שכן דבר שהתקדש מהיותו בכלי שרת לא אשכחן [לא מצאנו] בו שמיפריק [נפדה].

למעלה נאמר כי התורה קוראת לבעל מום "טמא", ושואלים: ובעל מום היכא איקרי [היכן נקרא] בתורה "טמא"? דתניא [שכן שנויה ברייתא], מה שנאמר בפדיון קדשים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה. ואם גאול יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך" (ויקרא כז, יא— יג) — בבהמות שהן בעלי מומין שנפדין הכתוב מדבר, ונקראות "טמאות" משום שאינן ראויות להקרבה.

ודנים בדבר: אתה אומר כי בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש הכתוב מדבר, כמשמעו של מקרא. ולהורות שאם הקדיש בעל חיים טמא — הריהו נפדה? כשהוא, הכתוב באותה פרשה, שב ואומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו..." (שם כז) — הרי בהמה טמאה ממש כבר אמורה שהיא נפדית, הא [הרי] מעתה מה אני מקיים (כיצד אני מסביר) את הכתוב "ואם כל בהמה טמאה"? — בבעלי מומין שנפדו (שהריהם נפדים) הכתוב הזה מדבר.

וממשיכים ודנים בהלכה זו: יכול יהא הדין שיפדו קדשים אף על מום עובר שנפל בהם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בהמשך כתוב זה "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "— אין הדברים אמורים אלא במי שאינה קריבה לה' כל עיקר, יצתה (יצאה) זו שיש בה מום עובר שאמנם אינה קריבה היום כשהיא בעלת מום, ואולם הריהי קריבה למחר (לאחר זמן) כשיעבור המום. ומכאן למדנו, שבעל מום נקרא בתורה "טמא".

מותיב [מקשה] רב הונא בר מנוח על דברי שמואל, האומר שאף המנחות והנסכים הטהורים נפדים, כיון שעדיין לא התקדשו בכלי שרת, ממה ששנינו במשנתנו כי העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו — אין להן פדיון, שהרי לא נאמר פדיון אלא בבהמה. ויש לדון בדברים: בשלמא [נניח, זה מובן] מדוע עופות אינם נפדים — שכן בקדושת הגוף נינהו [הם] קדושים, ולא נאמר פדיון בדבר הקדוש בקדושת הגוף אלא בבהמה בלבד.

אלא עצים ולבונה שעדיין לא התקדשו בקדושת הגוף בנתינתם בכלי שרת, שנטמאו, וכן כלי שרת עצמם שנטמאו, שאינם קדושים בקדושת הגוף — ליפרקו [שייפדו]! אלא לאו [האם לא] טעם הדבר הוא משום שכלל הוא בפדיון הקדשים כי טהורין בעלמא [בכלל] אין נפדין, ואף שאינם קדושים בקדושת הגוף.

ומעתה הני [אלה, עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו], נמי [גם כן] אינם נפדים, שכן אף על גב [אף על פי] שנטמאו — כטהורים דמו [הם נחשבים], שכן עצים ולבונה — לאו בני אשויי אוכלא נינהו [לא בני היעשות אוכל הם], ומשום כך הם לא היו צריכים להיות טמאים כלל, אלא חיבת הקודש משוה להו אוכלא [עושה אותם כאוכל] שיקבלו טומאה.

וכן עצים כל כמה (עוד) שלא משפי להו לגזירין [לא משפה, מקציע אותם לגזירי עץ] הם לא מיתכשרי [לא מתכשרים] לקבל טומאה. וכן לבונה נמי [גם כן] כל כמה שלא קידשה בכלי שרת — לא מיתכשרה [לא התכשרה] לקבל טומאה. וכן כלי שרת נמי [גם כן] הואיל ואית להו [ויש להם] טהרה במקוה נחשבים הם כטהורים, ואינם נפדים. הרי שקדשים טהורים אינם נפדים, ושלא כדברי שמואל!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי טהורין כגון זה בעלמא [בכלל] הריהם נפדין, והני [ואלה, עצים ולבונה וכלי שרת] אינם נפדים אף שאינם קדושים בקדושת הגוף, מפני גזירת חכמים, וטעם הדבר: משום שכשהם טהורים — לא שכיחי [לא מצויים] הוא, ואם הנודרים אותם למקדש יפדום, שוב לא יימצאו לעבודת המקדש.

ומקשים על הסבר זה: בשלמא [נניח] לבונה וכלי שרת — לא שכיחי [לא מצויים] הם. אלא עצים מדוע נאסר פדיונם, והרי מישכח שכיחי [מצויים] הם! ומשיבים: עצים נמי [גם כן] אינם מצויים לעבודה במקדש, שכן כיון שאמר מר [החכם] בדין העצים כי כל עץ שנמצא בו תולעת הריהו פסול לגבי [אצל, לענין] המזבח, הילכך לא שכיחי [לכך לא מצויים] כל כך עצים למזבח.

ועוד לענין שיטת שמואל, אמר רב פפא: אי שמיעא ליה [אם היתה נשמעת, נודעת לו] לשמואל הא דתניא [הלכה זו ששנויה בברייתא] האומרת שהמתפיס (המקדיש) בעלי חיים (בהמות טהורות) תמימים (שאין בהם מום) לקדשי בדק הבית במקום למזבח כראוי להן — כאשר הם נפדים על ידי ההקדש, אין פודין אותן גזברי ההקדש אלא לצורך מזבח שנמכרים למי שחייב בהקרבת אותו מין, ויקרבו על ידו על המזבח. ואין נפדים לחולין, לפי שכלל הוא שכל דבר הקדש הראוי למזבח, אף שהוקדש לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ומשמע מכאן שאף על גב [אף על פי] שבקדושת דמים בלבד נינהו [הם] קדושים — אין הם נפדין לחולין הואיל וטהורים הם (וראויים למזבח). אם היה שומע זאת הוה הדר ביה [היה חוזר בו].

ודוחים: ולא היא, אינו כן, שמיעא ליה [נשמעה, ידועה היתה לו, לשמואל] ברייתא זו, ובכל זאת לא הדר ביה [לא חזר בו] מדבריו. שכך אמר שמואל בהסברה של אותה ברייתא: לאו [האם לא] אמרת התם [שם] בברייתא בטעם הדבר שאין פודים לחולין את העצים והלבונה וכלי השרת שהוקדשו לבדק הבית מכיון שהם לא שכיחי [אינם מצויים] לעבודה, ולכן לא מיפרקי [לא נפדים]?

הכא [כאן] בבהמה תמימה שהוקדשה לבדק הבית נמי [גם כן] יש לומר כי מכיון דשכיחי [שמצויים] הם המומין דפסלי [שפוסלים] בבהמה, שהרי אפילו מום קל כזה שבדוקין שבעין נמי פסלי [גם כן פוסלים], הילכך [לכך] בהמות תמימות הראויות להקרבה לא שכיחי [אינן מצויות], ולכך גזרו בהן חכמים שאין פודים אותן אלא למזבח, שתהיינה בהמות הראויות להקרבה. מה שאין כן במנחות ונסכים (שבהם דיבר שמואל), שמצויים הם, ולכך הריהם נפדים אפילו הם טהורים.

א ולאחר שנידונה שיטת שמואל הסבור שאף המנחות והנסכים הטהורים שלא קדשו עדיין בכלי שרת נפדים, מביאים דעה החלוקה על שיטתו. רב כהנא אמר: המנחות והנסכים שלא קדשו עדיין בכלי שרת, הטמאין — נפדין, הטהורין — אין נפדין. ומציינים, וכן אמר ר' אושעיא: המנחות והנסכים שלא קדשו עדיין בכלי שרת, הטמאין — נפדין, הטהורין — אין נפדין. ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ר' אושעיא: אפילו טהורין — נפדין.

ר' אלעזר אומר: כל המנחות כולן דינן שווה לענין פדיונן, שהטמאין — נפדין, והטהורין — אין נפדין, חוץ מעשירית האיפה סולת של מנחת חוטא (מנחת דלי דלות בקרבן עולה ויורד הבאה על חטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו) הנפדית אפילו היא טהורה.

וטעם הדבר: שהרי אמרה תורה בדינו של העשיר בקרבן עולה ויורד (המביא קרבנותיו מן הצאן) "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (ויקרא ה, ו), וכן נאמר בדינו של העני בקרבן עולה ויורד (המביא קרבנותיו מן העופות) "וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא..." (שם י), ואילו בדלי דלות (המביא קרבנותיו מעשירית האיפה סולת) נאמר "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו..." (שם יג). ובא שינוי הלשון "על חטאתו" במקום "מחטאתו" להורות שאם הדל שבדלים הפריש עשירית האיפה למנחתו, ולאחר מכן העשיר — שהוא פודה את מנחתו זו, ומוסיף על הדמים שהתקבלו עליה עוד ("על חטאתו"), וקונה בהם קרבן הראוי לו עתה. ומכאן למדים אנו שנפדית מנחה זו אף כשלא נטמאה.

ב ומביאים עוד מה שאמר ר' אושעיא: שמעתי (קבלתי במסורת חכמים) בדינו של זה שפיגל במנחה (שחשב בשעת עבודה בה לאוכלה שלא בזמנה הראוי, ונאסרה בכך בהנאה), שאותה מנחה לדעת ר' שמעון אינו מטמא (מקבל) טומאת אוכלין. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הערלה, וכלאי הכרם,