רבא אמר: לא כך יש להבין את ההבדל בשיטות, שכן יש הבדל מבחינת הטומאה עצמה: התם תרי חזקי לקולא [שם בנגע באדם ולאחר מכן נמצא מת יש שתי חזקות להקל ולטהר], והכא חדא חזקה לקולא [וכאן בתרומה יש רק חזקה אחת להקל]. כיצד: שבדיני מציאת טומאה היו שתי חזקות טהרה כנגד הטומאה הנמצאה, שהרי אותו אדם חי היה קודם לכן וחזקתו שנשאר חי עד שיוכח שמת, וחזקה אחרת — שהאיש שנגעה בו הטומאה טהור היה ויש לו חזקת טהרה עד שיוכח שנטמא. ולכן ראה ר' מאיר סיבה להקל. ואילו לגבי התרומה יש רק חזקה אחת — שהתרומה היתה טהורה. וכיון שאין חזקה נוספת, הרי הוא מחמיר על בסיס אותם שיקולים.

הקושיות הללו ששאלנו היו כולן מדברי ר' מאיר על דבריו, ואולם לכאורה גם קשיא [קשה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי, שהרי בספיקות שבמקוואות החמיר ובספק עירובין הקל!

אמר רב הונא בר חיננא: שאני [שונה] טומאה, הואיל ויש לה עיקר לדינה מן התורה, לפיכך החמיר ר' יוסי אף בטבילה לטומאה שמדברי חכמים. ומקשים: הרי תחומי שבת נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] היא ומדוע לא יחמיר ר' יוסי אף בהם? ומשיבים: קסבר [סבר] ר' יוסי: תחומין אינם מן התורה אלא דרבנן [מדברי חכמים] ואין להחמיר בהם יותר ממה שהחמירו הם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] למען יישוב הסתירה, בדרך זו: הא — דידיה, הא — דרביה [זו שהחמיר היא שיטת עצמו, זו שהקל בעירוב היא שיטתו של רבו] ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן], מלשון הדברים שכך יש להבין, דקתני [שכן שנינו במשנה]: אמר ר' יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר — שמע מיניה [למד מכאן] שר' יוסי אמנם מסר דברי רבו אבל אין זו דעת עצמו.

רבא אמר הסבר אחר לסתירה: התם [שם בענין מקוואות] היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוסי לפי הכלל: העמד טמא על חזקתו, ואימא [ואמור] לא טבל כראוי,

ודוחים: אדרבה אמור העמד מקוה על חזקתו שכשר הוא, ואימא [אמור] לא חסר המקוה! ומתרצים ששם מדובר במקוה שלא נמדד מתחילתו אם יש בו ארבעים סאה, ולכן לא היתה לו חזקת כשרות מתחילה.

תניא [שנינו בתוספתא]: כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר? כגון שעירב בתרומה טהורה, ספק מבעוד יום נטמאת התרומה ולא היתה ראויה כלל לעירוב אפילו לרגע אחד, ספק משחשיכה נטמאת ובשעת עשייתה ראויה היתה לעירוב, וכן בפירות שהיו טבל, ספק מבעוד יום בזמן שמותר להפריש מהם מעשר נתקנו, ספק משחשיכה נתקנו — זה הוא ספק עירוב, שאמר ר' יוסי שכשר הוא.

אבל עירב בתרומה אשר מתחילה היתה ספק טהורה, ספק טמאה. וכן עירב בפירות, ספק נתקנו ספק לא נתקנו כל עיקר מדין טבל — אין זה ספק עירוב כשר, ואין לסמוך עליו.

מתחילה שואלים בבירור הדברים: מאי שנא [במה שונה] תרומה שספק מתי נטמאה — דאמר [שאומרים אנו בה] בהיתרה את הנימוק העמד תרומה על חזקתה, ואימא [ואמור] טהורה היא, כיון שהיתה לה חזקת טהרה, ואולם לפי שיקול זה פירות נמי [גם כן] שספק אם נתקנו — נאמר גם כן: העמד טבל על חזקתו שהרי ודאי שהיו הפירות מקודם טבל, ואימא [אמור] לא נתקנו!

אלא יש לתקן את לשון הברייתא, ולא תימא [אל תאמר] שהיה ספק שמא מבעוד יום נתקנו, אלא אימא [אמור] שספק זה היה ספק מבעוד יום נדמעו. כלומר, חולין גמורים שכבר נתקנו ואחר כך נתערבו בטבל, והיתה להם תקנה על ידי הפרשת מעשר מאותו טבל, ספק משחשיכה נדמעו שנתערבו אחר כך בטבל, ולא היתה לאותו טבל תקנה. ומכל מקום היתה לפירות העירוב חזקה שנתקנו אלא שאין זה ברור אם חזקה זו עדיין נשארה במקומה.

א בעא [שאל] רב שמואל בר רב יצחק מרב הונא: היו לפניו שתי ככרות תרומה, אחת טמאה ואחת טהורה ואינו יודע איזו מהן הטהורה, ואמר: עירבו לי עירוב תחומים בטהורה בכל מקום שהיא כלומר אף שאיני יודע איזו היא אבל במקום שתהא הככר הטהורה שם רוצה אני לקנות שביתה בשבת זו. והניחו השומעים את שתי הככרות במקום אחד, מהו, הנחשב הדבר כעירוב או לא?

ומפרטים: כי תיבעי [תישאל השאלה] הן לדעת ר' מאיר המחמיר, תיבעי [תישאל השאלה] הן לדעת ר' יוסי המקל. ובאופן זה: תיבעי [תישאל השאלה] לשיטת ר' מאיר: עד כאן לא שמענו שאמר ר' מאיר להחמיר בספק עירוב, התם [שם] דליכא [שאין שם] תרומה טהורה באופן ודאי אלא ספק תרומה טמאה בלבד. אולם הכא — הא איכא [כאן, הרי יש] טהורה אחת. או דילמא [שמא]: אפילו לשיטת ר' יוסי לא אמר אלא התם [שם] להקל, שאם איתא [אכן] היא טהורה התרומה — ידע לה [יודע הוא אותה]. אבל הכא, הא לא ידע לה [כאן, הרי לא ידע ולא הכיר אותה]?

אמר ליה [לו]: בין לשיטת ר' יוסי בין לשיטת ר' מאיר בעינן [צריכים אנו] בעירוב סעודה הראויה מבעוד יום — וליכא [ואין כאן], שהרי אינו יכול לאכול אף אחת משתי הככרות משום הספק, וספק זה הרי תחילתו קודם לשעת בין השמשות שהרי אף מבעוד יום לא יכול לאכול ממנה — וסעודה שאינה ראויה לאכילה אין לערב בה.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן שאלה אחרת: אמר אדם ככר זו היום חול ולמחר תהיה קדש, ואמר: עירבו לי בכיכר זה מהו, האם נאמר ששעת בין השמשות שבה נקנה העירוב היא ספק שני ימים, ושמא כבר חלה עליה הקדושה והרי אין מערבים בהקדש? אמר ליה [לו]: במקרה זה עירובו עירוב.

שאל: ואם אמר להיפך, שככר זו היום קדש ולמחר חול, ואמר: עירבו לי בזה, מהו? אמר ליה [לו]: אין עירובו עירוב. ושאלו רבא: מאי שנא [במה שונה הדבר]? הרי אם ספק בין השמשות להקל, יש להקל בין במקרה ראשון בין במקרה שני!

אמר ליה [לו] בבדיחות הדעת: לכי תיכול עליה כורא דמלחא [כאשר תאכל עליו כור מלח] ותעיין בדבר זה זמן רב תוכל לדעת את ההבדל (רש"י שבת ד, א), והרי ההבדל פשוט הוא: כשאמר היום חול ולמחר קדש — מספיקא לא נחתא ליה [מתוך ספק אין אנו אומרים שירדה עליו] קדושה. שבאותה שעה של ספק, שעת בין השמשות, עדיין לא חלה הקדושה, ולכן נקנה העירוב. ואילו להיפך, כשאמר שהיום קדש ולמחר חול, מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה [מתוך ספק אין הקדושה פוקעת ממנו] ולפחות כל שעת בין השמשות ודאי קדושה עדיין ככר זו, ואסור לו לערב בה.

ג תנן התם [שנינו במשנה שם]: לגין (כעין כד קטן) שהיה טמא טומאת טבול יום, שמלאו מן החבית של מעשר טבל. כלומר, מעשר ראשון שעדיין לא הופרשה ממנו תרומת המעשר, ואמר: הרי זו מה ששאב בלגין תרומת מעשר לכשתחשך. כי אם יקדיש מיד את החלק המופרש לתרומת מעשר, הרי כיון שהכלי עדיין טמא טומאת טבול יום, תיטמא תרומת המעשר משום הכלי. אולם משחשך היום נטהר הכלי לגמרי, ואם חלה אז קדושת התרומה על המצוי בכלי, הריהי תרומה טהורה וראויה. ואמרו חכמים: דבריו קיימין, ויכול אדם להפריש ולהתנות כעין זה.

ואם אמר: עירבו לי בזה — במה שמצוי בלגין זה — לא אמר כלום שבשעת בין השמשות המצוי בלגין עדיין טבל הוא. אמר רבא זאת אומרת: סוף היום קונה עירוב כלומר; שהרגע הקובע לתחילת העירוב הוא הרגע האחרון של ערב שבת, ולא הרגע הראשון של השבת,