סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

חומר (חומרות) שני ולדות, שכיון שאין השליה קשורה בהם, יש מקום לומר שהיה ולד נוסף. ומעתה מן הספק אני אומר כי שני חששות הם: האחד, שמא היה ולד נוסף ונמוח השפיר (הקרום המשמש כנרתיק לעובר המתפתח) של השליא זו שלפנינו, ונמוח העובר בה. והשני, שמא היתה שליה נוספת ובה עובר, ונמוח שליא של שפיר. ויש איפוא לחשוש שהיו שתי שליות, ובהן שני ולדות. ועוד זאת, שמא הולד האחד היה זכר והשני היה נקבה. הרי שיש איפוא מצב שכזה, שבו עוף קשור בשליה, והרי זו קושיה לרבי שאמר שאין דבר כזה מתרחש כלל. ומסכמים: אכן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה].

א ועוד בענין שליה היוצאת לאחר זמן לידת ולד, אמר רבה בר שילא, אמר רב מתנה, אמר שמואל: מעשה כגון זה היה, ותלו (ייחסו) את השליא הזו בולד שנולד לפניה. וזהו דווקא אם יצאה השליה עד עשרה ימים מאז הלידה. ומוסיף עוד שמואל בדין זה: ולא אמרו חכמים שתולין את השליה בולד שכבר נולד, אלא דווקא בשליא הבאה אחר הולד, אבל שליה שיצאה קודם לידת הולד — אין מייחסים אותה לולד זה.

ב ועוד מסורת הלכה בדין זה, אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: מעשה היה ותלו חכמים את השליא שיצאה בולד שנולד קודם לכן, עד שעברו עשרים ושלשה ימים מאז הלידה. אמר ליה [לו] רב יוסף בתיקון הדברים: עד עשרים וארבעה מאז לידת הולד אמרת לן [לנו] בפעם אחרת.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב עוירא, אמר רב יצחק: מעשה היה וילדה אשה תאומים, ונשתהה הולד השני מלצאת ממעי אמו אחר חבירו שלשים ושלשה יום. אמר ליה [לו] רב יוסף בתיקון מסורת זו: שלשים וארבעה ימים אמרת לן [לנו] בפעם אחרת.

ושואלים על דברים אלה של רב יצחק: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהאשה היולדת לתשעה חודשי הריונה, יש ויולדת היא גם למקוטעין (בשלב מוקדם מכך של ההריון), שכן משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] של לידת תאומים בהפרש כה רב בין לידה ללידה. שהולד האחד (הראשון) נגמרה צורתו לסוף שבעה חודשי הריון, ואז הוא נולד. ואילו האחד (הנולד אחריו) נגמרה צורתו לתחלת תשעה חודשי הריון, ואז הוא נולד. וכך יש בין לידה זו ללידה שאחריה שלושים וארבעה ימים. אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] כי האשה היולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, אלא הריהי משלימה הריון של תשעה חודשים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומתרצים: איפוך שמעתתא [הפוך את השמועה], וגרוס בה כך: מנין זה של שלשים ושלשה ימים לאחר הלידה הקודמת — הרי זה לענין השליא שיצאה לאחר לידת הולד, ומנין זה של עשרים ושלשה שמייחסים ללידה הקודמת — הרי זה לענין הולד שנולד לאחר לידת ולד קודם לו.

ג בענין הולד הנולד באיחור זמן לאחר לידת ולד הקודם לו מסופר, ש אמר ר' אבין בר רב אדא, אמר רב מנחם איש כפר שערים, ואמרי לה [ויש האומרים בגירסת אותה שמועה] שהיה מכפר בית שערים: מעשה היה ונשתהה ולד אחד מלהיוולד אחר חבירו שלשה חדשים, והרי הם שני הילדים הללו שנולדו יושבים לפנינו בבית המדרש. ומאן נינהו [ומי הם]? יהודה וחזקיה בני ר' חייא.

ושואלים על כך: כיצד יכלה אימם של אלו להתעבר פעמיים, והא [והרי] אמר מר [החכם]: אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת! אמר אביי: שניהם נוצרו מהריון אחד, ובאותו הריון טיפה זרע אחת היתה ונתחלקה לשתים, האחד מהם נגמרה צורתו בתחלת שבעה חודשים להריון, והאחד נגמרה צורתו בסוף תשעה חודשים להריון, וכך היה הפרש שלושה חודשים בין לידותיהם.

ד שנינו במשנתנו שאם היתה שליא בביתהבית טמא בטומאת אהל. ובענין זה שנינו עוד, תנו רבנן [שנו חכמים]: היתה שליא בביתהבית טמא. ולא משום שהשליא נחשבת כולד, אלא משום שאין שליא שאין ולד עמה, ומשום אותו ולד נטמא הבית בטומאת אהל. אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון מטהרין את הבית שנמצאה בו שליה.

אמרו לו חכמים אלו לר' מאיר: וכי אי (אין) אתה מודה שאם הוציאוהו את השליה הזו כשהיא נתונה כולה בכלי כגון ספל ממקום זה לבית (לחדר) החיצון שבבית, שהוא אותו חדר טהור? אמר להן: אבל (אמנם כן). ולמה?לפי שאינו, שעם הטילטול של השליה ממקומה, שוב אין בה עוד מן הולד שהיה בה, שנמק ובטל בה.

אמרו לו חכמים אלו: אם כך, כשם שאינו כשהוא בבית החיצון משום שנימוק על ידי שטולטל ממקומו, כך גם אינו כשהוא עדיין בבית הפנימי, כיון שנימוק בטילטולו ממעי אמו למקום זה שבבית! אמר להן: אינו דומה זה שנתון במקום זה שהרי נמוק פעם אחת בלבד, לזה שטולטל ממקום זה למקום אחר, ובכך נמוק שתי פעמים.

ה ונמסר כי יתיב [ישב] רב פפא בבית המדרש אחורי רב ביבי קמיה [לפני] רב המנונא רבם, ויתיב וקאמר [וישב רב המנונא ואמר]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון במשנתנו ובברייתא כי בית שנמצאת בו שליה טהור מטומאת אהל, משום שקסבר [סבור הוא] שכל טומאה שנתערב בה ממין אחרבטלה, והרי נתערב הולד שנימוח בדם הלידה, ובטל בכך מלטמא.

אמר להו [להם] רב פפא לרב ביבי שהיה גדול ממנו ולרב המנונא רבו: היינו נמי טעמייהו [זהו גם כן טעמם] של ר' יהודה ור' יוסי המובאים בברייתא זו, שאחזו כשיטת ר' שמעון. אחיכו עליה [חייכו, צחקו עליו], ואמרו: מאי שנא [מה שונה, מה חידוש בדבריך]? והרי פשיטא [פשוט] הוא הדבר!

אמר רב פפא בעקבות מעשה זה: אפילו כי הא מילתא [כמו דבר זה] שפשוט הוא — לימא איניש [שיאמר אדם], ולא נשתוק קמיה רביה [ולא ישתוק לפני רבו], אף שייתכן וילעגו על דבריו. משום שנאמר: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל, לב). שאם מתבזה אדם ("נבלת") על דברי תורה — סופו בא לידי גדולה, ומשמיע דבריו ברבים ("בהתנשא"). ואולם אם הוא עוצר בעדו מלומר דברים ("ואם זמות") — סופו בא לידי היאלמות, שאין בידו להשיב לשואליו ("יד לפה").

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' שמעון הסבור ששליה הנמצאת בבית אינה מטמאת את הבית בטומאת אהל, משום שכל טומאה שהתערב בה ממין אחר, הרי היא בטלה, לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דתניא כן שנינו בברייתא]: מלא תרוד (כף גדולה המשמשת לרוב לבחישת המתבשל) רקב (רקבובית המת), שהוא השיעור המטמא באהל, שנפל לתוכו עפר כל שהוטמא הבית שנמצא בו רקב זה, שהרי יש בו שיעור טומאה באהל. ואילו ר' שמעון מטהר.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי [מצאתי את חכמי בית המדרש] של רב דיתבי וקאמרי [שישבו והיו אומרים] בטעם שיטתו: משום שלאחר שנפל לתוך הרקב מעט עפר, אי אפשר שלא יהיה מצב שבו במקום מסויים בתערובת זו ירבו שתי פרידות (גרגרי) עפר על פרידה אחת של רקב, והתבטל איפוא אותו גרגיר של רקב, ונמצא איפוא שחסיר ליה [וחסר לו] מהשיעור של מלוא תרוד הנדרש לטמא באהל.

ואמינא להו [ואמרתי להם] בתשובה לדבר: אדרבה (להיפך), יש לומר באופן הפוך, שאי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר