משום דאיכא [שיש] חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי ליה [שהכהנים הם שאוכלים אותו] מקרבנות השלמים, אבל מקרבן פסח אין הכהנים מקבלים חזה ושוק, ומה יעשו בקרבן זה שהוא ספק פסח ספק שלמים? שהרי אם יתנו מחמת הספק את החזה והשוק לכהן והוא אכן פסח ולא שלמים — נמצאו מאכילים את הכהנים מפסח שלא נמנו עליו!

ומציעים: וניתי כל חד וחד כהן בהדיה [ויביא כל אחד ואחד כהן עמו] בפסח השני וימנה אותו על פסחו, ויתן לכהן את החזה והשוק ממה נפשך, אם קרבן זה שלמים הוא — הרי קיבל את החזה והשוק כדין שלמים, ואם הוא פסח — הרי אוכל הוא בתורת פסח.

ודוחים: האי כהן היכי דמי [אותו כהן מה טיבו בדיוק] אי דעביד פסח [אם היה זה כהן שכבר עשה פסח] ראשון, דילמא האי [שמא קרבן זה] שמביא אכן פסח הוא ולא שלמים ונמצא פסח נאכל שלא למנויו שהרי כהן זה כבר יצא בפסח ראשון ואינו יכול להמנות שוב על הפסח השני. ואי דלא עביד פסח [ואם הוא כהן שלא עשה פסח] ראשון, דילמא [שמא] קרבן מסויים זה שלמים הוא, ונמצא שלא עביד [לא עשה] אותו כהן פסח כלל!

ומציעים תיקון: וניתי [ושיביאו] כל חמשה יחד חד כהן דלא עבד פסח [כהן אחד שלא עשה פסח] ונימני עילויה הני חמשה פסחים [וימנה על כל חמשת הפסחים הללו] שממה נפשך מוכרח אתה לומר: איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי ביה [יש אחד שלא עשה קרבן פסח ויצאו בו] בעל הקרבן והכהן, וכיון שרק אחד הוא קרבן פסח אין בו חשש של אכילת שני פסחים כאחד.

אלא הטעם שאין מביאים פסח שני הריהו משום דקא [שהוא] ממעיט באכילת שלמים שאלו הפסח נאכל ליום ולילה והשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. ונמצא שממעטים בזמן אכילת שלמים. ואף שנותר ממנו ליום השני, אם הוא שלמים — הריהו מותר באכילה. ומכיון שאין יודעים מהו , הרי כל הנותר ביום השני נשרף ונמצא שורף קדשים כשרים.

ועוד מציעים: וניתי [ושיביא] מותר הפסח כלומר קרבן שהוקדש לפסח ומשום סיבה כלשהי לא הוקרב, שדינו כשלמים אלא שנאכל ליום ולילה בלבד.

ונימא [ויאמר] יתנה כך: אי דידי [אם הקרבן שלי] היה בעל מום, האי דאייתי השתא ניהוי פסח [זה שאני מביא עכשיו שיהיה פסח], אי דידי תם הוא ניהוי האי דאייתי השתא שלמים [אם שלי תם, שלם בלי מום היה ויצאתי בו ידי חובה מה שאני מביא עכשיו יהיה שלמים] והרי שנינו כי מותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד ואם כן דינו כשלמים וכפסח ואין בו החשש שממעטים בזמן אכילתו.

ומקשים: וכי מפרישין מלכתחלה למותרות הלוא אין לעשות כן, וממילא לא יהיה לאותם אנשים מותר הפסח ולא יוכלו להשתמש בתקנה זו. ומקשים: ונטרחו ונייתי מותר הפסח [ושיטרחו וימצאו אדם שנשאר לו פסח ויביאו מותר הפסח] וייאכל ליום ולילה!

אלא טעם שאין מביאים פסח שני הוא משום סמיכה, שאילו פסח לא בעי [אינו צריך] סמיכה כדין שלמים, ואם יסמוך ואינו אלא פסח — נמצא שעושה עבודה בקדשים. ואילו מותר בעי [צריך] סמיכה. ומשום כך אי אפשר להשתמש בתקנה שהוצעה קודם.

ועדיין שואלים: הא תינח [נניח] שקיים נימוק זה בקרבן אנשים (גברים) שהם סומכים על קרבנם, אבל אם אירע כל הענין בקרבן נשים שמדין תורה אינן חייבות לסמוך על קרבנן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא יש לחזור מנמוק זה ולומר כי הטעם הוא משום מתנות דם הקרבן על המזבח. שאילו דמו של קרבן פסח — ניתן במתנה (בזריקה) אחת, ואילו שלמים ניתנים בשתים שהן ארבע שמזים את הדם שתי הזאות על זויות המזבח, והדם ניתז לשני צדדים כך שכל מתנה נעשית כשתים.

ועדיין תוהים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] מה החשיבות בדבר והא תנן [והרי שנינו במשנה]: כל אותן דמים של קרבנות הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתן אחת — כפר, שלכתחילה יש ליתן שתי מתנות שהן ארבע, אבל בדיעבד יוצאים בנתינת דם פעם אחת,

אלא הטעם שאין מביאים פסח שני משום שאילו פסח דינו בשפיכה שאת דמו רק שופכים בנחת על קיר המזבח ואילו שלמים דינם בזריקה עליו.

ומקשים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] (מה החשיבות בדבר) והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הקרבנות הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה — יצא, ומשיבים: אימר דקא אמרינן [אמור שאנחנו אומרים] שיצא בכל אלה הרי זה רק דאי עבד [אם עשה] מעשה אולם לכתחלה נמי?! [לכתחילה גם כן] יעשו שלא כדין? וכיון שמפני טעם זה אי אפשר להקריב פסח זה לכתחילה פטורים כולם מלעשותו.

א משנה האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים ויגיע אליה, כיון שהכניס הראשון מן האחים ראשו ורובו לעיר זכה ומזכה את אחיו עמו בחלקו.

ב גמרא ושואלים: שמע מינה [האם נלמד מכאן] כי יש ברירה, שהרי בשעת השחיטה אין הוא יודע מראש איזה בן יגיע ראשון וכאשר יגיע אותו בן יתברר הדבר למפרע!

אמר ר' יוחנן שאין להוכיח דבר זה מכאן, כי באמת האב מינה את בניו כולם, אלא כדי לזרזן במצות קאמר [אמר], שרצה לזרזן במצוות ולכן יצר תחרות ביניהם שהראשון שיגיע יזכה עבור אחיו, אבל אין לכך משמעות הלכתית.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] כדברי ר' יוחנן דקתני [שהרי שנינו]: ומזכה אחיו עמו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] דאמנינהו מעיקרא שפיר [שמינה אותם האב מתחילה — יפה], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא אמנינהו מעיקרא [מינה אותם מתחילה], אם כן לבתר דשחיט מי קא מתמנו [אחרי ששחט האם יכולים להתמנות]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: נמנין על הפסח או מושכין ידיהן ממנו עד שישחט ולא אחר כך. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא,

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שאין זה פגם במינוי אלא ענין של זריזות בלבד: מעשה במקרה כגון זה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים (עצלים) ואם כן ענין של זריזות וחוסר זריזות יש כאן, אבל אין זה פסול מאכילת קרבן הפסח.

ג משנה לעולם נמנין עליו על הפסח עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד ולא פחות. ועוד: נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט בלבד. ר' שמעון אומר: עד שיזרק את הדם.

ד גמרא ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במשפט הראשון של המשנה? ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] דאף על גב דאימני עליו [שאף על פי שנמנו עליו] על הפסח חבורה זו, חוזרת חבורה זו ונמנין עליו בני חבורה אחרת ואין גבול למספר האנשים כל עוד יש כזית לכל אחד.

ה שנינו במשנה: נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט ור' שמעון אומר עד שיזרק הדם. אמר אביי: מחלוקת תנא קמא ור' שמעון לענין גבול הזמן לימשך מן הקרבן

דרבנן סברי [שהחכמים סוברים] שמן הכתוב "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד) יש לדרוש: מחיותיה דשה [מחיותו חייו של השה] ומכאן שרק בעוד השה חי אפשר להמשך ממנו. ור' שמעון סבר דרש "מהיות" — מהוייתיה דשה [מהוויתו של השה] כל עוד לא הושלמו בו כל עבודות הקדש, לאמר עד שיזרק הדם. אבל לענין לימנות על הפסח דברי הכל זמנו עד שישחט בלבד, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "במכסת נפשת" והדר [ואחר] כך "תכסו" (במובן — תשחטו, כבארמית) ללמד ש"מכסת נפשות" של המנין על השה היא דווקא לפני השחיטה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נמנין מקרבן הפסח ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, ר' שמעון אומר: נמנין עד שישחט, ומושכין את ידיהם ממנו אפילו עד שיזרק הדם.