כי זכי להו רחמנא [כאשר זיכתה להם התורה] את המלח לצורך קרבנותיהם — הרי זה לישראל דאית להו [שיש להם] לשכה, כלומר, שהם מביאים את שקליהם ללשכה, ומתרומה זו נלקח המלח לצורך הקרבנות, אבל לכהנים דלית להו [שאין להם] לשכה, שאינם חייבים מחצית השקל ללשכה — לא זכי להו רחמנא [לא זיכתה להם התורה], על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] המשנה שתנאי בית דין הוא שגם הם ניאותים מן המלח לצורך קרבנותיהם.

ושואלים: ועצים דפשיטא ליה [שפשוט לו] לתנא של הברייתא שמשל ציבור הם, שהוא רוצה ללמוד מהם למלח, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול האומר "הרי עלי עולה" יביא עצים מתוך ביתו (משלו) כדי להקריב עליהם את עולתו, כדרך שמביא נסכים יחד עם העולה מתוך ביתו (ראה במדבר פרק טו)? תלמוד לומר בקרבן העולה: "וערך אותו הכהן על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, יב), להקיש עצים למזבח, מה מזבח משל ציבור — אף עצים ואש משל ציבור, אלו דברי ר' אלעזר בר ר' שמעון.

ר' אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, שנבנה מתחילתו כמזבח לה' — אף עצים ואש צריכים להיות כאלה שלא נשתמש בהן הדיוט תחילה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שני ההסברים? ומסבירים: איכא בינייהו חדתי [יש ביניהם הבדל לענין עצים חדשים], שלדעת ר' אלעזר בר ר' שמעון די שיהיו העצים משל ציבור, אף אם אינם חדשים, ולדעת ר' אלעזר בן שמוע אינם כשרים אלא אם הם חדשים, שלא נשתמש בהם הדיוט תחילה.

ושואלים: ועתיקי [ועצים ישנים, שנשתמשו בהם] לא כשרים למזבח? והכתיב [והרי נאמר]: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב כד, כב), משמע שאפשר להשתמש לעולה מוריגים וכלי הבקר שכבר נשתמש בהם הדיוט! ומשיבים: הכא נמי בחדתי [כאן גם כן מדובר בחדשים], שעדיין לא נשתמשו בהם.

ושואלים: מאי [מה פירוש] מוריגים? אמר עולא: מטה של טרבל. ביטוי זה לא היה ידוע בבבל, ושאלו: מאי [מה פירוש] מטה של טרבל? אמר רב יהודה: עיזא דקורקסא דדשו בה דשתאי [לוח כבד ומשונן שדשים בה הדיישים], שהבהמה גוררת אותו על התבואה, וכך מוציאים את הגרעינים מן השיבולים. אמר רב יוסף: מאי קראה [מהו המקרא] המלמד על כך? "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים" (ישעיהו מא, טו) הרי שמורג יש בו חריצים ("חרוץ") ושיניים ("פיפיות"), והוא משמש לדישה.

א משנה נתערב קומצה של מנחה אחת בקומץ חבירתה, או נתערב במנחת כהנים, או במנחת כהן משיח, או במנחת נסכים, שכל אלה קרבים כליל על המזבח — הרי היא כשרה, ויקטירם כך על המזבח.

ר' יהודה אומר: אם נתערב הקומץ במנחת כהן משיח, או במנחת נסכים — פסולה, לפי שזו המנחה רגילה — בלילתה עבה, לוג שמן לעישרון סולת, וזו מנחת כהן משיח ומנחת נסכים — בלילתה רכה, שיש בהן שלושה לוגים שמן לעישרון של סולת, וכיון שאינן שוות הן בולעות זו מזו, ונמצא שריבה שמנו של קומץ המנחה הרגילה, ומיעט שמנה של מנחת כהן משיח ומנחת נסכים, ודבר זה פוסל.

ב גמרא תנן התם [שנינו שם] במשנה: דם שנתערב במים, אם יש בו בתערובת מראית דם — כשר, ויכול לזרוק אותו על המזבח. אם נתערב ביין, שאז אי אפשר לדעת אם יש בו מראית דם, שהרי גם היין אדום — רואין (אומדים) אותו את היין כאילו הוא מים, ואם בשיעור כזה של מים היתה מראית דם — הרי זה כשר. נתערב דם הקרבן בדם בהמה שאינה קרבן או בדם חיה — רואין אותו את דם הבהמה או החיה כאילו הוא מים. ר' יהודה אומר: אין דם מבטל דם, ולכן יזרוק מדם התערובת, וכשר.

אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שלאחר שהיזה מדם הפר ומדם השעיר בנפרד, בין הבדים ועל הפרוכת, צריך לערבם יחד ולתת מן הדם המעורב על מזבח הזהב, וציותה התורה בענין זה: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח), ומשמעו שגם בשעה שהם מעורבים דם השעיר נחשב לעצמו ואינו בטל. והרי הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר, ומפני מה לא ייבטל דם השעיר ברוב? רבנן סברי [חכמים סבורים]: