רבי היא שאמר: בעינן: [צריכים אנו] כדי להתיר בטלטול את החצר שנפרצה שני פסין משני צידי הפירצה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חצר שנפרצה לרשות הרבים, ואין ברוחב הפירצה עשר אמות, ניתרת אם נשאר פס אחד מאורך הכותל, רבי אומר: בשני פסין.

את כל ההסבר הזה דוחים: האי מאי [תירוץ זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר]: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי, ותאמר כי רבי סבר לה [אותה שיטה] כר' יוסי שהשיעור המינימלי של לחי או של פס בחצר צריך להיות לפחות שלושה טפחים, ודר' זירא ודרבינא ליתא [אינם] כלומר, אין אנו מקבלים את הסבריהם בפירוש המשנה — משום הכי [כך]: יש טעם לחדש ולומר כי החצר הקטנה בעשר אמות, גדולה באחת עשרה, משום דרבי סבר לה כר' יוסי ולדעת ר' יוסי אין לחי מתירה בפחות משלושה טפחים, ולכן צריכים שני הפסים יחד להיות בני ששה טפחים, שהם אמה אחת, והיא ההפרש המינימלי בין החצרות.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: שנראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי, ושיטת ר' זירא ורבינא איתא [ישנה, קיימת בהלכה] ורבי לא סבר לה [אותה שיטה] כר' יוסי, אם כן גדולה באחת עשרה למה לי להשמיענו שהיה זה שיעורה?

הלא ממה נפשך [איך שתרצה לומר]: אי למשרייה לגדולה קאתי [אם לחדש ולהתיר את החצר הגדולה בא] הלא בעשר ושני טפחים סגיא [מספיק]. שאם החצר הגדולה בת עשר אמות ושני טפחים, די בטפחים אלה להחשב כפסים המתירים את החצר. ואי למיסרה לקטנה קאתי [ואם לחדש לגבי רבי ולאסור את החצר הקטנה בא] לאשמועינן דמפלגי טובא [שישמיע לנו אפילו כשהם מופלגים הרבה] ולאו דווקא הפרש של אמה אחת. ובוודאי אין מקום לפירוש זה.

אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי נראה מבחוץ ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא [לא שמעתי הלכה זו]. רב יוסף חלה ונשכח ממנו תלמודו ולא זכר הלכה זו שלחי הנראה מבחוץ נחשב כלחי.

אמר ליה [לו] אביי תלמידו: אף את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן [אתה אמרת לנו הלכה זו, ועל דבר זה אמרת לנו] שאמר רמי בר אבא אמר רב הונא: לחי המושך עם דפנו של מבוי, שהלחי ממשיך באורך את כותל המבוי הלאה, ושוה מבפנים ונראה מבחוץ, שאין עוביו כעובי כותל המבוי, אם היה אותו לחי פחות מארבע אמות — נידון משום לחי, ומשתמש במבוי עם חודו הפנימי, של הלחי. היה הלחי עצמו מושך ארבע אמות — נידון משום מבוי, ואסור להשתמש בכולו בכל המבוי, שהרי אין לו לחי.

ואת אמרת לן עלה [ואתה אמרת לנו על כך]: שמע מינה תלת [למד ממנה מאימרה זו שלש הלכות בדיני עירובין] שמע מינה [למד מכאן] בין לחיין אסור להשתמש, שכן משתמש רק עד חודו הפנימי. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי משך (אורכו) של מבוי בארבע אמות, ושמע מינה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי.

ומסכמים: והלכתא [הלכה] למעשה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי. ותוהים: תיובתא והלכתא [קושיה וגם הלכה] שהרי קודם דחינו סברה זו בקושיה, וכיצד אפשר לפסוק הלכה כשיטה זו?

ומשיבים: אין [כן], משום דתני [ששנה] ר' חייא כוותיה [כמותו]. ואף שדייקנו מדברי תנאים שונים והגענו למסקנות אחרות, מכל מקום סומכים אנו על דבריו המפורשים של ר' חייא.

א במשנה למדנו כי פתח הרחב מעשר אמות ימעט. אמר אביי: תנא [שנה החכם בתוספתא]: הרחב מעשר ימעט, ר' יהודה אומר: אינו צריך למעט. ונתעוררה השאלה: ועד כמה התיר ר' יהודה ברוחב פתח המבוי?

סבר רב אחי קמיה [לפני] רב יוסף למימר [לומר]: עד שלש עשרה אמה ושליש. וכיצד למד שיעור זה? מקל וחומר מפסי ביראות, שמבואר להלן שלשיטת ר' יהודה אפשר לעשות מסביב לבארות (ביראות) פסים רחוקים זה מזה שלש עשרה אמה ושליש ועל ידי הפסים מחשיבים את השטח שמסביב לבאר כרשות היחיד.

וכך הוא דן: ומה פסי ביראות שהתרתה בהן את הטלטול אף שהם יוצרים מחיצה שבה הפרוץ מרובה על העומד ובכל זאת — לא התרתה בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש, מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד — אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש?

ואולם אפשר לדחות, והיא הנותנת, מאותו טעם עצמו אפשר להסיק מסקנה הפוכה: — פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד — לא תוסיף ותתיר בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש, ואילו מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד — והחמרת עליו מצד זה, אם כן כשרובו עומד תתיר בו אף יותר משלש עשרה אמות ושליש!

אי נמי לאידך גיסא [או גם כן לצד אחר] אפשר לטעון, שיש להחמיר במבוי, שכן פסי ביראות דאקילת בהו חד קולא [שהקלת בהם הקלה אחת] — אקיל בהו קולא אחרינא [הקל בהם הקלה אחרת] שעד שלש עשרה אמה ושליש נחשב עדיין כפתח, מבוי — כלל כלל לא תקל, ואין איפוא לדעת עד כמה מתיר ר' יהודה ברוחב פתח מבוי.

ב תני [שנה] לוי בדיני מיעוט מבוי כדי להכשירו: מבוי שהוא רחב עשרים אמה, נועץ קנה באמצעיתו. ועל ידי כך מחלקו לשני מבואות שיש ברוחב כל אחד מהם רק עשר אמות, ודיו בתיקון זה. הוא תני לה [שנה אותה, את הברייתא הזאת] והוא אמר לה: שאין הלכה כאותה משנה, ואין די בכך. איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר שמואל משמיה [משמו] של לוי: אין הלכה כאותה משנה.

ושואלים: אלא היכי עביד [כיצד עושה] כדי להכשירו? אמר שמואל בשם לוי: