אדעתא [על דעת] הגינה הוא דעבידא [שעשויה], כדי להגיע לגינה, ולא לצורך כניסה לבית, וגם פתח זה שבין בית השער לקיטונית פטור.

מספרים: אביי ורבא עבדי [היו עושים] כשיטת רבה ורב יוסף בפירוש המחלוקת, ולא היו נותנים מזוזה בשני הפתחים של בית השער, לא לגינה ולא לקיטונית, וכחכמים. ואילו רב אשי עביד [היה עושה] כשיטת רב ושמואל בפירוש המחלוקת לחומרא [ולהחמיר] כשיטת ר' יוסי, ששני הפתחים חייבים במזוזה. ומסכמים: והילכתא [והלכה] כרב ושמואל לחומרא [להחמיר].

א איתמר [נאמר]: לול (ארובה) שפתוח מן הבית לעלייה, וגרם מדרגות עובר בו, אמר רב הונא: אם יש לו פתח אחד לאותו מעבר, מצד הבית או מצד העליה — חייב במזוזה אחת, אם יש לו שני פתחין, מלמטה ומלמעלה — חייב בשתי מזוזות. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] מדברי רב הונא, האי אינדרונא דאית ליה [אותו חדר שיש לו] ארבעה באבי [שערים] — חייב בארבע מזוזות. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] לומר אלא אף על גב [אף על פי] שרגיל להשתמש רק בחד [באחד מהם].

ב אמר אמימר: האי פיתחא דאקרנא [הפתח שנמצא בקרן, בזוית הבית] חייב במזוזה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא לית ליה [והרי אין לו] פצימין, מזוזות! אמר ליה: עדי פצימי [אלה הם פצימיו] כלומר, הקצוות של הקירות הם הם הפצימים שלו.

מסופר, רב פפא איקלע לבי [הזדמן לבית] מר שמואל, חזא ההוא פיתחא דלא הוה ליה [ראה פתח אחד שלא היה לו] אלא פצים (מזוזת שער) אחד משמאלא [מצד שמאל] של הכניסה, ועבידא ליה [ועשה לו] מזוזה לאותו פצים, אמר ליה [לו] רב פפא: כמאן [כמי] אתה נוהג, כדעת ר' מאיר, המחייב מזוזה בפתח שיש לו פצים אחד? אימר [אמור] שאמר ר' מאיר בפצים שנמצא מימין, אבל מצד שמאל מי [האם] אומר?

ושואלים: מאי [מה] היא? מנין שצריך ליתן מזוזה בצד ימין? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר "על מזוזות ביתך" (דברים ו, ט) יש לדורשו: ביתך = ביאתך, מן הימין, מצד ימין של ביאתך לבית. אתה אומר מן הימין? או אינו אלא משמאל! תלמוד לומר "ביתך". ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד בזה] כיצד למדים מכאן שהוא מן הימין? אמר רבה: דרך ביאתך היא מן הימין, דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר [שכאשר עוקר אדם את רגליו להיכנס לבית, את רגלו הימנית עוקר] תחילה.

רב שמואל בר אחא קמיה [לפני] רב פפא משמיה [משמו] של רבא בר עולא אמר, מהכא [מכאן] יש ללמוד לתת את המזוזה מימין הנכנס, שנאמר: "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה' "(מלכים ב יב, י), משמע שמה שמיועד לבאים לבית נותנים בצד ימין של הנכנס.

ועוד מבררים: מאי [מהו] הדבר שהוזכר בשם ר' מאיר? דתניא [ששנויה ברייתא]: בית שאין לו אלא פצים אחד — ר' מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרין. ומסבירים, מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים]? מפני ש"מזוזת" (דברים ו, ט) כתיב [נאמר], בלשון רבים, עד שיהיו שתי מזוזות לבית.

מאי טעמא [מה טעמו] של ר' מאיר שדי במזוזה אחת? כפי דתניא [ששנויה ברייתא]: "מזוזת" (דברים ו, ט) — שומע אני מכאן מיעוט מזוזות שתים, כשהוא חוזר ואומר "מזוזת" בפרשה שניה ("והיה אם שמוע". שם יא, כ), שאין תלמוד (צורך) לומר לכאורה, ולפיכך הוי [הרי זה] ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ובכך מעטו הכתוב למזוזה אחת, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא כשהוא אומר: "על המשקוף ועל שתי המזוזת" (שמות יב, כב) — שאין תלמוד (צורך) לומר "שתי", שהרי נאמר מזוזות, ומיעוט רבים שנים, אלא מה תלמוד לומר "שתי"? זה בנה אב, מכאן למדים בבנין אב שכל מקום שנאמר "מזוזות" אינו אלא אחת, עד שיפרט לך הכתוב שתים.

ג ועוד בענין מזוזה תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו, ט) — יכול יכתבנה את המזוזה על האבנים של הפתח? לכך נאמר כאן במזוזה כתיבה, ונאמר להלן כתיבה בספר תורה, מה להלן נאמרה מצות כתיבה על הספר, בקלף וכיוצא בו — אף כאן במזוזה על הספר.

או כלך (לך) לדרך זו: נאמר כאן במזוזה כתיבה ונאמר להלן כתיבה לכתוב את דברי התורה על אבנים בכניסה לארץ (שם כז, ג), מה להלן על האבנים עצמן, אף כאן על האבנים!

ואומרים: נראה למי לאיזה ענין הדבר דומה? דנין מצות כתיבה הנוהגת לדורות במזוזה מכתיבה הנוהגת לדורות בספר תורה, ואין דנין כתיבה של מזוזה הנוהגת לדורות מכתיבה על האבנים שאינה נוהגת לדורות, אלא בשעת הכניסה לארץ. ומנין שלדורות נוהגים על הספר — כמו שנאמר להלן: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו" (ירמיהו לו, יח).

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי, רחמנא אמר [התורה אמרה]: "על מזוזת" שמשמעו בפשטות שיכתוב על המזוזות עצמן, ואת אמרת [ואתה אומר]: נילף [נלמד] "כתיבה כתיבה" בגזירה שווה? מדוע אין אנו מפרשים כפשוטו! אמר לו, אמר קרא [המקרא]: "וכתבתם על מזוזות" (דברים ו, ט) — תחילה כתיבה תמה, לכתוב את הפרשיות בשלימות, והדר [ואחר כך] צריך ליתן אותן על המזוזות של הבית.

ושואלים: ומאחר דכתיב [שנאמר] "וכתבתם", ומכאן אנו למדים, האי [זו] הגזירה שוה "כתיבה כתיבה" למה לי? ומשיבים: אי לאו [אם לא היתה] הגזירה שוה, הוה אמינא ליכתבא אאבנא [הייתי אומר שיכתוב על אבן] וליקבעה אסיפא [ואחר כך יקבע אותה את האבן בסף], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שצריך כתיבה על ספר.

ד שנינו במשנה: ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד (אות אחת) מעכבן. ואומרים: פשיטא [פשוט] הדבר שאפילו אות אחת מעכבת!

אמר רב יהודה, אמר רב: לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד. ואומרים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט], שכיון שהוא חלק מהאות בוודאי שבלעדיו האות פסולה! ומשיבים: לא נצרכא אלא לאידך [להלכה האחרת] של רב יהודה, שאמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גויל (קלף) מוקף לה מארבע רוחותיה, שהיא נוגעת באות אחרת — הרי זו פסולה, אף על פי שהאות עצמה כתובה כראוי.