א משנה במשנה זו מבואר מה הן הברכות שמברכים לפני האוכל, על מאכלים שונים. כיצד מברכין על הפירות? על כל פירות האילן הוא אומר: "בורא פרי העץ", חוץ מן היין שאף שמקורו בפירות האילן, גפן, מכל מקום מחמת חשיבותו ברכתו שונה מזו של שאר פירות האילן, שעל היין הוא אומר: "בורא פרי הגפן"; ועל פירות הארץ הוא אומר: "בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת, שאף היא בשל חשיבותה ברכתה שונה, שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ"; ועל הירקות (עשבים וירקות עלים) הוא אומר: "בורא פרי האדמה". ר' יהודה אומר שיש לחלק גם בין פירות האדמה למיניהם, ועל ירקות אלה, אף שגם הם מפירות הארץ, כיון שטבעם שונה יש לברך "בורא מיני דשאים".

ב גמרא על עצם יסודן של הברכות שואלים בגמרא: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], מה המקור לחובת הברכה בכלל לפני האכילה? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים בספרא: נאמר בדיני הנטיעות שבשנה רביעית "קדש הלולים לה'" (ויקרא יט, כד), וכתוב זה מלמד שהם טעונים ברכה (הלל לה') לפניהם ולאחריהם, לשני הילולים. מכאן אמר ר' עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, כי בלי ה"הלל" על המאכל, הרי הוא כקודש האסור בהנאה.

על כך שואלים: והאי [פסוק זה] "קדש הלולים" להכי הוא דאתא? [לכך הוא שבא הכתוב ללמדנו]? והלא האי מיבעי ליה [כתוב זה צריך אותו] כדי ללמוד דברים אחרים; חד [דבר אחד] שאמר רחמנא (ה'): אחליה והדר אכליה [חללהו ואחר כך אכלהו], שבמדרש זה מתפרש "הילולים" כמו חילולים. ואידך [והדבר האחר, משמעות אחרת] שרק דבר הטעון שירה, כלומר, דבר העולה על המזבח וטעון שירה עם עלייתו, והוא יין בעת ניסוכו בלבד, הוא הטעון חלול, ואילו דבר שאינו טעון שירה, וכגון שאר מיני אילנות אין טעון חלול. וכשיטת ר' שמואל בר נחמני שאמר בשם ר' יונתן, שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שאין אומרים שירה במקדש אלא על היין בשעת ניסוכו על המזבח? — מתוך שנאמר: "ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים" (שופטים ט, יג), ומסביר אם אמנם היין אנשים משמח, ואולם אלהים במה משמח? אלא יש ללמוד מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, והרי שהיין משמח גם בעבודת ה' במקדש. על כל פנים המלה נדרשת כבר לענין אחר!

אמנם הניחא למאן דתני [זה נוח, מובן, למי ששנה] בדיני ערלה השנויים במשניות בכל פעם לשון "נטע רבעי", שלדעתו כל האילנות (הנטעים) כולם בשנה הרביעית לנטיעתם צריכים חילול. אלא למאן דתניא [למי ששנה] בכל המשניות לשון "כרם רבעי" מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי הוא לומד הלכה זו מן הדרשה "הילול" — חילול, שרק היין שיש בו תהילה יש בו חילול. דאתמר [שנאמר, ששנינו] שנחלקו החכמים ר' חייא ור' שמעון ברבי, חד תני [אחד שנה] לשון "כרם רבעי", וחד תני [ואחד, האחר שנה] לשון "נטע רבעי",

ולמאן דתני [ולדעת מי ששנה] לשון "כרם רבעי" הניחא [זה נוח, מובן] אי יליף [זה נוח אם נאמר שהוא לומד] גזרה שוה, ולכן איננו צריך ללמוד הלכה זו מן הביטוי "הילולים". דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: הדבר נלמד ממה שנאמר כאן בדיני ערלה "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, כה), ונאמר להלן בדיני כלאיים נאמר "לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה...אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט), ומשוויון המלים אפשר ללמוד: מה להלן בדיני כלאיים המדובר הוא בכרם בלבד, אף כאן בדיני ערלה המדובר הוא בכרם בלבד. ולשיטה זו אייתר ליה חד "הלול" [מיותר, נשאר לו "הילול" אחד] לברכה, שמאחר שהוא יודע שדיני נטע רבעי אינם אלא בגפן על ידי גזירה שווה, אפשר שילמד מן המלה "הילולים" להצריך ברכה.

ואי [אולם אם] לא יליף [אינו לומד] גזרה שוה זו, הרי הוא לומד הלכה זו מן הריבוי "הילולים", ואם כן מצוות ברכה לפני האכילה מנא ליה [מנין לו]? יתר על כן: ואי נמי יליף [ואם גם כן נאמר שהוא לומד] גזרה שוה, אשכחן [מצאנו] מכאן ראיה לחובת ברכה לאחריו, אחר האכילה, וכפי שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" ואולם ראיה על לפניו מנין? שהרי מ"הילול" אחד למדים אנו לעצם דין חילול נטע רבעי.

על כך עונים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן אפשר לתרץ דאתיא [שבא, נלמד הדבר] בדרך קל וחומר, והוא: אם כשהוא שבע לאחר האוכל — מברך עליו, לפניו כשהוא עדיין רעב — לא כל שכן.

ומעירים: בדרך לימוד זו אשכחן [מצאנו] ראיה לחובת ברכה על תבואת הכרם, ואולם על חובת ברכה בשאר מינין מנין?

ומשיבים: דיליף [שהוא לומד זאת] בדרך "מה מצינו" מכרם: מה פרי הכרם הוא דבר שנהנה ממנו וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה ממנו — טעון ברכה.

ראיה זו דוחים: איכא למפרך [יש לפרוך, לשבור] את הראיה ולהראות שיש צד מיוחד בכרם: מה לכרם שכן דינו חמור יותר שכן הוא חייב בעוללות, והרי שיש לו דין מיוחד שלא כלשאר הפירות, ואין ממנה אם כן ראיה לכולם!

על כך משיבים: אם כן קמה של תבואה תוכיח, שכן האוכל לחם חייב לברך אחריו מן התורה, אף על פי שאין בתבואה דין עוללות. הוכחה זו דוחים באותה דרך: גם דמה דינה התייחד משאר הפירות, שהרי מה לקמה שכן חייבת בחלה, שיש להפריש מן העיסה מתנה מיוחדת "חלה", מה שאין כן במזונות אחרים, ואין אם כן להוכיח ממנה!

על כך עונים: בענין זה כרם יוכיח שאין בו דין חלה ואף על פי כן יש לברך על פריו. ועל כן אפשר לסכם: וחזר הדין (שיקול זה) אל הנקודה הראשונה שבה התחלנו בהוכחה. אלא מעתה נלמד משני הדברים יחד: לא ראי זה כראי זה [אין דבר זה נראה ונידון כדבר האחר] ולא ראי זה כראי זה, ואולם הצד השוה שבהם: דבר שנהנה וטעון ברכה, ומכאן נגיע לכלל: וכל דבר שנהנה — טעון ברכה.

ושוב דוחים: מה להצד השוה שבהם שאף הוא מצומצם ואין ללמוד ממנו, שגם בכרם וגם בתבואה יש דבר המייחד אותם משאר הנאות העולם, שכן יש בו צד מזבח; שמן הגפן והתבואה מקריבים קרבנות, ובשל כך טעונות הן גם ברכה. ואמנם לפי זה אתי נמי [יבוא יילמד גם כן] זית דאית ביה [שיש בו] צד מזבח, שאף ממנו מעלים לקרבן המנחה, אך לא לדברים אחרים.

באותו פרט עצמו שואלים: וכי זית בצד מזבח אתי [בא, נלמד]? והרי זית בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו] לשון "כרם", דכתיב [שכן נאמר] "ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית!"(שופטים טו, ה), וכשם שלמדנו מן המלה "כרם" לגבי פרי הגפן כך יכולים אנו ללמוד גם על הזית. אמר רב פפא: אף על פי כן אין הדברים דומים, כי "כרם זית" אקרי [נקרא] ואולם "כרם" סתמא לא אקרי [סתם אינו נקרא], ובמקום שכתוב "כרם" הכוונה היא לגפן בלבד.

וחוזרים לענייננו, מכל מקום קשיא [קשה] מה שהקשינו קודם: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח! אלא למדים בדרך אחרת, דיליף לה [לומד הוא אותה] משבעת המינין, שאחרי שמדבר הכתוב בהם נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", ומהם נלמד לכל שאר דברי מאכל שיש אף בהם חובת ברכה, בדרך זו: מה שבעת המינין הם דבר שנהנה מאכילתם וטעון ברכה, אף כל דבר מאכל אחר שנהנה באכילתו יהא טעון ברכה.

ושוב דוחים: מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים, ואולם שאר פירות שאינם חייבים בביכורים מנין לנו שחייבים הם בברכה? ועוד אפשר להקשות: התינח [זה נוח, מובן] שיודעים אנו חיוב ברכה לאחריו, ואולם חיוב ברכה לפניו מנין לנו?

אף על שאלה משיבים: הא לא קשיא [דבר זה אינו קשה] דאתי [שכן הוא בא, נלמד] בקל וחומר בדרך זו: אם כשהוא שבע — מברך, כשהוא רעב — לא כל שכן שיצטרך לברך לפני אכילתו. בכל אופן ראיה גמורה לא נמצאה בשיטה זו.

ולא זו בלבד, אלא ולמאן דתני [ולשיטת החכם השונה] בדיני ערלה לשון "נטע רבעי", וכולל בהלכות אלה את כל סוגי הצמחים שבעולם, התינח [זה נוח, מובן] לגבי כל דבר נטיעה (כל שהוא עשוי וניתן לנטיעה), ואולם בענין דברים דלאו בר [שלא בני] נטיעה הם, כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה [מנין לו]? אלא יש לחזור מכל ההסברים הקודמים ולומר שהברכה שמברכים על המאכלות בכלל סברא הוא שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה שהוא רכוש הקדוש ברוך הוא בלא ברכה קודם שנהנה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי זה כאילו מעל בקדשים. ועל כך הוסיפו מאי תקנתיה [מה תקנתו]? — ילך אצל חכם.

על דבר זה תמהים: ילך אצל חכם?! מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא [מה יעשה לו החכם? הרי עשה כבר איסור], ומה יועיל אז החכם? אלא אמר רבא, כך צריך להבין: ילך אצל חכם מעיקרא [מתחילה] עוד בימי ילדותו וילמדנו ברכות כדי שלא יבא בעתיד לידי מעילה כעין זו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

ומעין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים. וראיה לכך ממה שנאמר: "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהלים כד, א). אותו רעיון מבטא ר' לוי בדרך אחרת. שר' לוי רמי [השליך, הקשה ממקור אחד על משנהו]: כתיב [נאמר] במקום אחד: "לה' הארץ ומלואה", ומצד אחר כתיב [נאמר] במקור אחר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (שם קטו, טז), והרי זו סתירה בין הנאמר בשני הכתובים למי היא הארץ! והוא עצמו מתרץ: לא קשיא [אינו קשה] כאן בפסוק שנאמר שהעולם לה' הרי זה קודם ברכה