מתקיף לה [מקשה עליה] על דעה זו רב חסדא: יכול אתה לומר שלאחר שמילא כריסו הימנו ואכל בלא ברכה חוזר ומברך עליה בפעם השניה בברכה זו? אלא אמר רב חסדא: מעיקרא [מתחילה] מברך עליה [עליו] "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל], ולבסוף אכיל [אוכל] אכילת חסא בלא ברכה.

ומעירים: בסורא עבדי [עושים] כשיטת רב הונא. ורב ששת בריה [בנו] של רב יהושע עביד [היה עושה] כשיטת רב חסדא. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא. מסופר: כי רב אחא בריה [בנו] של רבא היה מהדר [מחזר] על שאר ירקות לפסח כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא [להוציא עצמו מן המחלוקת] שיוכל לברך תחילה "בורא פרי האדמה" בלבד ואחר כך "על אכילת מרור" ויצא ידי חובה לכל הדעות.

א אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה [בנו] של רב נתן, הכי אמר [כך אמר] הלל משמיה דגמרא [משם המסורת]: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול [אל יכרוך אדם מצה ומרור יחד ויאכל], משום דסבירא לן [שאנו סבורים] להלכה כי מצה בזמן הזה לאחר חורבן הבית דאורייתא [שמן התורה] מצותה, ואילו אכילת מרור דרבנן [שמדברי סופרים] בלבד היא, כאשר אין אוכלים גם קרבן פסח, ואתי [יבוא] המרור שהוא מצוה דרבנן [שמדברי סופרים] בלבד ומבטיל ליה [ומבטל אותו] את טעמה וממשה של מצות אכילת מצה שהיא דאורייתא [שמן התורה].

ואפילו לשיטת מאן [מי] שאמר: מצו‍ת אין מבטלות זו את זו, הני מילי [דברים אלה] אמורים דאורייתא בדאורייתא [מצוה אחת שמן התורה במצוה אחרת שמן התורה] או דרבנן בדרבנן [מצוה אחת שמדברי סופרים במצוה אחרת שמדברי סופרים], אבל קיום שתי מצוות דאורייתא ודרבנן [מצוה שמן התורה ושמדברי סופרים] — אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא [באה מצוה שמדברי סופרים ומבטלת את זו שמן התורה].

ושואלים: מאן תנא דשמעת ליה [מי הוא התנא ששמעת אותו אומר] כי מצו‍ת אין מבטלות זו את זו? הרי הלל היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] אמרו עליו על הלל שהיה כורכן את המצה והמרור בבת אחת ואוכלן. והמקור לכך, מתוך שנאמר: "על מצות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא), כלומר יחד.

אמר ר' יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל ואין הכל מסכימים לדעתו. דתניא [שהרי שנינו בברייתא אחרת] : יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" — אפילו זה המצה בפני עצמו וזה המרור בפני עצמו. מתקיף לה [מקשה עליה] על הוכחה זו רב אשי: אי הכי [אם כך] שחכמים חולקים על הלל ואומרים כי מצוות מבטלות זו את זו, מאי [מה היא] לשון אפילו? שמלשון זו משמע שאינם באים לפסול את דרכו של הלל אלא לומר שגם בלא כריכה יוצא.

אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני [תנא זה כך שנה] כך יש להבין את דבריו: יכול לא יצא בהו [בהם] ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל היה אוכלן ולא באופן אחר — תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" — אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ואין חובה לנהוג כהלל.

ומעירים: השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן [עכשיו שלא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כחכמים], כך יש לעשות: מברך על אכילת מצה ואכיל [ואוכל ממנה] לצאת ידי חובת מצה, והדר [ואחר כך] מברך "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל ממנו] והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי [ואחר כך אוכל מצה וחזרת ביחד] בלא ברכה זכר למקדש, כשם שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים ואכל מצות ומרורים עם קרבן הפסח.

ב אמר ר' אלעזר אמר רב אושעיא: כל דבר שטיבולו במשקה שנאכל אגב טבילתו במשקה כלשהו — צריך נטילת ידים לפניו. שמצות נטילת ידים היתה משום גדר טהרה, שלא יבוא אדם לטמא מאכלי תרומה, שכיון שהידים חזקתן טמאות (כדין שני לטומאה) הרי הן מטמאות את המשקה, וכלל הוא שהמשקה שנטמא הופך תמיד להיות ראשון לטומאה וחוזר ומטמא את האוכל שטיבולו בו. אמר רב פפא: שמע מינה [למד ממנה] מהלכה זו המצריכה נטילת ידים, כי האי חסא [חזרת זו] של פסח