א גמרא שואלים: למקום שריבה — אין [כן] עושים כדבריו, ולמקום שמיעט — לא יעשו כדבריו, ומדוע לא והרי הוא בכלל השטח המרובה? ומשיבים: אימא [אמור] אף למקום שריבה נוהגים כפי שציין את התחום, ואין חוששים שמא טעה (תוס'), אבל כמובן ששומעים לו למקום שמיעט.

ב נאמר במשנה שאם ריבה לאחד ומיעט לאחד שומעים למרובה, ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? והרי זה היינו הך [אותו דבר] כי הלא שני המשפטים במשנה זהים בתוכנם! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש לתקן]: אם היו שני מודדים, וריבה אחד מהם את התחום, ומיעט אחד — שומעין לזה שריבה.

אמר אביי: ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונא [באלכסון] ואם היה ההבדל גדול יותר — ראוי למדוד שנית, שאם היה השיעור קטן מאלכסונה של העיר יש לתלות שמא המודד הראשון לא שיער יפה את תחום האלכסון.

ג במשנה נאמר: שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר?

אמר רבינא: אין שתי הגירסות סותרות זו את זו, אלא כאן יש להבין שעצם גזירת איסור התחומים לא להקל על דברי תורה באה, כיון שמדין התורה אין כלל איסור תחומין, אלא להחמיר על דברי תורה, ותחומין דרבנן, ומשום כך במקרים מסויימים התירו חכמים לסמוך בשיעור התחומים על ההקלות שכרגיל אין לדעתם לסמוך עליהן.

ד משנה במשנה זו שבים לדון בדיני עירובי חצירות, אף כי הפרק כולו עסק בעירובי תחומין. עיר של יחיד, שלא היו בה תושבים מרובים, ונעשית מקום של רבים — מערבין את כולה, ואפשר לעשותה כולה כחצר אחת על ידי עירוב מבואותיה ושיתוף חצרותיה אם אין בה רשות הרבים גמורה.

ואולם עיר של רבים שנעשית במשך הזמן של יחיד, שנתמעטו בה התושבים — אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה מקום מסוים שאיננו נכלל בהיתר העירוב ושיעורו ויהיה אסור לטלטל בו. וזאת להיכר, כדי שלא תשתכח תורת עירוב, כמו עיר ששמה חדשה אשר ביהודה, שיש בה חמשים דיורין, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אין חייבים ליחד מקום גדול למטרת זכרון תורת עירוב, אלא די שלא יכלול בעירוב שלש חצירות של שני בתים בכל חצר, והרי זה סימן היכר מספיק לדעת שלא כל העיר כולה מעורבת.

ה גמרא שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] מצב זה של עיר של יחיד ונעשית של רבים? אמר רב יהודה: כגון דאיסקרתא דריש גלותא [מקומו של ראש הגולה] שהיה כעין כפר קטן שהיה מיוחד למשפחת ראש הגולה ומשרתיו, ומאחר שבאים אליו רבים נעשתה כעיר של רבים.

אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי טעמא [מה טעם] סבור אתה כך? אילימא [אם תאמר] משום דשכיחי גבי הרמנא [שמצויים הרבים אצל המושל] כדי לקבל רשיונות, מדכרי אהדדי [מזכירים הם זה את זה]. שאמנם מצויים שם רבים, אבל לא יבואו להתיר משום כך מקום אחר שנעשה של רבים. ואולם אם לביאור הענין סומכים על העובדה שבמשך זמן מסוים מצויים הרבים בחבורה אחת, אם כן כולהו ישראל נמי בצפרא דשבתא שכיחי גבי הדדי [כל ישראל גם כן בבוקר השבת מצויים זה אצל זה] כאשר הם באים להתפלל, וכל עיר נעשית אז כעיר של רבים שהרבים מזכירים זה לזה. אלא אמר רב נחמן: כגון דיסקרתא [העיר] של נתזואי שהיתה שייכת ליחיד, ונוספו בה תושבים מרובים, ונעשתה עיר של רבים.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים גמורה עוברת בתוכה, כיצד מערבין אותה? עושה לרשות הרבים לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. שרשות הרבים נעשית אף היא כאחת מחצירות העיר. ואין מערבין אותה, את העיר הזו לחצאין אלא או כולה, או מבוי מבוי בפני עצמו בלא לערב את שאר חלקי העיר.

היתה זאת מתחילתה עיר של רבים, והרי היא עיר של רבים