טימא טהרות של חבירו ומת, שקנסוהו חכמים לשלם על הנזק שגרם לו, אם מת — לא קנסו בנו אחריו שישלם. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? היזק שאינו ניכר לעין לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק מן התורה, שצריך לשלם עבורו, אלא קנסא דרבנן [קנס מדברי חכמים] הוא, ומאחר שכן לדידיה [לו עצמו] קנסו רבנן [חכמים], לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים].

א משנה מעשה בזכר של רחלים (איל) זקן, ושערו מדולדל, משום שהיה בכור ואסור בגיזה, וראהו קסטור (ממונה, פקיד רומאי) אחד, ואמר: מה טיבו של זה, שהניחוהו להזקין ולא שחטוהו אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל הקסטור פיגום (פגיון, סכין) וצרם (עשה חתך) באזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירו את הבכור הזה בשחיטה. ואחר שהתירו, הלך אותו קסטור וצירם באזני בכורות אחרים כדי להתירם, ואסרו חכמים את הבכורות בשחיטה, למרות שהיה בהם מום.

כיוצא זו, פעם אחת היו תינוקות (ילדים) משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה, וכשרצו לכאן ולכאן נפסקה (נתלש) זנבו של אחד מהם והתברר כי הרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים והתירו את הבכור במום זה. ראו שהתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, כדי שיפול בהם מום, ואסרו חכמים לשוחטם. זה הכלל: כל מום שהוא נעשה לדעתו, במכוון, כדי להתירו — אסור, שלא לדעתו — מותר.

ב גמרא שנינו במשנה: מעשה בקסטור שהטיל מום בבכור, והתירו חכמים לשוחטו. ועוד פעם אחרת היה מעשה בתינוקות, והתירו חכמים לשוחטו. ומעירים: וצריכא [וצריך] לספר שהתירו חכמים בתחילה בשני המקרים. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק את המעשה בגוי, היינו אומרים כי דווקא שם התירו את הבכור, משום דלא אתי למיסרך [שאין חשש שיבוא להתרגל] לעשות את הדברים הללו בעתיד, שהרי אין זה מעניינו. אבל קטן דאתי למיסרך [שיבוא להתרגל] ולעשות כן גם בעתיד — אימא [אמור] שלא יתירו מתחילה, גם כשעשה זאת שלא במתכוון.

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק לגבי קטן, שאין אוסרים את הבכור כשעשה בו מום שלא במתכוון, היינו אומרים שהוא משום דלא אתי לאיחלופי [שאין חשש שיבוא הדבר להתחלף] בגדול, שאין אנשים למדים ממה שנעשה בקטנים. אבל גוי, שיש חשש דאתי לאיחלופי [שיבוא להתחלף] בישראל גדול, שיתיר לעצמו לעשות כן — אימא [אמור] שלא יתירו, על כן צריכא [צריך] שיסופרו שני המעשים. ועוד בענין הקסטור שהטיל מום בבכור והתירוהו חכמים.

אמר רב חסדא אמר רב קטינא: לא שנו שהבכור מותר, אלא משום שאמרו ליה [לו] לאותו גוי שאין הבכור נשחט "אלא אם כן היה בו מום", ומשמעות הדבר היא, שאירע בו מום מאליו. אבל אם אמרו ליה [לו]: "אינו נשחט אלא אם נעשה בו מום" — כמאן דאמרו ליה "זיל עביד ביה מומא" דמי [כמי שאמרו לו: "לך עשה בו מום" נחשב], וזה ודאי אסור.

אמר רבא: מכדי [הואיל] ובשני האופנים, משמעות הדבר שהמום ממילא [מאליו] הוא נמצא בבכור, ולא כשאדם עושה אותו, אם כן מה לי אם אמר "היה", מה לי אם אמר "נעשה"? אלא "נעשה" נמי [גם כן] ממילא (מאליו) הוא, ולא שנא [ואין זה משנה] אם כך או כך אמר, ובשניהם הבכור מותר.

שנינו במשנה, זה הכלל: כל שהוא לדעת אסור. ומסבירים: לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא כלל זה? לאיתויי גרמא [להביא גרם], כשגורם שיפול בו מום, ולא רק אם עשה בו מום במישרין.

ומה ששנינו: שלא לדעת מותר — לאיתויי [להביא] מקרה שמסיח לפי תומו, שסיפר לגוי בתום לב שהבכור אינו מותר אלא כשנופל בו מום, והטיל בו הגוי מום.

ג משנה היה בכור של בהמה רדפו רודף אדם, ובעטו האיש כדי להתגונן, ועל ידי כך עשה בו מום — הרי זה שוחטין את הבכור עליו, בגלל מום זה, מפני שלא נעשה מתוך כוונה.

ד גמרא אמר רב פפא: לא שנו שבכור זה מותר אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל אם בעט בו לאחר רדיפה — לא, שהרי אז בוודאי כוונתו היתה לעשות בו מום. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: נתיר את הבכור, משום שלא נתכוון להטיל בו מום, אלא בעט בו משום שצעריה הוא דמדכר [צערו הוא שנזכר], שהבכור רצה להזיק לו, ולכן בועט בו מתוך כעס, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שיש לחשוש שמתכוון לעשות בו מום.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, אמר רב פפא: לא תימא [תאמר]: דווקא אם בעטו בשעת רדיפה — אין [כן], מותר לשוחטו על מום זה, אבל שלא בשעת רדיפה — לא. אלא אפילו בעטו לאחר רדיפה נמי [גם כן] שוחטים אותו על מום זה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? צעריה דמדכר [צערו הוא שנזכר], ואינו מתכוון לעשות בו מום.

ה ובענין הטלת מום בבכור, אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, משום שאינו קדוש בבכורה עד שייוולד, ואין זה בכלל איסור הטלת מום בקדשים. אמר רבא: הואיל ובכור אינו קדוש עד שיצא ראשו, גדיא [גדי עזים] יכול לעשות בו מום באודניה [באוזנו], מפני שיש לו אזניים ארוכות, והן יוצאות לחוץ קודם שיצא כל ראשו. ואילו אימרא [טלה של כבשים], שאזניו קטנות ומצויות באחורי ראשו — מטיל מום בשפוותיה [בשפתיו], מפני שהן יוצאות תחילה. אבל לא באזנו, מפני שהיא יוצאת לאחר שכבר יצא רוב ראשו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בשם רבא: אימרא נמי באודניה [טלה גם כן מטיל מום באוזנו], אימור [אמור]: ודאי דרך צדעיו נפק [יצא], שחלקו האחורי של ראשו, ובו אזניו, יצא תחילה.

ו אמר רבא בעניינים אלו: מום שבפיו של בכור, אכל ולא מיחזי [אם כשאוכל אינו נראה], פעי ומיחזי [וכשהוא פועה נראה] לפי שפותח את פיו הרבה — הוי מומא [הרי זה מום]. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכך? הלא כבר תנינא [שנינו] מעין הדברים הללו במשנה להלן: החוטין (החניכיים) החיצונות של הפה שנפגמו ונחסרו מעט, ושנגממו (נעשו בהן חתכים) — הרי זה מום. וכן החניכיים הפנימיות שנעקרו לגמרי. ויש לשאול: מאי טעמא [מה הטעם] כשנעקרו הפנימיות הרי זה מום? והרי אין זה מום גלוי, ששוחטים בגללו את הבכור! לאו משום דכי פעי מיחזי [האם לא משום שכאשר הוא פועה הרי זה נראה]? ואם כן לא חידש רבא דבר!

אמר רב פפא: רבא נמי [גם כן] אינו מחדש דבר, אלא טעמא דמתניתין [את טעמה של המשנה] הוא מפרש: מאי טעמא [מה טעם] נעקרו החניכיים הוי מומא [הרי זה מום] — משום דכי פעי מיחזי [שכאשר הוא פועה הרי זה נראה].

ז משנה כל המומין הראויין (היכולים) לבא בידי אדם, אבל לא ידוע אם נעשו בידי אדם, ואז אסור לשחוט את הבכור עליהם, או אם נעשו מאליהם — רועי ישראל נאמנין להעיד שמאליהם נעשו, רועים כהנים אינן נאמנין, לפי שהכהנים הם הנהנים מכך שהבכור נעשה בעל מום, והם נוגעים איפוא בדבר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא הכהן להעיד על בכור של חבירו, ואין נאמן על של עצמו. ואילו ר' מאיר אומר: הכהן, הואיל והוא חשוד על הדבר, להטיל מום בבכור — לא דנו (דן בו) בעצמו, ולא מעידו, לא מעיד עליו אפילו עבור אדם אחר.

ח גמרא ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בפירוש המשנה: חד [אחד מהם] אמר: "רועי ישראל" הם רועים ישראלים בי [בביתם] של כהנים, והם נאמנין להעיד על מומי הבכור, ואין הם חשודים שמשקרים בעדותם. וטעם הדבר, שכן ללגימא, שיתנו להם הכהנים לאכול עמם מבשר הבכור, לא חיישינן [אין אנו חוששים].

אבל "רועי כהנים", הם רועים כהנים בי [בבית] ישראל והם אין נאמנין, שכן מימר אמר [אומר הוא הרועה הכהן לעצמו]: כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני [כיון שאני טורח בו, בבכור זה, לא יניח אותי, ויתן הבכור לכהנים אחרים], ולכן חושדים בו שמא הטיל בו מום לצורך עצמו, והוא משקר.

והוא הדין לכהן, שאינו נאמן להעיד לכהן אחר על בכורו, אף שהוא עצמו לא ייהנה מן הבכור, משום דחיישינן [שחוששים אנו] לגומלין, שמא יגמלו לזה לזה, וישקרו זה עבור חבירו.

ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר]: נאמן הוא הכהן על בכור של חבירו, ואין חוששים לגומלין, ואולם אינו נאמן על של עצמו. ואתא [ובא] ר' מאיר למימר [לומר]: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וכיון שהכהנים חשודים על הבכורות — אינם מעידים כלל, אפילו לא על של כהן אחר. זו היתה שיטת הפירוש למשנה של אחד מן האמוראים שהוזכרו לעיל.

וחד [ואחד מהם] אמר ופירשה כך: "רועי ישראל" הם רועים של ישראל, והן הרועים כהנים הם — נאמנין להעיד על הבכור שבעדרו של הבעלים, שמום שבו נפל בו מאליו. ואינו חשוד להטיל בו מום, מתוך הנחה שיקבל אותו מן הבעלים.