א גמרא במשנה יש מחלוקת האם יכול אדם לשמור בהתנדבות על ספיחי התבואה שצמחה, כשמקור מחלוקת זו בשאלה האם יכולים להקריב קרבן ציבור משל יחיד. ובענין דומה מביאים את דברי הברייתא המתייחסת לדברי המשנה בתענית (פ"ד מ"ה). באותה משנה מציינים את הימים בהם היו מקריבים קרבנות מיוחדים הכוללים עצים ואשר היו באים בנדבה קבועה על ידי משפחות מסויימות, והיו נקראים "זמן עצי כהנים". וכך שנינו: מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? מדוע נתייחדו ימים אלו דווקא, והלא כל יחיד יכול להביא למקדש נדבת עצים בכל עת שירצה! אלא, בשעה שעלו ישראל מן הגולה מבבל בזמן עזרא הסופר, ולא מצאו עצים בלשכה (לשכת העצים שבמקדש) לצורך המערכה שעל המזבח מפני שהיו דחוקים בממון, ועמדו אלו המשפחות המנויות שם במשנה, ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור, כלומר, מסרו אותם שיהיו שייכים לציבור, וקרבו מהן קרבנות צבור, שהם היו עצי המערכה לקרבנות הציבור. ומשום המעשה הטוב שעשו התנו עמהן נביאים שביניהן באותו זמן, שאפילו כשתהיה הלשכה מליאה עצים, ועמדו משפחות אלו ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן הציבור מתקרב אלא מהעצים שלהן תחילה. ומתוך דברי המשנה והברייתא משמע שיכולים להקריב קרבנות ציבור משל יחיד, המשפחות שהיו תורמות את העצים, ועל כך אמר ר' אחא: הלכה זו שיטת ר' יוסה במשנתנו היא, שר' יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה בשביעית לצורך העומר ושתי הלחם כשומר חנם, ונדבה זו מתקבלת אף על פי שהיא של יחיד. ואולם לדעת חכמים הסבורים במשנתנו שאינו יכול להתנדב, ומשכורתו צריכה להיות משל הציבור, שכן תבואה זו מיועדת למנחות ציבור, אף עצי המערכה צריכים לבוא רק משל ציבור. ודוחים: ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: לא כן, אלא דברי הכל היא, ואף חכמים סבורים כן. אותה הלכה בקרבנות העצים. ומדוע? מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אם בהמה או תבואה למנחות שנודבו על ידי יחיד יכול דינם להשתנות משל יחיד לקרבן הציבור, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים לצורך הקרבן ואינם קרבן עצמו, כגון עצי המערכה — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ועוד בענין דומה תני [שנויה ברייתא]: אשה שעשתה כתונת (אחד מבגדי הכהונה) לבנה הכהן, שישרת בה במקדש, אף שבגדי הכהונה באים משל הציבור — הרי זו כשירה, ויכול לשרת בה, ובלבד שתמסרנה לגמרי לצבור, ונמצא שהוא משרת בכתונת של הציבור. אמר ר' אחא: ברייתא זו הסבורה כי יכולה הכתונת לבוא מתרומת היחיד, אם בסופו של דבר היא ניתנת לציבור, שיטת ר' יוסי היא, שר' יוסי אומר: אף הרוצה מתנדב לשמור את ספיחי התבואה כשומר חנם, ויתן את שכרו לציבור, וישתנה זה מתרומת היחיד לשל ציבור, ולא כשיטת חכמים הסבורים שהריהו מקבל עבור עבודתו זו שכר מן הציבור. ואילו ר' יוסי בשם ר' אילא אומר: דברי הכל היא, ואף לשיטת חכמים. שכן מה פליגין [במה נחלקו] ר' יוסי וחכמים? בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן, בדברים שעשויים רק לצורך הקרבן ואינם הקרבן עצמו, כמו הכתונת שלובש הכהן בשעת עבודת הקרבנות, כל עמא מודיי [כל העם מודים] שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. ומעירים: שנינו מתניתא פליגי [ברייתא החולקת] על שיטת ר' אחא בהבנת המחלוקת שבין ר' יוסי וחכמים. ששנינו בברייתא: אותן הימים של זמן עצי הכהנים והעם הנחשבים כיום טוב למשפחות תורמות העצים באותם הימים נוהגין הן בשעת קרבן, כשבית המקדש קיים והן שלא בשעת קרבן, כשאין בית המקדש קיים. ר' יוסי אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן בלבד. וכהמשך לדברים הללו מביאים עוד מן הדא דתניא [מזו, מהמשך הדברים ששנינו שם בברייתא], אמר ר' אליעזר בי [בן] ר' צדוק: אנו היינו מבני משפחת סנאה בן בנימין המוזכרת במשנה בתענית כאלו שהביאו את תרומת העצים ביום עשירי באב, והיה יום חגנו ביום זה, ואירע וחל בשנה אחת תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו, את צום תשעה באב למוצאי שבת, שהוא עשירי באב, כדין, ואף על פי שביום קרבן העצים אין מתענים, היינו מתענין ולא משלימין את הצום עד לערב, מפני שזה יום החג שלנו. והרי ראיה מדברי ר' אליעזר בן ר' צדוק כשיטת ר' אילא שבמכשירי קרבן (כגון עצי המערכה) סבורים אף חכמים שקרבן יחיד משתנה לשל ציבור. כי אם תרומת העצים שלהם נחשבת כקרבן היחיד לא היו יכולים שלא להשלים את הצום בשל החג הפרטי שלהם.

ב שנינו במשנה כי בתרומת הלשכה היו קונים את השעורים למנחת העומר ואת החיטים לשתי הלחם ולחם הפנים, ואת כל קרבנות הצבור, וכן את שכר שומרי ספיחי תבואת שביעית. ומעירים: מתניתא [משנתנו] הדנה מהיכן ניתן שכר שומרי הספיחים, נראה שהיא סבורה שאין העומר ושתי הלחם באים מתבואת חוץ לארץ (שאם לא כן תבוא זו מחוץ לארץ, ויותירו את ספיחי התבואה לכל הרוצה ליטלם), היא היא שיטת ר' ישמעאל. ששנינו שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן שלא משאר מקומות בחוץ לארץ. ומביאים משניות נוספות שציינו אמוראים ששיטתן היא שיטת ר' ישמעאל זו. תמן [שם] במשנה במסכת מנחות (פ"ח מ"א) תנינן [שנינו]: כל קרבנות המנחה של היחיד ושל הצבור באין מן התבואה של הארץ ומן זו של חוצה לארץ, מן החדש, זו שנקצרה בשנה זו (ורק לאחר הקרבת שתי הלחם בחג השבועות המתירים את התבואה החדשה באכילה), ומן הישן, זו שנקצרה בשנה שעברה, חוץ מן מנחות העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש, ומן תבואת הארץ דווקא. ועל משנה זו שנינו שאמר רב חונה בשם ר' ירמיה: משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא, שר' ישמעאל אומר: אין העומר בא מן הסוריא אלא מארץ ישראל בלבד. ועוד בדומה לכך: תמן [שם] במשנה במסכת כלים פ"א מ"ו) תנינן [שנינו]: עשר קדושות הן, כלומר, עשר דרגות קדושה הן למקומות שונים, זו למעלה מזו, ובתוך אלה נכלל שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה, מארץ ישראל בלבד, את העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל שאר הארצות. ועל משנה זו שנינו שאמר ר' חייא בשם ר' ירמיה: משנה זו כשיטת ר' ישמעאל היא, שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן לא משאר ארצות חוץ לארץ. ועוד בדומה לכך תמן [שם] במשנה במסכת שביעית (פ"א מ"ד) תנינן [שנינו], ר' ישמעאל אומר: הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא) אינו עוסק באיסורי עבודת השדה הנובעים משנת השמיטה (כפירוש חכמים לכתוב זה), אלא באיסור מלאכה ביום השבת, ומה שנזכרים כאן חריש וקציר הרי זה בא ללמד: מה חריש שנאסר בשבת הוא חריש של רשות, שהרי אין בתורה חריש של מצוה, אף קציר שנאסר כאן הוא דווקא קציר של רשות, יצא קציר החיטה למנחת העומר שהוא מצוה, ואף זמנו קבוע — ליל ששה עשר בניסן, ולכן הוא מותר גם בשבת. ואומרים: ר' ישמעאל הולך לפי זה כדעתיה [כדעתו, כשיטתו] שלו, ששנינו שר' ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וכל שכן שלא משאר ארצות חוץ לארץ, והרי זה כדעתיה [כדעתו, כשיטתו] שהוא מתיר את קציר העומר בשבת, ומסתבר שכן אמר (סבור) ר' ישמעאל גם בענין השביעית, שעל אף שהקציר הוא מהמלאכות האסורות בשביעית, יצא קציר העומר שהוא מותר אף בשביעית ומתבואת ארץ ישראל עצמה, משום שהוא מצוה. ולענין דין משנתנו מבררים מאן [מיהו] התנא הסבור ששומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, שמדבריו משמע שהעומר בא רק מתבואת ארץ ישראל (שאם לא כן אין צורך בשמירת הספיחים, שהרי יכולים ליטלו מתבואת חוץ לארץ שאינה בכלל דיני שביעית)? — ר' ישמעאל היא, הסבור שהעומר בא רק מתבואת מארץ ישראל. אמר ר' יוסה: משנה זו דברי הכל היא, ואף לדעת הסבורים כי העומר בא אף מתבואת חוץ לארץ. וכך צריך להבין: מלכתחילה באה תבואת העומר בשביעית מחוץ לארץ (ובודאי מסוריא), אלא שאם לא מצאו תבואה בסוריא מביאין אותן מספיחין שבארץ ישראל. ומתוך שחששו שמא לא תימצא תבואה בחוץ לארץ, העמידו שומרים על תבואת הספיחים שבארץ ישראל כדי שישאר מעט מהם לצורך העומר. ומכיון שעסקנו בענין ההיתר לקצור ולהשתמש בתבואת הספיחים לצורך העומר, שואלים: ההן (אותו) עומר מהו שיזרע בתחילה? שאם הותרה קצירת העומר מן הספיחים בשביעית לצורך העומר, האם הותרה כמו כן זריעתו מלכתחילה בשביעית, כשנראה שלא יהיו באותה שנה ספיחי תבואה? מששמע רב חייא בר אדא שאלה זו בעי קומי [שאל לפני] ר' מנא: ואיך ניתן להסתפק כלל בדבר זה, שכן אם כן לא נמצא המקריב את העומר מתבואה שנזרעה בשביעית כקומץ על השיריים שאינן נאכלין? שכן מנחה הנקמצת (והקומץ מוקרב על גבי המזבח) צריך שיהיו שייריה (שאר המנחה) מותרים באכילה, ואם אינם מותרים באכילה הריהי פסולה. ותבואה זו שנזרעה לצורך העומר בשביעית אף אם יקריבו ממנה את העומר, אין השיריים (שאר התבואה שנזרעה) מותרים לאכילה, משום שנזרעה בשביעית. אמר ליה [לו] ר' מנא: לא כך, אלא אף אם ייאסרו שייריה באכילה משום שנזרעה בשביעית, תהא המנחה כשרה, משום שהריהו נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה, שיש חמישה קרבנות ציבור שאמרה המשנה בפסחים (פ"ז מ"ד) שכאשר רוב הציבור טמא מת הריהם מוקרבים אף בטומאה, ואף על פי כן אין הם נאכלין בטומאה. וכמו כן יש לומר שמנחת העומר הבאה מתבואה שנזרעה בשביעית, אף ששייריה אסורים באכילה, אין הדבר מונע את היתר זריעת התבואה בשביעית לצורך הקרבתה.

ג ושואלים: כיצד הוא, הגיזבר, עושה, כיצד הוא משלם את שכר השומרים מתרומת הלשכה, והרי המעות הללו הקדש הם, וכלל הוא ש"אין הקדש יוצא (לחולין) בחינם אלא בפדיון" (ערכין לג,א)! ומשיבים: נוטל כהלוואה מעות חולין מן השולחני העוסק בהמרת כספים, ונותן לקוצרין של התבואה לעומר, ולשומרין עליה בעודה מחוברת שלא יקצרוה עד שלא יקרב העומר, כל זמן שלא הגיע זמן הקרבתו. ומשהגיע זמן הקרבתו מביא גיזבר ההקדש מעות בשווי העומר מתרומת הלשכה ומחללין אותן עליו, על העומר הזה, וחלה קדושתן עליו, והן יוצאות לחולין, ומשנעשו חולין נותנים אותן לשולחני בפרעון חובו. ותמהים: וטבות [וכי יפה] לעשות כן? והרי מנחת העומר נעשית רק מתוך חלק קטן של התבואה ששמרו עליה שומרי הספיחים, ואיך ישלמו ממעות תרומת הלשכה על שמירת כל התבואה? ומביאים כי ר' אחא בשם ר' בא אמר ביישוב תמיהה זו: כל מה (כמה) שיתן הגיזבר כתשלום עבור התבואה לעומר ושמירתה, אף שכרגיל מחירם נמוך בהרבה, קבעו חכמים כי בעומר כמה שיתן הן הן דמיו כבר משעה הראשונה. ובענין דומה תנא, אף בענין התשלום לפתחי אבנים (אומני האבן) על מלאכתם בסיתות ופיתוח אבנים שבונים בהם בקודש היו נוהגים כן. כיצד הוא עושה? נוטל מעות חולין משולחני, בהלוואה, ונותן אותן לחוצבין ולסתתין, עד שלא תינתן (כל עוד לא ניתנה) האבן על גבי הדימוס (הנדבך) שבונים אותו, ומשניתן האבן על הדימוס אז מביא גיזבר ההקדש מעות בשווי אבן זו מתרומת הלשכה ומחללין אותן עליה, והריהי מתקדשת בכך, והמעות יוצאות בכך לחולין, ופורע בהן את החוב לשולחני. ותמהים: וטבת [וכי יפה] לעשות כן? והרי בסופו של דבר משתמשים רק בחלק מהאבנים שעובדו לצורך זה, שכן חלקן מתקלקלות ונפסלות לשימוש תוך כדי העיבוד, ואיך ישלמו ממעות תרומת הלשכה על הכל? ומביאים כי ר' יוסי בי [בן] ר' בון בשם שמואל אמר ביישוב תמיהה זו: כל מה (כמה) שיתן הגיזבר כתשלום עבור האבנים שלבסוף נבנו בנדבך, אף שהן מעטות וכרגיל התשלום על כמות כזו של אבנים נמוך בהרבה, קבעו חכמים כי כמה שיתן הן הן דמיה משעה הראשונה.

א הלכה ב משנה פרה אדומה ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית (חוט של צמר אדום) המושלכת אל תוך שריפת הפרה האדומה, אף שאינם קרבנות הריהם באין מתרומת הלשכה. ואילו הכבש שעושים להוביל על גביו את הפרה האדומה מהר הבית להר הזיתים, והכבש שעושים להוביל על גביו את השעיר המשתלח מן העזרה אל מחוץ להר הבית, ולשון הצמר האדום שקושרים בין קרניו של השעיר, ואמת המים, תעלות המים של ירושלים, וחומות העיר ומגדלותיה, וכל שאר צרכי העיר ירושלים, כגון חפירת בורות מים ותיקון הרחובות, הם באין משירי הלשכה, מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר התרומה השלישית בפרוס חג הסוכות. אבא שאול חלוק על דעת תנא קמא ואומר: כבש פרה לא היה בא משיירי הלשכה, אלא כהנים גדולים היו עושין אותו משל עצמן. כיון שלא כל הדברים הללו נחוצים תמיד ומחיריהם אינם קבועים, פעמים שהיה נשאר מותר, לא רק מתרומת הלשכה אלא גם משיירי הלשכה. ולפיכך מבררים: מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן? — לוקחין (קונים) בהן יינות שמנים וסלתות, והיו מוכרים אותם במחיר יקר יותר לצוורך מנחות ונסכים, והשכר (הרווח) שהרוויחו ממכירה זו היה שייך להקדש, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין משתכרין, אין עושים עסקים ורווחים בשל הקדש, אף לא משל עניים, ממה שנתרם וניתן עבור עניים. ומבררים עוד: אם השתמשו בשקלי תרומת הלשכה לכל הצרכים האמורים בתחילת המשנה ולאחר כל זה נותרו עדיין שקלים, מותר התרומה הזה, מה היו עושין בה? — היו קונים בה רקועי זהב והיו עושים בהם ציפוי לרצפת וכתלי בית קודש הקדשים. ר' ישמעאל אומר: מותר הפירות, היה הולך לקיץ המזבח, לקניית קרבנות עולה כדי להקריבם על המזבח כשאין עליו קרבנות. ואילו מותר התרומה היה הולך לקניית כלי שרת. ואילו ר' עקיבא אומר: מותר התרומה הוא שניתן לקיץ המזבח, ואילו מותר נסכים, אם נשארו כספים עבור נסכים שלא הוקרבו היו הולכים לקניית כלי שרת. ור' חנניה סגן הכהנים אומר: מותר נסכים הולך לקיץ המזבח, ואילו מותר התרומה, הולך לקניית כלי שרת. מכל מקום זה וזה, גם ר' עקיבא וגם ר' חנניה לא היו מודים לר' ישמעאל בשיטתו בענין מותר הפירות, שלדעתם מותר הפירות אינו הולך לקיץ המזבח.