אלא יש לומר כי זו היא רק מעלה, שמן התורה מותר שיהיו המים שאובים בכלי אחד ויכולים להינתן לקידושם בכלי אחר, והוסיפו חכמים הידור ומעלה בהם שבאותו כלי שנשאבים בו מן המעין בו יהיו מתקדשים, ואף מצאו רמז וסמך לדבריהם בפסוק שבתורה. הכא נמי [כאן גם כן] מעלה עשו חכמים שדבר מוקדש שנטמא לא תהא לו טהרה אף בזריעה.

אמר רב שימי בר אשי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כעין זו: זב או מצורע שנטהר, טבל ביום ועלה — מיד אוכל במעשר. העריב שמשו ובא הלילה — אוכל בתרומה. ונדייק: בתרומה — אין [כן] אוכל, אבל בקדשים — לא. אמאי [מדוע] הלוא טהור הוא, ומדוע לא יאכל? אלא, מעלה עשו חכמים בקדשים שלא יאכלם עד לאחר הבאת קרבן טהרה. הכא נמי [כאן גם כן] עשו מעלה.

אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] שעשו חכמים מעלה, ששנינו: נאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), "והבשר" — לרבות את העצים של המקדש ולבונה של הקטורת שהם מקבלים טומאה. ויש לשאול: עצים ולבונה בני איטמויי נינהו [קבלת טומאה הם]?! הלוא אין טומאה חלה אלא על מאכלים ומשקאות! אלא מעלה עשו חכמים מפני הקדושה שבהם, הכא נמי [כאן גם כן] בטהרת משקים עשו חכמים מעלה בקדשים.

א משנה אלו דברים ממיני התבואה שאדם יוצא בהן ידי חובתו בליל ראשון של פסח אם עשה מהם מצה: בחטים, ובשעורים, בכוסמין ובשיפון, ובשיבולת שועל. ויוצאין חובת מצה לא רק באכילת חולין המתוקנים כראוי להם, אלא גם בדמאי (תבואה שלא ברור אם הופרש ממנה מעשר) ובמעשר ראשון שנטלה ממנו תרומתו הראויה להנתן לכהן, ובמעשר שני או הקדש שנפדו. והכהנים יכולים לעשות מצה בחלה (חלק העיסה הניתן לכהנים) ולצאת בה ידי חובה או בתרומה שהרי להם היא מותרת באכילה.

אבל אין יוצאים לא במצה של טבל (שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) ולא במעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומתו לכהנים, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. ועוד אמרו: חלות מצות הנספחות לקרבן התודה וכן רקיקי נזיר שהן מצות שעושים עבור הנזיר, אם עשאן לעצמו כדי להביאן עם קרבנו — אין יוצאין בהן ידי חובת מצה, אפילו עשאן ממש לצורך זה. עשאן למכור בשוק שיקנו ממנו הצריכים לקרבן זה חלות ורקיקי מצות — יוצאין בהן אף חובת מצה בפסח.

ב גמרא תחילה מבררים את שמות הצמחים שהוזכרו במשנה. תנא [שנינו בתוספתא]: כוסמין — מין חיטין הם, שבולת שועל ושיפון — מין שעורין הם. וביאור המילים שלא היו ידועות: כוסמין הם הקרויים בארמית גולבא, שיפון קרוי דישרא, שיבולת שועל היא הנקראת שבילי תעלא. מן המשנה אפשר לדייק: הני [אלה] המינים — אין [כן], אבל אורז ודוחן — לא.

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שאין לעשות מצה מאורז ודוחן? אמר ר' שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, וכן תנא [שנה] דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: אמר קרא [הכתוב] "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דברים טז, ג), וכך דורשים את הכתוב: דברים הבאים לידי חימוץ — אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה אם שמרם מלהיות חמץ, יצאו אלו אורז ודוחן וכיוצא בהם שגם אם עשו מהם קמח ונתנו בהן מים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון ואינם תופחים ומחמיצים כחמץ דגן.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יוחנן בן נורי שאמר: אורז מין דגן הוא לכל דבר, וחייבין על חימוצו כרת שהוא כשאר מיני דגן שהחמיצו. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוחנן בן נורי אוסר לאכול אורז ודוחן אם בישלם בפסח מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה משמעות הביטוי "שקרוב להחמיץ"? האם הכוונה דקדים [שהוא מקדים] ומחמיץ וממהר לכך אף יותר מחיטה ושעורה, או דילמא [שמא] משמעו: "קרוב להחמיץ" — הוי [נהיה], אולם חמץ גמור — לא הוי [נהיה] כלומר אף הוא מסכים שאינו מחמיץ כשאר דגנים ואין חייבים כרת על חימוצו ואין לעשות ממנו מצה לכתחילה.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], אמר ר' יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, ומכאן ברור שלדעתו אורז מחמיץ לגמרי כמו שאר תבואות. ו"קרוב להחמיץ" שבדבריו משמעו, שהוא ממהר להחמיץ.

וכן היה ר' יוחנן בן נורי אומר: קרמית שאף היא מין ממיני דגני הבר חייבת בחלה כשם שיש להפריש חלה לכהן מעיסות של שאר מיני דגן. ושאלו: מאי [מהי] קרמית זו? אמר אביי: היא הצמח הקרוי שיצניתא, אף שם זה לא היה ידוע לכל, ושאלו מאי [מהי] שיצניתא זו? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא [השיצנית הנמצאת בין הכלניות].

ג אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש — אין חייבין על חימוצה כרת, שמשקה שאינו מים אינו גורם לבצק להיות חמץ. יתיב [ישב] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע קמיה [לפני] רב אידי בר אבין ויתיב [וישב] רב אידי בר אבין וקא [והיה] מנמנם, ובינתיים שוחחו התלמידים ביניהם. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: מאי טעמא [מה טעמו] של ריש לקיש שאין חייבים על חימוצה כרת?

אמר ליה [לו]: שאמר קרא [המקרא]: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ", והוא למד מהשוואה ומסמיכות זו של חמץ ומצות באופן זה: דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה הם אלה שחייבין על חימוצו כרת, והא [וזו] הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו במצה, דהויא ליה [שהרי היא] "מצה עשירה". שהרי התורה קראה למצות "לחם עוני" ועיסה שנילושה ביין שמן ודבש אינה בגדר לחם עוני, ואין יוצאים בה חובת מצה — על כן גם אין חייבין על חימוצה כרת.

איתיביה [הקשה לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא על שיטה זו; שנינו שאם לקח אדם דבר מאפה והמחהו (המיס אותו במים) וגמעו בפסח, אם חמץ הוא — ענוש כרת, ואם מצה הוא — אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח שאין בגמיעה זו משום גדר אכילה ואינה נחשבת כאכילת מצה. ואם כן, והא הכא [והרי כאן] במקרה זה, שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה זו שנמחתה, ובכל זאת חייבין על חימוצו כרת? ואם כן הכלל שקבע רב פפא איננו נכון!

בינתיים איתער בהו [התעורר] רב אידי בר אבין למשמע דבריהם, אמר להו [להם]: דרדקי [ילדים, תינוקות] היינו טעמא [זהו טעמו] של ריש לקיש משום דהוו להו [שיש להם] שמן ודבש הריהם מי פירות בלבד,