אף ידי קידוש לא יצאו, וחייבים לקדש שנית בביתם. ושואלים: אלא לרב, למה ליה לקדושי [לו לקדש] שנית בביתיה [בביתו]? הלא יצא כבר ידי חובה! ומשיבים: אכן, יצא, ומקדש כדי להוציא בניו ובני ביתו שלא היו בבית הכנסת.

ושואלים: ולשיטת שמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא [לקדש בבית הכנסת] אם אינו יוצא בכך כלל? ומשיבים: שנעשה הדבר לאפוקי [להוציא] את האורחים ידי חובתן, שאותם אורחים אכלו ושתו וגנו בבי כנישתא [אוכלים ושותים וישנים בבית הכנסת], וכיון שבית הכנסת הוא מקום דירתם צריכים הם לשמוע קידוש שם.

ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לשיטתו], שאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה, ואם אינו אוכל במקום הקידוש — אינו יוצא ידי חובת קידוש. סבור מינה [היו סבורים הלומדים מאמרתו זו]: הני מילי [דברים אלה] אמורים רק כשיוצא מבית לבית שאינו יוצא ידי חובת קידוש אם אוכל את סעודתו בבית אחר. אבל הלך ממקום שקידש בו למקום אחר בחד ביתא [בבית אחד, באותו בית] כדי לסעוד בו — לא, אלא יצא ידי חובת קידוש.

אמר להו [להם] רב ענן בר תחליפא ללומדים: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] שמואל, ונחית מאיגרא לארעא והדר [והיה יורד מן הגג מקומה שניה לקרקע וחוזר] ומקדש. משמע שאף באותו בית אין יוצאים חובת קידוש ממקום למקום.

ולעצם הדין מעירים: ואף רב הונא סבר שאין קידוש אלא במקום סעודה. וראיה לדבר שרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא [קידש, ונעקר, כבה, לו הנר] ולא יכול היה לאכול בחושך, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא [והכניסו את חפציו לבית חופתו של רבה בנו שהיה בו נר] וקדיש וטעים מידי [וקידש שנית וטעם משהו], אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב הונא: אין קידוש אלא במקום סעודה.

ומעירים: ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. שאמר אביי: כי הוינא בי מר [כאשר הייתי בבית אדוני, רבה], כי הוה [כאשר היה] מקדש אמר לן [לנו]: טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא [טעמו פה דבר מה, שמא עד שאתם הולכים למלונכם יעקר יכבה, הנר] ולא מקדש לכו [תוכלו לעשות קידוש] בבית אכילה, ובקידושא דהכא [ובקידוש של כאן] אתם לא נפקיתו [יוצאים], שאין קידוש אלא במקום סעודה.

על הלכה אחרונה זו תוהים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] אביי: כל מילי דמר הוה עביד [דבריו, מנהגיו, של אדוני רבה, היה עושה] כרב, לבר מהני תלת דעביד [חוץ משלשה אלה שהיה עושה] כשמואל, והם: מתירין ציצית מבגד לבגד כשמואל, ואין חוששים כרב שיש בכך משום בזיון וביטול למצוה. ומדליקין נרות חנוכה מנר לנר, ואין חוששים כרב שיש בכך חשש של שימוש חול בנר של מצוה.

והלכה כר' שמעון בענין גרירה בשבת. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל בשבת אם קשה לו להרימם ובלבד שלא יתכוין לעשות מלכתחילה חריץ בקרקע. ואם נעשה מאליו — אין לחשוש, שדבר שאין מתכוון מותר. ואם כן, מדוע לא נהג רבה אף בענין זה כשיטת רב?

ומשיבים: כחומרי [כחומרותיו] של רב הוה עביד [היה עושה], כקולי [כקולותיו] של רב לא הוה עביד [היה עושה], ורק בשלשה דברים אלה היה פוסק לקולא שלא כשיטת רב, אבל בענין קידוש שרב מיקל בו — לא נהג כמותו.

ור' יוחנן אמר: לא רק שיוצא ידי קידוש בקידוש של בית הכנסת, אלא אף ידי יין נמי [גם כן] יצאו, שאין צריכים לחזור ולברך על היין הבא בתוך סעודתם בביתם, שמתוך שדעתם לילך לסעוד בביתם, ודאי לא הסיחו דעתם בינתיים. ומעירים: ואזדא [והלך] ר' יוחנן בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שאמר ר' חנין בר אביי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן: אחד שינוי סוג היין כשהיה שותה יין והביאו לו יין ממין חדש,