סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

ושואלים: מכדי [הרי], ימי טהרה אלו שיש לחשוש שאולי הסתיימו עתה וצריכה לטבול במלאת שמונים הימים ללידה, לשיטת בית שמאי, כמה הוו [הינם]שתין ושיתא [ששים וששה], דל [הפחת] ממנין הימים הללו את מנין שבע הטבילות בשבוע השלישי, שהרי כבר נמנו טבילות אלה שכן אטבלינן לה [מטבילים אנו אותה] בהם בשל החשש שיולדת נקבה בזוב היא, אם כן פשו להו שתין נכי חדא [נשארו להם ששים פחות אחת, חמישים ותשע] טבילות, ואולם אם נצרף את שתין נכי חדא [ששים חסר אחת] הטבילות הללו ותלתין וחמשא [ושלושים וחמש] הטבילות האחרות שטובלת בשלושת השבועות הללו, נמצא שכלל כל הטבילות — תשעין וארבע הויין [הינן], תשעין וחמש מאי עבידתייהו [תשעים וחמש טבילות שאמרו בית שמאי מה מעשיהם, מה טיבם]?

אמר רב ירמיה מדפתי בתשובה: מדובר כאן בכגון שבאת (שבאה) אשה זו לפנינו בשעה שהיא בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, דיהבינן [שנותנים, שמחייבים, אנו] לה טבילה יתירתא [נוספת] בשל החשש שאולי שעה זו שבאה היא כבר יום המחר.

ושואלים: לבית הלל דאמרי [שאומרים] הם שטבולת יום ארוך לא בעי [אינה צריכה] טבילה, תלתין וחמשא מאי עבידתייהו [שלושים וחמש טבילות מה מעשיהם, מה טיבם]?

ומשיבים: עשרים ותמניא [ושמונה] טבילות — הרי אלו כדאמרן [כמו שאמרנו] בהסבר שיטת בית שמאי, משום החששות השונים: ליולדת זכר, ליולדת נקבה, ליולדת זכר בזוב, וליולדת נקבה בזוב. ואילו הך [זה] השבוע חמישי מטבלינן [מטבילים אנו אותה] כל ליליא וליליא [לילה ולילה], שכן אימר [יש מקום לומר]: סוף נדה היא.

א עוד שנינו בברייתא כי אשה זו שבשלושת השבועות הראשונים לבואה לא ראתה כל דם, ולאחר מכן עברו עשרה שבועות שבהם היה שבוע אחד טמא, שראתה בו כל יום, ושבוע אחד טהור שלא ראתה בו כלל, מצריכים אותה לטבול תשעים וחמש טבילות. ודנים בדבר, עשרה שבועין [שבועות] ששנינו, כדי ללמדנו כיצד בית שמאי הגיעו למנין תשעים וחמש טבילות, למה לי? בתמניא ופלגא סגי [בשמונה וחצי מספיק], שהרי לכשנצרף שמונה וחצי שבועות לשלושת השבועות הראשונים, הרי לפנינו כבר שמונים ימים, שבהם צריכה היא לטבול בכל יום בשל החשש שמא זה היום המסיים את שמונים הימים מאז ילדה!

ומשיבים: אכן די היה לשנות בברייתא רק שמונה וחצי שבועות נוספים, ואולם איידי דתנא פלגא [מתוך ששנה מחצית] שבוע, מסיק ליה [השלים אותו] כבר לשבוע שלם, והרי זה איפוא עולה לתשעה שבועות. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] בדבריו "שבוע טמא" שהוא השבוע התשיעי, תנא נמי [שנה גם כן] "שבוע טהור", שהוא השבוע העשירי.

ב ודנים עוד בדברי הברייתא, ושואלים: לשיטת בית הלל שאין אשה זו טובלת אלא שלושים וחמש טבילות, וכפי שהוסברו הדברים, והאיכא [והרי יש] עוד טבילות, שהן טבילת הזבה, שהרי היא בגדר ספק זבה למן השבוע הששי, שכן אינה יודעת אם ראיית השבוע הרביעי היא דם טהרה וראיית השבוע השישי היא ראיית נדה, או שראיית השבוע הרביעי היא ראיית נדה וראיית השבוע הששי היא אם כן ראיית זיבה, וצריכה לטבול עליה בסוף השבוע השביעי. וכיוצא בדבר, בשבוע השמיני, ובשבוע העשירי. ונמצא איפוא שיש לה ארבע טבילות נוספות, שבסוף השבוע השביעי, ובסוף השבוע התשיעי, ובסוף השבוע האחד עשר ובסוף השבוע השלושה עשר!

ומשיבים: רק טבילה שלפני התשמיש שמותרת בו ביום, השלושים וחמישה קחשיב [הוא התנא בשיטת בית הלל מחשיב] במנין הטבילות, ואילו טבילה שלאחר יום התשמיש הזה — לא קחשיב [אין הוא מחשיב].

ושואלים: ולשיטת בית שמאי, דחשיב [שמחשיבים] הם בכלל תשעים וחמש הטבילות שטובלת אשה זו אף טבילות שלאחר יום התשמיש, ניחשוב נמי [נחשיב גם כן] טבילת זבה, והרי איפוא ארבע טבילות נוספות למניינם! ומשיבים: בטבילות הקשורות ללידהקמיירי [מדובר], ואילו בטבילות אחרות, וכגון בזיבהלא קמיירי [מדובר].

ושואלים על כך: והאיכא [והרי יש] בכלל מנין הטבילות שמנו בית שמאי יולדת בזוב, הרי שאף טבילת זבה נכללת במנין הטבילות הללו! ומתרצים: טבילת יולדת בזובקחשיב [הוא התנא לשיטת בית שמאי מונה] במנין הטבילות, שטבילה זו נדחתה עד לאחר גמר מנין ימי טומאה של הלידה, וקשורה ללידה, ואולם טבילה משום זיבה גרידתא [כשלעצמה]לא קחשיב [אין הוא מונה].

ג ועוד בבירור דברי הברייתא. למדנו כי בשבוע הראשון מטבילים אותה בכל לילה מימי השבוע בשל החשש שיולדת זכר היא והסתיימו בלילה זה שבעת ימי טומאה. ושואלים: שבועתא קמא דאתיא לקמן [באותו שבוע ראשון שבאה לפנינו], מלבד הטבילות שטובלת בלילות, ליטבלה ביומא [שתטבול גם בימים] דילמא [שמא] בכל יומא ויומא [יום ויום] בשבוע זה, שלימו [מלאו] לה ספורים (ספירת שבעת ימי נקיים של הזבה, הטובלת ביום) דידה [שלה] שכן אפשר שהיתה זבה קודם שבאה לפנינו, ומלאו ימיה בשבוע הראשון. ועם טבילות אלה יתווספו למנין הטבילות שהיא טובלת עוד שבע טבילות!

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] שיהיו ימי ספירת הנקיים של הזבה ספורים בפנינו, שהיא זבה בודאות, וזו אין אנו יודעים אם היתה זבה קודם שבאה לפנינו.

ושואלים עוד: בסוף שבוע קמא [הראשון], ולאחר שספרה בפנינו שבעה נקיים, ליטבלה [שיטבילוה] כזבה בבוקר היום השביעי, והרי לפנינו עוד טבילה נוסף למנין הנזכר! ומשיבים: בטבילה של חד [יום אחד] בשבוע לא קמיירי [מדובר].

ושואלים עוד: ביומא קמא דאתיא לקמן, ליטבלה [יום ראשון שבאה לפנינו, שיטבילוה] משום דילמא [שמא] היא זבה קטנה (שראתה זיבה יום או יומיים בלבד) שדינה ששומרת יום כנגד יום היא! ומשיבים: בזבה גדולה (שראתה בימי זיבתה שלושה ימים רצופים), שהיא סופרת שבעה נקיים — קמיירי [מדובר], ואילו בזבה קטנהלא קמיירי [לא מדובר].

ד ובסופו של בירור דברי הברייתא הזו, מסכמים: שמע מינה [למד מכאן] מכלל הדיונים תלת [שלוש] מסקנות: האחת, שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בזבה שיהיו שבעת ימי הנקיים ספורים בפנינו.

ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: אף שרשאית הזבה לשמש ביום השביעי, לאחר שטבלה בבוקרו, אבל אמרו חכמים שאסור לעשות כן, משום החשש שמא תבא במהלך היום השביעי לידי ספק בראיית דם, ונמצאת איפוא ששימשה בזבות.

ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי טבילה בזמנה הריהי מצוה, ומשום כך טובלת היא בכל יום, אף שאסורה לשמש. ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה לכשתהיה מותרת לשמש עם בעלה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שטבילה בזמנה מצוה, ולשיטת ר' יוסי בר' יהודה טובלת רק טבילה אחרונה זו.

ה משנה האשה המפלת ליום הארבעים לטבילתה, שבו שימשה עם בעלה — אינה חוששת לשמא היה זה ולד ונטמאה בהפלתו, שאין גמר יצירתו של הולד במעי אמו אלא לסוף ארבעים יום משעה שנזרעה. ואולם המפלת ליום הארבעים ואחד לטבילתה — יש לחשוש שהיה זה ולד, וכיון שאין ידוע מה מינו, תשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר (שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה), ושבועיים ימי טומאה כמו ליולדת נקבה, ולנדה שאם תראה לאחר שבועיים של ימי טומאה דם, הרי היא נידה, שאין לה לענין זה ימי טהרה.

ר' ישמעאל אומר: המפלת ביום ארבעים ואחד מטבילתה — תשב ימי שבעת ימי טומאה בלבד, כמו לכל היולדת זכר. ולענין שאם תראה לאחר מכן דם, הריהי טמאה ככל נדה. ואם הפילה ביום שמונים ואחד מטבילתה — תשב לזכר ולנקבה ולנדה. וטעמו של דבר, שכן הזכר נגמר מעשה יצירתו לארבעים ואחד יום, ואילו מעשה יצירתה של הנקבה נגמר לשמונים ואחד יום, ואם הפילה לפני כן, אין לה לחשוש שמא היתה זו נקבה. וחכמים אומרים: אחד בריית (בריאת) הזכר ואחד בריית הנקבהזה וזה ארבעים ואחד.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי המפלת ביום הארבעים ואחד לטבילתה עליה לנהוג כיולדת זכר וכיולדת נקבה, וגם כמי שלא ילדה כלל ולד (לענין טומאת נדה). ושואלים: אם ראתה דם לאחר ימי טומאה של היולדת נקבה, שהם ארבעה עשר, הריהי טמאת נדה, אם כן למה הוזכר שנוהגת כיולדת זכר?

אי [אם] לענין שבעת ימי טומאההא קתני [הרי שנה] שנוהגת כיולדת נקבה, ובכלל ארבעה עשר ימי טומאה גם שבעה ימים לזכר, ואי [ואם] לענין ימי טהרה, שאין לה אלא ארבעים יום כשאר יולדת זכר —

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר