בהאי קרא קמיפלגי [בפסוק זה נחלקו] שנאמר לענין קרבן אחר "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), ומדייקים: "עליו" ולא על חבירו שאינו יוצא אם מנסה להתכפר בקרבן הנועד לאחר. ובמסקנות היוצאות מהלכה זו לעניננו נחלקו. רבה סבר: חבירו דומיא דידיה [בדומה לו] מה הוא דבר [שהוא בן] כפרה? (שראוי להתכפר)? על ידי זריקת דם של קרבן זה אף חבירו דבר [שהוא בן] כפרה, לאפוקי האי ערל [להוציא ערל זה] דלאו בר [שאין בן] כפרה הוא, שהרי אינו ראוי לקרבן הפסח ולכך אין השחיטה עבורו פוסלת.

ורב חסדא סבר: האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא [אותו ערל גם כן, כיון שבן חיוב הוא בן כפרה הוא]. ומדוע אומרים אנו שהערל נכנס בחיוב קרבן הפסח? הואיל דאי בעי מתקן נפשיה [הואיל שאם ירצה יוכל לתקן את עצמו] כלומר להימול, וממילא תחול עליו חובת הקרבת פסח. והואיל ויכול להיות בכלל אוכלי הקרבן אין לומר שאינו בן כפרה כלל, ולכן השחיטה עבורו מעכבת.

ותוהים: ומי אית ליה [והאם יש לו, האם יקבל] רב חסדא נימוק זה של "הואיל"? האמנם סבור רב חסדא שאפשר לדון בדבר שאינו קיים כעת הואיל וקיימת אפשרות שהמצב ישתנה? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו רבה ורב חסדא בנושא זה בדינו של האופה מיום טוב לצורך יום חול, רב חסדא אמר: לוקה על שחילל את החג ואפה בו לצורך החול. רבה אמר: אינו לוקה.

ומסבירים, רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן [אומרים אנו] כנימוק הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה [ואם יזדמנו לו אורחים יהא ראוי לו] כל מה שיאפה לצורך יום טוב עצמו ונמצא שלא עבר כל עבירה, השתא נמי חזי ליה ולא לקי [עכשיו גם כן שלא באו האורחים הרי האוכל נחשב כראוי לו ואינו לוקה] שהרי בשעת האפייה לא היה איסור ודאי בכך. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן [אין אנו אומרים] "הואיל", ולכאורה יש כאן סתירה עצמית כפולה הן בדברי רב חסדא והן בדברי רבה.

ומעירים: בשלמא [נניח] מדברי רבה על דברי רבה לא קשיא [אינו קשה] כי הכא [כאן] לענין הערל בפסח הריהו מחוסר מעשה כיון שצריך עוד להימול שהיא פעולה מעשית, כדי לשנות את המצב, התם [שם] לענין האופה בחג האפשרות שיבואו לו אורחים לא מחוסר מעשה מצד האופה. אלא שיטת רב חסדא על שיטת רב חסדא קשיא [קשה]! אמרי [אומרים] בתירוץ הסתירה: כי לית לה [כאשר אין לו, אינו מקבל] לרב חסדא נימוק זה של "הואיל" — הרי זה רק לקולא [להקל] ולפוטרו ממלקות, אבל כשהוא לחומרא [להחמיר] לפסול את הפסח, אית ליה [יש לו].

א אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: קתני [שנינו] בברייתא שכבר ציטטנו ממנה: הואיל וערלה פוסלת בקרבן פסח וטומאה פוסלת, מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה אף ערלה לא עשה מקצת ערלה ככל ערלה. ונברר: האי טומאה היכי דמי [טומאה זו שהוזכרה כיצד בדיוק היתה]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בטומאת גברי [האנשים המנויים על הקרבן], ומאי [ומה פירוש] לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה — דאי איכא [שאם יש] ארבעה וחמשה גברי [אנשים] טמאין וארבעה וחמשה גברי [אנשים] טהורים לא פסלי להו [אין פוסלים אותם] הטמאין לטהורין,

גבי ערלה נמי הא לא פסלי [גם כן הרי אינם פוסלים], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אם שחטו לשם מולין וערלים יחד — כשר. מאי שנא טומאה דפשיטא ליה [במה שונה ההלכה בטומאה שפשוט לו] שמקצת טמאים אינם פוסלים את הטהורים שבחבורתם, ומאי שנא ערלה דמספקא ליה [ובמה שונה ערלה ענין ערלים, שמסופק לו]?

אלא ודאי יש להסביר שמדובר בטומאת בשר הקרבן, ומאי [ומה פירוש] לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה? דאילו איטמי חד מאברים — האי דאיטמי שרפינן ליה ואידך אכלינן ליה [שאילו היה נטמא אחד מן האיברים, זה שנטמא שורפים אנו אותו והשאר היינו אוכלים אותו].

ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת הסברת] את הדברים בטומאת בשר, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: דנין דבר (דין ערלה) שאינו נוהג בכל הזבחים מדבר (דין טומאה) שאינו נוהג בכל הזבחים, ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים. ומאי טומאה [ומה, באיזה, טומאה] מדובר כאן? אי נימא [אם נאמר] טומאת בשר, אמאי [מדוע] אומר אתה שאינו נוהג בכל הזבחים? ודאי נוהג דין זה בכל הזבחים כולם!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן בטומאת גברי [האנשים] האוכלים מן הזבח, ומאי [ומה פירוש] אינו נוהג בכל הזבחים — כך יש לומר: שאילו בכל הזבחים ערל וטמא אף שהם עצמם אינם רשאים לאכול מן הקרבן, מכל מקום משלחין קרבנותיהן ביד אחרים ומקריבים את הקרבן עבורם. ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהן, ועלינו להגיע למסקנה התמוהה כי רישא [ההתחלה] של הברייתא מדברת בטומאת בשר וסיפא [וסופה] בטומאת גברי [האנשים]!

אמר ליה [לו] רבינא: אין [כן] אפשר לקבל דבר הסבר זה משום ששם טומאה קא פריך [ממושג הטומאה בכלל הקשה], שמבחינת הבנת הענין יש לומר שלא הקשה מטומאת בשר על טומאת בשר אלא ממושג הטומאה הקיים בדבר אחד ואינו קיים באחר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: סיפא נמי [סוף הברייתא גם כן] בטומאת בשר מדובר. ומאי [ומה פירוש] אינו נוהג בכל הזבחים — כך יש להבין: שאילו בכל הזבחים בין שנטמא חלב הקרבן המוקרב למזבח ובשר הקרבן קיים, בין שנטמא בשר וחלב קיים — זורק לכתחילה את הדם ועולה הקרבן לרצון בין בהקטרת אימורים בין באכילת כהנים.

ואילו בפסח, אם נטמא חלב ובשר קיים שהוא טהור וכשר לאכילה — זורק את הדם, אולם אם נטמא הבשר וחלב קיים שהוא טהור וראוי להקטרה — אינו זורק את הדם כי בקרבן פסח חובת אכילתו לבעלים היא עיקרו של הקרבן.

ומקשים עוד: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — בטומאת בשר. אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא, בהמשך הדברים הלאה נאמר שדנין דבר (דין ערלה) שלא הותר מכללו מדבר (דין זמן) שלא הותר מכללו, ואל תוכיח טומאה שהרי הותרה מכללה. ונברר במאי [במה] באיזה ענין מדובר כאן? אילימא [אם תאמר]