א משנה אם לאחר שנטל קומץ מן המנחה נטמא הקומץ ובכל זאת הקריבו — הציץ שעל מצח הכהן הגדול מרצה על כך, והמנחה כשרה ושייריה נאכלים לכהנים. אבל אם יצא הקומץ מחוץ למקומו ואחר כך הקריבו — אין הציץ מרצה, שהציץ מרצה על הטמא שהוקרב, ואינו מרצה על היוצא.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בציץ: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל... לרצון להם לפני ה' " (שמות כח, לח), וכי איזה עון הוא נושא? אם תאמר שהוא מרצה על עון פיגול — הרי כבר נאמר "לא יחשב" (שם ז, יח)! אם תאמר על עון נותר — הרי כבר נאמר בו "לא ירצה" (שם)!

הא אינו נושא אלא עון טומאה, שהקדשים שקרבו בטומאה יעלו לבעליהם לרצון. וטעם לדבר — שהרי טומאה הותרה מכללה בציבור, שאם כל הציבור כולו טמא מקריבים לכתחילה את קרבנות הציבור בטומאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אימא [אמור] שהוא מכפר על עון יוצא כלומר, על קדשים שיצאו חוץ לעזרה ונפסלו בכך, שהרי הותר איסור זה מכללו בבמה שהקריבו בה ישראל משנכנסו לארץ (כל זמן שלא היה משכן קבוע), שאין איסור יוצא בבמה!

אמר ליה [לו] אביי, אמר קרא [הכתוב] בענין ציץ: "לרצון להם לפני ה' "(שמות כח, לח), ונדייק: עון שלפני ה', שהותר מכללו בתוך המקדש — אין [כן] הוא מרצה, אבל עון יוצא שאינו "לפני ה' " — לא.

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אילעא: אימא [אמור] שהציץ ירצה על עון שמאל, כלומר, אם עשה את העבודה ביד שמאל ולא בימין, שהרי דבר זה הותר מכללו ביום הכפורים, שהכהן מכניס את כף הקטורת לקדש הקדשים בידו השמאלית!

אמר ליה [לו] אביי, אמר קרא [המקרא] בענין ציץ: "ונשא אהרן את עון הקדשים" — לומר שמדובר על עון שהיה בו ודחיתיו, שהותר מכללו, לאפוקי [להוציא] יום הכפורים, שאין שם עוון שהותר, אלא לכתחילה הכשירו בשמאל הוא, שצריך להשתמש בשתי ידיו, שהיה נוטל את מחתת הגחלים בימינו ואת הכף בשמאלו.

רב אשי אמר: טעם אחר יש לדבר, שנאמר בציץ: "ונשא את עון הקדשים", כלומר, פסול שיש בקרבן עצמו, ולא את עון המקדישין, כלומר, המקריבים. ואילו עבודה בשמאל אינה פסול בקודש עצמו, אלא בכהן שעושה את העבודה.

אמר ליה [לו] רב סימא בריה [בנו] של רב אידי לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב סימא בריה [בנו] של רב אשי עצמו לרב אשי: ואימא [ואמור] שירצה הציץ על עון בעל מום שהוקרב, שהרי הותר מכללו בעופות, שאמר מר [החכם]: מצות תמות, שיהיה הקרבן תמים, ומצות זכרות, שיהא זכר — דווקא בבהמה נאמר, ואין דין תמות וזכרות בעופות!

אמר ליה [לו], עליך על שאלתך אמר קרא [המקרא] בענין בעל מום: "לא ירצה" (ויקרא כב, כג), "כי לא לרצון יהיה לכם" (שם כ), לומר שבעלי מומים אינם עולים לרצון כלל, גם לא על ידי ציץ.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: דם קדשים שנטמא וזרקו על המזבח, אם עשה כן בשוגג — הורצה, אם עשה כן במזיד — לא הורצה. במה דברים אמורים? בקרבן יחיד, אבל בציבור, בין בשוגג בין במזיד — הורצה. ובגוי שהביא קרבן, ונטמא דמו וזרקוהו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון —