א משנה אחד קדשים כשרין, ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש תוך כדי עבודה במקדש, והקריבן בחוץ לעזרה — חייב עליהם משום הקרבה בחוץ.

המעלה (המקריב) שיעור כזית מן בשר העולה ומן האימורין (החלבים) בחוץ — חייב, אף שלא היה בבשר עצמו כשיעור זית.

ב גמרא שנינו במשנתנו שחייבים על העלאתם בחוץ בין של קדשים כשרים ובין של קדשים שנפסלו בקודש. ובמקורה של הלכה זו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת העלאה בחוץ "אשר יעלה עלה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה'" (ויקרא יז, ח—ט). ומסבירים מה בא ללמד כל חלק מן הכתוב: "עולה" — אין לי שדין זה נוהג אלא בקרבן עולה, שקרב כולו על המזבח, מנין לרבות אימורי אשם ואימורי חטאת ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים, שמוקטרים אף הם על המזבח, שאם העלה אותם בחוץ שהוא חייב? תלמוד לומר: "זבח", כל שאר הזבחים.

מנין לרבות גם שאר דברים הקרבים על המזבח: הקומץ המנחה, והלבונה (הנקטרת עם הקומץ), והקטורת המוקטרת בכל יום על המזבח הפנימי, ומנחת כהנים ומנחת חביתין של כהן משיח (כהן גדול) הקריבה בכל יום, ששתיהן עולות כליל על המזבח, וכן המנסך בחוץ שלשת לוגין יין (שהוא המועט מכל הנסכים שמנסכים על המזבח), ושלשת לוגין מים שמנסכים על המזבח בחג הסוכות, מנין שחייבים על כל אלה אם העלם בחוץ? תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (ויקרא יז, ח—ט), ללמדנו שכל הבא לפתח אהל מועד להיות מוקרב על המזבח — חייבין עליו על העלאתו בחוץ.

וממשיכים לברר, ואין לי שחייבים אלא על העלאה בחוץ קדשים כשרים שכן הם ראויים להיות מוקרבים על המזבח, מנין לרבות גם קדשים פסולין שהיה פסולם בקודש,

כגון הלן כל הלילה מחוץ למזבח, והיוצא חוץ לעזרה, והטמא, ושנשחט במחשבה להקריבו או לאוכלו חוץ לזמנו וכן במחשבת חוץ למקומו, ושקבלו פסולין לעבודה וזרקו את דמו, וכן הקרבנות שדמיהם ניתנין למטה (מחוט הסיקרא שבמזבח) שנתנן למעלה, והניתנין למעלה שנתנן למטה, והניתנין בחוץ במזבח החיצון שנתנן בפנים בהיכל, והניתנין בפנים שנתנן בחוץ, ופסח וחטאת שנתנן את דמם שלא לשמן,

מנין שעל כל אלה חייבים על העלאתם בחוץ, אף שהם פסולים? תלמוד לומר: "לא יביאנו לעשות" (ויקרא יז, ח—ט), לומר: כל המתקבל ונעשה בפתח אהל מועד, אפילו בדיעבד — חייבין עליו בחוץ. וכל פסולים אלה, אם עלו על המזבח לא ירדו.

ג שנינו במשנתנו שהמעלה כזית מן בשר העולה ומן האימורים בחוץ חייב. ונדייק מכאן: עולה ואימוריה — אין [כן], מצטרפים לשיעור כזית לחייב על העלאה בחוץ. אבל בשר שלמים ואימוריהן — לא, מפני שאין בשר השלמים ראוי ליקרב על המזבח, שהרי הוא נאכל.

ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנתנו את זו ששנו חכמים בברייתא]: עולה ואימוריה מצטרפין לשיעור כזית לחייב משום העלותן בחוץ, ולחייב עליהן משום אכילת פיגול, ומשום אכילת נותר וטמא. ואם כן יש לדייק גם בברייתא, שדווקא בעולה הדין כן ולא בשלמים.

ושואלים: בשלמא [נניח] לגבי העלאת חוץ, מובן הדבר: עולה שהיא קריבה כליל על המזבח — אין [כן] מצטרפים הבשר והאימורים, שלמים — לא מצטרף הבשר לאימורים, שהרי אינו קרב על המזבח. אלא לענין אכילת פיגול ונותר וטמא מאי טעמא [מה הטעם] אין מצטרפים בשר שלמים ואימוריהם?

והא תנן [והרי שנינו במשנה במסכת מעילה]: כל הפגולין (הדברים שנאסרו משום פיגול) מצטרפין לשיעור כזית, לחייב את האוכל מהם, וכן כל הנותרין מצטרפין. ואם כן, קשיא [קשה] מדין פיגול השנוי במשנה זו על דין פיגול השנוי בברייתא, וכן קשיא [קשה] מדין נותר על דין נותר!

ומשיבים: מפיגול על פיגול לא קשיא [קשה], שכן כאן שבשר השלמים והאימורים מצטרפים, מדובר באכילת פיגול, שכבר התפגל הקרבן במחשבת חוץ לזמנו. ואילו כאן שאינם מצטרפים, מדובר במחשבת פיגול, שמחשבה להקטיר פחות מכזית אימורים לאחר זמנו, ולאכול פחות מכזית בשר לאחר זמנו — אינה מצטרפת לאסור את הקרבן משום פיגול.

וכן גם הסתירה מדין נותר על דין נותר לא קשיא [קשה]: כאן ששנינו שכל הנותרים מצטרפים, מדובר באכילת נותר ממש, כאן בברייתא שדייקנו בה שדווקא בעולה הבשר והאימורים מצטרפים לכזית, אבל לא בשלמים, מדובר במקרה שאבד או נשרף הקרבן, וניתותרו חצי כזית מן האימורים וחצי כזית מן הבשר עד שלא נזרק הדם, ולגבי השאלה האם ניתן לזרוק את הדם על אותו כזית.

ומני [ושיטת מי היא ברייתא זו]? שיטת ר' יהושע היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה, חוץ מקרבן עולה, שאבדו או שנטמאו ונשתייר בהן כזית בשר