אלא נאמר כי דברי ר' יוחנן עוסקים לא בחליפי תודת חובה אלא בחליפי תודה נדבה — אף זה קשה, שאין מקום להבחין בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה, שכן בבהמת תודה שהובאה במקום זו שאבדה, דינה הוא בין שנמצאה הראשונה לפני כפרה שהביא את השניה ונרצה לו בה, ובין שנמצאה הראשונה לאחר כפרה טעונות — בשני האופנים הללו באות שתי התודות עם לחם, שכן הרי זה מרבה בתודות הוא, שהרי מכיון שלא היה מחויב גם בראשונה, אם הביא עוד אחרת הרי היא כתודה נוספת שרוצה להביא, ולכן אם מוסיף עוד תודה צריך להוסיף לה לחם!

אלא צריך לומר שדברי ר' יוחנן עוסקים בולד הנולד לבהמה שהוקדשה לתודה הבאה בנדבה — אף זה קשה, שאין מקום להבחין בין קרב הולד לפני כפרה (שטרם הוקרבה אמו כקרבן התודה) ובין לאחר כפרה (שכבר הוקרבה אמו לקרבן התודה), שהרי בולד תודה דינו הוא שבין לפני כפרה בין לאחר כפרה — אין טעונין לחם, כי נחשב הדבר למותר (תוסף) של התודה היא, ואין תוספת התודה באה בלחמים! אלא צריך לומר שבענינו של ולד תודה חובה אמר ר' יוחנן את דבריו, כי אם הוא קרב לפני כפרה — הריהו טעון לחם, ואם הוא קרב לאחר כפרה — אין הוא טעון לחם.

ומסבירים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' חנניה באיגרתו, משמיע לנו] בדבריו אלה? דקסבר [שסבור הוא] ר' יוחנן כי אדם מתכפר בשבח (תוספת ויתרון) שנוסף על ההקדש המקורי אותו הוא הקדיש. וכגון המקריב את ולד התודה לחובתו, אף שהוא הקדיש את אמו לקרבן, הריהו מתכפר בוולד הנולד לה (שהריהו מכלל שבח ההקדש), ואם הקריב את ולד התודה קודם שהתכפר באמו — הריהו אף מביא אתו את לחמי התודה. ומוסרים: הוי [עסק, התקשה] בה בדברי איגרתו של ר' חנניה, בשיטת ר' יוחנן, נמי [גם כן] אביי כי האי גוונא [כעין זה] שהתקשה בה רב עמרם, ואף אביי הגיע בסופו של דבר למסקנה כעין זו שהגיע אליה רב עמרם, שדברי ר' יוחנן הינם בעניינו של ולד תודת חובה.

ומוסיפים עוד בענין זה, שכהבנה זו של רב עמרם ואביי בדברי ר' יוחנן, איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: בחילופי תודה נדבה — אין הבדל בדין בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה, שכן בשני אופנים הללו הריהי טעונה לחם, וטעם הדבר: שכן מרבה בתודות הוא. וכמו כן, אף בולד תודה נדבה — אין הבדל בדין בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה, שכן בשני האופנים הללו הרי התודה אין טעון לחם, וטעם הדבר: שכן מותר של תודה הוא, ואין מותר התודה חייב בחלות. ואולם בולד תודה חובה — יש הבדל בדין אם קרב לפני כפרה או לאחר כפרה. שכן אם קרב לפני כפרה — הריהם טעונין לחם, ואם קרב לאחר כפרה — אין הם טעונין לחם.

א ומביאים עוד בענין לחמי תודה בקרבן תודה שאבד והופרש אחר תחתיו, אמר שמואל כלל בדין חיוב לחמי תודה: בכל אחד מהאופנים שארעו בקרבן חטאת ונקבע בהם שהריהי מתה (יש להביא אותה לכלל מיתה), אם ארע כדבר הזה בקרבן תודה — אין היא טעונה לחם. ובכל אחד מהאופנים שארעו בקרבן חטאת ונקבע בהם שהריהי רועה (יוצאת למרעה עד שיפול בה מום, ותיפדה), אם ארע כדבר הזה בקרבן תודה — הריהי טעונה לחם.

מתיב [מקשה] רב עמרם על קביעה זו המשווה את דין הלחמים בתודה לדין מיתה או רעייה בחטאת, מן הברייתא שהובאה למעלה, בה שנינו: מהו אומר (מה מלמדנו האמור) "התודה יקריב"? מנין למפריש בהמה לקרבן תודתו, ואבדה הבהמה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, והרי עתה שתיהן עומדות (מזומנות) לפניו להקרבה, מנין לנו שהלכה היא כי איזו מהן שירצה, אותה יקריב ולחמה בא עמה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "התודה יקריב". יכול יהא הדין שתהא אף התודה הקרבה שניה טעונה לחם? לכך תלמוד לומר: "יקריבנו" — בקרבן תודה אחד בא הלחם, ולא בשנים.

ואילו גבי [אצל] קרבן חטאת במקרה כי האי גונא [כגון זה] אין דינה של החטאת למיתה, אלא שהיא רועה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הפריש בהמה לחטאתו שהוא חייב בה, ואבדה בהמה זו, ועמד והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — הריהו מתכפר באחת מהן שירצה, והבהמה השניה תמות (תובא למיתה), אלו דברי רבי. ואילו חכמים חולקים ואומרים שבאופן זה אין דין מיתה בחטאת השניה, שכן כלל הוא כי אין קובעים בדינה של החטאת שהיא מתה אלא רק בזמן שנמצאת הראשונה שאבדה לאחר שכבר קרבה השניה ונתכפרו בה הבעלים. הא [הרי] מכאן נלמד כי אם נמצאה החטאת הראשונה קודם שנתכפרו בעלים בשניה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — הריהו מקריב אחת מהן, והאחרת רועה!

ומשיבים: שמואל כדעת רבי סבירא ליה [סבור הוא], שכך אמר רבי: בהמת חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה של בהמה שניה, אף שנמצאה לפני שהוקרבה השניה והתכפרו בה הבעלים — הריהי מתה, ולא מוצאת לרעייה. והרי זה ככלל של שמואל המשווה בין דין מיתה בחטאת לבין פטור לחמים בתודה.

ושואלים על כך: אלא מעתה, שאף באופן זה סבור רבי שבהמת החטאת האחרת הריהי מוצאת למיתה, אם כן הלכה זו בחטאת הרועה, לדעת רבי היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה] שתהיה רועה? אין זה אלא כדברי ר' אושעיא, שכן אמר ר' אושעיא: הפריש אדם שתי חטאות, וטעם הפרשת שתי חטאות: האחת — לחובתו, והשניה — לאחריות, שאם האחת תאבד, יביא את השניה. מה דינן של אלה? הריהו מתכפר באיזה מהן שירצה, והשניה — תרעה. ואולם

הא [הרי] גבי [אצל] מקרה בקרבן תודה כי האי גוונא [כגון זה] אין טעונה לחם, ואילו לדעת שמואל כל שבחטאת רועה, בתודה הריהי חייבת בלחם. ואין איפוא מקום לומר ששמואל סבור כרבי! אלא יש לומר כי שמואל כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שכך אמר ר' שמעון: יש חמש חטאות שנקבע בדינן שהן מתות, ובכלל החמש הללו חטאת שאבדה ונמצאה לפני שהוקרבה השניה, שהאחת קריבה והשניה מתה, וכן המפריש שתי חטאות לאחריות.

ומקשים גם על תירוץ זה: והא [והרי] אי אפשר להעמיד את דברי שמואל כשיטת ר' שמעון, שכן דין חטאת הרועה לר' שמעון לית ליה [אין לו] כלל, ואילו שמואל אמר כי כל שבחטאת רועה — בתודה חייבת בלחם?

ומשיבים: שמואל נמי חדא קאמר [גם כן רק אימרה אחת אמר] ולא שתים, שכך אמר: כל שבחטאת מתה — בתודה אין טעונה לחם ואת האימרה הבאה "כל שבחטאת רועה — בתודה טעונה לחם" לא אמר שמואל. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה הוא, שמואל, השמיע לנו] בכך? ומסבירים: לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי ר' יוחנן, שאמר כי אדם מתכפר אף בשבח הקדש, ולכך לשיטת ר' יוחנן ולד תודת חובה הקרב לפני שקרבה אמו הריהו טעון לחם, קמשמע לן [הוא, שמואל, משמיע לנו] שלא כך הוא הדין, שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, ולכך ולד תודה אינו טעון לחם, ובדומה לולד חטאת שדינו למיתה.

ב ועוד בדין לחמי התודה אמר ר' אבא: מי שנדב להקדש ואמר "זו הבהמה הריהי לקרבן תודה וזו הסולת הריהי ללחמה". אם אבד הלחם ולא אבדה התודה — הריהו מקריב את התודה הזו ומביא עימה לחם אחר. ואם אבדה התודה ולא אבד הלחם — אינו מביא תודה אחרת שיוקרב עם לחם זה, למרות שיש לו לחם. ומסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר], שנשתנה דין הלחם שאבד מדין התודה שאבדה? לחם התודה הריהו בא לגלל (בגלל) התודה, ולכך אם אין קרבן תודה — אין מקום להבאת הלחם. ואין תודה באה לגלל (בגלל) לחם, ולכך אם אבד הלחם — הריהו מקריב את התודה, ומביא לחם אחר עימה.

ג ועוד הלכה דומה, המבדילה בין דין התודה לדין לחמיה, אמר רבא: מי שנדר להביא קרבן תודה, והפריש מעות לתודתו,