ומעתה יש להקשות לשיטת רבה בר אבוה: אמאי ליחזי היידן [מדוע מראה המוכר ללוקח איזה] בית שנפל, ואומר לו "בית זה קנית", וכן מדוע מראה היידן [איזה] עבד שמת, ואומר לו "עבד זה קנית", הרי לדעתו כאשר אמר "בית בבתיי" או "עבד בעבדיי" ודאי התכוון למשובח שבאותו מין ולא לאלה!

ותוהים על עצם שאלה זו: וכי מדין לוקח (קונה) ומוכר קא אמרת [אתה אומר] להקשות על דברי רבה בר אבוה שאמר את דינו בענין הקדש?! שאני [שונה] הוא דין הלוקח, שהרי כלל הוא בדיני קניה ומכירה כי במקרה של ויכוח בין הקונה לבין המוכר באשר למה נכלל במכירה, יד בעל השטר (הקונה, המחזיק בשטר המכירה) על התחתונה, והוא מקבל את מה שאפשר לומר פחות בשטר.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], לסברה זו, אם כן בדעת עולא שהאומר "בית בביתי אני מוכר לך", נותן לקונה עליה (שהובאה לעיל כקושיה על דברי רבה בר אבוה), ניתן לומר כי אפילו תימא [תאמר] שכוונת דבריו לעלייה ממש (ולא כדרך שתירצנו שהוא כינוי למעולה שבבתיו), זו דגריעה [שגרועה] מכל בתיו — אין זו קושיה על רבה בר אבוה, שהרי גם שם טעם הדבר, הוא משום שבענייני מכירה יד בעל השטר על התחתונה.

א משנה האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה" — יקריבנה בבית המקדש אשר בירושלים. ואם הקריבה בבית חוניו שבארץ מצרים — לא יצא ידי חובתו. האומר "הרי עלי עולה, שאקריבנה בבית חוניו" — יקריבנה במקדש, ואולם אם עמד והקריבה בבית חוניו — יצא. ר' שמעון אומר: זה האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", אינו מחיל כלל קדושה, ולכך אין זו הבהמה שהופרשה לכך בכלל קדושת עולה, ונוהגים בה כבשאר בהמות חולין.

האומר "הריני נזיר" — לאחר מלאות ימי נזירותו כראוי, יגלח את שער ראשו בבית המקדש אשר בירושלים, ומביא בו את קרבנותיו, כמפורש בדינו בתורה (במדבר ו, יג—יח). ואם במלאות ימי נזירותו גלח את שער ראשו בבית חוניו, והביא בו את קרבנותיו — לא יצא ידי חובתו, והריהו צריך לשוב ולגלח ולהביא קרבנותיו בבית המקדש בירושלים. האומר "הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו" — יגלח במקדש, שאין תנאו שאמר שיגלח בבית חוניו נחשב. ואולם אם עמד וגלח בבית חוניו, וכפי שאמר בתנאו — יצא. ר' שמעון אומר: כל האומר "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו" אין זו לשון קבלת נזירות כלל, ולכך אין זה נזיר כלל, ומותר הוא איפוא בשתיית יין ולהיטמא למתים.

ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת חכמים האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", עליו להקריבה בבית המקדש שבירושלים, ואולם אם עבר והקריבה בבית חוניו — יצא ידי חובת נדרו. ותוהים על כך: הרי כשאמר "הרי עלי עולה" — התחייב להקריבה כדינה בשחיטה ובשאר עבודות הקרבן שאחריה כראוי. ואילו זה, הא [הרי] כששחטה בבית חוניו לא שחטה כשחיטת הקרבן הראויה, שהרי שחטה מחוץ למקדש, ובכך בעצם מקטל קטלה [הריגה הרג אותה]!

אמר רב המנונא: הקדשה ראויה הקדיש האדם הזה, ואין כוונת הלשון "יצא" שיצא ידי נדרו (לפי שאכן הביא עולה כפי שנדר), אלא שיצא ידי חובתו מלהביא עולה אחרת. ואף שאמר בלשון "הרי עלי" וחייב להביאה כתיקנה, מכל מקום כיון שהוסיף ואמר "שאקריבנה בבית חוניו" — נעשה בכך כאומר "הרי עלי עולה, על מנת שלא אתחייב באחריותה", וכאילו אמר "הרי עלי על מנת שאהרגנה".

אמר ליה [לו] רבא לרב המנונא: אלא מעתה, לפי דבריך, אף סיפא דקתני [סוף משנתנו, ששנה בה] שהאומר "הריני נזיר על מנת שאגלח את השיער, ואביא את הקרבנות, ביום מלאת ימי נזירותי בבית חוניו" — יגלח ויביא קרבנותיו במקדש, ואם גילח בבית חוניו — יצא, האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שפירוש הלשון "יצא" שנעשה כאומר "הריני נזיר, על מנת שלא אתחייב באחריות קרבנותיו", ומעתה אינו צריך להביא שוב את קרבנותיו ביום מלאת ימי נזירותו? והלא הנזיר כל כמה (עוד) דלא מייתי [שלא מביא] את קרבנותיו — לא מתכשר (אינו יוצא מידי נזירותו, להיות מותר מאיסורי הנזיר)!

אלא אמר רבא הסבר אחר: אין זו הקדשה ראויה, ולכך הבהמה שהביא בקרבנו אין בה כל קדושה, שכן אדם זה האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו" כל עיקרו להבאת דורון (מתנה) נתכוין, ולא לקרבן ממש. שכך ודאי אמר אדם זה (שמקומו קרוב יותר לבית חוניו מאשר לירושלים): אי סגיא [אם די] לי להביא את הבהמה הזו בבית חוניו — טרחנא [טורח אני] ומביאה לשם. ואולם טפי [יותר] מכך, ללכת לירושלים לבית המקדש, ולהביאה לשם להקרבה — לא מצינא לאיצטעורי [איני יכול להצטער] כל כך. ונמצא איפוא כי לא היתה זו הקדשה לעולה של ממש. וכוונת משנתנו שראוי מלכתחילה שיעלנה לירושלים, ויקדישנה כראוי, ותוקרב בבית המקדש. ואולם אם לא עשה כן, אלא הקריבה בבית חוניו — יצא בכך ידי נדרו, ואין הוא צריך להביא קרבן אחר תחתיו.

וכן בזה האומר "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו" נמי [גם כן], כל עיקרו של האי גברא [זה האיש] אינה לנזירות של ממש, אלא לצעורי נפשיה קא מיכוין [לצער את עצמו, בהימנעות משתיית יין ושאר איסורי הנזיר, הוא מתכוין]. ולכך אמר: אי סגיא [אם דיה] לקבלה זו שלי, שבסוף ימי הנזירות אגלח את שערי ואביא את קרבנותי בבית חוניו — טרחנא [טורח אני], ומביא את קרבנותי לשם. ואולם טפי [יותר] מכך, ללכת לירושלים לבית המקדש, ולהביא שם את קרבנותי — לא מצינא לאיצטעורי [איני יכול להצטער] כל כך. וכוונת משנתנו שמלכתחילה יעלה לירושלים לבית המקדש, ויקדיש את קרבנותיו, ויגלח ויקריבם כראוי ביום מלאת ימי נזירותו. ואולם אם לא עשה כן, אלא גילח והקריב אותם בבית חוניו — יצא בכך ידי חובה, ואינו צריך לשוב ולהביאם.

ומעירים: ורב המנונא אמר לך [יכול לומר לך] כמענה לדברי רבא: בענין דברי משנתנו בנזיר שנדר לגלח בבית חוניו — אכן אפשר לומר כדקאמרת [כמו שאמרת, הסברת], ואולם בענין דברי משנתנו בנודר עולה להקריבה בבית חוניו — נשאר אני בהסברי, שטעם הדבר הוא משום שעל מנת שלא אתחייב באחריותה קאמר [הוא אמר].

ומעירים: אף ר' יוחנן סבר לה להא [סבור הוא כהסברו זה] של רב המנונא, שכן אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", והקריבה בארץ ישראל אך לא בבית המקדש — יצא. והריהו ענוש כרת על הקרבה זו, שכן הוא שחט קדשים בחוץ. וכשיטת רב המנונא.

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן הסבורה כך, כשיטתו של רב המנונא]: האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה במדבר סיני" (שכן סבור הוא שנותרה במדבר סיני עדיין קדושה בשל המשכן שהיה בו), והקריבה בעבר הירדן — יצא, וענוש כרת כמקריב קדשים בחוץ.

ג משנה הכהנים ששמשו (שעבדו) בבית חוניו — לא ישמשו בבית המקדש שבירושלים, שנפסלו לעבודת הקודש בכך. ואין צריך לומר כי כהנים ששימשו לדבר אחר (עבודה זרה), שפסולים לעבוד בבית המקדש. וראיה לדבר, שכן נ אמר: "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בקרב אחיהם" (מלכים ב כג, ט) — שנקבע בדינם של הכהנים שהקטירו בבמות אפילו לשם ה', שנפסלו מלעבוד במקדש, אולם הריהם מותרים באכילת מנחות וכן שאר קדשים, שלענין זה הריהם כשאר הכהנים ("בתוך אחיהם"). והרי אלו נחשבים ככהנים בעלי מומין, שחולקין (זכאים לקחת חלק בקרבנות) ואוכלין מהם, אבל לא מקריבין.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי אין כהני בית חוניו רשאים לעבוד בבית המקדש, ובודאי שכך דינו של כהן שעבד עבודה זרה ("דבר אחר"). ובעניינו של כהן זה אמר רב יהודה: כהן ששחט לעבודה זרה, ולא הקריב לה, ולאחר מכן שב בתשובה — קרבנו הקרב בבית המקדש לאחר מכן הריהו בכלל האמור בקרבנות ריח ניחוח, שכשר הוא.

אמר רב יצחק בר אבדימי: מאי קראה [מה הוא המקרא] המלמד על כך? — שכן נאמר: "...כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל. כי אם הלויים אשר רחקו מעלי בתעות ישראל אשר תעו מעלי אחרי גלוליהם ונשאו עוונם. והיו במקדשי משרתים פקודות אל שערי הבית ומשרתים את הבית המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם והמה יעמדו לפניהם לשרתם. יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם והיו לבית ישראל למכשול עו‍ן על כן נשאתי ידי עליהם נאם ה' אלהים ונשאו עו‍נם" (יחזקאל מד, ט—יב), וכתיב בתריה [ונאמר בפסוק אחריו]: "ולא יגשו אלי לכהן לי ולגשת על כל קדשי אל קדשי הקדשים...". הרי למדנו מן הכתוב "אשר ישרתו" שרק אי עבד [אם עשה] הכהן עבודה שהיא בגדר שירות לעבודה זרה — אין [כן], הריהו פסול לעבודה במקדש, אבל שחיטה לאו [לא] בכלל שירות הוא, שהרי שחיטה נעשית גם בכל אדם, ובשל השחיטה בלבד אינו נפסל לעבודה במקדש.

ה ועוד בדיני כהן שעבד עבודה זרה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של כהן ששגג בזריקה של דם הקרבן לעבודה זרה, האם קרבנו הקרב בבית המקדש כשר הוא. שרב נחמן אמר: קרבנו הריהו כשאר קרבנות כשרים, שנאמר בהם ריח ניחוח, וכשר. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו של כהן זה בכלל ריח ניחוח, שפסול הוא להקריב.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה] שאין קרבנו של השוגג בזריקה לעבודה זרה כשר — דכתיב [שכן נאמר] בדברי הנביא יחזקאל (המובאים למעלה) בדינם של אלה שעבדו עבודה זרה ובאים לעבוד במקדש: "והיו לבית ישראל למכשול עו‍ן", מאי לאו [האם לא] הכוונה היא: או זה שעבד עבודה זרה במכשול או זה שעבד עבודה זרה בעו‍ן — אין עבודתם כשרה במקדש, והרי "מכשול" — משמעו: עבירה בשוגג, ו"עו‍ן" — משמעו: עבירה במזיד. נמצא שאף השוגג בעבודה זרה פסול לעבודה במקדש.

ושואלים: ורב נחמן הסבור שקרבנו במקדש כשר, מה יענה על ראיה זו? ומשיבים: לדעתו לא כך הוא פירוש הדברים, אלא הכוונה היא לעבירה במכשול של עו‍ן, שרק העובד עבודה זרה במזיד הוא הפסול לעבודה במקדש, ולא זה העובד בשוגג.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה] שקרבנו של השוגג בזריקה לעבודה זרה כשר? — דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בשוגג בעבודה זרה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת. וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו ונסלח לו" (במדבר טו, כז—כח), ומן הכתוב "על הנפש השוגגת" מובן כי אף נפשו שלו השוגגת ומביאה חטאת מתכפרת בקרבן, והרי כתוב זה מלמד איפוא שכהן מתכפר בקרבנותיו, אף על ידי עבודתו בהם בעצמו.

ומעתה נברר: במאי [במה, באיזה חטא עבודה זרה] חטא בשגגה כהן זה? אילימא [אם תאמר] ששגג בשחיטה לעבודה זרה — מאי איריא [מה שייך דווקא] בשוגג? אפילו מזיד נמי [גם כן] קרבנו כשר (וכדברי רב יהודה למעלה)! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא ששגג בזריקה לעבודה זרה, והרי נאמר בו שקרבנו כשר.

ורב ששת הסבור שקרבנו פסול אמר לך [יכול לומר לך] בדחיית ראיה זו: לעולם מדובר בכהן ששגג בשחיטה לעבודה זרה ולא בזריקה, ואף רב יהודה לא הכשיר את הכהן השוחט לעבודה זרה, אלא כשהיה שוגג בדבר, אבל אם היה מזיד הריהו פסול להקרבה. שטעמו של רב יהודה הוא משום שאין השחיטה נחשבת שירות, וכי השוחט במזיד לא נעשה משרת לעבודה זרה?! ומעירים כי רב נחמן ורב ששת

אזדו [הולכים] במחלוקתם זו לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם] בענין אחר, דאתמר [שנאמר] שנחלקו בדינו של הכהן שהזיד בשחיטה לעבודה זרה, שרב נחמן אמר כי קרבנו שהקריב בבית המקדש הריהו בכלל ריח ניחוח, וכשר. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו ריח ניחוח, שאינו כשר.

ומנמקים את שיטותיהם: רב נחמן אמר כי קרבנו ריח ניחוח — שהרי לא עבד [לא עשה] במעשהו זה עבודה שהיא בגדר "שירות", שהשחיטה אינה בגדר "שירות". ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו ריח ניחוח,