חמץ של ישראל נמי מישרא קא שרי [גם כן הוא מתיר] בהנאה לאחר זמנו! ואי [ואם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — אפילו תוך זמנו נמי מישרא קא שרי [גם כן הוא מתיר] בהנאה.

אמר רב אחא בר יעקב: לעולם אפשר לפרש כי משנתנו כשיטת ר' יהודה היא, ויליף [ולומד הוא] דין שאור לענין איסור אכילה משאור לענין ראייה. כיצד; מה שאור של איסור ראייה נאמר בו "לא יראה לך", ואנו מבינים בכך כי שלך, של ישראל אי [אין] אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (גוים) ושל גבוה השייך למקדש. אף שאור לענין איסור אכילה נאמר בו: שלך אי [אין] אתה אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים (גוים), ושל גבוה לאחר הפסח.

ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה לו לשנות] שאפילו באכילה נמי שרי [גם כן מותר] חמץ לאחר זמנו, ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שחמץ של ישראל אסור בהנאה — תנא נמי [שנה גם כן] משום גרר הלשון שחמץ של גוי מותר בהנאה, אבל יש להבין כי הוא מותר אף באכילה. וכן בדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה צריך לו לשנות] שאפילו בתוך זמנו חמץ של גוים מותר בהנאה. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] מענין החמץ של ישראל לאחר זמנו — תנא נמי [שנה גם כן] של גוי לאחר זמנו, ואין לדייק מלשון הברייתא בפרטים אלה, והמשנה היא כשיטתו של ר' יהודה.

רבא אמר: לא כך, אלא לעולם משנתנו כשיטת ר' שמעון היא. ואם תאמר: הלוא לשיטת ר' שמעון חמץ של ישראל לאחר הפסח מותר בהנאה, ומדוע נאסר במשנה? יש לומר שר' שמעון סבור אף שלדעתו מותר מן התורה, בכל זאת קנסא קניס [קנס קנס] את העבריין, הואיל ועבר עליה [עליו על החמץ] בבל יראה ובל ימצא אסרוהו חכמים בהנאה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רבא, היינו דקתני [זהו ששנינו] במשנה: של ישראל אסור, משום שנאמר "לא יראה", מעתה יכולים אנו להבין מה הקשר לציווי לא יראה עם חמץ שעבר עליו הפסח — משום קנס על שעבר על "לא יראה". אלא לשיטת רב אחא בר יעקב שמשנתנו כר' יהודה, ולדעתו חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה, אם כן משום "לא יאכל חמץ" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שהרי לדעתו זהו מקור האיסור!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שראיה זו אסיפא קאי [על הסוף, איסור ההנאה בחמץ ישראל, היא עומדת מתייחסת]?! ארישא קאי [על תחילת המשנה היא עומדת מתייחסת] והכי קאמר [וכך אמר] כך יש לקרוא את משנתנו: חמץ של גוי שעבר עליו הפסח — מותר בהנאה, משום שנאמר "לא יראה לך" — שלך אי [אין] אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (גוים) ושל גבוה (הקדש). ויליף [ולמד] שאור של אכילה משאור של ראייה שאת הכתוב "לא יראה לך" יש להבין כההסבר של ההיתר ולא של האיסור שבו.

א ומעירים כי רבא ורב אחא בר יעקב אזדו לטעמייהו [הלכו כל אחד לטעמיהם לשיטתם], כיצד: דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדבר זה, האוכל שאור של גוי שעבר עליו הפסח, לדברי ר' יהודה, רבא אמר: לוקה שעבר על איסור מן התורה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה.

ומפרטים, רבא אמר: כי לשיטת ר' יהודה לוקה, כי לא יליף [למד] ר' יהודה שאור של אכילה משאור של ראייה, וכיון שבאכילה לא נאמר "לך" הרי לענין אכילה חמץ אף של גוי אסור לעולם. ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה, שכן יליף [למד] ענין שאור של אכילה משאור של ראייה ובכך תלוי הדבר.

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] רב אחא בר יעקב מההיא [מאותה] שיטה שאחז בה, דתניא [שהרי שנינו בברייתא] במקום אחר: האוכל חמץ של הקדש במועד (בפסח) — מעל, שאם עשה זאת בשוגג הריהו חייב להביא קרבן על מעילתו, על שהשתמש בקודש. ויש אומרים: לא מעל.

ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה הסבורים שעל חמץ של הקדש בפסח אינו מועל? אמר ר' יוחנן: שיטת ר' נחוניא בן הקנה היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לענין תשלומין של נזקים שהזיק אדם בו ביום.

כיצד; מה שבת, מי שחילל שבת במזיד ותוך כדי כך גרם נזק לחבירו, וכגון שהדליק גדישו של חבירו בשבת, כיון שהוא מתחייב בנפשו (שהרי המחלל שבת במזיד חייב סקילה) ולכן הוא פטור מן התשלומין, שכן אין מענישים אדם בשני עונשים ונדון רק בעונש החמור יותר. אף מי שגרם נזק תוך כדי חילול יום הכפורים מתחייב בנפשו שהרי מחלל יום הכפורים עונשו כרת, שהוא מיתת הנפש בידי שמים, ולכן אף הוא פטור מן התשלומין. ואם כן, אף האוכל חמץ בפסח, כיון שענוש כרת, ממילא נפטר משאר ענשים, ובכללם מעילה. ומכל מקום ברור כי שני התנאים בברייתא זו סבורים כי לחמץ בפסח יש ערך, ובודאי משום שלאחר הפסח יהא החמץ מותר בהנאה, ודברים אלה כשיטת ר' שמעון הם.

רב יוסף אמר: את המחלוקת בברייתא יש להבין בדרך אחרת. שני התנאים הללו מקבלים את דעת ר' יוסי הגלילי שחמץ בפסח מותר בהנאה, ואם כן אף חמץ זה של הקדש מותר בהנאה. ואולם אם מדובר בחמץ סתם, הרי מותר למכרו לגוי או להאכילו לכלבים. אבל חמץ של הקדש (בשל קדושתו) אי אפשר להשתמש בו כך, ואם כן ערכו תלוי בשאלה האם פודין את הקדשים לא לצורך אכילת אדם אלא כדי להאכילן לכלבים קמיפלגי [חולקים].

מאן [מי] שאמר שמעל בחמץ ההקדש בפסח קסבר [סבור הוא] כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וכיון שאפשר לפדות את חמץ ההקדש ולהאכילו לכלבים משמע שיש לו ערך מסויים, ולכן יש בו מעילה. ומאן [מי] שאמר לא מעל קסבר [סבור הוא] שאין פודין את הקדשים אלא לצורך אכילת אדם מישראל. ובמקרה זה שאדם מישראל אסור באכילת חמץ, הרי שחמץ של הקדש אין לו ערך כלל בפסח, ולכן האוכלו לא מעל.

ומעירים: רב אחא בר רבא תנא לה [שנה אותה]