ואילו בית הלל אומרים כי אמנם הריהם מטמאים משכב ומושב, ואולם הם פטורים מן הקרבן, מאחר שאין היום השנים עשר מצטרף ליום האחד עשר לזיבה (ולכך, אם תראה ביום השנים עשר וביום השלושה עשר — אין היא נעשית בכך זבה גדולה), מעתה אף אין זו שרואה ביום אחד עשר צריכה לשמור יום כנגד יום. ומטעם זה, אין הם מביאים קרבן על תשמיש זה.

ואם טבלה רק ביום של אחריו, היום השנים עשר, ושמשה את ביתה (בלשון נקיה: עם בעלה) במהלך היום, שמותרת בכך כיון ששמרה מקצת היום (בתוך אחד עשר יום אסורה היא לשמש עם בעלה באופן זה, אף ששמרה מקצת היום, ומפני החשש שמא תראה לאחר מכן דם, ויצטרפו הימים לזיבה), ואחר כך ראתה דם — בית שמאי אומרים: הריהם מטמאין משכב ומושב מדברי חכמים (שהרי מן התורה טבילתה זו נחשבת לה, שכן שמרה מקצת היום), שגזרו בה משום העושה כן כשהיא שומרת יום כנגד יום, בתוך אחד עשר ימי הזיבה, ואולם הריהם פטורין מן הקרבן, שהרי שמרה מקצת היום, ואין הראיה שראתה לאחר התשמיש נחשבת להצטרף לזיבה, כיון שהיתה בתקופת נידה.

ואילו בית הלל אומרים: הרי זה הבעל הינו גרגרן (זולל למילוי תאוותו), שלא התאפק עד שתסיים שמירת כל היום השנים עשר, ואולם אין זו עבירה ממש, ולכך אין אלה מטמאים משכב ומושב. ומודים בית הלל לבית שמאי בזו הרואה בתוך אחד עשר יום, וטבלה לערב ושמשה עם בעלה, ובלא ששמרה יום טהור כנגדו — שהריהם מטמאין משכב ומושב, שנחשבת זבה, מאחר ולא שמרה יום כנגד יום, ובעלה נחשב כבועל זבה. וחייבין בקרבן.

ואם טבלה ביום של אחריו, ביום השנים עשר, ולאחר ששמרה מקצת היום עמדה ושמשה עם בעלה — הרי זה תרבות (הנהגה) רעה, שהרי אפשר שתראה לאחר התשמיש, ותצטרף ראיה זו לראיה קודמת שראתה, והריהי זבה, ולא עלתה לה טבילה זו. ולכך משום הספק דין מגען (טהרות שנגעו בהן) וכן דין בעילתן (אם יתחייבו עליה קרבן חטאת כביאת זבה) תלויין באם תראה באותו יום שטבלה. שאם תראה — הטהרות טמאות, וחייבים בקרבן, ואם לא תראה — אין החטאות טמאות, ופטורים מלהביא קרבן.

א גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו בית הלל ובית שמאי בחיוב זו שראתה ביום אחד עשר וטבלה בערב בקרבן על כך. ומביאים עוד בענין מחלוקת זו ממה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ושוין בית הלל ובית שמאי בדעתם בזו הטובלת בלילה לטהרת זבה קטנה — שאינה טבילה. וכן שוין בית הלל ובית שמאי בדינה של הרואה בתוך אחד עשר יום (ימי זיבה), שהיא איפוא זבה קטנה, וצריכה שימור יום שלא תראה בו, ולטבול למחרת ביום, כדי לשמש עם בעלה. ואילו זו לא שימרה את יום המחרת, אלא טבלה לערב ושמשה עם בעלה — אין טבילת הלילה עולה לה, והרי תשמיש זה נחשב להם כמי ששימשו בו ביום ולפני טבילה. ולכך היא (וכן בועלה) מטמאה משכב ומושב, וחייבין בקרבן אף לדעת בית הלל.

ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בזו הרואה ביום אחד עשר יום בתקופת ימי זיבה, וטבלה בערב ושימשה עם בעלה. שבית שמאי אומרים כי דינה כשל זבה קטנה, ולכך הריהם מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן. ואילו בית הלל פוטרין אותם מקרבן, שכן אין חובת שמירה על ראיית היום האחד עשר, שאף אם תראה ביום השנים עשר, אין זו מצטרפת לראייה הקודמת לעשותה זבה גדולה.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל בשאלה על שיטתם: מאי שנא [במה שונה] דינה של הרואה ביום אחד עשר מתקופת ימי זיבה, שלדעתכם אינה צריכה שימור, מדינה של זו הרואה ביום שהוא תוך תקופת אחד עשר ימי הזיבה, שצריכה שימור. והרי אם שיוה (שווה) לו לענין טומאה של משכב ומושב, שבזו ובזו הריהם מטמאים משכב ומושב (שכן אף בית הלל מודים בכך), מעתה מדוע לא ישוה לו גם לענין קרבן, שיתחייבו בקרבן אף ברואה ביום אחד עשר וטבלה בערב?

אמרו להן בית הלל לבית שמאי בתשובה: לא, אין זו שאלה. שכן אם אמרת שחייבים בקרבן ברואה בתוך אחד עשר יום — טעם יש לדבר: שכן יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה (שאם תראה גם בימים שלאחרי כן, הריהי זבה גדולה), תאמרו כן גם ברואה ביום אחד עשר, שאין יום שלאחריו שנצטרף עמו לזיבה?!

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: השוו מדותיכם (שיטתכם בהלכה), אם הרואה ביום אחד עשר שיוה לו לרואה בתוך אחד עשר הימים, לענין טומאה — ישוה לו גם כן לענין הקרבן, ואם לא שיוה לו לענין הקרבן — כמו כן, לא ישוה לו לטומאה.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי בתשובה: אם אמנם אנו משווים את הרואה ביום אחד עשר לרואה בתוך תקופת אחד עשר הימים, אין זה אלא כשבכך הביאנוהו לידי טומאה — והרי זה להחמיר עליו, גזירה מפני הרואה בתוך אחד עשר יום. ואולם לא נשווה אותו לרואה בתוך תקופת אחד עשר יום שבכך נביאהו לידי קרבן — והרי זה להקל עליו, להתיר לו להביא חולין לעזרה.

ועוד הוסיפו בית הלל בתשובתם לבית שמאי: מתוך דבריכם שלכם אתם נושכין (מוקשים) באותה קושיה שהקשיתם עלינו, שאף אתם אינכם משווים את שיטתכם בהלכה. שהרי אתם אומרין בדינה של זו שראתה ביום אחד עשר, ולא טבלה בו בערב, אלא טבלה ביום שלאחריו (ועשתה איפוא מקצת שימור) ושמשה עם בעלה, ואחר כך ראתה — שהריהי מטמא משכב ומושב, ואולם פטורה מן הקרבן. מעתה אף אתם השוו מדותיכם, שהרי אם דינה של הטובלת ביום שנים עשר שיוה לו לדינה של הטובלת במוצאי יום אחד עשר לענין טומאה, מעתה ישוה לו גם כן לענין קרבן, ואף בטובלת ביום שנים עשר יביאו קרבן על שימושם.

ואם הוא לא שיוה לו לענין קרבן, שבטובלת ביום שנים עשר פטורים מן הקרבן, ובטובלת במוצאי יום אחד עשר חייבים בקרבן — מעתה גם לא ישוה לו לענין טומאה, ובטובלת ביום שנים עשר אין הם מטמאים משכב ומושב! אלא אף אתם סבורים שמשווים אנו רק להחמיר (כבדין הטומאה) ולא להקל (בדין הקרבנות, להביא חולין לעזרה), הכא נמי [כאן, בהשוואת הרואה ביום אחד עשר לרואה בתוך תקופת אחד עשר, גם כן] — משווים אנו רק להחמיר ולא להקל.

ב ומביאים עוד בבירור שיטת בית שמאי ממה שאמר רב הונא: האשה הרואה בתוך אחד עשר יום של תקופת זיבות, והריהי צריכה לשמור יום, ולא שמרה את כל יום המחרת אלא מקצתו, שהלכה וטבלה בו ולא המתינה ללילה — משכבה ומושבה ששכבה או ישבה עליהם ביום השני (ביום שלמחרת יום ראייתה), לאחר טבילתה, בית שמאי מטמאין אותה, אף על פי שטבלה ביום שלמחרת, ולאחר ששמרה מקצת היום, ואף על פי שלא ראתה לאחר שטבלה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכך גזרו בה חכמים, כיון שאילו חזיא [ראתה] ביום שלמחרת ולאחר הטבילה — הריהי מטמאה מן התורה, לכך השתא [עכשיו], אף שלא ראתה לאחר הטבילה, נמי מטמיא [גם כן מטמאה].

אמר רב יוסף בתמיהה על דברי רב הונא אלה: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו] בדבריו, והרי תנינא [שנינו] במשנתנו שזו שראתה ביום אחד עשר, וטבלה ביום שלאחריו, ושמשה את ביתה, ואחר כך ראתה — בית שמאי אומרים: הריהי מטמאה משכבות ומושבות, ופטורה מן הקרבן! וטומאתה מגזירת חכמים מפני זו שראתה בתוך אחד עשר יום (שהריהי טמאה מן התורה). וכמו כן יודעים אנו שחכמים גזרו בזו שראתה בתוך אחד עשר יום וטבלה למחרת ולא ראתה מפני זו שטבלה למחרת היום וראתה (שהריהי טמאה מן התורה)!

אמר רב כהנא בתשובה לשאלת רב יוסף: ממשנתנו לא היינו יודעים את דינו של רב הונא, שכן היינו אומרים כי דווקא במקרה שראתה אחר טבילתה, הוא שגזרו בה חכמים, כי שאני [שונה] הדבר, שהרי ראתה. מה שאין כן בדברי רב הונא שגזרו חכמים אף באופן זה שלא ראתה ביום שלמחרת ראייתה ולאחר טבילתה.

אמר רב יוסף בדחיית דברי רב כהנא אלה: ואף כי [כאשר] אמנם ראתה ביום השנים עשר, למחרת ראייתה ביום האחד עשר, מאי הוי [מה נהיה, מה בכך], אין זו סיבה לגזור עליה מפני זו שראתה בתוך תקופת האחד עשר ימים של זיבות, שהרי ראייה זו של יום שנים עשר, אינה ראיה של זיבות, אלא ראיה של נדה היא, שהרי היום השנים עשר הוא היום הראשון לתקופת ימי הנדה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בהסבר דברי רב כהנא: הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו], שהתקשה בדברי רב הונא האומר שגזרו חכמים ברואה בתוך תקופת זיבתה, וטבלה למחרת, שטמאה אף שלא ראתה לאחר טבילתה, וכגזירה מפני הרואה באותו יום: בשלמא היכא [זה נוח היכן, במקרה] שראתה ביום השנים עשר — גזרינן [גוזרים אנו] ראייה של נדה אטו [משום] ראייה של זבה, וכדין האמור במשנתנו. אלא היכא [היכן] שלא ראתה, וכדין האמור בדברי רב הונא — מאי נגזר [מפני מה נגזור] בה?

ועוד הקשה על דברי רב הונא, שכן תנן [שנינו] במשנה בדין טומאתו של הזב הרואה ראייה אחת של זוב, וטבל — בית שמאי אומרים: דינו כדינה של השומרת יום כנגד יום (זבה קטנה), למחרת ראייתה, שטובלת ושומרת יום זה, והמעשרות שנגעה בהם לאחר טבילתה תלויים ועומדים: שאם תראה בהמשך היום — הריהם נטמאים למפרע. ואף זב זה שטבל, טומאתו תלויה: שאם יראה שוב, הרי זו מצטרפת לזיבה, וייטמאו המעשרות. ואילו בית הלל אומרים כי דינו של זב זה שטבל הריהו כבעל קרי הנטהר מטומאתו בטבילתו, ולכך המעשרות שנגע בהם טהורים. שאף אם יראה שוב לאחר טבילתו — אין הוא נטמא כזב אלא מכאן והלאה.