ואם נתנה את האבן או את הקורה הזו לחברו — הוא מעל, לפי שהוציאן בכך מרשות ההקדש לרשות חולין. ואילו חברו לא מעל שכן בשעה שניתנה לו — כבר יצאה מרשות ההקדש. בנאה את האבן או את הקורה בתוך ביתו — הרי זה לא מעל, כיון שבבנייה כשלעצמה, עדיין לא נהנה ממנה, עד שידור תחתיה ויהנה ממגורים אלה בשוה פרוטה.

נטל לעצמו פרוטה של הקדש — הרי זה לא מעל בכך. ואם נתנה לחברו — הוא עצמו מעל, שהוציאה בכך מרשות הקדש לרשות חולין, ואילו חברו המקבל לא מעל בכך. נתנה את הפרוטה הזו לבלן (העובד בבית המרחץ) כתשלום עבור רחצה, אף על פי שעדיין לא רחץ — מעל בכך, וטעם הדבר: שכן משעה ששילם, הוא הבלן אומר לו: הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ, שיש לו רשות לרחוץ מיד בבית המרחץ, ורשות זו עצמה הנאה היא לו.

אכילתו שאכל מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה ואכילת הקדש שהאכיל הוא את חברו כחצי פרוטה, וכן הנייתו (הנאה שנהנה הוא) מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה והניית חברו (שהוא מהנה את חבירו) בשווי כחצי פרוטה, וכן אכילתו והניית חברו, וכן הנייתו שלו ואכילת חברו — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור מעילה, שהוא בפרוטה, וחייב בדיני המעילה. ואפילו חלף זמן מרובה בין האכילות או ההנאות הללו.

א גמרא שנינו במשנתנו כי זה שנטל אבן או קורה משל הקדש לעצמו — לא מעל בכך, ואולם אם נתנה לחברו — מעל. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] הוא שנטל לעצמו, שלא מעל, ומאי שנא [ובמה שונה] הוא שנתן לחבירו, שמעל?! אמר שמואל: המשנה מדברת בגזבר ההקדש, שהאבנים והקורות הללו מסורות לו עסקינן [עוסקים אנו]. שכיון שהמעות שמורות בידו הרי עצם ההחזקה בהן אינה מעילה, אבל כשהוא נותנן לאחרים — הרי זו מעילה.

ב עוד שנינו במשנתנו שאם לקח אבן או קורה של הקדש, ובנאה בתוך ביתו — אינו חייב משום מעילה, עד שידור תחתיה. ושואלים: למה לי להמתין בחיובו עד שידור תחתיה? והרי כיון דשניה [ששינה אותה] שסיתת אותה לצורך קביעתה בתוך הבנין — הוציאה בכך מרשות הקדש ומעל! אמר רב: אין המדובר שבנאה ממש בתוך ביתו, אלא בכגון שהניחה על פי ארובה (חור, כעין חלון בתקרה). וכיון שאין שינוי בעצם ההנחה אינו מתחייב במעילה עד שידור תחתיה.

ומעירים: אחר שהסברנו כך את דברי משנתנו, הרי מובן כי כיון (מתוך) דבני לה [שבנה אותה], את האבן בבנין מיהת [על כל פנים] מעל, אף שהאבן עתה חלק מבית המחובר לקרקע, וכלל הוא שאין מעילה בדבר המחובר לקרקע. ואם כן האם לימא [יש לומר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לרב, דאמר [שאמר] רב: המשתחוה לבית לשם עבודה זרה — אסרו בכך באיסור הנאה, שהבית אינו נחשב כמחובר לקרקע, כיון שנבנה מאבנים וקורות שהיו בתחילתן תלושות ורק לאחר מכן חוברו, וכלל הוא: תלוש ולבסוף חברו — דינו כתלוש, והוא הדין אם כן גם באבן הקדש שהניחה על פי הארובה, שמכיון שהיתה בתחילה תלושה, יש בה דין מעילה?!

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא בדחייה: אין להביא מכאן ראיה לשיטת רב, שכן אפשר לומר שסבורה משנתנו כי דינו של התלוש שחובר לקרקע הריהו כדין המחובר מעיקרו, ולכן אין המשתחוה לבית לעבודה זרה אוסרו. ואף על פי כן באבן או בקורת הקדש שנבנו בבית יש דין מעילה, כי בדין המעילה בדברי הקדש כל הנאה הנראת לעינים (הניכרת שאדם נהנה בדבר, וכגון זה היושב בבית שנבנו בו האבן או הקורה) אסרה תורה בדין המעילה.

ומציעים עוד: לימא [האם יש מקום לומר] כי מסייע ליה [לו, לרב] בשיטתו (כי תלוש ולבסוף מחובר נחשב כתלוש) מה ששנינו בברייתא: אדם הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה — מעל, ונראים הדברים שמדובר בבית בנוי שעמד אדם והקדישו. הרי שכיון שהיה בתחילה תלוש (אבניו וקורותיו), אף שלבסוף עמד וחיברו, הריהו נחשב כתלוש ולכן יש בו מעילה. אמר ריש לקיש בדחייה: אין להביא ראיה משם, שכן התם [שם] מדובר במקרה שהקדישו את אבני וקורות הבית בעודם תלושים, ולבסוף בנאו בהם.

ושואלים על העמדה זו של ריש לקיש את דברי הברייתא: אבל לפי הסבר זה, במקרה שבנאו בתחילה את הבית ולבסוף הקדישו מאי [מה] יהא הדין — שלא מעל? אם כן, מאי איריא [מה שייך, מה ענין זה] שרהיט ותני [מיהר התנא בברייתא ושנה] את הדין הבא המדבר באופן אחר לגמרי, באדם הדר בבית של מערה, כלומר, בסוג בית שלא היה מעולם (הוא וחומריו) תלוש — לא מעל בכך, שכן אין מעילה במחובר. לימא [שיאמר] התנא דין במקרה של אדם הדר בבית של אבנים, שבנאו בתחילה בחול, ולבסוף הקדישו — הרי זה לא מעל!

אמרי [אומרים] בתשובה לשאלה זו: אכן יכול היה התנא לומר כן, ואולם העדיף להשמיע דין זה דווקא במערה, כי הא [זה, מגורים במערה] פסיקא ליה [פסוק, מוחלט וברור, לו] שבכל מצבי המגורים בבית מערה קיים דין אחד — שאינו מועל בכך. ואילו הא [זה, בית אבנים] לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו], שהרי יש בו מעילה רק באופן מסויים, שבנאו בחול ולאחר מכן הקדישו.

א משנה השליח שעשה את שליחותו של בעל הבית, כפי שנאמרה לו, ובשליחות זו השתמש לצורך חולין בכספי הקדש שניתנו לו על ידי בעל הבית בשוגג — בעל הבית ששלח אותו הוא שמעל, ולא השליח (שלא כבשאר דיני התורה שהכלל הנוהג בהם הוא ש"אין שליח לדבר עבירה", והשליח הוא החייב על מעשה העבירה שנעשה על ידו). ואולם אם לא עשה השליח את שליחותו כפי שהצטווה על ידי בעל הבית ששלחו — השליח הוא שמעל.

ומפרטים: כיצד הוא אופן זה שהשליח לא עשה את שליחותו של בעל הבית? כגון שאמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים!", ואילו הוא עמד ונתן להם כבד, ולא בשר. או במקרה הפוך שאמר לו בעל הבית שיתן לאורחים כבד, והוא עמד ונתן להם בשר ולא כבד, והיו הבשר והכבד של הקדש — באופנים אלה ובדומה להם, השליח הוא שמעל ולא בעל הבית, כיון ששינה ולא עשה את שליחותו. אבל אם היה לבעל הבית בשר של הקדש ואמר לו בעל הבית: "תן להם לאורחים, בשר באופן זה שאורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר, ואורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר". ואילו הוא המלצר אומר לאורחים על דעת עצמו: "טלו לכם, כל אחד מאתכם, שתים חתיכות!", והם האורחים נטלו מדעת עצמם, כל אחד מהם, שלש חתיכות, והיו אלה חתיכות בשר של הקדש — כולם מעלו. בעל הבית מעל — על אכילת החתיכה הראשונה, שבזאת קיים השליח את דברי בעל הבית. המלצר מעל — על אכילת החתיכה השניה, שבה הוסיף על השליחות. והאורחים מעלו — על אכילת החתיכה השלישית, שבה הוסיפו הם על דברי השליח.