אלא, לא קשיא [קשה] כאן שאמר שלכתחילה פסולה — הוא בקרבן יחיד, כאן שאפילו לכתחילה מקריבים — הוא בקרבן ציבור.

א ושואלים: נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] אינה כשיטת ר' יוסי? דתניא [שכן שנינו ברייתא] ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה גם על אכילות של קרבנות בטומאה. ור' יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות אלא על הקרבת הקרבן בטומאה בלבד.

ומסבירים את השאלה: קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו] לומר כי מדקאמר [ממה שאמר] ר' יוסי: אין הציץ מרצה על אכילות כשיטת ר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא] שאמר בעינן תרתי [צריכים אנו שני דברים] שכדי שיעלה הקרבן לרצון, צריך שיהיו גם הבשר וגם הדם ראויים להקרבה. נימא השתא מתניתין [נאמר עכשיו כי משנתנו] היא שלא כשיטת ר' יוסי, שאם לא צריך את שניהם, אם כן לשם מה צריך ריצוי ציץ לאכילות, הרי די במה שמרצה על זריקת הדם?

ודוחים: לא, ר' יוסי כר' אליעזר סבירא ליה [סבור הוא] שאמר שדי באחד מהם, ולכן כשיש את דם הקרבן אף על פי שאין בשר — מרצה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] למאי הלכתא [לאיזה צד של הלכה] נתכוון ר' יוסי באמרו אין הציץ מרצה על אכילות? הרי גם אם אינו מרצה, מכל מקום אפשר להקריב את הקרבן! ודוחים: וליטעמיך [ולשיטתך] ר' אליעזר עצמו שאמר הציץ מרצה אף על אכילות, כיון שאמר דם אף על פי שאין בשר, לשיטתו הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא [לצורך איזו הלכה] אמר זאת? שאם השיקול היחידי הוא ענין ריצוי הקרבן, אם כן, גם אם אין הציץ מרצה יצא ידי חובה בדם לחוד!

אלא ודאי הכוונה היא לענין אחר, למיקבעיה [לצורך קביעתו] בפיגול ולאפוקי [וכן להוציאו] מידי מעילה, שכשם שאין הקרבן נקבע לרצון אלא אם כן אין בו פסול כלשהו, כך אינו נקבע לפיגול (אם חשב בו מחשבת חוץ לזמנו) אלא אם כן אין בו כל פסול אחר. וכך יש להבין את המחלוקת שר' אליעזר סבר: מרצה ציץ עילויה [עליו] על הבשר שנטמא ומשוי ליה [ועושה אותו] כבשר טהור שלא היה בו פסול אחר אף שאסור באכילה מחמת טומאתו, ולכן קבע ליה [קובע אותו] בפיגול, ובדומה לכך אף מפיק ליה [מוציא אותו] מידי מעילה שמועלים בקרבן (קדשי קדשים) עד שעה שנרצה לכפר, ומאז ואילך שוב אין מועלים בו, ועל ידי ריצוי הציץ נחשב הבשר הטמא גם הוא כעולה לרצון וממילא אף יוצא מידי מעילה.

ואילו ר' יוסי סבר: לא מרצה ציץ עילויה [עליו], ולא משוי ליה [עושה אותו] כטהור, ולא קבע ליה [יכול לקובעו] בפיגול, ולא מפיק ליה [מוציא אותו] מידי מעילה, ועל כל פנים אין מקום לקושיה שהקשינו.

מתקיף לה [מקשה עליה] על מסקנתנו זו רב מרי: נהי נמי [נניח גם כן] שר' יוסי סבר כר' אליעזר שעולה הקרבן לרצון גם בדם הקרבן לחוד אם נטמא הבשר עצמו בשלמא [נניח] לענין זבחים שיש בהם שני מתירים, איכא [יש] לפחות דבר אחד שבעטיו הוא עולה לרצון, שהוא הדם שריצה הציץ על טומאתו ועל ידו עולה הקרבן לרצון. בעומר נמי [גם כן] איכא [יש] קומץ שהציץ מכפר עליו ומכשירו, ובלחם הפנים נמי [גם כן] יש בזיכין שמתירים את הלחם כמו הקומץ במנחה,

אלא שתי הלחם מאי איכא למימר [מה יש לומר בהם]? הרי עשויים הם לאכילה בלבד!

וכי תימא [ואם תאמר] לקרב עמהן שהכוונה ששתי הלחם מצטרפים עם קרבן שני הכבשים הקרב עמהם, שאף ששתי הלחם עצמם טמאים, מכל מקום דם הכבשים שעולה לרצון אחר שריצה הציץ על טומאתם מתיר אף אותם, אבל הרי היינו שלמי ציבור שנמנו לעצמם במשנה, ואם כן הוו להו ארבעה [הרי הם ארבעה דברים] במשנה ואנן חמשה תנן [ואנחנו חמשה שנינו] ובמנין זה שתי הלחם ושלמי ציבור נמנים כל אחד לעצמו!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ונאמר כי קסבר [סבור הוא] ר' יוסי: טמאה הותרה בציבור ללא היתר ציץ ומטעם זה קרבים שתי הלחם.

ומקשים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] בענין טהרת הכהן הגדול לצורך יום הכיפורים וכן הכהן העושה את הפרה האדומה שמפרישים אותם שבעה ימים קודם לכן כדי להיטהר ואמרו כי אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה ימי הפרישה מכל חטאות (אפר פרה האדומה) שהיו שם במקדש שאם נטמא באחד הימים בטומאת מת נטהר על ידי הזיית מי חטאת, אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד שמא נטמא בדיוק ביום לפני שפרש לטהרה, ואין חוששים ביותר מכן.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שסבר ר' יוסי טומאה הותרה בציבור למה לי הזאה כלל הרי קרבן יום הכיפורים ופרה אדומה הם קרבן ציבור והותרה טומאתו? אלא אין לקבל ביאור זה ומחוורתא מתניתין [מחוור, ברור, כי משנתנו] שלא כר' יוסי.

ב ביחס לדברי ר' יוסי שהובאו קודם, אמר ליה [לו] רב פפא לאביי בתמיהה: ור' יוסי שטרא מזכי לבי תרי הוא [שטר מזכה הוא לשניים גם לתובע וגם לנתבע] שהוא מסכים לשתי הדעות הסותרות?! דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: רואה אני כנכונים את דברי ר' אליעזר בזבחים, ואת דברי ר' יהושע בזבחים, ואת דברי ר' אליעזר במנחות ואת דברי ר' יהושע במנחות.

ומפרטים: את דברי ר' אליעזר בזבחים, שהיה אומר: זורקים את הדם אף על פי שאין בשר, וכן את דברי ר' יהושע בזבחים, שהיה אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם וכן רואה את דברי ר' אליעזר במנחות שהיה אומר: קומץ מרצה אף על פי שאין שם שירים שאבדו או נטמאו, וכן דברי ר' יהושע במנחות, שהיה אומר: אם אין שם שירים אין קומץ, אם אין קומץ אין שירים וכל דבריו סותרים זה את זה!

אמר ליה [לו] אביי: אין הכוונה שפסק הלכה כשתי דעות סותרות, אלא מסתברא קאמר [מסתברים הדברים, רצה לומר] כיצד? כי קאי [כאשר עמד, היה עוסק] בזבחים אמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר, כפי שהם חלוקים] בזבחים, פליגי נמי [חלוקים הם גם] במנחות, קאי [וכאשר עמד] במנחות אמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר כשם שהם חלוקים] במנחות פליגי נמי [חלוקים הם גם] בזבחים.

אמר ליה [לו] רב פפא: התינח [דבר זה נוח, נניח] כי קאי [כאשר עמד עסק] בזבחים אמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר שכפי שהם חלוקים] בזבחים, פליגי נמי [חלוקים הם גם כן] במנחות, שעיקר קראי כי כתיבי [המקראות הכתובים] בענין זה — בזבחים כתיבי [הם כתובים]. אלא, כי קאי [כאשר היה עומד עוסק] במנחות ואמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר שכפי שהם חלוקים] במנחות פליגי נמי [חלוקים הם גם כן] בזבחים? — אי אפשר לומר כן, והא [והרי] עיקר קראי [המקראות] בזבחים הוא דכתיבי [שכתובים] וברור לו שנחלקו בזבחים.

אלא נדחה תירוץ זה, ולא קשיא [קשה] וכך יש לתרץ ולבאר סתירת דבריו: שכשאמר רואה אני את דברי ר' אליעזר לא אמר כן אלא בנטמא, וכשאמר דברי ר' יהושע לא אמר כן אלא באבוד ושרוף. ולפי הסבר זה הסכים למקצת דברי ר' אליעזר ומקצת דברי ר' יהושע.

ושואלים: בנטמא מאי טעמא [מה הטעם] אמר שהוא רואה את דברי ר' אליעזר — משום דמרצי [שמרצה] ציץ על הטומאה. אך זה אינו אפשרי, הא שמעת ליה [הרי שמעת אותו] את ר' יוסי שאמר: אין הציץ מרצה על אכילות!

אלא יש לדחות תירוץ זה ולומר הסבר אחר בסתירת דבריו, לא קשיא [קשה] ויש להבין כך: רואה אני את דברי ר' אליעזר בקרבן ציבור, רואה אני את דברי ר' יהושע בקרבן יחיד,

ושוב מקשים: בציבור מאי טעמא [מה הטעם] מסכים הוא לדברי ר' אליעזר משום שטומאה הותרה בציבור והסבר זה יש לדחות מפני סיבות שונות חדא [טעם אחד] כנגד זה: ששמעת ליה [אותו] את ר' יוסי שאמר טומאה דחויה היא בלבד בציבור ולא הותרה לגמרי כפי שהוכחנו קודם, ועוד: אי [אם] מדובר בציבור, וכי ר' אליעזר לבדו מכשיר ולא ר' יהושע?