לאו חובה היא כלומר, אין חובה אמורה בתורה לעשותה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שחובה היא — אם כן תיתי [תבוא] אף בשבת, ותיתי [ותבוא] אף במרובה, ותיתי [ותבוא] אף בטומאה.

ושואלים: אם כן שאין הבאת החגיגה חובה, במועט מיהו [בכל אופן] מאי טעמא אתיא [מה הטעם באה] חגיגה זו? הרי די בפסח כדי שביעת מנוייו! ומסבירים שהטעם הוא כדתניא [כפי ששנויה ברייתא]: חגיגה הבאה עם הפסח היא נאכלת תחילה, והטעם הוא כדי שיהא פסח נאכל על השבע. ואף שיש בו כדי להשביע את מנוייו, אינם נהנים מאכילתו אלא אם כן הריהם שבעים כבר והוא בא רק לגמר שביעה, ומתוך כך הצורך באכילת החגיגה אף במנויים מועטים.

א שנינו במשנה שחגיגת ארבעה עשר בניסן נאכלת לשני ימים ולילה אחד. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת בן תימא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן תימא אומר: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה בלבד. וחגיגת חמשה עשר כלומר, קרבן חגיגה שמביאים ביום טוב ראשון של פסח עצמו כפי שמביאים בכל חג אחר — דינה כשלמים, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.

וחגיגת ארבעה עשר אם עיכב את שחיטתה למחר יוצא בה משום מצות שמחה כאמור "ושמחת בחגך", ואולם אין יוצא בה משום מצות הבאת קרבן חגיגת חמישה עשר.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של בן תימא ומה ביסוס דבריו בתורה? ומסבירים: כדמתני [כפי ששנה] רב לחייא בריה [בנו] את הפסוק "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שמות לד, כה), "זבח חג" — זה קרבן החגיגה, "הפסח" — כמשמעו, ואמר רחמנא [הכתוב]: "לא ילין", הרי שגם החגיגה אסורה בהלנה לבוקר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אם לפי שיטת בן תימא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת צלי בלבד כפסח או אין נאכלת צלי? וצדדי השאלה: כי אקשיה רחמנא [כאשר השווה אותה הכתוב] לפסח הריהו לענין לינה בלבד שאסור להלינה עד הבקר, אבל לענין מצות צלי — לא, או דילמא [שמא] לא שנא [שונה] שההשוואה היא לכל, ואף החגיגה הבאה עם הפסח חייבת להיאכל צלי.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון: שבזמן שבית המקדש קיים היתה אחת משאלות התינוקות בליל חג הפסח: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים בין צלי, בין שלוק ובין מבושל, הלילה הזה כולו צלי. ואמר רב חסדא: זו דברי בן תימא, משמע שאף החגיגה נאכלת צלי בלבד, שמע מינה.

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם שאלה] לדעת בן תימא: חגיגת ארבעה עשר באה אף מן הבקר או שמא אינה באה מן הבקר כפסח שבא מן הצאן; באה אף מן הנקבות או שמא אינה באה מן הנקבות כפסח עצמו; באה אף בת שתי שנים או אינה באה בת שתי שנים אלא בת שנה בלבד בפסח עצמו?

ומשום אותה בעיה עקרונית: כי אקשיה רחמנא [כאשר השוותה אותה התורה] לפסח הרי זה למידי [לדברים] שבאכילה ולזמן אכילתה, אבל לכל מילי [לכל דבר] — לא, או דילמא [שמא] לא שנא [שונה] והשווה אותה לפסח לכל דבר.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלות אלו ממה ששנינו: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח לכל דבריו, באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר, באה מן הזכרים ואינה באה מן הנקבות, באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא למנויו שנמנו קודם לכן לאכול מקרבן זה.

ומסבירים: מאן [מי] הוא ששמעת ליה דאית ליה האי סברא [אותו שיש לו שמקבל סברא זו] להשוות את החגיגה לפסח לכל דבריה — בן תימא, שמע מינה [למד מכאן] כולהו מילתא בעינן [כל הדברים צריכים אנו] שכל הדינים האמורים בפסח אמורים אף בחגיגת ארבעה עשר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

איבעיא להו [נשאלה להם] לשיטת בן תימא: יש בה בחגיגת ארבעה עשר איסור משום שבירת עצם כבקרבן פסח שנתפרש בתורה שאין לשבור בו עצם, או אין בה משום שבירת העצם? וצדדי שאלה זו: אף על גב דכי אקשיה רחמנא [אף על פי שהשוותה אותה תורה] לפסח, הרי אמר קרא [המקרא]: "בו", כאמור "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), ולשון "בו" לשון צמצום ודיוק היא, ומשמעה "בו" בלבד נאמר איסור זה — ולא בחגיגה הבאה עמו. או דילמא [שמא] האי [זה] "בו" שנאמר כאן כוונתו לדיוק אחר: בקרבן פסח כשר קיים איסור זה ולא בפסול.

כדי לפתור את הדבר מציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו: סכין שנמצאת ביום ארבעה עשר בניסן בירושלים שוחט בה מיד ואינו צריך לחשוש לטהרתה, שמן הסתם סכין הראויה לשחיטה כבר דאגו לטהרה לצורך שחיטת קרבן פסח. ואם מצאה ביום שלשה עשר שונה (חוזר) ומטביל אותה מספק, שמא לא הספיקו להטבילה. קופיץ שהיא סכין גדולה המשמשת לרוב לחיתוך עצמות בין בזה בארבעה עשר ובין בזה בשלושה עשר — שונה ומטביל.

ומעתה נברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] רבנן [כשיטת חכמים] המתירים לשבור עצמות החגיגה, מאי שנא [במה שונה] סכין בשלושה עשר שמטביל כיון דחזיא [שראויה] לפסח, קופיץ נמי [גם כן] הא חזי [הרי ראוי] לחגיגה, ולא היה צורך להטביל שנית את הקופיץ, שהרי מן הסתם גם אותו הטבילו לשבירת עצמות קרבן החגיגה.

אלא לאו [האם לא] כשיטת בן תימא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאף בחגיגה יש בה משום איסור שבירת העצם, ומשום כך קופיץ צריך תמיד להטבילו, שכיון שאסור לשבור כל עצם לא בפסח בחגיגה יתכן שהקופיץ לא נטהר כלל.

ודוחים: לא, לעולם יכול אתה לפרש שיהיה זה כשיטת רבנן [חכמים], וכאן מדובר כגון שבא זמן שחיטת הפסח בשבת. שבמקרה כזה לדעת הכל אין מקריבים בו חגיגה אלא פסח בלבד, ואין איפוא צורך בקופיץ.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של אותה משנה]: חל ארבעה עשר להיות בשבת — שוחט בה בסכין מיד בלא להטבילה, ואם בחמשה עשר ביום טוב עצמו מצאה — שוחט בה מיד, שוודאי שהוטבלו מאתמול. נמצאת קופיץ קשורה לסכין אף אם נמצאה בארבעה עשר שחל להיות ביום חול — הרי היא כסכין משום שבודאי טבלום יחד. ואם בסוף המשנה מדובר כשחל ארבעה עשר בשבת, מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן [מכאן שבראשה של המשנה לא בשבת אנו עוסקים],

ואלא יש לדחות תירוץ זה ולומר שמדובר כאן שבא קרבן פסח באותו מקרה