשר וכיון דמשום הכי הוצרכו לתרץ ולחלק מסברא ממילא אתי להו נמי שפיר האי דשאול וגזול אף לפי סברת המקשה:

אלא דלפ"ז קשיא איפכא דלפי תירוצם דמסברא יש לחלק א"כ אכתי מעיקרא מאי מקשה בפשיטות דגזול ליתכשר בי"ט שני כמו בשאול מאי קושיא דילמא בגזול ראו חכמים להחמיר כעין דאורייתא כיון דפסולא דגזול אשכחן בכמה דוכתי בשאר מצות משא"כ בשאול לא רצו להחמיר כעין דאורייתא אע"כ כדפרישית דעיקר סברת המקשה דבגזול לא שייך להחמיר כעין דאורייתא כיון דמדרבנן לאו גזול הוא ולכם קרינן ביה מטעמא דפרישית אי משום יאוש או משום יאוש ושינוי מעשה ומכ"ש דמקשה שפיר אליבא דרבה דס"ל בפרק מרובה דאפילו שינוי מעשה החוזר קונה מדאורייתא כמ"ש התוס' שם להדיא וכ"ש הכא דאיכא שינוי השם בהדה וע"ז משני הש"ס שפיר דאפ"ה פסול משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כן נראה לי ועיין עוד בסמוך. ובעיקר קושיית' בענין ניקב וחסר אליבא דרבי חנינא יבואר שם במקומו אי"ה ועיין בלשון הר"ן ובחידושי הריטב"א שכתבו ליישב קושית התוספות בדרכים שונים ולפי שיטתם דיבש גופא כשר ביו"ט שני ונדחקו ליישב לשון הסוגיא בזה והמעיין בדבריהם יראה שדברים דחוקים הם והנלע"ד כתבתי ודו"ק היטב:

(כט רע"ב) אמר רב בשביל ד' דברים וכו' ועל גסות הרוח וכו'.—נראה שרב אמר כן ע"פ המעשה שהיה לפניו כדאיתא בירושלמי נדרים (פ"ט ה"ג, מא ע"ג): חד בר נש הוה בעל דיניה עתיר אתא בעי מידון קומי רב. שלח רב בתריה. אמר עם ההוא אנא בעי מֵיתֵי מידון כך אין אתיין כל גמלייא דערבייא לא טענין קורקסייא דאפותיקי דידי (פי' מפתחות אוצרותי). שמע ומר מהו מתגאה דלא ליה, תהא פחתה ביה. מן יד (=מיד) נפקת קלווסיס (פי' גזירה [מלשון יונית %]) מן מלכותא, דיעול הוא ומדליה לטימיון (פי' לאוצר המלך [מלשון יונית %]. וכמו שפי' מהרש"א כאן בשם הערוך ע' טמיון, ולהוציא מפירש"י כאן).

רש"י ד"ה יבש, ז"ל דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו, עכ"ל. עיין בתוס' ד"ה לולב. פירש"י קשה משני טעמים: א) מאחר שדין נוי אינו אלא לכתחלה כמו שהוכיחו התוס', למה יפסל יבש בדיעבד. ב) בגמרא מפורש (לא.) שלולב יבש פסול משום דאתקיש לולב לאתרוג, "מה אתרוג בעי הדר אף לולב בעי הדר", ואין זה חלות פסול ואנוהו, וצ"ע בביאור שיטתו.
ונראה לבאר את יסוד דין זה קלי ואנוהו ובכך לתרץ את שיטת רש"י התמוהה, דהנה במס' גיטין (כ.) איתא שהכותב את השם בס"ת בלי כוונת לשמה, לר' יהודה מעביר עליו קולמוס ומקדשו, ורבנן סוברים שהספר פסול שאין שם זה מן המובחר. רב אחא בר יעקב מסביר את שיטתם דהם סוברים "דבעינן זה קלי ואנוהו וליכא". וכן איתא בגיטין (כד:) שאפי' ר' יהודה, המכשיר העברת קולמוס לקדש שם א' שנכתב שלא לשמה, פוסל אזכרות ס"ת שנכתבו כולן שלא לשמן, שאם יעביר קולמוס על כל האזכרות "מחזי כמנומר" - ופסול. מנומר פסול משום שחסרון נוי הוא.
מוכח מזה, כי לפעמים חסרון נוי פוסל בדיעבד. וצ"ע מהו יסוד הפסול של חסרון נוי. ונ"ל, שמזה מוכרח כי ישנן שתי הלכות בדין ואנוהו ונוי מצוה.
א) הלכה של נוי שאינו מסוים; כלומר, יש חיוב בכלל להתנאות לפניו במצוות ולעשות מצוות באופן מהודר. אמנם דין זה הוא הדור מצוה ונוי שאינו קצוב ומסוים. יש להדר - אבל בלי ההדור החפצא אינו בעל מום ואינו מופקע מנוי ואינו פסול. חיוב נוי זה הוא רק לכתחלה, שיש להתנאות לפניו במצות בס"ת נאה, טלית נאה, ציצית נאה וכו'. ברם אין כאן פסול כי החפצא אינו בעל מום. יש חובה להתנאות, אך הנוי אינו קצוב ומסוים. החפץ צ"ל נאה יותר מחפץ אחר, ברם יש חפצים אחרים יותר נאים מחפץ זה, א"א לומר שחסר נוי באופן מוחלט כבעל מום, דהא בכל אופן הרי החפצא נאה לעומת החפצים הגרועים בנוי ממנו.
ב) חסרון נוי גמור; באופן זה החפצא של מצוה נחשב לבעל מום המופקע מנוי לגמרי, ובאופן זה חסרון נוי הוי חלות פסול בדיעבד. יבש לרש"י הופך את הלולב לבעל מום מפני שהוא מופקע מנוי, ולפיכך לולב יבש פסול. וגם בס"ת, אם האזכרות כולן נכתבו שלא לשמן ועבר עליהן בקולמוס לקדשן, יש הפקעת נוי, ויש חלות שם מום - מנומר - הפוסל גם בדיעבד. ר"י וחכמים חולקים אם מום זה חל בשם א' או דוקא בהעברת קולמוס על כל האזכרות של הס"ת. מאידך גיסא - דין אגד הלולב אינו נכלל בנוי המעכב בדיעבד, אלא בנוי הראשון - בנוי שאינו קצוב - הדרוש לכתחלה בכל המצוות, ולפי' דין האגד בלולב הוא חובה לכתחלה לפי רבנן אבל אינו מהוה דין פסול, כי אפי' בלי האגד אין המינים בעלי מומים, ואינם חסרים נוי לגמרי כמו יבש, דיבש חסר נוי לגמרי ונעשה בעל מום ולכן פסול.
ב

נ"ל שלרש"י (עיין בתוס' ד"ה בעינן) היה קשה, מדוע אומרת הגמרא כאן כי יבש פסול ביו"ט שני אבל פסול חסר כשר ביו"ט שני (לקמן ל"ו:). התירוץ לדעתו הוא כי חסר הוא פסול שחל דוקא במצות ד' המינים (מדין ולקחתם לקיחה תמה), וחכמים הקילו והכשירו פסול זה ביו"ט שני, אבל יבש פסול מדין הפקעת נוי וחלות שם מום והוא דין בכהת"כ שפוסל גם מצוות אחרות (כגון שמות ס"ת). פסול שחל במצוות בכהת"כ פוסל לולב ואתרוג גם ביו"ט שני. וז"ל של רש"י בגמרא בד"ה בשלמא: יבש פסול בדרבנן נמי כיון דמצוה היא משום זכר למקדש בעינן הדור מצוה עכ"ל. ר"ל, כי יבש פסול מדין הפקעת הדור מצוה, שהוי חלות פסול מום בכל התורה כולה, ואינו פסול שחל בד' המינים בלבד, כמו הפסול של חסר. ולפיכך, יבש פסול כל ז', וחסר פסול ביו"ט הראשון בלבד.
ולפי"ז, כשהסוגיא (לא.) פוסלת יבש מטעם הדר, אינה רוצה לומר כי הפסול של יבש הוא חלות שם פסול מיוחד לד' המינים (כמו חסר), אלא באה להוכיח שמאחר שהתורה הטילה על האתרוג שם הדר, מסיקים כי כל מום שמפקיע חלות הדר הוי פסול גמור, כי הוי הפקעת נוי ומום דפסול בכהת"כ. אתרוג יבש מכיון שאינו מהודר וחסר נוי לגמרי, פסול הוא כמו בכל מצוות התורה, כדחזינן בס"ת. והואיל ופסול יבש הוא מטעם מום, ס"ל לרש"י שאין הבדל בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני, כי יבש הוא פסול של כהת"כ מטעם זה קלי ואנוהו ואינו פסול מיוחד לד' המינים בלבד.
בזה מתורצת קושית התוס' על רש"י - דהגמרא לומדת את הפסולים מהפסוק של הדר. התירוץ הוא, שהפסוק קובע את השיעור של נוי המעכב בד' המינים. הדר הוא שיעור בזה קלי ואנוהו המעכב בהכשר החפצא דד' המינים, ואי ליכא הדר לגמרי - פקע זה קלי ואנוהו ומעכב, כי החפץ נחשב כבעל מום, שאינו נאה בכלל והוא מאוס למצוה. דזה קלי ואנוהו הוי פסול בכהת"כ - כשליכא נוי לגמרי, והוי חפצא דבעל מום. וכן הוא לשונו של הרמב"ם (פ"ח מלולב הל"ט), כי חסרון הדר ונוי גמור משוה את החפצא בעל מום ופסול.
חסרון אגד לרבנן אינו הופך את המינים לבעלי מומין, כי אינו אלא דין נוי בעלמא כדי להתנאות לפניו במצוות. אמנם גם בלי האגד המינים נאים הם, כי יש חפצים יותר גרועים מהם, ואינם בעלי מומין, ולפיכך דין האגד הוא דוקא לכתחלה.
עיין ברש"י לקמן (לו: ד"ה אלא) וז"ל לרב דאמר אין זה הדר כו' דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו וכו'. מה פירוש המילים "הואיל ומזכיר שם שמים עליו". נ"ל, כי רש"י מגביל את הפסול של מומין והפקעת נוי למצוות שיש בהן הזכרת שם שמים. בשאר מצוות - מום אינו פוסל. הפסול של מום נוהג בס"ת משום שישנה בו חלות שם שמים בעצם קדושתו, ועוד כי גם בס"ת י"ל כי הפסול ואנוהו אינו פוסל בשאר התיבות, דרק באזכרות, בשמות עצמן, הפקעת נוי מעכב, כי יש לדרוש את הכתוב "זה א' ואנוהו" כפשוטו, אותיות השם המופקעות מנוי פסולות [עיין פירוש זה בחדושי חתם סופר בסוגיות של מס' גטין (כ.)]. פסול מומין נוהג גם בקרבן וקדושתו שישנה עליו חלות שם שמים.
ג

יוצא דלרש"י יש חלות שם שמים במצות לולב. נראה כי אין רש"י דעת יחיד כי הרבה הוכחות ישנן לשיטתו:
א) הרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ט - י) כותב: ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה זו של שלשה מינים בימין ואתרוג בשמאל וילך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח וכו' והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל וכו', מדבריו משמע כי נענועי הלולב בשעת הלל מהווים קיום בעצם מצות הנטילה. הנוטל בלי נענועים בשעת הלל מקיים את עיקר המצוה אבל חסר קיום מצוה מלאה ושלמה. לדעת הרמב"ם נענועים בשעת ההלל מהווים קיום במצות נטילת לולב עצמה, ע"י נענועים מחבר את קיום הלולב עם אמירת שירה והלל להקב"ה, מצוה כהלכתה מתקיימת רק כשאדם נוטל ד' מינים בהלל והודאה. אמירת ההלל בשעת נענועים היא הקובעת שם שמים בלולב.¹
ב) הראב"ד כותב בשם הירושלמי כי יבש פסול משום לא המתים יהללו וכו' (פ' ח' מהל' לולב הל' ט'), יבש פסול משום שא"א לקיים בו מצות הלל למקום. לכאורה הדבר צ"ע, כיון שאמירת הלל אינה מעכבת - למה נפסל יבש.
וצ"ל, אמנם אין הלל מעכב את עיקר קיום המצוה כל זמן שד' המינים ראויים לשבח והודאה, אבל בשעה שהמה מופקעים מהלל והודאה - פסולים המה לגמרי: חזינן, כי שבח והודאה והזכרת שם שמים מהווים חלק ממצות ולקחתם ותנאי בהכשר החפצא ללקיחה.
ג) הריטב"א (לעיל ט.) מחלק בין לולב לסוכה בפסול מצוה הבאה בעבירה, וסובר דפסול זה אינו נוהג בסוכה אלא בלולב משום שבא לרצות כמו קרבן. לכאורה הדברים תמוהים, מה ענין רצוי ללולב. ובהכרח דהריטב"א סובר כי חלות שם שמים חלה בגופה של מצוה זו, ולולב בא לרצות כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים (לקמן לז:) כמו קרבן.
ד) עיין בסוגיא (לב:) אר"י שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח כו' אימא וכדי לנענע בו, ע"כ. הלכה מסויימת נאמרה בשעורי לולב כי צריך הוא להיות גבוה מכולם כשעור טפח. שעור זה הוא דין דאורייתא (נדה כו.), עיין ברש"י שם שכתב, וז"ל, שיהא שדרו של לולב יוצא למעלה מן ההדס כשם שהוא גבוה במינו מכולן, ע"כ. למה הוצרך רש"י להוסיף משום שהוא גבוה במינו מכולן אם הסוגיא כבר אמרה כדי לנענע בו. נ"ל כי קיום הנענועים וחלות ההלל וההודאה משתייכים בעיקרם ללולב כדכתיב "אז ירננו עצי היער", רק על ידו מצטרפים שאר המינים לקיום הנענועים ההלל וההודאה, והטעם - כרש"י - מפני שהוא גבוה במינו מכולם - הוא המין הגורם קיום ההלל וההודאה, דרך הלולב מתקיימת הודאה ע"י שאר המינים, לכן הלולב צריך לצאת מן ההדס והערבה טפח בשעת נטילה כי הוא החפץ הקובע את קיום ההלל והודאה, והלל והודאה לשם הם חלות בעצם מעשה הנטילה עצמה.
ה) מברכים "על נטילת לולב" כי הוא "גבוה במינו מכולן" (סוכה לז:). לכאורה הדברים חסרים ביאור, אלא כמו שנתבאר הלולב הוא המין העיקרי בקיום ההלל וקריאת שם שמים ולפיכך מברכים דוקא עליו. [ונ"ל בביאור הדבר, כי כל היצירה מרננת זמירות ליוצר הכל כדכתיב ההרים וכל גבעות וכו' יהללו את שם ד' וכו', ועץ התמר כשמנענע ברוח שר ומרנן תהלות ליוצר הכל יותר מג' המינים האחרים מפני שגבוה במינו מכולם].
ו) מצות הלולב במקדש כל שבעה נלמדת מהפסוק "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" (לקמן מא א, מג.), בשמחה במקדש יש חלות שבח לשם. והנה הרמב"ם (פ"ח מלולב הלי"ב) מביא כמקור לשמחת בית השואבה אותו הפסוק שנאמר בנטילת לולב כל שבעה במקדש. שמחת בית השואבה בעיקרה היתה שמחה של דברי שירות ותשבחות (עיין שם ברמב"ם), א"כ גם נטילת לולב במקדש כל ז' היא חלות מצות שיר ושבח, ומסתבר כי בדומה לקיום של "ושמחתם" בלולב שבמקדש כן גם במצות "ולקחתם" בגבולין יש יסוד של הלל והודאה.
מכל אלה הראיות בע"כ מוכרח כי ישנה חלות הזכרת שם שמים בעצמה של מצות הלולב, לפיכך לרש"י חל בה פסול מום והפקעת נוי.
ועיין בבעל המאור הכותב כי פסול היבש מקורו בגזה"כ של הקריבהו נא לפחתך הנוהג בקדשים. ולכאורה תמוה. אמנם בב"ב (צז:) אנו מוצאים כי פסול הקריבהו מתיחס גם לקידוש היום. מה השייכות בין פסול קדשים לקדוש היום ולולב. אלא הביאור הוא שפסול הקריבהו נא לפחתך - שבעיקרו הוא פסול מאוס - מצטרף לכל מצוות שחל עליהן שם שמים, ולכן קידוש על היין, שמקורו הוא באמירת שירה על היין וסידור שבחו של מקום על הכוס, ולולב, שבעיקר מצותו יש חלות שם שמים בהלל והודאה, חל עליהן הפסול הקריבהו נא לפחתך כמו בקרבנות.
יש שני דיני מאוס: א) דין מאוס מחמת עבירה וע"ז הנוהג בכל המצוות אפילו כשאין בהן חלות שם שמים (עיין ברמב"ם פ"א מציצית הלי"א) ובגמ' ע"ז (מז.) ב) דין מאוס של דבר שיש בו מום ושאינו מן המובחר, הנלמד מגזה"כ הקריבהו נא לפחתך, המשתייך רק לקרבנות ולמצוות שיש בהם חלות שם שמים וסדור שבחו של מקום, כמו קדוש על היין ונטילת לולב, ובכך מבוארת שיטת בעה"מ.
שם. רש"י ד"ה ושל עיר הנדחת. וז"ל משום דלשרפה קאי כו' וכיון דהאי לשרפה קאי אין שעורו קיים דכשרוף דמי, עכ"ל. דברי רש"י צ"ע, דהא ר"ש סובר כל העומד לשרוף כשרוף דמי (מנחות קב:) לענין טומאת אוכלין, ורבנן חולקים וסוברים שאינו כשרוף דמי, ואנן כרבנן קאי.
וי"ל, כי רש"י סובר דדוקא כשעומד לשרפה אמרי' כתותי מכתת שעורה, דלגבי חלות שעורים אף הרבנן מודו לר"ש דכשרוף דמי ואין הכשר שעור. הם סוברים דלאו כשרוף דמי בדברים שאינם זקוקים לשעור כמו טומאת אוכלין² וגט³, אבל כשיש חלות שעור מודים דכשרוף דמי וכתותי מכתת שיעוריה, ור"ש סובר דאף בדברים שאינם צריכים שיעור כשרוף דמי⁴. (עיין ברש"י לקמן (לא:) ובפרושו באשרה דמשה ובדברי התוס' שם.)
שם. במשנה - נקטם ראשו כו' פסול. רש"י מפרש שנקטם ראשו פסול משום דלא הוי הדר. יש להבין, למה לא כתב שפסול מטעם חסר - דלכאורה הוא טעם יותר פשוט. ובפשטות נ"ל, שהדר פסול כל שבעה לרש"י, וחסר פסול רק ביום ראשון, ולפיכך נקט את הפסול החמור שפסול כל שבעה, אבל אה"נ דנקטם פסול לרש"י גם משום חסר.
ברם יש לעיין האם פסול החסר נוהג בלולב בהדס ובערבה, או"ד פסול החסר נוהג דוקא באתרוג. ולפי"ז יתכן דמשום כך השמיט רש"י את הטעם של חסר מפסול נקטם ראש הלולב, כי לדעתו חסר פוסל רק באתרוג ולא בשאר המינים. (ועיין בהגהת הגרעק"א או"ח סי' תרמ"ה.)
והנה בנקטם ראש ההדס קיימת מחלוקת בין הראשונים אם הוא כשר או פסול, ועיין ברמב"ם ובראב"ד (פ"ח מלולב הל"ג - ו) ובר"ן (לד:). ושיטת הרמב"ן היא שנקטם ראש ההדס כשר "מפני שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכרת בו", ונראה, כי סברה זו היא מטעם הדר, כי בחסר אין זו סברה לחלק. חזינן לכאורה דלדעת הרמב"ן פסול החסר חל דוקא באתרוג, ושאר המינים פסולים רק מטעם הדר ולא מטעם חסר, והדבר צ"ע.
שם. תוס' ד"ה נקטם כו' לכאורה מיירי בשני עלין האמצעיים היוצאין מראש השדרה כו' וצ"ל דנקטם ראשו מיירי ברוב העלין העליונים עכ"ל. בהדס וערבה - אם פסול נקטם הראש נוהג בהם - חל הוא בעץ שלהם ולא בעליהם. לכאורה לשדרת הלולב יש דין עץ ולשאר הלולב יש דין עלים. לפי"ז הדעה הראשונה בתוס' סוברת שפסול נקטם הראש נוהג בתיומת דוקא, כלומר רק בעץ הלולב. הדעה השניה סוברת שנקטם ראש הלולב פוסל גם בעלי הלולב, ואם נקטמו רוב העלין הלולב פסול, ואע"פ שנקטם בהדס ובערבה חל דוקא בעץ - דפשוט אינו שייך בעלים - בלולב דשייך נקטמו רוב העלין יש פסול נקטם גם בעלין.
שם. תוס' ד"ה נפרצו עליו. רש"י מפרש שהעלים נפלו לגמרי מן השדרה. וצ"ע, דלכאורה אם כל העלין נפלו אין חפצא דלולב קיים כלל, ורש"י מפרש את הפסול רק מדין הדר, וצ"ע. ובע"כ צ"ל, כי אע"פ שרוב העלים נפלו לרש"י - מעוטם נשארו. והנה במצות הערבה שבמקדש יוצאים עם עלה אחד בבד א' (מד:). חזינן, דכשיש עלה א' יש חלות שם חפצא של ערבה, וכן הוא בלולב לדעת רש"י - יש חפצא דלולב אלא שפסול מטעם הדר.
אמנם, עיין ברמב"ם (פ"ז מלולב הל"א), וז"ל כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב, ע"כ. משמע מדבריו שאם נפרצו עליו אין כאן מין כפות תמרים ואינו חפצא של לולב כלל, וצ"ע. לפי"ז, דין נפרצו עליו לכאו' צ"ל פסול לרמב"ם כל שבעה, ומהרמב"ם (פ"ח שם הל"ט) משמע כי לולב שנפרצו עליו אינו פסול אלא ביום הראשון בלבד, וצ"ע.
שם. במשנה - לולב כו' והיבש פסול. לרש"י פסול מטעם הדר ומטעם ואנוהו, עיין לעיל בשעורים.
עיין בראב"ד (פ' ח' מהל' לולב הל' ט') המביא בשם הירושלמי כי יבש כמת ופסול כל שבעה. נראה כי הוא סובר שפסול היבש מפקיע את עצם חלות השם של מין לולב מהחפצא, ואין כאן נטילת חפצא של לולב כלל, ומפני כך פסול כל שבעה.
בשעת הדחק פוסק הרמב"ם כי לולב יבש כשר, וזה לשיטתו שיבש הוא פסול הדר. לולב יבש אינו הדר ופסול במקום שיש לולב יותר מהודר ממנו. בשעת הדחק בלי אפשרות אחרת לולב יבש נחשב הדר וכשר.
וי"ל, דהדר מעכב מדין זה קלי ואנוהו כנ"ל בראשית השעורים לפרק זה. ומסתבר דזה קלי מעכב רק כשיכול להתנאות - דאז חייב בנוי, אבל בשעת הדחק שאין נוי בנמצא אינו מעכב. אם נוטלו באופן של שעת הדחק אינו מבטל את מצות זה קלי שהוא היסוד של פסולי ההדר⁵. והנה, בעל המאור הביא את הפסוק של הקריבהו נא לפחתך שאסור להביא קרבן מן הגרוע, ומשווהו לדיני הדר בלולב. ומתקבל על הדעת שכשליכא טובים מאלו הגרועים בשעת הדחק נחשבים כטובים וכשרים להקרבה. וכן בלולב, כשליכא חפצים יותר טובים גם הגרועים נחשבים כטובים וכשרים ללקיחת מצוה.
הגר"א (או"ח סי' תרמ"ט ס"ו) מחלק בין אתרוג שכתוב בו הדר במפורש שאפילו בשעת הדחק אתרוג יבש פסול לבין שאר המינים שבשעת הדחק יבשים כשרים. נ"ל, שהוא סובר כי באתרוג דין ההדר קובע את עצם חלות שם המין ואם אינו הדר אין כאן אתרוג, אבל בשאר המינים הדר אינו דין בעצם שם המין אלא הוי דין פסול. בשעת הדחק יבש בשאר המינים אינו פסול ונחשב הדר, כי כזה החפץ הוא הכי מהודר שישנו ושנמצא - כרמב"ם.
הראב"ד פוסל אפי' לולב יבש בשעת הדחק - לשיטתו כי יבש אינו חפצא של ד' מינים כלל והוא כמת (פ"ח מלולב הל"א).
שם. במשנה - כדי לנענע בו. עיין ברש"י ובגמרא (לב:). יש לחקור בטפח כדי לנענע בו אי הוי שעור בחפצא או רק היכי תמצא לאפשר נענועים, ונ"מ אי אמרי' כתותי מכתת השעור בטפח זה באופן שנתחייב בשרפה. ועיין ברש"י ד"ה של עיר דאמרי' כתותי מכתת על הטפח. חזינן דהוי שעור, וכן מוכח בסוגיא בנדה (כו.) "ה' טפחים הם", עיין שם.
אלא שבזה יש לעיין האם הוי הטפח שעור בפני עצמו או שעור א' עם שאר ג' הטפחים שבלולב להשוות שעור של ד' טפחים.
יתכן שחקירה זו תלויה במחלוקת בין רש"י ותוס' (לקמן לב:) בתוס' ד"ה צא, שרש"י משוה את מדידת הטפח הרביעי למדידת שלשת הטפחים, אבל בעלי התוס' מבדילים ביניהם, כי ג' הטפחים נמדדים באופן שונה מהטפח הרביעי, עיין שם. וי"ל, כי לרש"י הטפח הרביעי הוי חלק מעצם שעור הלולב עצמו ונמדד בדרך אחת עם יתר הטפחים, אבל לתוס' מדידת ג' הטפחים בלולב לחוד והטפח הרביעי לחוד, כי סוברים, שהטפח הרביעי אינו שעור בגוף הלולב אלא שעור בנענועים. שעורי גוף הלולב נמדדים לחוד וטפח של נענוע לחוד.
ויצא נ"מ בהדסים גדולים יותר מג' טפחים - למשל בגובה ז' טפחים - האם הלולב צ"ל עוד טפח גבוה מההדסים - להיות גבוה ח' טפחים. אם דוקא יש חלות דין שעור של ד' טפחים בלולב אין הלולב צ"ל באופן זה טפח יותר גבוה מההדסים, אבל אם הטפח האחרון הוא דין בנענועים - גם באופן זה הלולב צ"ל גבוה מההדסים טפח כדי לנענע בו, עיין בפוסקים⁶, ועיין לקמן בשעורים (לב.).
ענין פסולי ד' המינים כל שבעה
בדין פסולי ד' המינים כל שבעה יש לבאר ד' שיטות בראשונים: 1) רש"י; 2) תוס': 3) רמב"ם; 4) ורמב"ן. ועיין לקמן (מא.) במשנה, דיש מצוה מה"ת במקדש כל ז' מקרא ושמחתם; ובגבולין, יש מצות ולקחתם ביום הראשון מדאורייתא, ושאר הימים מדרבנן זכר למקדש מתקנת ריב"ז.
בכל שיטה ושיטה לעצמה חייבים לדון בשלשה ענינים: א) דין הפסולים ביום הראשון מדאורייתא במצות ולקחתם. ב) דין הפסולים במקדש מדאורייתא במצות ושמחתם בכל שבעת ימי החג. ג) דין הפסולים בזמה"ז בגבולין מדרבנן בשאר הימים שנוטלים שבעה זכר למקדש.
בסוגיא שלפנינו (כט:) כתוב שיבש וגזול פסולים כל שבעה בו בשעה ששאול פסול דוקא ביום הראשון. בסוגיא להלן (לו:) כתוב שחסר פסול ביום ראשון בלבד וכשר בשאר הימים.
הנה הביאור בשיטות הראשונים:
שיטת רש"י:
וז"ל - בשלמא יבש פסול מדרבנן נמי כיון דמצוה היא משום זכר למקדש בעינן הדור מצוה, עכ"ל. ולקמן (לו:) ד"ה בשלמא כתב וז"ל: ביו"ט ראשון שלקיחתו מן התורה ובעינן לקיחה תמה כו' וביו"ט שני נפיק ביה כו' אע"ג דלא היה שלם אלא לרב דאמר אין זה הדר כו' אפי' בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו וכו'. לרש"י, במקדש מדאורייתא כל הפסולים פסולים כל שבעה, ודוקא בגבולין מדרבנן בשאר הימים יש קולא לצאת בשאול ובחסר אבל לא עם חפצא שאינו הדר, אך ביום הראשון בגבולין מדאורייתא כולם פסולים.
ונראה, דלרש"י, במצוה דרבנן בגבולין בזה"ז, הפסולין של חסר ושאול כשרים, והוא משום שחסר ושאול מהווים פסולים מיוחדים, שחלים מדאורייתא דוקא במצות ד' המינים, ורבנן הקילו בם בשאר הימים, משא"כ הפסולים מטעם הדר ומומים, דאלו פסולים מדין נוי מצוה, וחלים בכל התורה כולה, ולפיכך אפי' במצות הנטילה מדרבנן בשאר ימי החג החמירו בהם רבנן ופסולים. ועיין בשעורים לעיל בריש הפרק ביאור מלא בשיטת רש"י ובדין נוי מצוה, דסובר דלפעמים מהווה פסול גם בדיעבד ולא רק דין הדור מצוה לכתחלה, ופסול בכל התורה כולה ולאו דוקא במצות ד' המינים, משא"כ שאול וחסר דפסולים רק במצות ד' המינים - ובפסולים אלו בזה"ז הקילו הרבנן בשאר הימים בגבולין. מ"מ, מדאורייתא לרש"י, אין חילוק בין מצות ולקחתם למצות ושמחתם, כל הפסולים חלין בשתיהן, וכנראה, סובר דמהוות מעיקרא דדינא מצוה אחת, ולכן אותם הפסולים חלים בשתיהן.
דהנה יש לעיין במצות ולקחתם ושמחתם - האם הווין מעיקרא דדינא מצוה אחת או שתי מצוות מיוחדות. ונ"מ לפסולים, דאי מצוה אחת הן - שוות בדיני הכשר ופסול, אבל אי הויין שתי מצוות מיוחדות אין להשוותן בדיני הכשר ופסול. רש"י סובר כנראה דמצוה א' הן ולכן משווה אותן לגמרי, כל הפוסל במצות ולקחתם פוסל בושמחתם, פסולי חסר והדר ושאול נוהגים בין בגבולים ביום הראשון ובין במקדש כל שבעה, משום דמצוה א' יש ביום הראשון בגבולין ובמקדש כל ז', עם דין אחד של הכשר ופסול.
עוד נ"מ היוצא מהיסוד הזה במי שלוקח לולב במקדש ביום הראשון של החג, האם הוא מקיים שתי מצוות, בין ולקחתם ובין ושמחתם, או"ד מקיים רק מצוה אחת. אם שתי מצוות שונות הן בעיקר דיניהן מקיים שתי מצוות ויש לו שני קיומי מצוות דשתיהן נוהגות בראשון, אבל אם מעיקר חלות דיניהן מהוות מצוה א' מקיים רק מצוה א' בלבד, והיינו ולקחתם לכם ביום הראשון ולא מצות ושמחתם, דקיום ושמחתם הוי המשך מצות ולקחתם, ומתחילה דוקא ביום השני במקדש ואיננה בראשון. ומכיון שרש"י סובר שמעיקר הדין שוות ומצוה א' הן, דשוות לגמרי לגבי הכשר ופסול - הנוטל לולב במקדש מקיים דוקא המצוה האחת של ולקחתם ולא יותר, כי מצות ושמחתם מתחילה ביום השני ומהוה המשך למצות ולקחתם בשאר הימים במקדש, אבל אינה מצוה מסויימת בפני עצמה בראשון, כי בראשון מקיימין דוקא מצות ולקחתם ולא יותר - ואפי' במקדש.
שיטת התוס'.
עיין בתוס' ד"ה בעינן (כט:), וז"ל, משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש כו' הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ושאול לא תקון וכו'. התוס' דוחים את פירוש רש"י שטעם פסול ההדר הוא מדין "זה קלי ואנוהו", עיין בתוס' ד"ה לולב, אך הם מקבלים את שיטתו שהדר פסול כל שבעה במצוה דרבנן כמו במצוה דאורייתא, אבל שאול וחסר כשרים במצוה דרבנן. ויש לברר מה ההבדל בין הדר לשאול וחסר.
ונראה, כי לתוס' יש שני פסולים בד' המינים: א) פסולי חפצא; ב) פסולים בקיום הגברא. חסרון הדר ומומים פסולי חפצא הם. אבל לדעתם שאול וחסר פסולים רק בקיום מצוה של הגברא ובמעשה הלקיחה, אבל לא בחפצא. ולכן הנ"מ בשאר הימים. דין ההדר קובע פסול והכשר של החפצא ומשום כך נוהג בכל הימים, (ור"ל התוס', "משום הדור מצוה", כלומר, משום הכשר החפצא), אבל שאול דין במצות הגברא - שאינו יוצא בלולבו של חבירו - וחסר דין במעשה לקיחת הגברא - שאין לו לקיחה תמה - אבל בכל אופן החפצא עצמו אינו פסול, ולפיכך אין הפסולים האלו חלים בזמה"ז מדרבנן. וחדוש גדול יש בתוס' שחסר אינו פסול בעצם החפצא אלא שפוגם את לקיחת הגברא שאינה לקיחה תמה - ודין הוא בהכשר המעשה בלבד.
ברם בין לרש"י ובין לתוס' כל הפסולים נוהגים כל שבעה מדאורייתא במקדש - בין פסולי יבש והדר ובין פסולי חסר ושאול, ושאר ראשונים חולקים עליהם כדלהלן. רש"י ותוס' סוברים שהכתוב ושמחתם במקדש מאריך את זמן מצות ולקחתם במקדש לשבעת ימים, ומעיקר דינן הן מצוה אחת. הנוטל לולב במקדש ביום ראשון מקיים את מצות ולקחתם ובשאר ששת הימים אותה המצוה עצמה מתקיימת ע"י הפסוק ושמחתם, מפני כך כל הפסולים דאורייתא של יום ראשון, שאול, חסר והדר - פסולים כל שבעה במקדש, וע"ז חולקים ראשונים אחרים כדלהלן.
שיטת הרמב"ם.
ז"ל הרמב"ם (פ"ח מהל' לולב הל"ט) - כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגנבה ביום טוב ראשון בלבד אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר והפסלנות שהוא משום עבודת כוכבים או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט ראשון בין בשאר ימים פסול עכ"ל. משמעות לשונו סתומה ובלתי מפורשת, שאין הרמב"ם מחלק בשאר הימים בין מצות הלולב במקדש מדאורייתא למצות הלולב בזהמ"ז בגבולין מדרבנן - אלא פסולי מומים ולכם הם כשרים בכל אופן בשאר ימי החג, ועכו"ם ואסורי אכילה בלבד פסולים בשאר הימים⁷. ונראה שהרמב"ם סובר שמצות ושמחתם במקדש ומצות ולקחתם בגבולין הן שתי מצוות שונות, ולכן פסולי מצות ולקחתם כמו הדר ולכם אינם נוהגים בושמחתם, אלא שמ"מ זקוקה גם מצות ושמחתם לחפצא של ד' מינים. חסרון היתר אכילה לדעת הרמב"ם מפקיע את חלות שם הפרי של אתרוג, כי אין אתרוג שאסור באכילה נקרא פרי עץ הדר וחסר עצם החפצא של אתרוג, ומפני כך גם א"א לצאת בו גם ידי מצות ושמחתם במקדש⁸ ומצות ולקחתם. ולכן אין יוצאים במקדש גם בעכו"ם - שכתותי מיכתת שיעוריה, כי עצם שיעורי החפצא של ד' המינים חסרים ואין כאן חפצא של מצוה בכלל, משא"כ בשאר הפסולים כהדר ולכם - דחלים מדין פסול - מ"מ עצם החפצא של ד' המינים קיים - ולכן חלים דוקא במצות ולקחתם ולא במצות ושמחתם.
יוצא, שלדעת הרמב"ם, מצות ושמחתם מהווה מצוה בפני עצמה בחלות שמה וקיומה, ואין היא חלות מצות ולקחתם לששת ימים נוספים, ולכן אליבא דהרמב"ם כל פסולי מצות ולקחתם אינם שייכים לושמחתם. זקוקה ושמחתם במקדש דוקא לחפצא של לולב ואתרוג, כי אין מצות ושמחתם מתקיימת במינים אחרים. ובאתרוג שאסור באכילה, ובכתותי מיכתת שעוריה חסר עצם החפצא של אתרוג ולולב, ולכן חלים במצות ושמחתם. משא"כ מומין ושאול, דהחפצא של מצוה קיים אלא שנפסלו. הפסולים במצות ולקחתם אינן חלין במצות ושמחתם.
יוצא שקיימת מחלוקת יסודית בין רש"י ותוס' מצד אחד לבין הרמב"ם מצד שני. לרש"י ותוס' - מצות ושמחתם היא המשך דמצות ולקחתם מדאורייתא, ולפיכך שוות בכל דיני הכשרן ופסולן. לפי הרמב"ם - שתי מצוות שונות הן, אלא ששוות דוקא במין ובחפצא של מצוה, ברם אין הלכותיהן דומות כלל בדיני הכשר ופסול.
אלא דאי קשה הא קשה - מדוע מכשיר גזול ומצוה הבאה בעבירה בשאר הימים במקדש מדאורייתא, דהא גזול אינו פסול דוקא במצות ולקחתם אלא בכל התורה כולה בכל המצוות, ומ"ש מצות ושמחתם משאר מצוות התורה, והדבר צ"ע, ויתר הראשונים חולקים עליו, וצ"ע.
שיטת הרמב"ן.
ז"ל במלחמות: וביום הראשון בעינן לכם ובשני אפילו במקדש יוצא הוא בלולבו של חבירו כו' ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני דבכל לולב הניטל מה"ת קתני הגזול והיבש פסול כו' ובגמ' ירושלמי כו' כל הפסולין אינן פסולין אלא ביו"ט הראשון בלבד דבר ברור הוא להכשיר הפסולין ביום שני במדינה וכו' עכ"ל.
הרמב"ן סובר כי כל פסולי ד' המינים נוהגים במקדש כל ז' חוץ מלכם שנוהג דוקא ביום הראשון, ברם בשאר הימים בגבולים כל הפסולים כשרים.
בבאור שיטתו אמר הגר"מ זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל שסובר הרמב"ן כי עיקר קיום מצות ושמחתם שונה היא ממצות ולקחתם, דשתי מצוות נפרדות הן, מכל מקום דיניהן שוים לגבי הכשר החפצא למצוה, דחפצא שהוא פסול לולקחתם פסול לושמחתם, ולפיכך דיני הדר וחסר המהווים לרמב"ן פסולים בחפצא חלים בין במקדש ובין במדינה דין תורה כל שבעה. ברם דין לכם דין הוא במעשה המצוה ובקיום הגברא, דשאול אינו פסול בחפצא ורק פסול בלקיחת הגברא. דיני לקיחה נוהגים במצות ולקחתם ולא בושמחתם המהווה מצוה מיוחדת לעצמה.
ברם ז"ל הרמב"ן: בשלמא יבש בעינן הדר דהדר דשמא אתרוג כתיב כל היכא דבעינן אתרוג בעינן הדר וכו'. נראה, שלשון זה ברמב"ן קשה לפירוש הגר"ח זצ"ל, כי משמעה שהדר פסול במקדש כל שבעה משום שהדר אינו דין פסול בעלמא אלא שהדר הוי דין בעצם חלות השם של אתרוג - אתרוג שאינו הדר אינו מין אתרוג כלל (ועיין לעיל בשיעורים בשם הגר"א לגבי יבש בשעת הדחק), ולפיכך פוסלו במקדש, אבל לא משום שהוא פסול בעלמא בחפצא כסברת הגר"ח. וא"כ אין הרמב"ן משוה ושמחתם ולקחתם בדיני הכשר ופסול, מכיון דשתי מצוות הן, אלא שסובר שדבר שאינו הדר אינו חפצא של אתרוג כלל ולכן אינו ראוי לושמחתם⁹.
הגר"ח זצ"ל דחה משמעות זו, ששאל, אם אתרוג שאינו הדר לרמב"ן אינו מין אתרוג כלל - למה מכשירו הרמב"ן בזהמ"ז בגבולים, כי אפי' המצוה מדרבנן זקוקה למין אתרוג, ובע"כ צ"ל, טען הגר"ח זצ"ל, כי לשונו זה לאו דוקא, אלא ר"ל, כי הדר פסול הגוף הוא, ואינו כשאול שהוא פסול גברא במעשה המצוה. באמת, בשאר מקומות, הרמב"ן במלחמות קורא לחסרון הדר "פגמי אתרוג ולולב", משמע שהוא דין פסול הגוף סתם אבל לא הפקעת עצם המין, וצ"ע. (ועיין לעיל בשיעורים על המשנה ובביאור חסרון הדר אם דין פסול הוא או דין הפקעת מין הוא.)
פסולי ד' המינים ביו"ט שני של גליות
זייל הרמב"ם: כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגנבה ביו"ט ראשון בלבד אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר עכ"ל (פ"ח מהל' לולב הל"ט).
יש להעיר מדוע הזכיר הרמב"ם את הדין של יו"ט שני בפני עצמו. ואמר הגר"מ זצ"ל כי הרמב"ם סובר שרק קיום של "ושמחתם" הנוהגת בשאר הימים מתקנת ריב"ז מקיימים בלקיחת פסולים, אבל מצות ולקחתם זקוקה לכשרים. ביו"ט שני של גליות ישנן שתי מצוות מדרבנן: 1) "ולקחתם" מדין יו"ט שני; 2) "ושמחתם" מתקנת ריב"ז. הרמב"ם סובר דלכתחילה חייבים לקחת כשרים ביו"ט שני מדין "ולקחתם" ורק בדיעבד יוצאים בפסולים את מצות "ושמחתם" מתקנת ריב"ז, לפיכך הטעים הרמב"ם "ביו"ט שני עם שאר הימים", כלומר ביו"ט שני הנכלל עם שאר הימים במצות "ושמחתם" יוצאים בפסולים. מ"מ לפי דעת הרמב"ם לכתחלה זקוקים ליטול כשרים ביו"ט שני.
ברם נ"ל, שממה שאין נוטלין לולב בזה"ז בגלות בשמיני עצרת, מוכח כי לגבי נטילת לולב בסוכות אינו נוהג דין ספיקא דיומא. יוצא דביו"ט שני של גליות יש דוקא מצות "ושמחתם" ואין מצות "ולקחתם" נוהגת מדרבנן כלל. ולפי"ז אין צורך אליבא דהרמב"ם לקחת לכתחילה ביו"ט שני של גליות מינים הכשרים ליום הראשון.
ונ"ל שהבאור בזה הוא על פי שיטת הרמב"ם המפורסמת בדין יו"ט שני של גליות בזה"ז (פ"ו מיו"ט הלי"ד - ט"ו) וז"ל: אבל היום כו' אין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזהמ"ז לא ערובי תבשילין ולא ערובי חצרות וכו'. לדעת הרמב"ם אין אנו נוהגין בזה"ז יו"ט שני של גליות בתורת ספק אלא בתורת ודאי ולפיכך אין תנאים חלים. לפי"ז י"ל, כי שונה לולב בזמן הזה - שהוא משום המנהג - מדינו לבני הגולה בזמן הראייה. בזמן הראייה ביום השני היו נוטלים מדין ספק ממש, ולקחו לולבים אפי' בשמיני עצרת¹⁰, וביו"ט שני חזרו אבותינו אחרי מינים כשרים משום הספק דיום ראשון מדין מצות "ולקחתם", אבל בזהמ"ז חייבים ליטול את הלולב ביום השני ודאי מתקנת ריב"ז - ודוקא מדין מצות "ושמחתם". המנהג ששלחו מתם מחדש איסור מלאכה ודאי על בני הגולה לדעת הרמב"ם ביום השני, אבל אינו מחדש חובת לולב על פי מצות "ולקחתם" דיום ראשון, הואיל וכבר חייבים לקחתו מדין ריב"ז זכר למקדש. כיון דיש חוב קדום לקחת את הלולב מדין "ושמחתם" לא הנהיגו בשני חובת לולב מדין "ולקחתם" ויו"ט שני של גליות, ומשו"ה פוסק כי לכתחלה יוצאים בשני במינים פסולים למצות "ולקחתם". אין מנהג חל על גבי תקנה, ולכן פוסק הרמב"ם כי פסולי הראשון כשרים ביו"ט שני לכתחלה (שלא כגר"מ זצ"ל) משום שאין חובת "ולקחתם" נוהגת בזה"ז ביו"ט שני של גליות כלל; רק חובת "ושמחתם" מתקנת ריב"ז נוהגת. לא הונהג ליטול את הלולב ביום שמ"ע כי לגבי לולב ליכא מנהג יו"ט שני; התקנה של ריב"ז מונעת את חלות המנהג בכל החג לגבי דין הלולב.
שיטת הריטב"א.
הריטב"א (כט:) מביא שתי שיטות ראשונים בדין פסולים ביו"ט שני של גליות. ז"ל השיטה הראשונה: וכל שאמרנו שפסולין ביום הראשון בלבד דעת גדולי רבותינו ז"ל שהוא נוהג בזה"ז ב' ימים כו' כיון שאנו עושים יום שני בתקנת חכמים משום מנהג אבותינו שהיו עושים אותו בספק ככל חומרי יום ראשון הרי אנו כאלו אין אנו יודעים בקיבעא דירחא בכל עניניו וכו'.
לשיטה זו - בנגוד לרמב"ם - הדין של מנהג אבותינו מחדש בזה"ז חלות של ספק, וכל דיני הראשון נוהגים בשני - גם החומרות דהלכות לולב; מצות "ולקחתם" נוהגת ביום טוב שני ומחייבת ד' מינים כשרים.
אמנם צ"ע, כי אע"פ שמצות "ולקחתם" אינה מתקיימת בפסולים, למה בדיעבד לא נוטלים פסולים ביום טוב שני מדין "ושמחתם" כתקנת ריב"ז זכר למקדש, שהרי מצות "ושמחתם" חלה בודאי ביום שני, וכדמוכח ממה שאין לוקחים את הלולב בזה"ז ביום שמנ"ע, ושבעת ימי "ושמחתם" מסתיימים ביום הושענא רבה; היום השני נכלל בזה"ז במצות "ושמחתם" מריב"ז באופן ודאי, וא"כ בדיעבד יש ליכול הפסולים ולברך עליהם ביום שני, ולמה לריטב"א אינו כן?
ונ"ל, שכדי לתרץ את הקושיא הזו יש להקדים קושיה אחרת, הלוקח פסולים ביו"ט ראשון לא יצא, וקשה, למה לא קיים בדיעבד ביום הראשון את מצות "ושמחתם" לפי תקנת ריב"ז. התירוץ הוא, דבמקום שיש מצות לולב מדין "ולקחתם" דאורייתא אין תקנת ריב"ז חלה, מצות הנטילה ביום הראשון מהווה מצות "ולקחתם" דאורייתא בלבד.
ונראה, כי כן הוא בנוגע ליו"ט שני לפי דעת רבותיו של הריטב"א. כיון שמצות "ולקחתם" נוהגת בו מטעם מנהג אבותינו בידינו, לא חלה תקנת ריב"ז ליטל לולב מדין "ושמחתם" זכר למקדש, ואע"פ שחובת הלקיחה ביו"ט שני היא משום ספק גרידא, הואיל ויש חובת לקיחה אחרת, תקנת ריב"ז זכר למקדש אינה חלה, ולפיכך סוברים שאין ליטול פסולים כלל ביו"ט שני - אפילו בדיעבד.
היוצא לנו כי לרמב"ם תקנת ריב"ז חלה ביו"ט שני באופן ודאי מדין "ושמחתם" זכר למקדש, ולדעתו מצות "ולקחתם" מדין מנהג אינה חלה כלל ביו"ט שני, ולכן מכשיר פסולים ביו"ט שני לכתחילה. שיטת רבותיו של הריטב"א הפוכה, מצות "ולקחתם" בלבד נוהגת ביו"ט שני, ואין תקנת ריב"ז "ושמחתם" זכר למקדש חלה כלל.
וז"ל השיטה השניה בריטב"א: אבל מורי רבינו שלמה אמר לי כו' דכיון דידעינן בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו כו' אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצוות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו וכו'. נראה, כי ר"ש מסכים עם פרוש הרמב"ם כי יו"ט שני בזה"ז אינו דין ספק אלא דין מנהג ודאי, ולגבי מצות לולב אין מנהג יו"ט שני נוהג, מכיון שישנה מכבר מצות לולב מתקנת ריב"ז זכר למקדש. לפי"ז נוטלים פסולים לכתחילה ביו"ט שני לפי תקנת ריב"ז ומברכים עליהם¹¹
שיטת הר"ן היא כי ביו"ט שני נוטלים פסולים בלי ברכה. לדעתו דין יו"ט שני מוטל בספק, ספק יום ראשון על פי דין מצות "ולקחתם" הנוהגת דוקא בכשרים או ספק יום דחוה"מ ע"פ מצות "ושמחתם". בסופו של החג יום הושענא רבה הוא היום האחרון של נטילת "ושמחתם". אין דין ספקא דיומא בלולב בשמנ"ע. מ"מ, ביום טוב שני יש דין ספק ונוטלים פסולים מספק. ההלכה כדעת הר"ן.
קונטרס בענין מצוה הבאה בעבירה
בדין מצוה הבאה בעבירה, עיין (ל.) בגמרא, שלולב הגזול פסול גם ביו"ט שני משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.
בלולב הגזול שנתייאשו הבעלים, חולקים ר"ת ור"י אם הגזלן יכול לצאת בו מצות לולב למ"ד יאוש בכדי קונה. עיין בתוס' ב"ק (סז.) ד"ה אמר. ר"ת סובר שאע"פ שיאוש בכדי קונה, אין הגזלן יוצא בלולב זה, עדיין הוא פסול מפני מה"ב. ר"י חולק וסובר שאכן יוצא.
יש להבין את יסוד פלוגתתם. ונראה, שיש לפרש את המחלוקת הזאת בשני אופנים. א) הירושלמי במס' שבת (פרק האורג הלכה ג') על ההלכה של מי שקרע על מתו בשבת יוצא ידי מצות קריעה אע"פ שהוא חייב מיתה מפני שחלל את השבת, מקשה, למה יוצא, ומ"ש מהאוכל מצה גזולה בפסח שאינו יוצא ידי מצות אכילת מצה. ז"ל התירוץ שם: תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבד עבירה, כך אני אומר, הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח (בלשון תמיה), עכ"ל.
הירושלמי הניח את היסוד להבנת כל הענין של מצוה הבאה בעבירה. עבירה בעת המצוה אינו יסוד דין זה. חטא בבת אחת עם עשיית המצוה אינו פוסל את המצוה. רק החפצא הגזול דהוא גופא עבירה הוא פסול למצוה. החפצא של גזלה מהווה חפצא של עבירה ולפיכך הוא פסול למצוה, אבל הקורע באיסור בשבת על מתו והאוכל מצה אגב הוצאה מרשות לרשות בשבת יוצאים ידי חובתם מפני שאין החפצא חפצא של עבירה.
לפי"ז י"ל, דבזה פליגי ר"י ור"ת: לפי ר"י, השם של גזול הפוסל את החפצא למצוה תלוי בדין גזלה בדיני ממונות. כל זמן שבדיני ממונות החפץ הוא גזול נפסל הוא גם למצוה. אבל אם יאוש בכדי קונה, ממילא פקע ג"כ השם של פסול הגזול בנוגע למצוות. אליבא דר"ת, השם של גזול בחפצא הפוסלו למצוות אינו תלוי בדיני ממונות. גם אם יאוש בכדי קונה, נשאר על החפצא שמו של פסול גזול מפני שהחפץ בא לידיו בגזלה.
התוס' בב"ק (שם) הקשו על ר"ת: אם יש יאוש ושנוי רשות, הלוקח יכול לצאת ידי חובתו בלולב שקנה מהגזלן (כמו פשטות הסוגיא באונכרי (ל:), וקשה לר"ת, למה לא נשאר על החפצא בידי לוקח חלות השם של פסול גזול. ועוד קשה, אם שנוי קונה, הרי איתא (לקמן ל:) שהגזלן יכול לצאת ידי חובתו בדבר הגזול אחרי השנוי, ולר"ת למה באופן זה פקע מהחפצא הפסול של גזול.
ונראה, שבשנוי קונה הטעם ברור, מפני שע"פ דין יש חלות שם חפצא חדש שאינו אותו חפץ שהיה גזול. הרי איתא בב"ק (צד.) שגם בנוגע לפסול של אתנן זונה אחרי שנוי - למ"ד הסובר שנוי קונה - הוכשרה הבהמה להקרבה, א"כ אין תימה שהפסול של גזול ג"כ פקע מהחפצא ע"י שנוי.
בנוגע לקושיא בענין לוקח, נ"ל שהפסול של גזול בחפצא תלוי באיסורא אתי לידיה. אליבא דר"ת למי שעשה את מעשה הגזל גם אחר שקנה אותו בדיני ממונות נחשב החפצא לגזול, אבל הלוקח שקנה ביאוש ושנוי רשות לא עשה מעשה גזילה מהבעלים, ובהיתירה אתי לידיה, ולפיכך פקע אחרי קנייתו הפסול של גזול בחפצא.
לפי דרך זאת יוצא שלר"ת בכל מצוות התורה יש פסול מה"ב בדבר הגזול אחרי יאוש.
ב) עיין בספר הישר לר"ת (חלק החידושים סי' ק"כ) וז"ל: ונ"ל משום דסבירא ליה לעולא דיאוש כדי בעלמא קני לבד מקרבן ואתרוג, דבפרק מרובה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול, ור' יוחנן בלולב הגזול דריש ליה לגבי אתרוג נמי מהכא וכו'. נראה מספר הישר, שר"ת סובר, שבעלמא יאוש בכדי קני אפילו לענין מצוות, אלא שבנוגע לקרבן וללולב אין היאוש קונה. וצ"ע, מה הצד השוה שבין קרבן ללולב.
ונ"ל, ששיטת ר"ת היא שבמצוות הזקוקות לחלות השם של "לכם" אין יאוש קונה, לכן בקרבן הזקוק לחלות בעלים ול"לכם" יאוש אינו קונה, וה"ה בלולב הזקוק ל"לכם" אין יאוש קונה. וצ"ל לפי"ז, ששונה הדין של "לכם" בלולב ביום הראשון מביתר ימי החג. ביום הראשון, "לכם" בלולב בא להוציא גם את השאול כדאיתא בגמ' סוכה (כט. מג.) אבל ביתר ימי החג הדין של מה"ב קובע שיש פסול של "לכם" רק בגזול, אבל שאול אכן נחשב ל"לכם". הטעם פשוט, הרי בשאול יש קנייני שאלה לשואל - משא"כ בגזול. ביתר ימי החג קנייני השאלה מכשירים את הלולב למצות לקיחה, אבל לולב הגזול הוא פסול.
לפי זה, שיטת ר"ת מוגבלת למצוות הזקוקות ל"לכם" ולקנין בעלים, אבל לא לשאר המצוות.
ועיין בסוגיא לעיל (ט.) בתוס' ד"ה ההוא שהקשו דאם יש פסול כללי של מצוה הבאה בעברה מן התורה, מדוע צריכים פסוק מיוחד - "חג הסוכות תעשה לך" - למעוטי גזולה, הרי הסוכה פסולה מפני הפסול של מה"ב.
לפי הנ"ל אליבא דר"ת מתורצת הקושיא. רק במצוות הזקוקות לדין של "לכם" סובר ר"ת שגם אחרי יאוש - אפילו אם יאוש קונה - קיים הפסול של גזול ומצוה הבאה בעברה. שיטתו נאמרה בלולב ובקרבן, והגמרא כאן מביאה את הפסוק של "לך" להוכיח שגם הסוכה נכללת ביחד עם הלולב ועם הקרבן כמצוה הזקוקה לחלות בעלים ולדין של "לכם". ממילא סוכה גזולה תהיה פסולה גם אחרי יאוש, משא"כ בשאר מצוות התורה.
לפי ספר הישר צ"ל, שאין קושיא נמי משנוי קונה ומיאוש ושנוי רשות, כי קניינים אלו קונים קנין גמור גם בנוגע לחלות דין "לכם" במצוות. אבל יאוש בכדי אינו קונה קנין גמור לגבי דין בעלים ו"לכם" במצוות.
ב

ונראה, שאין ספק שהרמב"ם קבל את שיטת הירושלמי שהדין של מה"ב תלוי בחלות השם של גזול בחפצא של המצוה, ולא בעברה שנעשתה בשעת עשיית המצוה. וז"ל הרמב"ם בהלכות שופר (פ"א הל"ג): שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל עכ"ל. הרמב"ם פוסק שאדם יוצא ידי תקיעת שופר בשופר הגזול. טעמו הוא שהחפצא של מצות שופר אינו השופר עצמו אלא הקול, הרי מצות שופר אינה התקיעה אלא השמיעה, לפיכך הקול של השופר הוא החפצא של המצוה, וקול איננו גזול. השם של גזול בחפצא של השופר אינו פוסל את שמיעת הקול, ואע"פ שבעת שמיעת השופר הוא עושה את מעשה העברה של גזלה ע"י הגבהתו - אינה פוסלת את המצוה. עבירה בשעת עשיית המצוה אינה פוסלת. יוצא שהרמב"ם סובר כשיטת הירושלמי בקורע על מתו בשבת (ההיקש בין הרמב"ם והירושלמי קיבל מו"ר שליט"א מהגר"מ זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל).
עיין שם בראב"ד וז"ל: א"א, ואפילו אם יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ, הכי איתא בירושלמי עכ"ל. ולכאורה דבריו משוללי ביאור. ואשר נ"ל, שהראב"ד סובר כספר הישר לר"ת שרק במצוות הזקוקות לחלות של "לכם" יש הפסול של מה"ב. מצוות כאלו הן הקרבנות, הלולב, והסוכה, אבל בשופר אין בו דין "לכם" כלל, לפיכך אין בשופר לדעתו הפסול של מה"ב.
נחזור לשיטת הרמב"ם. הוכח שהוא קבל את שיטת הירושלמי שמה"ב מוגבלת לפסול גזול בחפצא, ויש לברר שיטתו בנוגע למחלוקתם של ר"ת ור"י.
והנה ז"ל (פ"ח מלולב הל"א): ארבע מינין האלו כו' שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שיהיה מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול עכ"ל. צ"ע, הרי הרמב"ם פוסק שיאוש בכדי אינו קונה (פ"ה מגנבה הל"ב), וא"כ מה ביאור החידוש שלו שאפילו לאחר יאוש בעלים הלולב פסול, דלכאורה הוא פשוט שהרי יאוש אינו קונה.
ונ"ל שהרמב"ם סובר, שאפילו אחרי יאוש עם שנוי רשות הלולב פסול, בזה הוא נוקט שיטה חדשה דגם ללוקח מהגזלן הקונה את הלולב ביאוש ובשנוי רשות קיים הפסול של מה"ב. (כנראה הרמב"ם מפרש את הסוגיא באונכרי (לקמן ל.) כלשונו השניה של רש"י שם, המפרש שמדובר רק למ"ד הסובר יאוש בכדי קונה, לפיכך, אחרי שהגנב כבר קנה ביאוש בכדי, יכול הלוקח ממנו ליטול את הלולב למצותו. ככה, קנין הלוקח בא בקנין גמור.) טעמו, כיון שהלוקח מהגזלן קנה את הלולב בקנין גזלה ביאוש ובשנוי רשות, נשאר השם של גזול על הלולב. והחפצא של לולב עדיין פסול ללוקח. (ונראה שזה פשוט, שרק ללוקח הראשון הלולב פסול, ללוקח שני - הלוקח מן הלוקח הראשון בהיתר גמור - הלולב כשר.)
ונראה לבאר את פסק הרמב"ם ע"פ ביאור הגר"ח זצ"ל, דלפי הרמב"ם גם הלוקח עושה מעשה גזלה. ועיין ברמב"ם (פ"ה מגנבה הל"א) וז"ל: אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח אינו גונב וע"ז נאמר חולק עם גנב שונא נפשו עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל, דהעון של הלוקח הוא שמשתתף בגנבה עצמה והריהו כגנב עצמו מפני שחולק עמו. והרמב"ם ס"ל (שם הל"ג) שהלוקח מגנב שקונה ביאוש ושנוי רשות חייב לשלם דמים לנגנב, והראב"ד משיג. והגר"ח זצ"ל ביאר דהלוקח חייב לשלם משום מעשה הגזלה שלו, ולא מבעיא בשנוי רשות קודם יאוש דהוי מעשה גזלה עבור הלוקח בשעת הלקיחה, אלא אפי' לאחר יאוש, דקונה הלוקח, לפי הרמב"ם ג"כ יש חלות גזלה בקניית הלוקח. ואע"פ שקונה, הדמים שמשלם לנגנב הם דמי גזלה. ולפי"ז אתי שפיר דגם לאחר קנין יאוש ושנוי רשות הוי מצוה הבאה בעברה עבור הלוקח דהוי כגנב עצמו. ברם הגר"ח זצ"ל חלק בין לוקח דעובר באיסור גזלה בקנינו מהגנב לבין יורש דאינו עובר, ועל כן, אצל יורש אינה מצוה הבאה בעבירה, ויורש הקונה מגנב ביאוש ושנוי רשות יש לו לקיים המצוה עם הלולב שירש, והדברים מאירים.
סיוע לפרוש זה יש להביא מהא שכתב הרמב"ם את הדין של לולב הגזול ביחד עם האשרה שביטלה. האשרה שביטלה פסולה מפני חלות השם מאוס שבחפצא שאינו נפקע בבטול האשרה, החפצא מאוס ופסול למצוה אע"פ שהבטול הפקיע את איסורי האשרה. לדעת הרמב"ם נ"ל, שהפסול של גזול שוה לפסול אשרה שביטלה. גם בחפצא שהיה גזול חל הפסול של מאוס, פסול זה נשאר בחפצא גם אחר שהחפץ נקנה ללוקחו מהגזלן ביאוש ובשנוי רשות. אפילו אחרי שהחפץ איננו גזול בדיני ממונות נשאר הוא פסול ומאוס למצוה. (כסמך לפרוש זה, בספר יחזקאל (פרק יח) השווה הנביא את חטא הגזל לחטאי ע"ז, זנות ורציחה. כל אלו נקראים תועבות.)
וע"פ הירושלמי הוסיף הגר"ח זצ"ל ואמר: דאליבא לראשונים דסוברים דלולב גזול פסול כל ז' ימי החג (שלא כרמב"ם), דהוי פסול בגוף החפצא כנ"ל, מ"מ לולב שאול שלא מדעת יתכשר בשאר ימי החג. דאע"ג דשואל שלא מדעת הוי גזלן, מ"מ כתבו הראשונים (בב"ק צז.) שאין לגזלן זה קניני גזלה בחפצא, אלא שמוטל עליו חיוב אחריות בלבד, כי החפצא עדיין נמצאת ע"פ דין ברשות הבעלים הראשונים. ולפי"ז, לא יפסל לולב שאול שלא מדעת בפסול גזול בשאר הימים, שמכיון דאין לגזלן קניני גזלה בחפצא אין בו חלות הפסול של גזול, ודוקא לולב הגזול בקניני גזלה ושיצא מרשות הבעלים פסול בפסול גזול למצוה, ולולב שאול שלא מדעת, מכיון דאינו חפצא של גזלה, כשר לנטילה בשאר ימי החג, והוא חידוש עצום.
ג

ר"י סובר שבכל המצוות פקע הפסול של גזול אחר שחל קנין גמור בחפצא לגזלן או ללוקח ממנו. מכל מקום הוא מודה שאם הקדיש הגזלן בהמה לקרבן אחרי יאוש הקרבן פסול מדין "קרבנו ולא הגזול".
עיין בתוס' (בבא קמא סז. ד"ה אמר) וז"ל: ואע"ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושנוי השם כו' מ"מ כיון דאין קנוי לו אלא מחמת שהקדיש ולא היו לו קנוי קודם פסליה להקרבה משום מה"ב עכ"ל. לפי התוס' בב"ק, הטעם שבגללו נפסל הקרבן הוא שחלות ההקדש באה בפסול, ההקדש עצמו יצר את הקנין מהנגזל, לפיכך ההקדש חל בפסול. בשאר מצוות, אחרי קנין הגזלן בשלמות, פקע גם הפסול של גזול למצוות, שאין בהן חלות קדושה בפסול כמו שיש בקרבן ואין שייכות בין הקנין שבאה בראשונה ועשיית המצוה אחרי כן, משא"כ בקרבן שמצות ההקרבה מתחילה מעת חלות ההקדש שגרמה הקנין - ולפיכך פסול.
התוס' במכילתין לעיל (ט. ד"ה ההוא) מביאים טעם אחר, וז"ל: ואע"ג דגבי קרבן נמי איכא שנוי השם כדאמר התם כו' מ"מ ממעט מדכתיב קרבנו כיון דקודם הקדש לאו שלו הוא ואע"ג דחל עליו הקדש כו' לא חזי להקרבה דבעינן קרבנו בשעה שמקדיש עכ"ל. טעמם הוא שחסרים בעלים המקדישים את הקרבן, הקרבן פסול מפני שאין לו בעל קרבן בשעת ההקדש.
גם הרמב"ן בספר מלחמות ד', בפרק הגוזל בתרא (קי"ד) מפרש ככה, וז"ל: וה"פ בודאי גבוה קני, דאיכא שנוי השם, א"נ שנוי רשות, אבל גזלן לא קני, וכיון שאין לו בעלים האיך יקרב, הרי מקדיש לא קנאו מעולם, ואינה ראויה ליקרב ע"ג מזבח כלל וכו'. ויש להבין סברה זאת, דצ"ע שהרי יאוש ושנוי השם או יאוש ושנוי רשות קניני גזילה המה; על ידם נקנית הגזלה לגזלן עצמו, והוא המקדיש של הקרבן, א"כ למה אין הגזלן עצמו הבעל שהקדיש את הקרבן.
כדי לתרץ את הקושיה יש לחקור בקניני גזלה של יאוש ושנוי רשות או יאוש ושנוי השם: היש כאן קנין גזלה מיוחד, או דילמא יש כאן קנין יאוש הדומה לקנין יאוש באבדה. אם קיים קנין גזלה מיוחד, אז י"ל דבבת אחת עם שנוי הרשות ושנוי השם קונה הגזלן את החפצא ומקדישו. לפי"ז היה הגזלן נחשב לבעלים המקדישים את הקרבן. אבל אם אין כאן קנין גזילה מיוחד, אלא שיש כאן קנין יאוש כמו באבדה, י"ל שהלוקח מהגזלן או הקדש קונים את החפץ באופן ישיר מהנגזל עצמו מפני יאושו, כמוצא אבדה הקונה את האבדה באופן ישיר מהבעלים שנתייאשו, הגזלן לא קנה את הבהמה יחד עם חלות ההקדש, ההקדש חל מעצמו מבית הנגזל בלי בעלים המקדישים, ולכן הקרבן פסול. וכך היא שיטת הרמב"ן והתוס' לעיל. אבל התוס' בב"ק סוברים שהגזלן קונה את החפץ בב"א עם שנוי הרשות ומקנהו ללוקח, לדעתם הגזלן אכן נחשב לבעלים המקדישים של הקרבן, הקרבן פסול מטעם אחר.
ד

כתב הרמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח הל"ז) וז"ל: הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנא' שונא גזל בעולה ואצ"ל שאינו מתקבל. ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, ואפילו היה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה וכו'. הנה, א"א שמדובר בגזל והקדיש בהמת חולין, שהרי לפני יאוש אין ההקדש חל כלל והריהו חולין בעזרה, לכן מוכרח שהרמב"ם איירי בגזל קרבנו של חבירו. שיטתו היא שאם הגוזל קרבנו של חבירו מביאו לפני יאוש לשם עצמו הקרבן נפסל והגזלן עבר עבירה מיוחדת של הקרבת קרבן גזול שהקב"ה שונאו.
מבואר אליבא דהרמב"ם שאם הגזלן מקריב את הקרבן שגזל אחרי יאוש הקרבן כשר מה"ת. יאוש בכדי קונה בקרבן הגזול, ובעלות של הקרבן עוברת מהבעלים הראשונים שנתייאשו לגזלן. הרמב"ם סובר כך בכל הקרבנות, אפילו קרבן חטאת המופרש בעד חטאו של הנגזל הופך אחרי יאוש להיות קרבנו של הגזלן. בחלות הבעלים החדשים על הקרבן חלה גם קביעת חטא מחודשת בעד הגזלן. הגזלן מביא את החטאת בעד חטאו. לכאורה שיטתו תמוהה, דהא בעלמא יאוש אינו קונה ומ"ש קרבן מבעלמא.
ונראה לומר, דמעיקרא דדינא יאוש בכדי היה קונה, אלא חובת השבת הממון הגזול לבעלים היא המונעת את חלות קנין היאוש בכל גזלות דעלמא. מפני חובת השבת הממון קנין היאוש בכדי אינו חל. אבל בקרבן שהבעלות בו היא בעיקר לענין כפרה גרידא אין חובת השבה נוהגת, ומכיון שכך, בקרבן חל קנין היאוש בכדי לחלוטין להעביר את שם הבעלים המתכפרים בקרבן מהנגזל לגזלן.
אבל עדיין טעון עיון פסקו של הרמב"ם, הרי בררנו שהרמב"ם סובר שהפסול של מה"ב קיים גם אחרי קניית דבר הגזול, וגם בלוקח ראשון מהגזלן אחרי יאוש ושנוי רשות נשאר הפסול של גזול בחפצא, וא"כ למה הוכשר הקרבן אחרי יאוש להיות קרבנו של הגזלן, ואינו נפסל משום מה"ב.
ביסוד הדבר נ"ל, שהרמב"ם סובר, מאחר שהגזלן נעשה בעלים על הקרבן מפני יאושו של הנגזל, הקרבן עולה ממילא על שמו של הגזלן, ואין כאן דין מה"ב. לדעתו, מה"ב פוסלת רק את המצוות התלויות בעשיית הגברא, כלולב וסוכה, אבל קיום מצות הקרבת קרבן תלוי בהקרבת החפצא של הקרבן בלבד, ומפני כך לגבי קרבן ליכא פסול של מה"ב.
דומה לזה היא שיטת הרמב"ם בקטן שהקריב את קרבן הפסח בקטנותו והגדיל לפני פסח שני. לפי פסקו של הרמב"ם (פ"ה מקרבן פסח הל"ז) קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני פטור מפסח שני. וצ"ע, דהא קטן אינו בר קיום מצוה. וביאר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם סובר שהמחייב של פסח שני אינו זה שהגברא לא קיים את מצות פסח ראשון, אילו היה כך היה הקטן שהגדיל בין ראשון לשני חייב להביא קרבנו בשני, שהרי הקטן לא קיים את מצות הקרבת הפסח התלויה במעשה הגברא. לפי הרמב"ם, המחייב של פסח שני הוא אדרבה - אי קיום הקרבת קרבן פסח כחפצא של קרבן, אבל הקטן שהביא בראשון קיים את דין הקרבת הפסח בחפצא, ולפיכך הקטן פטור מהבאת הפסח בשני גם משהגדיל. (ועיין בספר הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם.)
ונראה, שכך הוא הדין בקרבן הגזול הנקנה לגזלן ע"י יאוש. ההלכה של מה"ב מפקיעה את קיום המצוה של הגברא שגזל. מכל מקום, הקרבת החפצא של הקרבן עולה לשמו של הגזלן כדין. ועל כן נפטר הגזלן מחובת הבאת קרבנו, מצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת את ההקרבה התלויה בחפצא של הקרבן אלא את המצוה התלויה במעשה הגברא בלבד.
ועיין ברמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח הל"ט) שכתב וז"ל: אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל כו' ואצ"ל מערלה כו' מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדש להיותן ראוין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו עכ"ל. מלשון הרמב"ם משמע שמחלק בין דין קרבן הגזול לבין דין טבל ומהב"ע, דהנה יל"ע בדברים אלו:
א) שמביא דין הגזול בהלכה בפני עצמה (שם הל"ז) ולא בין שאר דיני מהב"ע (הל"ט):
ב) בגזול כותב שקרבן גזול אינו מרצה, אולם אינו מזכיר הדין של נסכים גזולים, במקום שהפסול מהב"ע בטבל וכו' פורט גם לגבי מנחות ונסכים;
ג) בגזול כותב שהקרבן אינו מתקבל, ובמהב"ע אומר שהקרבן פסול.
ונ"ל, שלרמב"ם דין הגזול הוא פסול בעיקר רצוי הקרבן, דקרבן בא לכפר ולרצות - וגזול אינו מרצה ואינו מכפר, ואפי' עבור הבעלים הראשונים הנגזלים, דקרבן גזול אינו מתקבל כלל לרצון. וכ"ז בקרבנות הבאים לרצות, ולכן בנסכים - דאינם באים לרצות ולכפר על הבעלים, משמיט הרמב"ם פסול הגזול, דגזול מפקיע את רצוי הבעלים הראשונים מעיקר הקרבת הקרבן, ואינו שייך בנסכים. ברם דין מהב"ע, כמו בטבל, הוא חלות פסול בחפצא הקרב על המזבח, ולכן חל בין בקרבנות הבאים לרצות ובין בנסכים.
ולפי"ז י"ל, שיש צורך בקרא מיוחד בקרבן - קרבנו ולא הגזול - להפקיע את עיקר רצוי הקרבן, ולכך אין שייכות בין זה למהב"ע בעלמא דהוי פסול חפצא, דעיקר יסוד הדין דקרבן גזול הוא שאין בו רצוי, ואפי' עבור הבעלים הראשונים. ובדרך זו יש לתרץ את קושית התוס' (לעיל ט. ד"ה ההוא) מדוע יש ב' פסוקים, א' בקרבן וא' בסוכה, להוציא את הגזול.
ה

כתבו התוס' בב"ק (סז.) ד"ה אמר וז"ל: והא דאמר כו' הרי שגזל סאה חטין טחנה לשה אפאה והרים ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ודחי ליה התם כו' משום מצוה הבאה בעבירה, אע"ג דקנה קודם לכן, לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר עכ"ל. הר"י סובר, שלענין ברכה גם אחרי קניית הגזלן יש איסור מיוחד לברך ולהזכיר שם שמים. ונראה שהרמב"ם מסכים עם זה, דהנה כתוב ברמב"ם (פ"א מברכות הלי"ט) וז"ל: כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף וכו'. הראב"ד משיג עליו, וז"ל: אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל. דעת הרמב"ם שאין לברך על דבר איסור ושזה נלמד מהדין של "בוצע ברך נאץ ה'". (כן פירש הכ"מ שם). מבואר שהרמב"ם מסכים לשיטת הר"י. ברם מהרמב"ם יוצא שאיסור הברכה במקום עבירה אינו מיוחד לגזול; בכל דבר אסור אין ברכה. על כן אליבא דהרמב"ם, הדין של מה"ב בברכה שונה מהדין של מה"ב בשאר מצוות, מה"ב בברכות חלה בכל דבר אסור, אבל בשאר מצוות מה"ב חלה רק בחפץ גזול ולא באיסור אחר.
ברמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה הל"ז) כתוב, וז"ל: אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהוא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה. זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו אין יוצא בו ידי חובתו עכ"ל. ולכאורה תמוה, למה תולה דין המצה בדין ברכת המזון. נ"ל שהרמב"ם אזיל לשיטתו בהלכות ברכות. יש דין מיוחד של מה"ב בברכות השונה מבשאר מצוות. גם בגלל עבירות אחרות, חוץ מגזל, יש הפסול של מה"ב. הפסול המיוחד הזה בברכות נלמד מגזה"כ "בוצע ברך נאץ ה'". גם במצה יש דין מיוחד של מה"ב. לאו דוקא מצה גזולה פסולה למצות מצה, אלא גם כל מצה האסורה באכילה מאיזה איסור שהוא. במצה, כללו של הירושלמי אינו תופס, הגברא העובר בעבירה בו בזמן שאכל את מצת המצוה אינו יוצא ידי חובתו. בזה שוה מצות מצה לדין הברכות. שתיהן שונות בזה משאר מצוות התורה, כי בשאר מצוות התורה יש מה"ב רק בחפצא של גזל, לפיכך דייק הרמב"ם שמצה דומה לברכות ולא לשאר מצוות.
לפי זה מובן מדוע בפסחים (לה:) ישנה דרשה מיוחדת הפוסלת את המצות האסורות באכילה למצות מצוה.
לפי הגר"ח זצ"ל, הרמב"ם קבל את שיטת הירושלמי שהפסול של מה"ב קיים רק בדבר הגזול. כך ניתן להסיק מפסקו שאדם יוצא ידי חובתו בשופר הגזול בר"ה מפני שאין גזל בקול. ברם כתוב באותה הלכה (פ"א משופר הל"ג) וז"ל: וכן שופר של עולה לא יתקע בו, ואם תקע יצא, שאין בקול דין מעילה, וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לא ליהנות ניתנו עכ"ל. לכאורה תמוה, אפילו אם ננקוט מצוות ליהנות ניתנו, למה תפסל המצוה, הגברא אמנם עבר עבירה של איסורי הנאה בעת עשיית המצוה, אבל מ"מ אין כאן חפצא של גזל, ולפי הרמב"ם רק בגזול יש מה"ב. דבריו מחוסרים ביאור לכאורה.
ונ"ל, שאם מצוות ליהנות ניתנו, עצם קיום המצוה מהווה את ההנאה הנאסרת, קיום המצוה עצמה מהווה חלות שם האיסור של הנאה, ובמקרה כזה גם הרמב"ם סובר שיש פסול של מה"ב. בקורע על מתו בשבת עצם קיום מצות האבלות איננו גוף האיסור, כי שם האיסור הוא מלאכה והמצוה היא אבלות, לפיכך המצוה של אבלות מתקיימת, אבל אם מצוות ליהנות ניתנו עצם קיום המצוה מהווה עבירה ע"י הנאה. וככה גם בלי חלות השם של חפצא גזול חל הפסול של מה"ב, כי האיסור עצמו של אסה"נ הוא המצוה, וכשגוף האיסור הוא המצוה הפסול של מה"ב חל - ואפי' בלי חפצא דגזול. ולפ"ז מבוארים דברי הרמב"ם התמוהים.
ויתכן פירוש אחר ברמב"ם כאן, דאפשר לומר דכשנהנה בשמיעת הקול בקדשים משופר של עולה הוי חלות גזל, דגזל בקדשים כולל הנהנה ג"כ, וזה ברור בכל הלכות מעילה שהנהנה מהקדש נחשב גזלן, אע"פ שבהדיוט הנהנה אינו גזל. לפי"ז מקשה הרמב"ם משני דיני גזלה: א) גזלת חפצא ממש, ותי' דאין מעילה וגזל בקול, דא"א לגזול קול ע"י הוצאה מרשות הבעלים כבשאר גזילות הדיוט. וב') מהנהנה בקול, דבהקדש אין צריכים דוקא גזלה במציאות, דאף הנהנה משוי חלות דין גזול בהקדש, וע"ז מתרץ דמצוות לא ליהנות ניתנו.
הוכחה ברורה לשיטת הירושלמי במה"ב יש בגמרא לקמן (לא.) דאמרינן התם דלחכמים יוצא אדם ידי חובתו בסוכה גזולה - בתוקף את חבירו ומוציאו מסוכתו - מפני שקרקע אינה נגזלת. כולי עלמא מודים שיש עבירה בגזלת קרקע מחבירו, מכל מקום אין כאן הפסול של מה"ב. הביאור הוא כירושלמי: בקרקע אין חלות שם גזול בחפצא, החפצא של הקרקע אינו נחשב גזול לכל דיני גזלה, כגון אחריות וכו', קיים רק מעשה עברה של גזלה ע"י הגזלן, אבל עבירת הגברא בבת אחת עם קיום המצוה איננה קובעת את הפסול של מה"ב, לפיכך היושב בסוכה על קרקע שגזל בחזקה יוצא ידי חובת ישיבה בסוכה.
ח

כתב הריטב"א (סוכה ט.) וז"ל: הא דאמרי' ההוא מבעי ליה למעוטי סוכה גזולה תמיה מילתא הא ל"ל קרא, תיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן בקרבן ובלולב, תירצו בתוס' דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב אבל לא בשאר מצוות, וליתא כדמוכח בירושלמי כו' גבי מצה גזולה עכ"ל. שיטת התוס' המובאת בריטב"א היא, שלפי הבבלי הדין של מצוה הבאה בעברה שייך רק בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב. וצ"ע, איזה דין ריצוי יש בלולב יותר מבשאר מצוות כגון בסוכה ובמצה.
ונ"ל, גופה של מצות לולב אינה נטילת הלולב לבדה אלא גם צרוף הנטילה עם סידור שבח והלל בשעת הנענועים. אמירת ההלל ועשיית הנענועים אינן מצות המיוחדות לעצמן, אלא הן מהוות קיומים בעצם מצות נטילת הלולב. יש ריצוי בעצם מצות נטילת הלולב.
ונראה שיש כמה ראיות ליסוד זה. ז"ל הרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ט - י): משיגביה ד' מינים כו' יצא ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה זו של שלשה מינים בימין ואתרוג בשמאל וילך ויביא ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח כו' והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל עכ"ל. מבואר, שלפי הרמב"ם נענועי הלולב בשעת ההלל מהווים קיום בעצם מצות הנטילה, אם אדם נוטל בלי נענועים והלל אכן קיים מצות נטילת לולב בדיעבד, אבל חסר לו קיום מצות נטילה במלואה ושלמותה. לדברי הרמב"ם, קיימת חובה של אמירת הלל בשעת נטילת הלולב והאתרוג כעצם חלק המצוה, ע"י הנענועים וההלל אדם מקיים את חובת הריצוי הכרוכה בעצם מצות נטילת הלולב.
עוד ראיה לשיטת התוס' שבריטב"א נמצאת בהשגות הראב"ד (פ"ח מלולב הל"ט) שכתב בשם הירושלמי כי יבש פסול בלולב כל שבעה משום לא המתים יהללו וכו'. יבש פסול בלולב מפני שא"א לקיים בו את המצוה של הלל למקום. לכאורה הדבר צריך עיון, הלא אמירת ההלל אינה מעכבת את הנטילה בדיעבד ומדוע נפסל היבש לגמרי.
ובבאור נ"ל, שלראב"ד, אין ההלל מעכב את מעשה המצוה של נטילת הלולב כל זמן שהחפצא של לולב ראוי לשבח והודאה, אבל כשהמינים אינם ראויים לקיום הריצוי וההלל הם נפסלים לגמרי, מפני זה נפסל לולב יבש בין בהלל ובין בנטילה, כיון שאין החפצא ראוי להלל וריצוי הוא נפסל גם לנטילה עצמה.
ועיין בסוגיא לקמן (לב:) וז"ל: אר"י שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח כו' אימא וכדי לנענע בו עכ"ל. הלכה נאמרה בלולב שצריך להיות גבוה מכולם כשעור טפח. שעור זה הוא דין דאורייתא, כדאיתא בנדה (כו.) וכן משמע מהרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ח)¹². שעור הטפח הנוסף בלולב מעל שאר המינים הוא כדי לנענע בו, אנו רואים שקיום הריצוי ונענועי הלל קובע את עצם שעור הלולב מן התורה, ריצוי מהווה חלק מעצם השעור של לולב מן התורה וממצותו.
ועיין לקמן (לז:) בגמרא, וז"ל: מאי טעם לא מברכין אלא על נטילת לולב כו' הואיל ובמינו גבוה מכולן עכ"ל. מה הביאור בתירוצה של הגמרא. עיין ברש"י (לב:) ד"ה שיהא לולב יוצא למעלה מן ההדס וז"ל כשם שהוא גבוה במינו עכ"ל. הדברים טעונים ביאור דמהי השייכות בינם לבין דברי הגמרא.
מסתבר שרש"י איחד את הסברות של כדי לנענע בו וגבוה במינו מכולן. הוא סובר כנראה, שעיקר הריצוי המתקיים בנטילת ד' המינים מתקיים עם הלולב מפני שהלולב גבוה במינו מכולם. קיום הנענועים משתייך בעיקרו ללולב, על ידו מצטרפים שאר המינים לקיום ריצוי והלל. הפסוק - אז ירננו עצי יער - שייך בעיקרו ללולב, ולפיכך מזכירים את הלולב בברכת הנטילה. הברכה שייכת לקיום הריצוי ולשם כך הותקנה נוסחתה. מאחר שהלולב הוא החפצא הקובע את קיום הריצוי בעצם הנטילה יותר מכל המינים, מזכירים דוקא אותו בברכת הנטילה.
ע"פ הנ"ל נראה למעשה, שאדם צריך להזהר ולברך את ברכת המצוה וליטול את הלולב דוקא סמוך לאמירת ההלל - אסור לו להפסיק בין הברכה ואמירת ההלל. הרי אמירת ההלל מהווה חלק מעצם נטילת הלולב עצמה לכל הראשונים הנ"ל, ברכת הנטילה חלה גם על הנענועים והריצוי בעת אמירת ההלל, ואסור להפסיק בין הברכה למצוה. כך היה גם כן מנהגו של הגר"ח זצ"ל - שלא כאחרים הנוהגים לברך על נטילת הלולב בבקר לפני שחרית ומפסיקים בין הברכה על הנטילה לבין אמירת ההלל¹³. (אעפ"כ אין צורך שינענע ויאמר הלל דוקא עם אותו לולב שנטל).¹⁴
ט

ההסבר למעלה (אות ד') של מחלוקת הראשונים ב"קרבנו ולא הגזול" תלוי בחקירה בקנין יאוש בגזלה. הראשונים פליגי אם יאוש מהוה קנין גזלה מחודש או"ד קיים כאן קנין היאוש של אבדה. כך מתפרשים גם דברים אחרים:
א) הראב"ד (פ"ט מגנבה הל"א) פוסק, שאע"פ שעבדים נגזלים אינם נקנים לגזלן בשנוי, מ"מ הם נקנים לגזלן ביאוש. הגאון ר' חיים זצ"ל ביאר, שהראב"ד סובר שעבדים מופקעים מקניני גזלה לגזלן כשם שאין קנין גזלה בקרקעות. לפיכך אינם נקנים בשנוי שהוא קנין גזלה, אבל עבדים קנויים לגזלן בקנין יאוש המהווה חלות קנין אבדה (ועיין בספרו על הרמב"ם).
ב) במסכת תמורה (ו.) מקשה הגמרא על רבא הסובר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, למה קונה הגזלן את הגזלה בקנין שנוי, ומתרצת ששנוי קונה הוא ע"פ גזה"כ. הגמרא אינה שואלת איך מועיל קנין היאוש ושנוי רשות בגזלה. מכאן ניתן להוכיח שקנין היאוש אינו קנין גזלה אלא קנין אבדה, (ראיה זאת היא מפי הגאון ר' חיים זצ"ל).
ג) תוס' ב"ק (סט.) ד"ה כל, דנים למ"ד יאוש קונה, אם רק הגזלן קונה או"ד כל המחזיק בגזלה זוכה. נ"ל שדיונם תלוי בחקירה הזאת, אם יאוש מהווה קנין גזלה, רק הגזלן עצמו זוכה בו, אבל אם יאוש חל כקנין אבדה, כל הקודם בו זוכה בו. התוס' ג"כ חוקרים אם הגזלן צריך לעשות מעשה קנין בשעת היאוש לזכות בו, או"ד זוכה הוא ממילא בגזלה בלי מעשה קנין. נ"ל אם יאוש קונה בתורת קנין גזלה, י"ל שאין צורך במעשה קנין, ביאוש קניני גזלה נגמרים מאליהם, אבל אם יאוש חל כקנין אבדה, דוקא מעשה קנין בשעת יאוש קונה לגזלן.
ד) איתא בגמרא ב"ק (סו:) שאין קנין יאוש מועיל בעל כרחו של הגזלן. ברם שנוי הקונה בגזלה לכאורה חל גם בע"כ של הגזלן. יתכן, ששנוי קונה כקנין גזלה מיוחד גם בע"כ של הגזלן, אבל יאוש קונה כקנין אבדה ולפיכך רק מדעתו של הגזלן.
ה) הרמב"ם (פ"ה מגנבה הל"ג) פוסק, שמן התורה הלוקח הקונה ביאוש ושנוי רשות חייב לשלם רמים לבעלים. משמעות הדברים, שהראב"ד חולק וסובר שחייב הלוקח לשלם תשלומין לגזלן. י"ל שחולקים הם בחקירה זאת. לפי הראב"ד, ביאוש ושנוי רשות יש חלות קנין של גזלה, לפיכך בבת אחת עם שנוי הרשות קונה הגזלן ומקנה את החפצא ללוקח, לפיכך חייב הלוקח רמים לגזלן, לפי הרמב"ם הקנין של יאוש ושנוי רשות הוא קנין של אבדה, הלוקח קונה את החפצא ביאוש ישיר מהנגזל מפני שבהיתרא אתי לידיה ואין עליו חובת השבת הגזלה, לפיכך פוסק הרמב"ם, משלם הלוקח תשלומיו לנגזל¹⁵.
ו) הרמב"ם פוסק (באותה ההלכה) ששנוי רשות ואח"כ יאוש גם כן קונים בגזלה. כמה ראשונים חולקים עליו. יתכן שגם מחלוקת זאת תלויה בחקירתנו, אם יאוש ושנוי רשות מהווים קנין אבדה, אז הלוקח קונה גם בשנוי רשות ואח"כ יאוש, כי הלוקח קבל לרשותו את החפצא שלא באיסור, שהרי לא הוא גזלו, וקונה אותו ביאוש מהנגזל, אבל אם יאוש ושנוי רשות מהווים קנין גזלה, י"ל שרק כשבא היאוש בראשונה קונה הלוקח. קנין היאוש של הגזלה נותן לגזלן את הזכות להקנות אח"כ את החפצא ללוקח בשנוי רשות, אבל ביאוש באחרונה, אין לשנוי הרשות הבא בראשונה איזה שהוא חלות קנין לגזלן, ולפיכך אינו מועיל¹⁶.
ז) הסברנו לעיל, שלרמב"ם, יאוש בכדי קונה בקרבן, נ"ל שאין זה קנין אבדה אלא קנין גזלה מיוחד. קנין אבדה פשוט אינו שייך בבעלות קרבן. נמצא שלרמב"ם שתי הלכות ביאוש. בנוגע להדיוט הזקוק ליאוש ושנוי רשות מועיל קנין היאוש מדין קנין אבדה, על כן הלוקח מהגזלן משלם לנגזל, ושנוי רשות ואח"כ יאוש קונה, אבל בנוגע להקדש, יאוש קונה בכדי כקנין גזלה מיוחד.
והנה הרמב"ם (פ"ב מגנבה הל"ו) פוסק בהקדש הגזלן שרק ביאוש בראשונה ואח"כ הקדיש חל ההקדש, אבל לא בהקדיש הגזלן בראשונה ואח"כ נתייאשו הבעלים. י"ל שטעמו הוא, מכיון שבהקדש היאוש צריך לקנות כקנין גזילה, רק ביאוש מקודם ואח"כ הקדיש מועיל, הגזלן צריך לקנות את הבהמה בכדי להקדישה, א"כ מוכרח היאוש לבא לפני מעשה ההקדש. אבל בהדיוט יאוש קונה בתורת אבידה, הלוקח מהגזלן קונה את החפצא בקנין אבדה מהנגזל, לפיכך גם שנוי רשות ואח"כ יאוש קונה, כנ"ל.
מסתבר לפי"ז שיש נ"מ בנוגע לשנוי רשות לקטן. כידוע, קטן אינו קונה אלא כשדעת אחרת מקנה לו את הדבר הנקנה. אם הגזלן קונה ומקנה ללוקח נחשב הגזלן כדעת אחרת מקנה ומקנה גם לקטן לוקח, אבל אם הלוקח קונה מהנגזל בקנין יאוש של אבדה אין כאן דעת אחרת מקנה, וכשם שקטן אינו קונה אבדה ביאוש בעלים גם אינו קונה בשנוי רשות מהגזלן.
עוד נ"מ איתא בקנין חצר שאינה משתמרת. כידוע, חצר שאינה משתמרת קונה רק כשיש דעת אחרת מקנה, אבל לא בזכיית חצר מאליה. א"כ ביאוש ושנוי רשות, אם הגזלן קונה ומקנה קיימת דעת אחרת מקנה, ושנוי רשות בקנין חצר חל. אבל אם הלוקח קונה ביאוש של אבדה מהנגזל בלי דעת מקנה חצרו שאינה משתמרת אינה זוכה בעד הלוקח.
¹ ועיין תוס' פסחים (ז:) ד"ה לצאת, בשאג"א סי' ק"ח, בטור סי' תרנ"ב, בש"ע שם סעיף א' ובט"ז שם.
² עיין בתוס' פסחים (עג:) ד"ה לאימת, ורש"י לשיטתו שאוכלים מקבלין טומאה בכ"ש.
³ עיין בר"ן על הרי"ף פרק שני דמס' גיטין, ובגר"א אה"ע (סי' קנ"ד ס"א אות ב') ובתוס' סוטה (כה: ד"ה לאו).
⁴ עיין בספר ערוך לנר כאן ובספר אור זרוע הגדול - מסכת ע"ז סי' עט"ר.
⁵ אמנם צ"ע בדין ס"ת מנומר בשעת הדחק אי כשר או פסול ומ"ש מלולב יבש לרמב"ם.
⁶ או"ח (סי' תר"נ ס"ב), בש"ע הגרש"ז שם סעיף ב' ובספר כף החיים שם אות ט'.
⁷ עיין בערוך לנר (כט:) ובעונג יו"ט או"ח סי' ט'.
⁸ עיין בפיהמ"ש לרמב"ם בפרקין ובשעורים להלן בסוגית היתר אכילה.
⁹ לפי"ז לרמב"ן חסר צ"ל כשר במקדש דאינו הפקעת מין ורק חלות פסול בעלמא, וצ"ע.
¹⁰ וכן מוכח ברמב"ם (פ"ז מלולב הלכ"ז) שמפרש שמוקצה של לולב ביום השמיני בזה"ז מיוסד באיסור מוקצה בזמן הראייה כשהיו נוטלים ד' מינים ביום השמיני מספק, ועיין בלשונו.
¹¹ ועיין בשעורים לעיל (סוף פ"ב) שהבאנו בשם הרב בעל התניא בש"ע שלו (או"ח סי' תרמ"ט סכ"א) דלא איתקן דין יו"ט שני של גליות אלא לגבי קדושת היום דמלאכה ולמצוות היום המשתייכות לעצם קדושת החג כגון מצה ומרור, אבל מצות לולב מצוה בפני עצמה היא, ולא מטעם קדושת החג, ולפיכך לא התקינו בה דין יו"ט שני. ואפשר שכן הוא כוונת ר"ש בריטב"א, ודו"ק היטב.
¹² עיין בקרית ספר.
¹³ עיין בטור סי' תרנ"ב שכתב כן, ובב"ח וב"י. מאידך עיין בספר כתר ראש (מנהגי הגר"ח מוואלאזין אות קי"ט) שהיה מברך לפני שחרית בסוכה. ועיין במאירי דף ל'.
¹⁴ עיין בספר מועדים וזמנים חלק ב' סי' קי"ז.
¹⁵ עיין באור שמח פ"ב מגזלה הל"ג, ובטור, ב"י וב"ח סי' שנ"ו.
¹⁶ ברם עיין בקונטרס מצוה הבאה בעבירה אות ב' - בשם הגר"ח זצ"ל - שביאר דלוקח שקונה מגזלן קונה מדין גזלה ועובר באיסור גזלה כי חולק בגזלה עם הגזלן, וחילק בין לוקח ליורש, ודברי רבינו שליט"א כאן אינם כפי הגר"ח זצ"ל. וראה טור חו"מ סי' שנ"ב וסי' שס"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ועל שהיה ספק בידם. של בעלי בתים הללו למחות ביד עוברי עבירות שבדורם שדבריהם נשמעים מחמת עושרם והבריות יראים מהם ולא מיחו: ועל שפוסקין. בעלי בתים הללו צדקה ברבים שיתנוהו לעניים (והם) ולא נותנים: לטמיון. שנטממין וכלים מאליהם: כובש. שמדחהו בלך ושוב: עושק. לגמרי גוזל שכרו: ועל גסות הרוח. שמתגאים ומשתררין על אחיהם בשביל עושרן: מתני' לולב הגזול. לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו: גזול. פסול ולקחתם לכם כתיב משלכם: יבש. דבעינן מצוה מהודרת דכתיב (שמות טו) ואנוהו: של אשירה. אילן שעובדין אותו ע''ז ובגמרא מפרש טעמא: ושל עיר הנדחת. משום דלשרפה קאי דכתיב (דברים יג) ואת כל שללה תקבוץ ולולב בעי שיעור ד' טפחים כדלקמן (דף לב:) וכיון דהאי לשרפה קאי אין שיעורו קיים דכשרוף דמי: נקטם ראשו. פסול דלא הוי הדר: נפרצו עליו. משדרה ואינם מחוברין אלא על ידי אגודה כי חופיא שקורין אשקוב''א לאו הדר הוא: נפרדו עליו. מחוברין הן בשדרה אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן: יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדם שיהו עולין עם השדרה כשאר לולבין: ציני הר הברזל. מפרש בגמרא ציני דקלים: כשרות. לולבין שלהן ואע''פ שעלין שלהן קטנים מאד ואין עולין עם ארכה של שדרה: כדי לנענע בו. מפרש בגמרא שלשה טפחים תהא השדרה כנגד אורכו של הדס וטפח יותר כדי לנענע דבעינן נענוע כדלקמן (דף לז:) מעלה ומוריד מוליך ומביא לעצור רוחות רעות וטללים רעים: גמ' קפסיק ותני. פסול: לא שנא בי''ט ראשון. דחיוביה מדאורייתא: לא שנא בי''ט שני. דליתיה בנטילת לולב אלא מדרבנן דביום הראשון כתיב: בשלמא יבש. פסול בדרבנן נמי כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש בעינן הדור מצוה: אמאי לא. מהיכא תיתי למיפסליה:

מתני' לולב יבש פסול. ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות טו) זה אלי ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כדמוכח פ''ק (לעיל דף יא:) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא' זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפרק אין מעמידין (ע''ז דף כט:) דתנן החרצנים של נכרים יבשים מותרים ומפרש בגמ' יבשים לאחר שנים עשר חדש דהא אמרינן לקמן (דף לג.) גבי הדס יבש יבשו רוב עליו ונשתייר שם שלשה בדי עלין לחין כשירין אלמא אין היבשות תלוי בשנים עשר חדש אלא יש לומר יבשות דהכא כמו יבשות אזן בכור דתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז.) רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן: נקטם ראשו. לכאורה מיירי בשני עלין האמצעיים היוצאין מראש השדרה אבל קשיא דבגמרא (דף לב.) קאמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול והן אותן העלין האמצעיים והא אפילו בנקטם ראשו פסול כל שכן נטלו לגמרי וצריך לומר דנקטם ראשו מיירי ברוב העלין העליונים אי נמי אצטריך ליה לרבי יהושע בן לוי לאשמועינן ניטלה דסלקא דעתיה דחשיב הדר טפי מנקטם אי נמי ניטלה אחת מן התיומת דבנקטם לא מיפסלה אא''כ נקטמו שתיהן: נפרצו עליו. ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא (פ''ב) ופי' בקונטרס שנפרצו מן השדרה שלו ואינן מחוברין אלא על ידי אגודה משמע שרוצה לומר שנתלשו לגמרי מן השדרה ולא משמע כן בגמ' דאמרינן נפרצו דעביד כי חופיא והעלין שנתלשו מן השדרה הוצי מיקרו כדאמרינן בגמרא (דף לז:) אמר רבה לא (ליגוד) איניש לוליבא בהושענא דמשתיירי הוצי והוי חציצה כלומר אם ארוך הוא יותר מדאי מן הערבה ובא לקצץ מתחת לא יקצץ בעודו באגודו דמשתיירי עלי הלולב כשנתלש מן השדרה על ידי הקציצה ומן ההוצין עושין חופיא כדאמרינן בהגוזל קמא (ב''ק דף צו.) האי מאן דגזל לוליבא מחבריה ועבדינהו הוצי קני מעיקרא לוליבא והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעיקרא הוצי והשתא חופיא והיינו שחלק כל עלה ועלה לשנים לפי שכל עלי הלולב כפולים ועמד וחלק אותם שכן דרך לעשות חופיא: קפסיק ותני לא שנא בי''ט ראשון ול''ש בי''ט שני. משמע דדייק מדקתני סתם ולא מפליג ותימה הא אמרינן לקמן (דף לד:) ניקב וחסר כל שהוא פסול אע''ג דבי''ט שני כשר כדאמרינן לקמן (דף לו:) בגמ' דר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה ומוקי מתני' בי''ט ראשון ואי דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול הא לקמן בסוף הסוגיא דייק רב נחמן בר יצחק הכי אבל הכא לא אסיק אדעתיה ואי משום דקתני גזול דומיא דיבש הכי נמי גבי נקב קתני עלתה חזזית על רובו דמפסיל אף בי''ט שני משום הדר ומיהו בירושלמי משמע קצת דמשום חזזית לא מיפסיל אלא בי''ט ראשון דמסיק עלה רבי יצחק בר נחמן בשם ר' שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא בי''ט ראשון בלבד תמן אמרין רובו מצד אחד חוטמו כרובו והיינו במקום אחד דאמרינן לקמן (דף לה:) גבי חזזית ומיהו אי יום ראשון דווקא על כרחך הדר הוא ולא מיפסיל אלא משום דחשיב כחסר ולא מסתבר כלל וי''ל דר' חנינא לית ליה האי קפסיק ותני כמו שמואל דשמעתין דמוקי מתניתין דגזול בי''ט ראשון ומכשיר בי''ט שני אי נמי ברישא דמשנה שייך לדקדק מדתני סתם ולא מפליג אבל כולהו אחריני איידי דלא מפליג ברישא לא מפליג בסיפא ושונה דבריו סתם אף על פי שיש לחלק: בעינן הדר וליכא. משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי ולכם משלכם לא מיתוקם אלא בי''ט ראשון וכן ולקחתם דממעטינן מיניה חסר דבעינן לקיחה תמה לא מיפסיל אלא בי''ט ראשון כדקאמרינן לקמן בפירקא (דף לו:) ר' חנינא מטביל ביה בי''ט שני ונפיק ביה ותימה מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ואי משום דמשמע ליה דהני דכתיבי מקמי ביום ראשון עליה קיימי אבל הדר בתריה כתיב אכתי קשיא מדכתיב ולקחתם דרשינן בהקומץ רבה (מנחות דף ז.) ולקמן בפירקין (דף לד:) דארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה ובשילהי פירקין (דף מא:) ובריש לולב וערבה (לקמן ד' מג.) דרשינן נמי מדכתיב ולקחתם לשון רבים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד כי היכי דדרשינן פרק רבי ישמעאל (מנחות דף סה:) ספירה לכל אחד ואחד מדכתיב וספרתם ואם כן בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה של אחד בשביל כולם לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש כדאיתא בריש לולב וערבה (לקמן דף מד.) הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון ובגזול פלוגתא דשמעתין דרבי יוחנן סבר דתקון משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול: