אכל פוטיתא (מין שרץ מים קטן) לוקה ארבע מלקויות משום שעבר על ארבעה איסורים (לאוין) שבתורה, שניים המתייחסים לכל מיני השרצים ושניים המתייחסים לשרץ המים במיוחד. אכל נמלה לוקה חמש משום שני האיסורים הכלליים, ועוד שלושה לאוין שנאמרו בשרץ השורץ על הארץ. אכל צירעה לוקה שש נוסף על האיסור שיש בנמלה יש גם איסור אחר משום שרץ העוף. ואם איתא [ואם יש, נכון] שדבר החי במים נחשב כגידולי קרקע — פוטיתא נמי [גם כן] לילקי [שילקה] משום "השרץ השרץ על הארץ" (ויקרא יא, מא)! אלא ודאי דגים אינם נחשבים כגידולי קרקע, ואם כן יש לדחות הסבר זה.

אלא אמר רבינא: לא בכך נחלקו, אלא בענין עופות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] למאן דאמר [למי שאומר] שלמדים רק דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע — הני נמי [אלה העופות גם כן] גידולי קרקע נינהו [הינם] ואילו למאן דאמר [למי שאומר] ולד ולדות הארץ ואולם הני [אלה] העופות — מן הרקק נבראו, ולא מן האדמה.

יש איפוא לפנינו שתי שיטות, שתיהן לפי כלל ופרט, ויש מקום לשאול: מאן דמרבי [מי שמרבה] עופות מאי טעמיה [מה טעמו], ומאן דממעיט [ומי שממעט] עופות מאי טעמיה [מה טעמו]?

ומסבירים: מאן דמרבי [מי שממעט] עופות קסבר [סבר]: כי בלימוד כלל ופרט וכלל כללא בתרא [הכלל האחרון] הוא העיקר דוקא. ולכן דומה מידה זו יותר למידת פרט וכלל ודנים אנו כמו במידה זו: פרט וכלל — נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו להו כל מילי [והתרבו להם כל שאר הדברים]. ואולם אהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה [הועיל הכלל הראשון ללמדנו למעט כל דבר שאינו דומה לו] משני צדדין. שהרי בכל זאת זו היא מידת כלל ופרט וכלל, ולכן ממעטים מתוך כל אותם דברים שהתרבו, כל דבר שאינו גידולי קרקע ואינו פרי מפרי.

ואילו מאן [מי] שממעט עופות קסבר [סבר]: כללא קמא [הכלל הראשון] דוקא, ולכן דומה מידה זו יותר למידת כלל ופרט, והלכה בידינו: כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ולכן: הני [אלה] — אין, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא. ואהני כללא בתרא לריבויי כל דדמי ליה [והועיל הכלל האחרון לרבות כל שדומה לו לפרט] משלשה צדדים, שהוא פרי מפרי, גידולי קרקע וולד ולדות הארץ, ואין עופות בכלל זה.

א אמר ר' יהודה משמיה [משמו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: מערבין בפירות זולים ולא חשובים כמו פעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות, אבל אין מערבין לא בחזיז (שחת התבואה) ולא בכפניות (תמרים רעים).

ושואלים: ובגודגדניות מי [האם] מערבין? והתניא [והרי שנינו בברייתא] גודגדניות: מרובי בנים — יאכלו, חשוכי בנים — לא יאכלו שגורמים נזק ליכולת ההולדה, ואם הוקשו הגודגדניות לזרע שנעשו קשים ביותר וראויים כבר להזרע אף מרובי בנים לא יאכלו אותם. ואם כן, אסור לאכול גודגדניות!

ומשיבים תרגמא [אומרים הסבר זה]: שמדובר בגודגדניות שלא הוקשו לזרע, ומערבים בהם רק אנשים מרובי בנים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], ותירץ כך: לעולם הגודגדניות ראויות לעירוב אף לחשוכי בנים, דהא חזו [שהרי ראויות הן] למרובי בנים. ואין מקפידים שיהיה העירוב ראוי דוקא למי שמערב בו, אלא שיהיה המאכל ראוי לאכילה. מי לא תנן [האם לא שנינו במשנה] כיוצא בזה: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. אלמא: אף על גב דלא חזי להאי [הרי מכאן שאף על פי שאינו ראוי לזה] — חזי להאי [ראוי לזה]. הכא נמי [כאן גם כן], אף על גב דלא חזי להאי [אף על פי שאינו ראוי לזה] — חזי להאי [ראוי לזה].

ואיבעית אימא: כי קאמר רב בהנדקוקי מדאי [ואם תרצה אמור: מה שאמר רב להתיר הוא בגודגדניות מדאיות, הבאות ממדי] שהן משובחות ואינן מזיקות.

ושואלים: ובחזיז לא מערבין? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהן "בורא פרי האדמה"!

ועונים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] — מקמי דאתא [לפני שבא] רב לבבל, והא [וזה] — לבתר דאתא [לאחר שבא] רב לבבל, וראה שבבבל הוא נאכל אמר שאף ראוי הוא לערב בו.

ושואלים: ובבל הויא רובא דעלמא [היא רוב העולם]? הלא אין קובעים הלכה אלא כפי המנהג ברוב העולם! והתניא [והרי כבר שנינו בברייתא] כיוצא בזה: הפול והשעורה והתילתן שזרען לירק בלבד, כגון להאכילן כשחת לבהמתו — בטלה דעתו אצל כל אדם שאין רוב העולם נוהג כך ואין אנו הולכים אחר דעתו. ולפיכך: זרען חייב במעשר, וירקן פטור. שבשעה שהוא קוצרן לירק אומרים אנו שלא הגיעו לגמר גידולן אלא כשיעשו זרעים. ואילו השחליים והגרגיר שנאכלים כרגיל גם כירק וגם כזרעים אם זרען לירק מתעשרין ירק והשאר מתעשר זרע. זרען לזרע — מתעשרין זרע וירק, הכל לפי השימוש. ומכל מקום, מתחילת הברייתא רואים שאין קובעים הלכה אלא כמנהג רוב העולם.

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב היה זה במין החזיז,