לאחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין, בדרך קל וחומר. שאף שנתפרש בתורה עונש גם לבא על אחותו בת אביו וגם לבא על אחותו בת אמו, אין למדים בקל וחומר כרת לבא על זו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, שאין עונשים אלא מגזירת הכתוב.

ומעירים: ור' יצחק, שאינו למד מכאן דין זה, סבר [סבור]: עונשין מן הדין. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: טעם אחר שאינו נצרך לכתוב מיוחד לדין זה, משום שהוא יליף [לומד] עונש כרת באשה זו מאזהרה, ממצות "לא תעשה" שנאמרה בה, שכשם שהזהיר עליה כשאר עריות — כך ענש עליה כמותן.

א עוד בענין כרת שכתבה התורה באחותו בנפרד, מביאים אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין שונים ועונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם — חלק חטאת ביניהן, שאם עשה שניהם בשגגה אחת — יש בכל אחד מהם חיוב חטאת לעצמו. ומאי היא [ומהו] המקרה הזה? מי שמפטם (רוקח) לצורך עצמו את שמן המשחה שנצטווה משה וגם סך ממנו, דכתיב [שנאמר]: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו" (שמות ל, לב) — הרי כאן שני לאוים, אחד על סיכה, ואחד על פיטום, וכרת אחד — דכתיב [שנאמר]: "אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שם לג).

ושואלים: לפי דרך זו, וכי מאחר שיש לאוין מוחלקים (נפרדים) בכל העריות, בפרשת "אחרי מות" (ויקרא י״ח:כ״ט), ובסופה נאמר: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" (שם כט), הרי די בכך לחייב חטאת על כל אחת, ואם כן, כרת באחותו דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בנפרד בפרשת "קדושים": "ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גילה" (שם כ, יז) למה לי?

ומשיבים: כפי שנאמר לעיל, לשיטת חכמים — כפי שהם סבורים, לשיטת ר' יצחק כדאית ליה [כמו שיש לו], כפי שהוא סבור. ומפרטים: לרבנן מיבעיא להו [לחכמים נצרכה להם] לומר שאין עונשין מן הדין, לר' יצחק, הוא מפיק ליה [מוציא אותו, למד ממנו] לחייב שלוש חטאות נפרדות על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד למדים הם הלכה זו? ומסבירים: דנפקא להון [שהיא יוצאת להם] מן "אחתו" דרישא [שבתחילת הפסוק], שנאמר שם: "ואיש אשר יקח את אחותו". ולעומתם ר' יצחק סבר [סבור] שאחותו דרישא [שבתחילת הפסוק] אורחיה דקרא [דרכו של הכתוב] היא, שמתאר את המקרה עליו מדובר, ואין ללמוד מכאן, ולכן מפיק [מוציא] את ההלכה הזו לחלק מ"אחתו" שכתוב דסיפיה דקרא [בסופו של המקרא], לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ושבים לעיקר דברי ר' אלעזר שהמפטם וסך בהעלם אחד חייב שתי חטאות.

אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] ברשימת הכריתות שבמשנתנו כדבריו: המפטם את השמן, המפטם את הקטרת, והסך בשמן המשחה.

ויש לשאול: למה לי דתניא [מפני מה שנויה] המפטם את הקטרת במיצעא [באמצע], בין שתי כריתות הנוגעות לשמן המשחה? לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה הוא משמיע לנו]: מה קטרת יש בה לאו בפני עצמו וחייבים עליה כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמו — אף מפטם שמן המשחה וסך מן השמן נמי [גם כן], כיון שכל אחד מהם לאו בפני עצמו — חייבים עליו כרת, וחטאת בשוגג, בפני עצמה?

וכי תימא [ואם תאמר] הסבר אחר לדבר, דקא בעי למיתנא פיטומין בהדי הדדי [משום שהוא רוצה לשנות את שני הפיטומים זה עם זה] — ניתנהו איפוך [שישנה אותם להיפך]: המפטם את הקטרת, והמפטם את השמן, והסך שמן המשחה, ויסמוך פיטום לפיטום, ושמן לשמן, אמאי פלגיה [מדוע חילק] את השמן, ושנה את הקטורת באמצע? לאו הא קמשמע לן [האם לא דבר זה הוא משמיע לנו] שיש חילוק חטאות ביניהן? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה ברשימת הכריתות: הבא על הזכור ועל הבהמה ואשה המביאה הבהמה עליה. ושואלים: התנא של משנתנו, במאי קא חשיב [במה במי הוא מונה] את הכריתות שבמשנה?

אי בגברי [אם באנשים] — דל [הורד] את האשה הנרבעת לבהמה, ובצרא לה חדא [וחסרה לה כרת אחת] מן המנין! אי בנשי קחשיב [אם בנשים הוא מונה] — דל מינהון [הורד מהן] את הבא על הזכור ועל הבהמה, ובצרי להו תרתי [וחסרות להן שתים]!

אמר ר' יוחנן: לעולם תנא גברי קחשיב [אנשים הוא מונה], ויש להוריד מן הרשימה את האשה הנרבעת לבהמה, ותני הכי [ושנה כך] בלשון זו: הבא על הזכור והביא זכור עליו. ושיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: מי שעושה שתי עבירות אלה בהעלם (שגגה) אחד — חייב שתים, שתי חטאות.

ושואלים: והא מדקתני [והרי ממה שהוא שונה] מגדף בסיפיה [בסופו, בסוף המשנה], ומוקמינן לה [ומעמידים אנו אותה] כדעת ר' עקיבא — רישא נמי [תחילתה של המשנה גם כן] שיטת ר' עקיבא היא!

וכי תימא [ואם תאמר]: אכן, משנתנו שיטת ר' עקיבא היא, וברישא [ובהתחלה], בענין זכור, סבר לה [הוא סבור] כדעת ר' ישמעאל — והאמר [והרי אמר] ר' אבהו: הבא על הזכור והביא זכור עליו, לדעת ר' ישמעאל דמפיק ליה מתרתי קראי [שמוציא לו את האיסורים הללו משני מקראות] נבדלים, את הבא על הזכור מ"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" (ויקרא יח, כב), ואת המביא זכור עליו מ"ולא יהיה קדש (זונה ממין זכר) מבני ישראל" (דברים כג, יח), לכן הוא חייב שתים, ואילו

לר' עקיבא אינו חייב אלא חטאת אחת, דמחד קרא נפיק ליה [שמאותו כתוב יוצא לו] גבי המביא זכר עליו: "את זכר לא תשכב", קרי ביה [קרא בו] גם: לא תשכיב!

אלא כך צריך לומר: רישא [תחילתה של המשנה] היא שיטת ר' ישמעאל, הסבור שיש שתי חטאות בבא על הזכור ובמביא את הזכר עליו, אבל בענין מגדף סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' עקיבא. ומקשים: אי הכי [אם כך] שמשנה זו לשיטת ר' ישמעאל, הלמד אזהרה לנשכב מ"לא יהיה קדש" (דברים כג, יח), ניתני נמי [שישנה גם כן] שתי כריתות נפרדות לגבי בהמה: הבא על הבהמה (מ"ובכל בהמה לא תתן שכבתך", ויקרא יח, כג), והביא בהמה עליו (מ"לא יהיה קדש")!

ודוחים: הא [הרי] כבר אמר אביי: הבא על הבהמה והביא בהמה עליו, אף לר' ישמעאל, שמחייב שתים בזכר, בענין זה אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב קרא [שכאשר נאמר הכתוב] "לא יהיה קדש" — בגברי כתיב [באנשים נאמר], שמושג הזנות ("קדש") לא שייך בבהמה. זה היה הסברו של ר' יוחנן, שמדובר במשנתנו באנשים, ולכן יש למחוק מן הרשימה במשנתנו את האשה המביאה בהמה עליה, ולהוסיף את המביא זכור עליו, וכשיטת ר' ישמעאל.

ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב אמר: משנתנו אמנם עוסקת באנשים ולא בנשים, ומכל מקום אין למחוק אשה הנרבעת לבהמה מן המשנה, שכן התנא תני [שונה] במשנתנו רק שלשים ושלש חטאות, עבירות כרת שמביא עליהן חטאת, ותני [והוא שונה] עוד שלש כריתות שאינן בכלל רשימה זו, ובכללן אשה הנרבעת לבהמה, כדי לסיומינהו [לסיים, להכליל אותן] ברשימת כריתות שבתורה. ומנין?

דקתני סיפא [שהרי הוא שונה בסוף המשנה]: פסח ומילה במצו‍ת עשה, ויש לשאול: פסח ומילה אמאי קתני להו [מדוע שונה אותם]?

ואיתימא לאיתויי קרבן עליהון [ואם תאמר כדי להביא קרבן עליהם], אם ביטל אותן בשגגה, מי מייתי [האם הוא מביא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הוקשה (הושוותה) כל התורה כולה לעבודה זרה לענין קרבן חטאת לעובר בשגגה, דכתיב [שנאמר] בקרבן חטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף" (במדבר טו, כט — ל), והיא עבודה זרה:

מה עבודה זרה היא ציווי של שב ואל תעשה, ומתחייב חטאת אם עשאה בשגגה — אף כל עבירות שחייבים עליהן חטאת בשגגה, הן דברים שהתורה מצווה בשב ואל תעשה, ולא במצוות עשה!

אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי תנא [שנה] שלשים ושלש חטאות מאן דעבדי [למי שעושים] אותן בשוגג, והדר תנא [וחזר ושנה] עוד שלש כריתות כדי לסיומינהו [לסיים, להכליל אותן] בתוך רשימת הכריתות שבתורה, והן: אשה הנרבעת, פסח ומילה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ג שנינו במשנה ברשימת הכריתות שמביאים על כל אחת מהן חטאת: המחלל את השבת. אמרי [אומרים] על כך בתמיהה: הרי מלאכות שבת ארבעים חסר אחת הוויין [הן], ומתחייב חטאת על כל אחת ואחת מהן! אמר ר' יוחנן: תנא [שנה] במשנתנו מקרה שהיתה שגגת שבת, ששכח ששבת היא, וזדון מלאכות, שיודע שמלאכות אלה אסורות בשבת, שבמקרה זה לא מחייב אלא חדא [אינו מתחייב אלא חטאת אחת], משום שהיתה רק שגגה יסודית אחת, ולא כמה שגגות נבדלות.

דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר לגבי קרבן חטאת "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב), ודרשו חכמים את "מאחת מהנה" בכמה אופנים, וביניהן כאילו נאמר "ועשה אחת הנה", שיש "הנה" (שגגות רבות) שהיא "אחת" (שגגה אחת) שמתחייב עליה רק חטאת אחת, כיצד? כאשר עשה מלאכות רבות בשגגת שבת וזדון מלאכות, שידע שהן אסורות בשבת.

ושואלים: וניתני [ושישנה] כאן התנא זדון שבת ושגגת מלאכות, שהוא יודע ששבת היום, אבל שגג בכל אחת מהמלאכות, שלא ידע שהן אסורות, דמחייב [שמתחייב] אז ארבעים חסר אחת חטאות!

דתניא [ששנויה ברייתא]: "ועשה מאחת מהנה" — פעמים שחייב חטאת אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאת על כל אחת ואחת. וכן מצאנו דתניא [ששנויה ברייתא]: "אחת" שהיא "הנה", שיש שאדם שוגג שגגה אחת ומביא עליה חטאות רבות, בזדון שבת ושגגת מלאכות!

ומשיבים: התנא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה [עדיף לו] לשנות, כדי להדגיש דמחטאת מיהא לא מיפטר [שבכל מקרה ששגג בשבת מחטאת אחת על כל פנים לא נפטר].

ומעירים: וכן אתה מוצא שהתנא הולך במשנתנו בדרך זו גבי [אצל] עבודה זרה, דקתני [שהוא שונה] בה כרת אחת, למרות שחייב על כל אחת מדרכי עבודתה: שחיטה, הקטרה, ניסוך והשתחווייה, וכיצד — כאשר היתה שגגת עבודה זרה, שלא ידע שהוא עובד עבודה זרה, וזדון עבודות, שיודע שעבודות אלה אסורות לעבודה זרה.

ושואלים: שגגת עבודה זרה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שעמד בבית עבודה זרה וסבר בית הכנסת היא, והשתחוה שם לה' — הרי לבו לשמים, שהשתחווה לה', ולא לעבודה זרה, ואין מקום לחייבו כלל!

ואלא תאמר דחזא אנדרטא וסגיד לה [שראה פסל אדם, שלא נעשה לשם עבודה זרה, והשתחווה לו], גם על כך יש לתמוה: במה מדובר? אי דקבליה עליה [אם קיבל אותו עליו] באלוה, שהוא משתחווה לו לשם פולחן — בר [בן] סקילה הוא, כלומר, מזיד הוא ולא שוגג! ואי דלא קבליה [ואם שלא קיבל אותו] באלוה, אלא רק משתחווה מחמת הנימוס — לאו מידי הוא [אין זה כלום], אין זו עבודה זרה כלל!

אלא הכוונה היא שהשתחווה לעבודה זרה, וידע שהיא עבודה זרה, ואולם עשה זאת לא מתוך שקיבלה כאלוה, אלא מאהבה ומיראה, משום שהוא אוהב או מתיירא מאדם, ועושה זאת למענו, ובזה היתה שגגתו.

ושואלים: הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת אביי שאמר שבמקרה כזה חייב חטאת, אלא לשיטת רבא שאמר שבכגון זה פטור, מפני שאינו מקבלה עליו כאלוה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?