שדינו של מי שהזיד במעילה במיתה — שיטת רבי היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הזיד במעילה, רבי אומר: דינו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: באזהרה, שעובר על מצוות לא תעשה בלבד שדינו כרגיל במלקות.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי, מהיכן למד דבר זה שאינו מפורש בכתוב? אמר ר' אבהו: גמר [למד] בגזירה שוה "חטא" "חטא" מתרומה, שנאמר "חטא" במעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (ויקרא ה, טו), ונאמר "חטא" בתרומה "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב, ט), ולמד: מה תרומה עונשה במיתה — אף מעילה עונשה במיתה.

ומינה [ומתוך] גזירה שוה זו עצמה נלמד שיש להשוות את הדברים בשלימות: מה תרומה אין נענש עליה אלא בכזית אף מעילה אין נענש עליה אלא בכזית, ואם כן, אי אפשר לפרש את הברייתא לפי שיטת אבא שאול!

ומתקיף לה [ומקשה עליה] רב פפא על דחיה זו של רב ששת ורבה: ממאי [מהיכן] יודע אתה שרבי כרבנן סבירא ליה [כשיטת חכמים הוא סבור] שתרומה אין חייבים עליה אלא בכזית? דילמא [שמא] כאבא שאול סבירא ליה [סבור הוא] שאמר יש בה שוה פרוטה אף על גב [אף על פי] דלית [שאין] בה כזית חייב עליה. ואם סבור רבי כאבא שאול, ממילא אפשר לפרש היטב את הברייתא התמוהה וללמוד מעילה מתרומה, שאם יש בה שוה פרוטה אף אם אין בה כזית — חייב, ואין לדחות איפוא את תירוצו של רב חייא בר אבין.

ולענין שהזכרנו קודם; והא [והרי] רב פפא הוא עצמו שאמר שאבא שאול תרתי בעי [שתים הוא צריך] גם שוה פרוטה וגם שיעור כזית, אלא שמע מינה: הדר ביה [אלא למד מכאן שחזר בו] רב פפא מהסברו זה לשיטת אבא שאול.

מר בריה דרבנא אמר שאת הקושי בברייתא לענין מעילה אפשר לפרש כך הכי קאמר [כך אמר] כלומר, יש לתקן את הלשון: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שלא עשה בהן וחייב קרבן את העושה מלאכה בשוגג שאין מתכוין לאותה מלאכה, כמו את העושה מלאכה בשוגג ומתכוין לאותה מלאכה, שהרי אם נתכוין בשבת לחתוך דבר שהוא תלוש ואין איסור תורה כשחותכו וחתך בטעות את המחובר לקרקע, הרי הוא פטור כיון שלא נתכוון לעבירה, תאמר במעילה שמחמירים בה, שאם נתכוין להתחמם בגיזי צמר חולין ובשל טעות או חוסר ידיעה נתחמם בגיזי עולה — שמעל, הרי שחמורה מעילה מעבירות אחרות שעוברים בה אף ללא כל ידיעה וכוונה.

רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הברייתא: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת, שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק בדבר המותר ולבסוף שגג באיסור כמתעסק, כגון אם נשוה להלכות שבת שאם נתכוין להגביה את הדבר התלוש ממקומו, ונזדמן שבסכין שבידו חתך אגב כך את המחובר — שפטור כיון שלא התכוון כלל לעשיה זו. תאמר במעילה, שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ ושלא במתכוון ושלא בידיעתו סך ידו בשמן של קודש — שמעל ולכן הרי שחמורה מעילה משאר עבירות, שאפילו המתעסק בדבר אחר ובתוך כך מעל — הרי זה חייב בקרבן.

א בברייתא שצוטטה קודם אמר מר [החכם] במה דברים אמורים — במפריש תרומה והחמיצה בפסח ואכלה, שנחלקו האם צריך לשלם עבורה אם לאו, אבל הפריש חמץ תרומה — דברי הכל אינה קדושה תרומה זו.

מתחילה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שהמפריש דבר שאין בו ערך איננו נתפס בקדושת תרומה? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ונדייק מן המקרא "תתן לו" — ולא לאורו. כלומר, יש לתת לכהן דבר שיוכל להשתמש בו, ולא שהוא צריך לשורפו, שאפילו לדעת המתירים שימוש בחמץ בפסח על ידי הנאה, הכל מודים שאסור באכילה ואין מפרישים דבר כגון זה.

מתיב [מקשה] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שנינו: אין תורמין מן התרומה הטמאה עבור תרומה טהורה, ואם תרם בשוגג — תרומתו תרומה. ואמאי [ומדוע] תהא זו תרומה? לימא [שיאמר] הכהן: הרי לא נתקיים "לו" ולא לאורו, שתרומה טמאה ראויה רק לשריפה, ואיננה איפוא תרומה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] התם [שם] בתרומה טמאה היתה לו שעת הכושר שהרי היתה שעה מסויימת בה היתה התבואה טהורה וראויה וכשרה להיות תרומה. הכא [כאן] בחמץ לא היתה לו שעת הכושר.

ושואלים: וחמץ שלא היתה לו שעת הכושר אפילו בפסח היכי דמי [איך יכול להיות] כגון דאחמיץ [שהחמיץ] בהיותו עדיין מחובר לקרקע וכל זמן חיבורו עדיין אינו ראוי להיעשות תרומה, אבל אם אחמיץ [החמיץ] בתלוש — הכי נמי דקדשא [כך גם כן תאמר שקדשה] תרומה זו אף כי מלשון הברייתא נראה שכל תרומת חמץ אינה תרומה. אמר ליה [לו]: אין [כן] הדבר למרות התמיהה. וכמליצת הכתוב "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא" (דניאל ד, יד) [בגזירת המלאכים הדבר ובמאמר הקדושים השאלה], וכן מורין בבית המדרש כוותי [כמותי, כשיטתי] למרות התמיהה שבדבר.

כי אתא [כאשר בא] לשם רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע