אף זה אין לומר, שהרי אמרה משנתנו "אילים" בלשון רבים. ומעתה יש לברר: דהיכא [של איזה] מועד הם האילים הללו? אי דהנהו [אם של אלה שהוזכרו למעלה], של ראש חודש או של עצרת הנזכרים בחומש במדבר, הן העולות הבאות כקרבנות המוסף של חג השבועות (במדבר כח, כז) — הרי לקרבן זה רק איל אחד הוא שצריך להביא ולא שנים! ואי [אם] הכוונה לאילים הבאים בעצרת (חג השבועות) הבאים עם שתי הלחם ונזכרים בספר תורת כהנים (חומש ויקרא), ובאלה אכן יש שני אילים — אף זה אין לומר, שהרי לשון "הויה" כתיב בהו [נאמר בהם] ("יהיו עולה לה'...". ויקרא כג, יח), ולשון זו ("יהיו") מורה שכך יהיו ולא אחרת, ולעכב, ושלא כדברי משנתנו!

ומשיבים: לעולם מדובר באילים הבאים בחג העצרת הנזכרים בספר תורת כהנים, שהם שני אילים, והכי קאמר [וכך הוא, התנא במשנתנו אומר, זו כוונת דבריו]: אמנם אותם שני אילים הבאים עם שתי הלחם (הנזכרים בתורת כהנים) מעכבים זה את זה (שכן נאמר בהם לשון "יהיו"), ואולם לא האילים הנאמרים בתורת כהנים (אלו הבאים עם שתי הלחם) מעכבי ליה [מעכבים אותו] את הבאתו של האיל הנאמר בחומש הפקודים, וכמו כן, לא האיל המוקרב לעולה ומוזכר בחומש הפקודים מעכב להו [אותם] את הבאתם של שני האילים הנזכרים בתורת כהנים.

ותוהים על הסבר זה: אלא מעתה נמצא כי הפרים (וכן הכבשים) של מוסף חג השבועות (הנזכרים בספר במדבר), לא רק שאין הם מעכבים את הבאת הפר של שתי הלחם (הנזכר בספר ויקרא), אלא אפילו אהדדי [זה את זה], אף שהם כקרבן אחד — הם לא מעכבי [לא מעכבים], שאם אין לו אלא פר אחד — מקריב אותו לעצמו. ואילו דינם של אילים הוא שרק דהכא ודהכא [של כאן, של ספר ויקרא, ושל כאן, של ספר במדבר], הוא דלא מעכבי [שלא מעכבים] זה את זה, אבל אינהו [הם עצמם] — מעכבי [מעכבים] זה את זה. שאם אין לו אלא איל אחד — אין הוא מקריב אותו לעצמו. ואם כן אין דינם שווה, ואילו במשנתנו נשנו כאחד!

ומשיבים: אין זו שאלה, שכן התנא של משנתנו מילי מילי קתני [דברים דברים שנה], שכל אחד מהקרבנות יש לו את הלכותיו שלו.

א למדנו למעלה כי האילים המובאים עם שתי הלחם בעצרת מעכבים זה את זה, ובענין זה מביאים עוד מן הברייתא על הנאמר בקרבנות המובאים בראש חודש: "וביום החדש פר בן בקר תמים וששה (ראה "גרסות") כבשים ואיל תמימים יהיו. ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו ושמן הין לאיפה" (יחזקאל מו, ו—ז). ויש לשאול מדוע נאמר בו "פר בן בקר" בלשון יחיד, והרי בראש חודש באים שני פרים (כנאמר "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים", במדבר כח, יא)! אלא מה תלמוד לומר (מה מלמדנו הנאמר)?

ומסבירים: לפי שנאמר בתורה בקרבנות ראש חודש "פרים בני בקר שנים" בלשון רבים, היה איפוא מקום לומר שאין מביאים בראש חודש אלא שני פרים, ולא פחות מכך. ומנין לנו שאם לא מצא שנים שהריהו מביא פר אחד? לכך תלמוד לומר בפסוק זה "פר" בלשון יחיד.

ועוד דנים בכתוב זה, שכן נאמר בו "ששה כבשים" ("וששת כבשים"), ואולם הרי בראש חודש קרבים שבעה כבשים, ומה אם כן תלמוד לומר? ומסבירים: לפי שכתב בתורה שיש להביא בראש חודש שבעה כבשים, היה איפוא מקום לומר שאין מביאים אלא שבעה כבשים, ולא פחות מכך. ומנין לנו שאם לא מצא שבעה כבשים, שיביא על כל פנים ששה כבשים? לכך תלמוד לומר "ששה

ומנין לנו שאם לא מצא ששה כבשים, שיביא חמשה כבשים, ואם לא מצא חמשה, שיביא ארבעה, ואם לא מצא ארבעה, שיביא שלשה, ואף אם לא מצא שלשה, שיביא שנים, ואפילו כבש אחד הריהו מביא? לכך תלמוד לומר בהמשך הדברים "ולכבשים כאשר תשיג ידו" — שמביא כבשים, ככל שהשיגה ידו.

ותוהים: ומאחר דכתיב הכי [שנאמר כך, הכתוב "כאשר תשיג ידו"], הכתוב "ששה כבשים" (ממנו למדנו כי אם לא מצא שבעה כבשים, הריהו מביא ששה כבשים) למה לי עוד לכותבו? ומשיבים: כתוב זה בא ללמדנו שאף שאכן יוצאים בכבש אחד הבא בראש חודש, ואולם כל כמה שאפשר להדורי [לחזר, לחפש] אחר מספר גבוה יותר של כבשים מהדרינן [מחזרים].

ומסבירים עוד את הדרשות הנלמדות מכתוב זה: ומנין לנו (לאילים שבתורת כהנים) שאם היו לפניהם פרים וכבשים כמספרם הראוי (שני פרים ושבעה כבשים), והביאו פרים וכבשים במספר הפחות מכך, שמעכבין זה את זה? לכך תלמוד לומר בכתוב זה בלשון "יהיו", להורות שכך יהיו, ולא באופן אחר, ולעכב.

ב מתוך שהוסברו פסוקים מוקשים בספר יחזקאל, דנים גם בפסוקים סמוכים. נאמר "כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש" (שם מה, יח), ותוהים: כיון שמדובר בקרבנות הבאים בראש חודש ("באחד לחודש") ניסן ("בראשון"), שאין חל בתאריך זה בשנה כל מועד מיוחד מלבד ראש חודש, מה טעם אמר הכתוב "ו חטאת", שמובנו הבאת קרבן חטאת, והלא הפרים הקרבים בראש חודש עולה היא! אמר ר' יוחנן: אכן מוקשה הוא פסוק זה, ופרשה זו אליהו הנביא עתיד לדורשה.

רב אשי אמר: יש מקום לפרש פסוק זה, שלא אמר יחזקאל הנביא את דבריו בקרבנות הבאים בראש חודש ניסן, אלא בקרבן המילואים שהקריבו לאחר שנים, בימי עזרא. שנהגו בחנוכת בית שני שבעת ימי מילואים (ימי כניסתם לעבודה של הכהנים במקדש), למן יום כ"ג באדר ועד לראש חודש ניסן. ובכל אותם ימים, ובכלל זה בראש חודש ניסן הקריבו פרט לקרבנות מילואים גם קרבן חטאת, וכדרך שהקריבו בחנוכת המשכן במדבר סיני, בימי משה (ויקרא ט, ב).

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], שנחלקו תנאים בפירושו של פסוק זה שביחזקאל, שר' יהודה אומר כי פרשה זו אין בידינו לפרשה, ואליהו הנביא הוא שעתיד לדורשה. אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, בדרך שהקריבו בימי משה. אמר לו ר' יהודה בלשון תודה: תנוח דעתך, שהנחת דעתי בהסבר זה.

ג ומביאים עוד מפסוקים מוקשים שבספר יחזקאל. נאמר "וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים" (שם מד, לא). ותמוה הוא, שכן מפסוק זה יש מקום לדייק כי דווקא הכהנים הוא שלא יאכלו מן הנבילה ומן הטריפה, הא [הרי] מכאן נסיק כי ישראל אכלי [אוכלים]?! והרי הנבילה והטריפה אסורות לכל! אמר ר' יוחנן: אכן מוקשה הוא פסוק זה, ופרשה זו אליהו הנביא עתיד לדורשה.

רבינא אמר: ודאי ישראל אסורים באכילתן של אלה, ואולם שאסורות הן לכהנים איצטריך ליה [הוצרך לו] לומר במיוחד. וטעם הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ואשתרי [והותרה] מליקה לגבייהו [אצלם] אצל הכהנים, שהריהם אוכלים מבשרה של חטאת העוף (שדינה במליקה), ובכל מקרה אחר דבר כזה נחשב לנבילה, אם כן תשתרי נמי [תותר לכהנים גם כן] נבילה וטרפה בכלל. לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שאף לכהנים אסור לאכול בשר נבילה וטריפה.

ד ועוד נאמר בספר יחזקאל: "וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שגה ומפתי וכפרתם את הבית" (שם מה, כ). ושואלים: מה עניינם של קרבנות הבאים ב"שבעה בחודש", שהרי אין כל מועד שחל ביום השביעי בחודש בכל השנה?!

אמר ר' יוחנן: הכוונה לקרבן פר העלם דבר של ציבור, המובא כקרבן חטאת, אם עברו רוב שבטי ישראל איסור בהוראת בית דין. שכך אמר הכתוב: "בשבעה" — אלו שבעה שבטים שחטאו בהוראת בית דין, שמביא הקהל פר העלם דבר של ציבור, ואף על פי שאין הנפשות בשבעה שבטים אלה רובה של קהל, והיה איפוא מקום לומר שייחשב הדבר כחטאם של יחידים (וכל אחד ואחד צריך להביא כשבה או שעירה).

"ב חדש" — כוונתו: אם חדשו בית דין הלכה מוטעית וכגון שאמרו כי החלב מותר. "מאיש שגה ומפתי" — מלמד שאין חייבין קרבן פר העלם דבר של ציבור אלא על העלם דבר (הוראה מוטעית של בית הדין, שנתעלמה מהם הלכה בזה) הבאה עם שגגת מעשה שעשו רוב שבטי ישראל כהוראתם, ועברו על איסור זה.

ה אגב הזכרת פסוקים מוקשים אלה שבספר יחזקאל ודרשותיהם, מביאים מה שאמר רב יהודה, אמר רב בעניינו של ספר יחזקאל: זכור אותו האיש לטוב, וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא היה נגנז ספר יחזקאל, ולא היה נכלל בכתבי הקודש, מפני שהיו דבריו של ספר יחזקאל נראים כמי שסותרין דברי תורה. מה עשה חנינא בן חזקיה? העלה לעליית ביתו שלש מאות גרבי (כדי) שמן למאור ולמזון, כדי שיוכל לשבת לעיין בדבר ולדרוש, וישב באותה עלייה ודרשו לספר יחזקאל, עד שיישב את כל המקומות המוקשים בו, והסבירם באופן שאין בהם סתירה לדברי התורה.

ו ושבים לבירור דברי משנתנו. שנינו בה שאמר ר' שמעון שאם היו להם פרים מרובין ונסכים מעטים — לא יביא פרים אלא כאשר יש אתם נסכים.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: על הנאמר בספר יחזקאל "ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו ושמן הין לאיפה" (שם מו, ז), אמר ר' שמעון בתמיהה: וכי מדת פרים ואילים אחת היא ("ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה")? והרי למנחת הפר מביאים שלשה עשרונים סולת, בעוד שלמנחת האיל מביאים שני עשרונים סולת בלבד!

אלא בא כתוב זה ללמדנו כיצד יש לנהוג במקרה מסויים, שאם היו להם מעות כדי הבאת פרים מרובין כמספרם הראוי להקרבה במועד זה, ואולם לא היו המעות דיים כדי הבאתם של הנסכים לכל הפרים הללו — מוטב שיביאו פר אחד ונסכיו אתו, ואל יקרבו הפרים כולן בלא נסכים. וכן אם היו להם די מעות